בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היהודי אינו חושב אלא על החלפת פניניו הקטנות בגדולות, והגדולות - בגדולות עוד יותר"

תירגם מצרפתית בני מר

תגובות

ברודי ויהודיה

ביום השביעי למסעי, בחמש בבוקר, נכנסתי לברודי, עיר ששייכת כולה לאציל מווהלין והמסחר בה רב. בתי הכלא שלנו מלבבים יותר במראם מהחדרים באכסנייה המכונה כאן "מלון רוסיה", המלון הטוב ביותר בברודי. חיכיתי חמש שעות עד שבעל הבית והמשרתים יתעוררו. מבחינתי החל המסע רק בברודי, מפני שנדמה היה לי שקשה לצלוח את מאה הפרסאות המפרידות בין ברודי לברדיצ'ב יותר מאשר את 700 הפרסאות שבין פאריס לברודי. הקשיים התעוררו מיד. היהודים חגגו את אחד מחגיהם החשובים (=ראש השנה), וכאשר היהודים עסוקים בטקסיהם הדתיים, נעצרים חיי המסחר. מברודי והלאה, הכל נמצא בידי היהודים. בשום חיבור לא קראתי מידע מדויק על הכיבוש העברי הזה של פולין. היהודי מולך ואינו מושל - זה ודאי. בגרמניה, בצרפת, היהודים הם אנשים כמוך וכמוני; דתם ומנהגיהם הותכו כל כך בתהליכי הקידמה החברתית שהם שותפים בה, עד שכל היהודי שבהם נעלם, חוץ ממיומנותו המסחרית ומתאוות הבצע שלו; אך תאוות הבצע שלו לובשת כפפות צהובות ומיומנותו נעשית צרפתית: הוא משורר כמו היינה, מוסיקאי כמו מאייר-בר והלוי, אספן כמו בני פולד, נדיב כמו רוטשילד; ואילו מקרקוב והלאה מתגלים אנשי התלמוד האמיתיים. גם הקיסר פרנץ השני(1) - אותו שליט לגלגן שחייו מחכים להיסטוריון שיכתוב עליהם, דבר שלא היה אפשרי זה שלושים שנה - בהיכנסו לבית הכנסת הגדול בברודי ובראותו את היהודים האמיתיים, לבושים ככוהנים גדולים, בבגדי כהונה על כל דרגותיהם, רכן אל הנסיך שליווה אותו ואמר לו, כמי שמצא פתרון לחידה: "אה! עכשיו אני מבין מדוע אני מלך ירושלים!"

הפנינים

באף אחת מארצות העולם לא השתרשה האומה היהודית בחוצפה רבה כל כך, כאזובי השדה, כמו בפולין, ואני יכול להבין את הצאר ניקולאי המתעב, כפי שאומרים, את הגזל הזה. היהודים לא זנחו אף אחד ממנהגיהם ולא התפשרו כלל עם אורחות המקום שבו התפשטו בני גזעם. אסור להם להחזיק באדמות, וברוסיה גם לא להחכירן; מותר להם רק לסחור ולהלוות בריבית, והם מלווים בריבית, והם סוחרים, כאילו זו ברכת שמים. ראיתי אותם רוחשים בעיירות כזבובים, הולכים אל בתי כנסיותיהם בבגדי כהונה מוזרים כדי כך שהעלו בי חיוך כמו למראה תהלוכת מסיכות, אך לא עוררו את השתוממותו של איש מלבדי. היהודי הפולני פוחד תמיד שיסחטו אותו כמו את אבותיו בימי הביניים, ולכן התפתח בו הרגל בל-יימחה לטלטל אתו את כספו. כך קרה שחוץ משתיים או שלוש משפחות יהודיות, הקרובות לאצולה ולתאריה, ונמצאות האחת בברדיצ'ב והאחרת בניקולאייב, כל שאר היהודים מגדילים את רווחיהם בדרך הישנה. נשותיהם חובשות מצנפת אופיינית, המורכבת משני לבבות-כרוב מעשה צורף הניצבים מעל המצח ויוצאים מתוך עטרת פנינים. זה בית האוצר של כל משפחה יהודית. היהודי אינו חושב אלא על החלפת פניניו הקטנות בגדולות, והגדולות - בגדולות עוד יותר; על החלפת פנינים שאינן בורקות בפנינים זוהרות, ואותן - בפנינים שאין לעמוד בזוהרן; וכן הלאה - ביהלומים. עליכם להבין שיש יהודיות החובשות מצנפות השוות מאה, מאתיים, 300, ולעתים קרובות גם 600 אלף פרנקים, ששוויים מיליון בפולין. זו הארץ שיש בה הפנינים הרבות בעולם, ונמצאות בה הפנינים היפות מכולן. זו הסיבה שמחרוזות מהוללות כל כך מצויות אצל משפחת ולסקי, אצל הרוזנת קיסלב, אצל הנסיכה סנגושקו. מחרוזת פנינים ששוויה אלף דוקאטים נחשבת בפולין כקליפת השום, ובקושי שמים לב אליה! בפעם הראשונה שראיתי בדרזדן את הפנינים של הגבירה הרוזנת תדיאוש ולסקה נותרתי פעור פה, אך לא למראה הפנינים - הלא ראיתי כבר את פניני האוצר של דרזדן, את הפנינים באוצר של וינה ואת פניני האוצר של פטרסבורג. מה שהדהים אותי היה דווקא התואם שלהן, גודלן, הברק הנהדר - וכל אלה מונחים על חזה צחור כשלג ושייכים לאדם שהונו, נכבד ככל שיהיה, אינו משתווה לנכסים המפורסמים של ברניצקי, האנסקי, פוטוצקי סנגושקו, צ'רטוריסקי וכיוצא בהם. והנה נודע לי שהרוזנת ולסקה ירשה ממשפחתה שלוש מחרוזות שכאלה, שבאחת מהן 16 שורות של פנינים.

בפולין עונדים את הפנינים יומם ולילה, כדי שלא תמותנה חלילה. הפנינה דומה לאופנה; צריך להציג אותה כהלכה. רק בפולין יודעים אל נכון מה הן פנינים. אלה של הרוזנת קיסלב עצומות בגודלן, וביום שראיתי אותן בשגרירות אוסטריה נקרע החוט השזור בהן והן התפזרו על השטיח. האם עשתה כך מתוך גנדרנות? אינני יודע; האבזם של המחרוזת עשוי מהיהלום של היוונייה המהוללת (=סופי, שנישאה לרוזן פוטוצקי), יהלום ששווה מיליון, המוכר בעולם המסחר כיהלום של פוטוצקי.

"היהודים", אומרת לי הרוזנת כדרכה המרושלת, "הציעו לי 500 אלף פרנק תמורתה".

גם הפנינים של בית סנגושקו יצאו לתהילה, אך עוד יזדמן לנו לדבר בפנינים כשנגיע לאוצר של קייב. יש סבורים שהיהודים, בהיותם מצוידים במחרוזות יהלומים או פנינים ובמצנפות של נשותיהם, הולכים לכל מקום שהם רוצים ומתגרים באסונות. היכרותם את היהלומים ואת הפנינים היא כמדע טבעי לכל היהודים; בית הספר שלהם שוכן בחיק אמם, וכבר בגיל הרך ביותר רגילות עיניהם לאמוד את ערכן של אבנים יקרות ופנינים.

האופי היהודי

היהודים לעולם אינם באים בברית הנישואים עם הנוצרים, אבל הם ממירים את דתם כדי להיעשות אצילים ולהחזיק קרקעות. מציגים כאן לדוגמה כמה משפחות פולניות ורוסיות שמוצאן יהודי. אבל היהודים האלה בפולין הם כבני התערובת בארצות הברית: בדור החמישי עוד לא הוסר מהם הכתם הקדמון, והאדונים הפולנים זוכרים אותו עדיין. התשוקה לבסס את הרכוש העצום היא שמביאה תמיד את היהודי אל הנצרות, והטבילה היא ספוג הרחצה שלו. היהודים ערבים זה לזה כאסירים במושבת עונשין, כשחקנים, כשאר הגזעים שהוצאו מהחוק; כלומר יש להם אמונה נפרדת. דבר לא ישווה לתעוזתם בספסרות. סכומי עתק קמים ונופלים, ואין לדעת אפילו היכן וכמה. לפני 15 שנה, למשל, היו לבית נתנזון בברודי חמישים מיליון. מה היה לכל העושר הזה? אין לדעת. היום ירש בית האוזנר, שמוצאו בשווייץ, את מעמדו של בית נתנזון בבנק המהולל הזה, ממש כשם שבית הלפרין, החב את מקורות עושרו לאנשים שמניתי לעיל, מולך היום בברדיצ'ב. היהודים הם גנבים מאין בלתם, כמו הסינים, בני דודם למשלח היד. אין לשער את מספר הסוסים הגנובים, בגבולות בעיקר. יהודי אינו נרתע מהתנקשות כשמדובר בסכום נכבד. לבני הגזע הזה יש מנהגים ואמונות טפלות משלהם, והם שימרו מסורות פראיות. לכן, אם אחד מבניה של משפחה יהודית אינו נגוע בגזל, אינו יכול לשטוף דוקאטים בחומצה ולקצץ ברובלים, והוא נותר חסר מעש - משפחתו מפרנסת אותו, מזינה אותו, והוא נחשב לעילוי; היפוכו של דבר בארצות הציוויליזציה, שבהן משפחות בורגניות מחשיבות עילויים לסכלים; ואילו הקדוש במשפחה יהודית צריך לעיין תמיד בתנ"ך, לצום ולהתפלל כמו פאקיר. גם למשפחת רוטשילד הקדוש שלה, עילוי ממין זה.

בחיפוש אחר כרכרה

היהודים בברודי לא יעזבו את פולחניהם תמורת שום הון שבעולם; לכן לא יכולתי למצוא בשום פנים ואופן מי שיסיע אותי מברודי לברדיצ'ב, מאחר שלא רציתי להיעצר ולחסות אלא בצל קורתם של חברי. והנה מכשול נוסף: המכס הרוסי נפתח רק בעשר בבוקר, והמכס ברוסיה הוא מוסד פוליטי; שם בודקים את הדרכונים, ואפילו בעלי דרכונים תקפים נתקלים שם תכופות בסירוב. בעל הבית של "מלון רוסיה" יעץ לי איפוא לשלוח למכס את דרכוני כדי שאדע אם יתקבל בברכה. הוא לא חסך מאמצים כדי לשוות רושם מכובד למכתב ההמלצה הזה. הבחור הצעיר והאמיץ הזה ידע רק מעט צרפתית; הוא הכיר את צרפת רק מפי השמועה, והודה לפני ששלושה צרפתים לכל היותר חולפים שם בשנה, להוציא אומנות, מורות ומורים, המיובאים לרוסיה במשלוחים. הוא המליץ לי לחכות ליהודי הנועז שיש ברשותו חברת כרכרות, ובוודאי הוא יביא אותי לברדיצ'ב - אמר לי הבחור - בתוך שמונה ימים. למשמע המלים הללו, שמונה ימים, פרצה מתוכי צעקה, או ליתר דיוק, נהמה שנועדה להביע את השתוממותי. נראיתי משוגע.

"ואני התיימרתי להיות בברדיצ'ב בתוך עשרים וארבע שעות!"

היומרה הזאת, האפשרית רק לצאר הרוסי, יצאה מפיו של מי שהגיע לבדו בקרון דואר מלמברג ונשא בעצמו את המטען. היא עוררה איפוא את חיוכו של מארחי; הוא הניד בראשו ואמר שהקונסול הרוסי משתכן במלון. "טוב מאוד! הכל יהיה בסדר. אני אכתוב לו", אמרתי והוצאתי את כרטיס הביקור שלי מהארנק. "לך להציג לו את זה", אמרתי לו, "ושאל אותו אם הוא יכול לקבל אותי". (...)

הקיסר פרנץ השני (1768-1835), "הטוב" - אחרון השליטים של "הקיסרות הרומית הקדושה" (ובכלל זה "מלך ירושלים") וראשון קיסרי אוסטריה, שהעניק שוויון זכויות דתי ליהודים. המתרגם מודה ליונתן סטבסקי על עזרתו בתרגום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו