בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צה"ל? לא מה שחשבתם

עופר שלח כתב ספר שהוא כתב אישום נגד צה"ל: הרפתקנות צבאית, הפקרות כלכלית, קיבעון מחשבתי והעדר תיכנון מאפיינים את הצבא יותר מאשר יעילות ומקצועיות. התקפה מתפרצת

תגובות

מה הקשר בין הניסיון להתנקש בחיי השייח אחמד יאסין להתנפלות הפראית של כדורגלני נבחרת ישראל על רגלי יריביהם מנבחרת סלובניה? מה בין בזבוז מיליונים על פיתוח כלי נשק שאין בהם תועלת להשקעת כספים בהתנחלויות שאין להן עתיד? מה שמחבר ביניהם הוא המנטליות הישראלית. אותו איפיון חמקמק וכוללני שמגדיר התנהגות של ציבור באופן שמיוחד רק לו. עופר שלח, בעל טור פוליטי-צבאי ב"ידיעות אחרונות", ומומחה לענייני ספורט בכלל וכדורסל בפרט, לא כתב ספר על המנטליות הישראלית. ספרו "המגש והכסף" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) עוסק דווקא בצה"ל, אבל בעצם הוא מתעד את המנטליות הישראלית שצה"ל מייצג יותר מכל מוסד אחר.

לשלח "לא נוח" עם אנלוגיות בין ספורט לאופי לאומי. יש בהשוואה כזאת משהו קל מדי, הוא אומר. הוא מעדיף איפיון אחר שמחבר לאומיות לספורט: תחושת ה"אנחנו נגד הגויים" שמלווה, למשל, את משחקי מכבי תל אביב בכדורסל וייחודית לה. "גם אם יופיעו בה שלושה אמריקאים ושני יוגוסלווים עדיין תהיה מכבי מבחינתנו חוד החנית במלחמה שלנו מול העולם", הוא אומר.

ואם מכבי תל אביב, על אחת כמה וכמה צה"ל, שכל ישותו שאובה מן המוטו הזה - "אנחנו לבדנו מול העולם ורוח אושוויץ מעל כולם". שלח מבקש לבדוק את מקומו של צה"ל בחברה הישראלית ואת הדרכים שבהן התקבע מקומו כגוף הדומיננטי ביותר במדינה. הוא אומר שניסה אמנם להתמקד רק בצבא, אבל יצאה לו תמונה רחבה יותר: "רציתי לשרטט מפה של 1:100,000 והנה לפני מפה של 1:1". הספר איננו מחקר חברתי והמלה "מנטליות" מופיעה בו אולי פעם או פעמיים, אבל כל אותן תכונות, לעתים סותרות, המאפיינות את החברה הישראלית בוקעות ממנו - אותה תערובת של שחצנות ובכיינות, יצירתיות וקיבעון מחשבתי, אומץ לב ואדישות.

המסקנה העולה מהספר היא שצה"ל כבר איננו צבא העם ולכן צריך להפוך אותו לצבא מקצועי של שכירים. "זוהי מגמה שקיימת ממילא", אומר שלח, "וצריך רק להכיר בה ולשלוט בהתפתחותה". בספר הוא מבקש לפתוח "תהליך תודעתי" שיביא, בסופו של דבר, לתוצאה הבלתי נמנעת. הוא בוחן אמיתות ותיקות בנות עשרות שנים כמו, למשל, האמונה ביעילותו ובמקצועיותו של הצבא, ומערער על תקפותן. הוא מציג שורה ארוכה של דוגמאות החושפות הרפתקנות צבאית, הפקרות כלכלית, קיבעון מחשבתי והעדר תכנון, וחושף בספר את הסוד הנורא: לא עוד מעטים מול רבים אנחנו, אלא חזקים מול חלשים. ולמרות זאת מתנהלים חיינו כאילו חרב אושוויץ מונחת כל בוקר על צווארנו.

גברי לוי כמשל

אצל עופר שלח החיבור בין ספורט לתרבות הוא מובן מאליו. את ההבדל שבין התרבות האמריקאית לישראלית, לפחות בכל הנוגע לספורט, הוא מוצא בהבדל שבין יו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, לבין ברט ג'יאמטי, מי שהיה נשיא האוניברסיטה היוקרתית ייל, וקודם (כן, קודם!) לתפקיד המפקח הכללי של ליגת הבייסבול. "לאמריקאים יש כללים", אומר שלח, "מאמן כדורסל לא יקח טיים אאוט דקה לפני סוף משחק שהוא מנצח בו בוודאות, ואם הוא יכול לנצח בעשרים הפרש, הוא לא ישפיל את יריביו בארבעים".

אבל שלח מעדיף להיתפש כאמריקנולוג ולא כאמריקנופיל. "יש לי תיעוב עמוק לצדקנות שלהם ולמנטליות הבורה שלהם המסרבת להכיר בייחודן של תרבויות אחרות", הוא אומר. "אני חושב שהמלחמה בעיראק היתה אקט ברוטלי, מרושע ולא מוצדק, אבל אי אפשר להתעלם מהתכנון המדויק, מן המחשבה הצבאית המתקדמת ומהאיזון הנכון בין הדרג הצבאי והאזרחי שפעלו בה".

שלח למד להכיר את התרבות האמריקאית בין השנים 1986 ל-1988, כשהיה סטודנט באוניברסיטת ניו יורק. משם הוא דיווח ל"מעריב" על אירועי הספורט בעיר ושמח על כך שבתמורה קיבל כרטיסי חינם למשחקי הניקס, קבוצת הכדורסל הפופולרית של העיר. הוא רק השלים את לימודי התואר השני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת והגיש כעבודת גמר רומן שכתב, "גוף שני". הספר, כדרכם של ספרים ראשונים, הוא סיפור אישי כואב המספר, בין השאר, את סיפור פציעתו הקשה. היומרות הספרותיות שלו אז היו מעורפלות. הן התמצו במלים "רציתי להיות אדם שכותב". מאוחר יותר התעורר בו חשש להפוך ל"פקיד של כתיבה", כזה החייב למלא מכסת שעות בכתיבה. ממילא, הוא אומר, סופר הוא סופר רק כשהוא כותב, ולו עצמו, בינתיים, אין תוכניות לרומן נוסף.

עופר שלח נולד לפני ארבעים ושלוש שנים בקרית ביאליק. אביו הוא איש העסקים חזי שלח, שתחומי העניין שלו רבים, מגוונים וחורגים מפיננסים (בין השאר, היה מבקר המוסיקה של "העיר"). בשנות השבעים עברה המשפחה לגור בשיכון דן בתל אביב. הוא למד בתיכון עירוני י"ד וב-1978 התגייס לצנחנים. "זה היה באותם זמנים מובן מאליו", הוא אומר.

היום הוא מתגורר במושב קטן ליד לוד, נשוי למיכל, רופאה בהכשרתה, ואב לשני ילדים. כשחזר מארצות הברית קיבל משרה קבועה ב"מעריב". לפני כשלוש שנים עבר ל"ידיעות אחרונות" בגלל "מיאוס מתמשך מהמצב ש'מעריב' נקלע אליו". קודם לכן מינה אותו העורך הראשי אז, יעקב ארז, לפקח על דיווחי "מעריב" ממשפט נמרודי, לצדו של אמנון דנקנר, העורך הנוכחי. הוא קיבל "הצעה נדיבה" מ"ידיעות" ובתגובה "הצעה נדיבה עוד יותר" מ"מעריב", אבל החליט בכל זאת לעזוב ולהשלים את המהלך. היום הוא בעל טור ב"ידיעות" וב-YNET.

הטור בעיתון המקוון (מבית "ידיעות אחרונות") מגיב על אירועי היום וזוכה לתגובות רבות. שלח לא קורא אותן. הוא מצטט את הסופר עוזי וייל שדימה את התגובות הבוטות ברשת להטלת בוץ בכיכר העיר - רק אחד זורק אבל הכיכר כבר מזוהמת. חוץ מזה, הוא שימש כפרשן הכדורסל של ערוץ הספורט ושל ערוץ 10 ומנהל עכשיו מו"מ על המשך עבודתו.

שלח הוא לא רק פרשן ספורט, אלא עוסק בספורט פעיל - הוא רץ למרחקים ארוכים ובשבוע הבא הוא יוצא למרתון ברלין, השלישי מבין המרתונים הגדולים שבהם כבר השתתף. מרתון מבחינתו איננו עניין של כושר גופני, אלא בעיקר סדר ומשמעת. בפאריס היה לרץ ה-7,777 שהגיע למטרה מתוך כמה עשרות אלפים ואין כמעט מלים בפיו לתאר את התחושה מרוממת הרוח של מי שרץ בתוך נחשול אנושי גדול כל כך.

"אין לך אף! אין לך אף!"

ביוני 1983 עלה הנגמ"ש של הסגן הצעיר עופר שלח על מטען בסמוך לכביש ביירות-דמשק בלבנון. שלח היה אז כבר איש מילואים קרוב מאוד לסיום תקופת השירות. הוא נפגע בפניו ואיבד עין. "הפציעה בסולם האירועים בחיי מדורגת די נמוך", הוא אומר, "אין דבר שאני רוצה לעשות ולא מסוגל לו בגלל הפציעה". ברומן שלו, "גוף שני", מתוארת הפציעה בפחות שוויון נפש: "...ואחר כך היה חושך, אני אפילו לא זוכר את המכה, אני זוכר רק את החושך ואת הידיים שלי טסות אל הפנים ומכסות אותן ואת הצעקה 'סע קדימה' שנפלטה דרך האצבעות עוד קודם שהן סגרו על הבשר הפצוע שרק שנייה קודם לכן היו הפנים שלי... ולבסוף השמיעה יחד עם הצעקה של החייל שעמד לידי: 'אין לך אף! אין לך אף!'".

"היו לי רגשות שליליים כלפי המלחמה הזאת וכלפי האיש שהגה ויזם אותה", הוא אומר היום, "אבל הפציעה היתה לא יותר מסיכון מקצועי. שנתיים קודם לכן איבדתי חמישה לוחמים קרובים והכאב אז היה גדול בהרבה".

לפני שלוש שנים הציע לו גדעון סאמט לכתוב במסגרת הסדרה "הישראלים" שערך אז. שלח בחר בצה"ל, "בגלל המרכזיות של הצבא בחיינו", ולאו דווקא בגלל ההזדמנות לסגור חשבון עם האחראים לפציעה שלו. "בכדורסל", הוא אומר, "אני מאמן בכורסה. בצבא אני לא גנרל של כורסה. לא מעניין אותי לכתוב על הטקטיקה של מחלקת טנקים, אלא על הצבא כחלק ממערכת כלכלית חברתית ומדינית". הוא דוחה אפשרות שהספר נתן לו הזדמנות לסגור חשבון עם האחראים לפציעה שלו, אך מודה שעובדת היותו מ"פ צנחנים פצוע "יצרה יחס חיובי של הקצינים אלי".

אחד הקצינים המוזכר בספר כמי שהביא לתפקידו הצבאי את הפוליטיקה הוא שאול מופז. מופז היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח "העריך אותו מאוד". מופז גם איפשר לו, כרמטכ"ל, לראיין קצינים בכירים. ראיונות אלו היוו, למעשה, את הבסיס לספר.

הספר מציג עובדות שלדברי שלח ידועות בצבא היטב: רק שלושה מתוך חמישה גברים יהודים שהתגייסו ישלימו שירות צבאי מלא וייכנסו למעגל המילואים. בשנת 2000 רק אחד מכל חמישה גברים המצויים ב"פוטנציאל המילואים" שירת במילואים אפילו יום אחד. מעט יותר ממחצית הישראלים שהגיעו השנה לגיל 18 לא ישרתו שירות צבאי מלא ולא יעשו יום אחד של מילואים. "הצבא", הוא כותב, "לא יגייס את כולם כיוון שהוא לא צריך אותם".

שלח מנסח כתב אישום נגד צה"ל. הוא טוען כי הצבא מקובע מחשבתית, לא התאים עצמו לחברה הישראלית המשתנה, ובגלל היומרה להיות צבא העם הוא מהווה גורם מפלג, שהרי רק חלק מהעם אכן משרת בו. צה"ל, כותב שלח, הצטייד היטב למלחמות העתיד, אבל דבק בעקרונות הישנים, ביזבז סכומי עתק על פיתוח כלי נשק שלא יהיה להם שימוש, כמו טנק המרכבה, מטוס הכפיר והתותח שולף, ויש לו חיל אוויר חזק ויקר שלא מסוגל להגן על העורף מפני טילים. הצבא מוציא סכומים גדולים למימון פנסיה של קצינים שיוצאים לשוק העבודה. קצינים מקודמים לתפקידים שאין להם הכשרה מספקת למלאם, כי כישורים, לדבריו, עדיפים בצבא על פני הכשרה. הוא מצטט את האלוף עוזי דיין הקובל על פוליטיזציה של הצבא ומיליטריזציה של השלטון האזרחי.

שלח קובע שצה"ל פועל ללא מטרה מוגדרת, למעט הצורך לסכל את מטרות האויב כפי שהוא עצמו מגדיר אותן. הצבא, שמתפקד בשטחים כמשטרה, נדרש "לנצח" למרות שמשטרה מעולם לא נדרשה לכך. שלח הבחין בתסכול ובבלבול הקיימים בקצונה הבכירה כתוצאה מהצורך להגן על גבולות מדינה שאין לה גבול וכתוצאה מהכישלון המתמשך להגן על חיי אזרחיה.

שמרן, בזבזן ותאב כוח

עופר שלח נזהר מלהטיל את האשמה כולה על הצבא. עיקר האשמה נופלת על המערכת האזרחית שנמנעה מלפקח על הצבא, להגדיר את מטרות המלחמה ולשלוט בתקציבו, הוא כותב. היה כאן פוטש שקט, שבו צבא חזק השתלט על שלטון חזק. "הקצינים הם אנשים טובים", הוא אומר, "מוכשרים יותר מאחרים במגזר הציבורי, אבל הם פועלים בוואקום שלטוני ותודעתי. למרות שעברו חמישים וחמש שנים אנחנו עוד תלויים בצבא. צה"ל היה מת להיפטר מהתלות הזאת, אבל חושש שהניתוק יפגע גם בו. זו לא אשמתו של הרמטכ"ל שמוצא עצמו פתאום קובע מדיניות, כי אף פוליטיקאי לא לוקח על עצמו את האחריות הזאת. דעתו על 'מפת הדרכים' צריכה להישמע בכבוד שבו נשמעת דעתו של אהרונישקי על מפת הדרכים, לא יותר מזה".

הצבא המצטייר בספר הוא צבא שמרן, בזבזן, תאב כוח, חסר תכנון וקציניו נטולי הכשרה מתאימה לפקד על כוחות בסדרי הגודל העומדים לרשותם.

כך חושבים גם הקצינים שריאיינת?

"כן, צריך לזכור שזו חבורה של אנשים כנים וטובים שיש להם בעיה בהבנת העולם שהם נמצאים בו, כיוון שהם לא ממש חיים בו. כשהרמטכ"ל אומר 'צבא העם' הוא לא מבין עד כמה הביטוי הזה ריק מתוכן".

אתה מציע לפרק את הצבא הנוכחי ולהרכיב אותו מחדש על בסיס מקצועי?

"אני מציע תהליך ומנסה לעשות בספר דבר מסובך: להעלות רעיון שאני לא בהכרח מציע ללכת עליו מחר בבוקר. אני אומר זאת הצעה, בוא נבחן את היתרונות והחסרונות שלה וניישם את מה שאפשר, למרות שבטווח רחוק השינוי הוא בלתי נמנע".

איך ייראה הצבא לאחר השלמת התהליך שאתה מציע?

"אני רואה צבא נטול אחריות אידיאולוגית, ארגון שמצדו האחד נכנסות תשומות כסף וכוח אדם ומצדו השני יוצא סוג מסוים של ביטחון. אני רוצה שיהיה דומה יותר לארגון הכבאים הארצי מארגון בעל מעמד שיש לו היום".

ההוצאה לאור כותבת: "זהו ספר פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת. קציני צבא רבים יגיבו עליו בביטול, יערערו על הנתונים ויגידו שהוא טוב כתרגיל אבל לא עומד במבחן המציאות".

"אני לא יודע מה תהיה התגובה של הצבא והיא ממש לא מעניינת אותי. אני לא מחדש כאן הרבה. המצב ידוע לכולם ואף אחד לא מוכן להתמודד איתו. אני רוצה לפתוח דיון. לאנשים יש צורך להאמין שהגוף שמגן עליהם מתנהל במקצועיות ואפשר לסמוך עליו והם מדחיקים כל מחשבה המערערת על האמונה הזאת. לכן לא נפתח דיון בנושא".

מי אמור לפתוח בדיון? הכתבים הצבאיים? העיתונות כולה? אתה כותב שחולשת השלטון האזרחי מוזנת על ידי התקשורת.

"אי אפשר להאשים את הכתבים הצבאיים שהם לא מספקים מידע שמונע דיון. הם פשוט עובדים מול צד שיש לו מונופול על המידע וז מבחינתי בעיה בפני עצמה. בעיתונות יש קולות שונים. אני כותב, ראובן פדהצור כותב. הבעיה המרכזית היא שהעיתונים פועלים מתוך פאניקה. הם שואלים כל הזמן את עצמם רק מה העם רוצה לקרוא ואיך לספק את הרצון הזה, הפסאדה של העיתונות משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר, ובכלל מי קורא היום עיתונים? עיתון זה מוצר נצרך ולא באמת נקרא. קונים ולא קוראים. את הספר הזה אני הרי כותב כל שבוע בעיתון".

בכל זאת העיתון הנפוץ במדינה.

"הוא חלק מהתקשורת כולה והתקשורת תרמה תרומה מכרעת להזניית ודלדול התודעה הציבורית, כך שכל דבר שמתפרסם בה הופך לבלתי חשוב".

איך חיים הקצינים שאותם ריאיינת עם המצב שאותו אתה מתאר?

"הם אומרים: אנחנו לפחות עושים את העבודה. בצבא עצמו מבקשים שינוי, הם מרגישים בכרסום שחל במעמדם, הם רואים שהדרישה לקצץ בתקציב שלהם זוכה לפופולריות, הם מודאגים".

תשתיות טרור? סתם קלישאה

שלח מבטא עמדות אופוזיציוניות גם בכל הקשור לפעילות צה"ל בשטחים ובעיקר מגנה כל צורה של ענישה קולקטיווית.

מדוע אי אפשר לראות בהרג אזרחים או לפחות בהקשחה מתמדת של תנאי החיים שלהם אמצעי הרתעה סביר?

"מכיוון שהפלשתינאים הגיעו לסף סבל שמתחת לו הרתעה כבר לא משפיעה. אם שישים אחוזים שם נמצאים מתחת לקו העוני, מה יש להם להפסיד?"

אולי כך הם יהיו בשלים לצריבה המיוחלת בתודעתם?

"העובדה היא שהם לא מוכנים. למה מצפים מאנשים רעבים ומושפלים? מתייחסים אליהם ככנופייה ושוכחים שהחמאס, שכזכור אנחנו הקמנו אותו, חזק לא פחות מהפתח היום. חושבים שפגיעה במנהיגים שלהם תשנה את המדיניות. ואם היו פוגעים בהנהגה שלנו היתה המדיניות שלנו משתנה?"

בספר אתה כותב שהניצחון נקבע בתודעה ובתודעה שלנו נקבע שגם אם יש לנו אלף הרוגים אפשר לומר שניצחנו.

"לא ננצח, כי אי אפשר לנצח עם. עוד מעט יכבשו את עזה למרות שקצינים אומרים לי בפירוש שכיבוש כזה לא יועיל לנו. אם אין מדיניות נעשים מעשים שגם לדעת העושה אותם הם שגויים. אין מטרה למלחמה הזאת. המטרה היחידה היא שלילת הגשמת המטרות הפלשתיניות כפי שאנחנו הגדרנו אותן לעצמנו. הרס תשתיות הטרור זו סתם קלישאה. מישהו ראה פעם איך נראית תשתית? בתחילת האינתיפאדה התקיים בצבא דיון שבו נאמר שמאה ועשרים הרוגים הם אובדן שלא נוכל לעמוד בו ותראה איפה אנחנו עכשיו".

אולי זו מלחמה אידיאולוגית שצריך שההצלחה שלה תושג בהשתלטות על כל ארץ ישראל מהים ועד הירדן?

אני מפקפק בסיכוי הריאלי שיש להשגת מטרה כזאת, אבל חייבים להודות: זאת היא לפחות מטרה ברורה".

מה אנחנו עושים נכון?

"שאלתי מישהו פעם והוא ענה שגם המעשים הנכונים שלנו הם נטולי הקשר מדיני ולכן לא נכונים. מי שתמך במינוי אבו מאזן בלי לעזור לו ידע מראש שאין לו סיכוי".

אתה כותב שהחיסולים הם פעולה צבאית מדויקת ונכונה.

"אני בהחלט בעד החיסולים ואין לי בעיה מוסרית איתם. אל תספר לי על התובע שהוא גם השופט והתליין, גם כשחייל יורה באויב הוא עושה זאת כשופט ותליין. הסגר והמחסומים שממאיסים את החיים על חפים מפשע גרועים מהרג רוצחים. ענישה קולקטיווית כזאת עוזרת לטרור ולא בולמת אותו. הבעיה שיש לי עם חיסולים היא התפוצה ההמונית שלהם. ברגע שהם הופכים למדיניות נחצה קו".

האם לדעתך ניסיון החיסול של שייח יאסין היה, על פי הניסוח שלך, "פרי תכנון על כל השלכותיו או ניצול הזדמנות ולעזאזל התוצאות"?

"בצבא ידעו את ההשלכות, הם ידעו שימותו ישראלים, הם מסתתרים מאחורי העובדה שהם רק כלים וכי הרג אזרחים ישראלים בעקבות פעולה כזאת מכאיב אמנם בטווח הקצר אבל יועיל להרס תשתיות הטרור בטווח הארוך. מהו 'טווח ארוך'? כבר חמישים שנה אנחנו עוד בטווח הקצר. אני לא מאשים את יעלון שלא יודע שום דבר אחר פרט להורדת פצצות ממטוסים".

למחרת הפיגועים בירושלים וצריפין פורסם ב"הארץ" סקר שלפיו 60% מהאוכלוסיה תומכים בהמשך החיסולים.

"התמיכה בחיסולים קיימת כיוון שכולם רואים בטרור ובקורבנות מצב קבוע ובלתי משתנה וחיסולים ממילא לא משנים. כולם יודעים שאם היו מחסלים את יאסין היו מתים פה מאה וארבעים איש וגם אז כולם ידברו על התשתיות".

יש לך ילדים במערכת החינוך?

אתה כותב: "אנחנו קהילה שאין לה דבר מן המשותף פרט לחרדות הביטחוניות". מה יחליף את הצבא ככור היתוך של חברה מפוצלת ומפוררת שהיא, על פי תיאורך, החברה הישראלית? מערכת החינוך?

"יש לך ילדים במערכת החינוך? נו, אז אתה יודע בעצמך. התחליף הוא סדר יום אזרחי. איך יוצרים סדר יום כזה? צריך להגדיר ישראלי לא רק על פי השירות הצבאי שלו, הגדרה שמיד מוציאה החוצה את הערבים והחרדים. צריך להפריד בין הצבא לקובעי המדיניות. מעמידים אזרח בראש מערכת הביטחון, מקימים מועצה לביטחון לאומי שיש לה מידע וכלים לנתח אותו ולהתמודד עם היערכות הצבא. איך עושים את זה? אני לא יודע, אולי כשהמצב יהיה עוד גרוע מזה".

אתה כותב על הצורך במעורבות ופיקוח גדולים יותר של השלטון האזרחי על הצבא. בינתיים, אתה כותב, הזנב - הצבא - מכשכש בכלב. האם אתה סומך על הפוליטיקאים היום?

"אני לא סומך על חברי הכנסת היום. מי רוצה להיות חבר כנסת? אתה רוצה להיות חבר כנסת? אבל תן לכנסת סמכויות וכוח כמו בארצות הברית, כך שהיא תוכל להתמודד בעזרתן עם הצבא ויגיעו אליה אנשים שעליהם אוכל לסמוך. אני מדבר על מערכת איזונים. אני מאמין במערכות אזרחיות, הן פתוחות והן נבחרות. לא הצעתי שהממשלה תמנה מפקד אוגדה. אני רק אומר שצריך להיות שר ביטחון אזרח ועוד לא היה כזה, חוץ ממשה ארנס, שנבחר ולא מילא בלית ברירה מקום של איש צבא שהתפטר מתפקידו כשר"

למה אתה מקווה בעקבות פרסום הספר?

"אנשים יתחילו לחשוב על הצבא כנושא שצריך לדון בו ולהתגבר על מנטליות אושוויץ שאומרת שאסור לזעזע. אם נתמיד במצב שבו הסעיף היחיד בסדר היום שלנו יהיה הישרדות - נתפרק. שרנסקי אמר פעם שאנחנו חיים פה רק מפני ששם יש ז'ירינובסקי, ובמדינה צריך לחיות כי טוב לגור בה". *

josephk@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו