בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצדיק וחמור הפלא

על ר' חנינא ושני חמורים: האחד שומר חוק, והאחר נמצא מעליו

תגובות

מקס ובר, מאבות הסוציולוגיה המודרנית, מחלק בין שתי נטיות נוגדות המנווטות את הדתות השונות. הנטייה האחת היא חוץ-ארצית, ועל פיה כל מה שקשור לעסקי החומר של העולם שייך לרע; הדרך הדתית צריכה בראש וראשונה לגרום לאדם ניתוק מחיי העולם הזה, ורק בשלב השני, לאחר הניתוק, נפתחת האפשרות לגאולת נפשו. לעומת זאת, הדרך השנייה, התוך-ארצית, מניחה כי דווקא בתוך החיים הארציים מתגלה העוצמה האלוהית; במשא ומתן היומיומי, בתוך החיים החברתיים ובמגע עם הטבע והחומר מתגלים הערכים האלוהיים, כאשר לבו של האדם נפתח כל רגע מחדש אל ה"אחרים" ה"נוקשים על דלתו" ומבקשים אמפתיה. שתי מגמות אלו מתרוצצות בתוך הטקסטים השונים שבמקורות היהודיים, והמתח ביניהם מזין בכל דור מגמות שונות ומנוגדות.

שתי הגירסאות של אותו סיפור שיובאו להלן ייצגו כמדומני יפה מתח זה בסיפור שבמרכזו עומד הצדיק ויחסו אל חמורו. הגירסה הראשונה מצויה בבבלי חולין ז ע"א-ע"ב:

"רבי פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים... נקלע לאותה אכסניה. הטילו שעורים לחמורו - לא אכל (=מהם החמור); חבטו אותן (=בנפה, כדי לנקות את השעורים מן הפסולת) - לא אכל; ניקרו אותן (=הוסיפו לנקות בידיהם את הפסולת הנותרת) - לא אכל; אמר להם (רבי פנחס בן יאיר): שמא אינן מעושרות? עישרו אותן - ואכל. אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה (=רצון האל, בשליחות מצווה), ואתם מאכילים אותה טבלים?"

לפי ההלכה אין אדם רשאי לאכול פרי או ירק שאינם מעושרים (טבלים), ואינו רשאי גם להאכיל זאת לבהמתו. הסיפור שלפנינו מציג חמור שחושיו החדים הפכו אותו רגיש במיוחד לאכילת מאכלים אסורים. הסיפור מלמדנו לפי דרכו, כי אם גם בהמה יכולה להיות רגישה לחוקי האכילה של ההלכה, הרי שיש להסיק כי חוקים אלו מקורם ב"טבע" עצמו, ואין הם תוצר שרירותי של המצאת ה"תרבות".

ייתכן אפילו שאפשר ללמוד מן הסיפור שבגלל אופי ה"תרבות" המקולקל עתה נוטים בני האדם לאבד את חושיהם ה"טבעיים" - אלו שבמקור, בראשית הבריאה, היו חוקי ההלכה. בעקבות השחתת מהות האדם הושחת גם עולם החומר, אך לו כולם היו צדיקים במעלתו של רבי פנחס בן יאיר, בוודאי גם עולם החומר היה נוהג היום כפי שנברא במקורו: כחמורו של צדיק זה המדקדק מ"טבעו" בחוקי ההלכה.

במרכז הסיפור עומד איפוא ערך הלכתי הקשור היטב לחוקי האל, שאין להם קשר כלל לעולמו הטבעי הפנימי של האדם כפי שהוא מוכר לנו היום. דווקא משום כך מנסה הסיפור שבבבלי להוליך את טיעונו אד-אבסורדום, ולומר שההלכה היהודית משקפת את "טבעו" הראשוני (הנסתר מאתנו, ונודע לצדיק בלבד) של הטבע האנושי. מכאן אפשר להסיק כי מה שאנו חשים כ"טוב" ו"רע" אינו אלא תעתוע. בסופו של דבר רחוקים אנו מרחק רב מיכולת פנימית זו להבחין בעצמנו במעשה הטוב, ואין לנו אלא לציית ציות עיוור למערכת ההלכה. לפיכך ברור כי גם שליחות זו של פדיון שבויים שמופיעה בפתח הדברים אינה בעלת ערך אלא מפני שהאל ציווה על כך, ולא מפני שהיא מעשה הומאני. נקודה זו מודגשת בדבריו של רבי פנחס, המדגיש את עשיית "רצון הקונה" (=האל).

אך דבר נוסף מתגלה לנו בין השיטין: מתברר שגם הטבע אינו תמים כלל, שהרי סיפורנו מלמד כי הטבע המוכר לנו הושחת. במקרה המיוחד שמוצג לפנינו אנו למדים מהו תיקונו: הטבע יכול להפוך ל"דתי" ול"שומר הלכה".

הסיפור מציג איפוא את אידיאל אחרית הימים, שבו ייהפך ה"טבע" ל"תרבות" של שומרי ההלכה. זה ייצוג ספרותי מעניין של המגמה החוץ-ארצית, הרואה את החיים הארציים המוצגים בסמל ה"חמור" (שבימי הביניים נדרש כ"חומר") כעניין פגום שגאולתו היא בהמרת טבעו ה"בהמי" ב"טבע החוק". סמל החמור העיקש, השתקן, הנושא בעול בלי לערער כלל על עצם מעשה הנשיאה - גם הוא מוסיף חריפות לדברים המסופרים, מפני שהוא מציג לפי דרכו את חוסר היכולת של הדבק בעקרונות ההלכה להסביר את התנהגותו לאחרים.

ואולם, גירסה אחרת של סיפור זה מציגה את הצדיק ואת בהמתו באופן שונה לחלוטין (והיא זו שנראית לי מקורית יותר מבחינה היסטורית; לדיון מקיף בגירסאות של סיפור זה ראו: עפרה מאיר, סוגיות בפואטיקה של סיפורי חז"ל, עמ' 55-35):

"מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר והניחו לו תבן ושעורים ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו (=אצלנו) שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה (=מכאן ואילך "חמור" בא בלשון נקבה) והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל (=ביתו של) רבי חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה, אמר לו: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו! אמר לו (=חנינא): בני, פתח לה את הדלת - שכבר מתה ברעב! עמד ופתח (את) הדלת, והניח לה תבן ושעורים ומים, והיתה אוכלת ושותה" (אבות דרבי נתן נוסחה א, פרק ח, מהדורת שכטר עמ' 38).

נושא הסיפור בגירסתו זו אינו ההקפדה על הלכות המעשר, אלא האהבה לזולת. הסיפור מציג את גדולתו של רבי חנינא ביכולת האמפתית המיוחדת שלו. במשלי יב, י נאמר "יודע צדיק נפש בהמתו" ולעומת זה "רחמי רשעים אכזרי", וכפי הנראה הכוונה היא לומר שהצדיק חש את עולמם הפנימי של כל הסובבים אותו, ולעומת זאת הרשע אטום לסובביו ועסוק אך ורק בעצמו ובהישגיו. אטימות זו גורמת לכך שגם כאשר הרשע "מרחם" על האחר אין זו אמפתיה אמיתית כלל. רבי חנינא ניחן ביכולת אמפתיה אמיתית, ועל כן מציג הסיפור קשר מיוחד זה שבינו ובין החמור כקשר עמוק שאינו נזקק לשפה ולמלים.

לפי גירסה זו, החמור אינו טועם ממאכלי הגנבים לא מאחר שהילכות מעשר מטרידים אותו, אלא מאחר שהוא כמעט "מת" מגעגועים לבעליו; וכאשר הוא משתחרר לבסוף מידי הגנבים, חש חנינא ממרחק את רעבונו (הפיסי והנפשי) והוא קורא לבנו ש"יפתח לו את הדלת".

החמור מתפקד בסיפור שלנו כמי שמטבעו היה אמור להיתפש כ"זר" לעולמו של האדם, ובדרך כלל לועג לו האדם ומנצלו. פתיחה זו של "הדלת" לזולת באה איפוא בסיפורנו כלפי הנידח והעלוב ביותר, זה שאיננו שייך כלל למעגל ה"תרבות" - יתרה מזאת: הוא גם נמנה עם המזולזלים בבעלי החיים, ולכן נקשרה נפשו כל כך בנפשו של חנינא. החמור שלפנינו איננו סמל לעיקשות ולאי-מובנות כחמורו של הסיפור הראשון, אלא סמל לענווה ולנמיכות קומה המאפיינת את מי שנושא כל העת על גבו את האחרים בשתיקה ובהבנה. הסיפור מנגיד יפה את בני האדם המתוחכמים שיכולתם האינטלקטואלית משמשת אותם לרעה, שכן הם גונבים וחושבים רק על טובת עצמם (גם שחרור החמור לא בא מאמפתיה והבנה למצוקת החמור, אלא מדאגתם העצמית), שעה שהחמור המוגבל והעלוב דווקא הוא ניחן בחוש רוחני מפותח, ויכול לאהוב את בעליו ולהיות מסור לו כל כך, מסירות נפש של ממש.

אכן, שלא כחמור התמים, דווקא בני אדם מסוימים - אותם גנבים - נמצאים במצב ירוד כל כך עד שהם זקוקים באמת למסגרת החוק. בלעדי מסגרת נוקשה זו הם יורדים לדרגה פחותה מזאת של הבהמה, ומכאן שהחוק אינו מעיד על עליונות האדם על בעלי החיים, אלא להפך. הפואנטה של הסיפור נעוצה בכך שדווקא החמור בחומריותו חי בחופש ואינו פוחד כלל מהמוות, בשעה שבני האדם הנוהגים ברשעות לב ובעיניהם חמור זה אינו אלא חפץ לנשיאה, אינם פועלים אלא כחפצים אוטומטים מחוסרי בחירה.

האל שהצדיק דבק בו שונה אם כן מאוד בגירסה זו של הסיפור. הוא אינו מתגלה לנו כאשר הטבע האנושי נעקר ממהותו המוכרת לנו בחיי-פרישות, אלא דווקא כאשר טבע זה עצמו (כפי שהוא ב"חמוריותו") מזדכך באמפתיה ואהבה לזולת. בסופו של דבר, מלמדנו סיפור זה, נכנס האל ה"גדול" לביתו של רבי חנינא ביחד עם ה"חמור" הקטן והעלוב. אותה "פתיחה" של הדלת מזמינה את שניהם יחדיו להיכנס פנימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו