בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכריזמה של ארבינקא האפור

אף אחד בגדוד לא חלם שדווקא ארוין לביא יהיה הגיבור של מלחמת יום כיפור. עד אותו רגע שהמג"ד נהרג והוא נקרא להחליף אותו

3תגובות

סרן ארוין לביא היה סמג"ד חיוור. לא די שסגן מפקד גדוד הוא תפקיד כפוי טובה ומתסכל, שברוב המקרים מנוטרל מהתחום המבצעי ואחראי על ענייני מינהלה, לביא, כך נראה, חש דווקא בנוח במרחב הפעולה המצומצם שניתן לו. אין הכוונה לומר, חלילה, שהיה גרוע: סביר להניח כי העניינים שעליהם היה מופקד התנהלו ללא דופי, הבעיה רק שאנחנו, חבורת המ"פים של גדוד 12 בגולני, לא הרגשנו בקיומו. לא ראינו בו מקור סמכות ובוודאי לא דמות הרואית. נוצרה אפילו סתירה משוועת שהתקשינו ליישב בין ארוין שאנחנו הכרנו, זה המתנהל בעצלתיים, לבין הרקורד המרשים שנזקף לזכותו בתפקידו הקודם, כשהיה מ"פ ג' בגדוד 13.

בליל הסדר אפריל 70', בעיצומה של מלחמת ההתשה, פשטה יחידה מצרית מובחרת ובה כ-60 חיילים על מגף ג' - הדרומי שבמעוזים בפתחת המיתלה. חוליית החוד המצרית כבר החלה בטיפוס על הסוללה כשמגיני המעוז הבחינו בתוקפים, ומכת האש המהירה והנמרצת שלהם הדפה את המצרים ואילצה אותם לסגת אל מעבר לתעלה כשהם משאירים בשטח חמש גופות, כלי נשק וציוד רב. לכוחותינו לא היו נפגעים.

באיגרת ללוחמי האוגדה שכתב אז האלוף שלמה להט, מפקד הכוחות המשורינים בסיני, הוא ציין לשבח את פעולתם של "ארוין מפקד המעוז ולוחמיו": "גיליתם עירנות רבה, תושייה ורוח לחימה למופת". שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, הוסיף ברכה על דפי הגדה מהודרת שהעניק לסגן ארוין לייבוביץ (כך נקרא לפני שעיברת את שם משפחתו): "כן יאבדו כל אויבך, ה' עמך גיבור המעוז שהביא שמחה לעם בהכותו במצרים. בגדול זרועך ידומו כאבן".

כך היה בקרב, ואילו באימונים הוא תפס מקום ראשון בחטיבה בבוחן פלוגה. אין קצין שלא היה מאחל לעצמו הישגים דומים, אבל שלוש שנים לאחר כל הנפלאות הללו לא נותרו עקבות מארוין המהולל. המבטא ההונגרי הכבד הפך מושא לבדיחות, גם קומתו הנמוכה, 1.62 מטר בסך הכל, היתה מטרה לעקיצות. מכאן ועד שהודבק לו הכינוי "ארבינקא", כשמה של דמות סטירית שברא אפרים קישון, הדרך היתה קצרה. לביא, מצידו, לא עשה דבר להפריך את הרושם שנוצר. אדרבה, את עיקר זמנו בילה במחיצת מ"פ מפקדה, הרס"ר וצוות המטבח. העיניים לפיכך נישאו כולן אל המג"ד הריכוזי והקפדן, סא"ל יעקב (יענקלה) שחר.

ביום הרביעי למלחמת יום כיפור, התשעה באוקטובר, הוביל שחר את פלוגה א' של הגדוד להסתערות על כוח קומנדו סורי שנשלח לתקוע טריז בצפון רמת הגולן. הקרב העקוב מדם התקיים בשדה עגבניות ממזרח לבוקעתא, האויב ספג עשרות רבות של אבדות. לנו היו חמישה הרוגים, בתוכם, לבנו החסיר פעימה, יענקלה - האבא של הגדוד.

מח"ט גולני, אמיר דרורי, זימן אליו את לביא שנתקע בלי מעש בתל בנטל והפקיד בידיו את הגדוד. ארבע הפלוגות של גדוד 12 היו פזורות באותו זמן כל אחת לגורלה באזור אחר. רק קרא ארוין בקשר, שקט ובוטח כאילו מה בכך - היה זה קול ענות גבורה. הוא לא הירבה לדבר, אבל המלים הספורות הספיקו. שום מעשה לא נדרש ממנו כדי שכולנו, מראשון המ"פים עד אחרון הרובאים, נגיב על דבריו בעיניים בורקות. ארוין הקטן הניף את שרביט הפיקוד, ואף שלא ראינו אותו פנים אל פנים, בו-במקום הוא חולל קסם ששום אקדמיה צבאית לא מסוגלת להנחיל.

שלושים שנה אחרי שהלכנו אחריו בעיניים פקוחות, מפגן המנהיגות שלו תחת אש עדיין צרוב בנו, הילדים של ארוין. "אני אגיד לך למה הוא דומה בעיני", אומר יוסי בירן, בעבר בידרמן, שהיה באוקטובר 73' קצין המבצעים של הגדוד, והיום יועץ ארגוני. "יש סרט יוצא מן הכלל, 'גיבור מזדמן' עם דסטין הופמן, שמגלם מין טיפוס אפור שכשהוא הולך ברחוב איש לא שם לב אליו. יום אחד, כשמתרסק מטוס והוא בסביבה, הוא חירף את נפשו, נכנס פנימה אל הבעירה, העמיס את הניצולים על הגב ובקור רוח חילץ אותם מהסכנה. כשגמר את שלו, האלמוני הסתלק בלי לעשות עניין ובלי לצפות לתודה. את התהילה, שלא במפתיע, קטף כבר איזשהו מתחזה שהתקשורת טיפחה".

המקרה של ארוין לביא דומה, אומר בירן. "נפל עליו תיק ענק והוא עמד באתגר. הוא לא יצא מגדרו, הוא לא התחיל לזרוק פקודות בשבעה דציבלים יותר גבוהים, את ההתעלות שלו אני לא מסוגל לחבר לאירועים קודמים שהייתי עד להם, אבל זה פשוט קרה. כבר היו דברים מעולם, לא פעם ולא פעמיים, שמפקדים התחלפו תוך כדי לחימה, גם הסמג"ד שלי בשל"ג חווה אירוע דומה כשהייתי מג"ד 12 ונפצעתי בביירות, אלא שהסיפור של ארוין, בגלל נתוני הפתיחה, הוא דרמטי במיוחד. הוא גרם לגדוד להיות שלו, גם בשיא הלחץ לא היה לחץ, שום צעקות, ארגון לא יכול לפעול ככה אלא אם הראש שלו הוא כזה".

הקרב שנשכח

הוא נולד בשנת 47' בחבל טרנסילווניה שברומניה, בבית דיברו הונגרית. אמו נכלאה באושוויץ, שם נרצח בעלה, ושרדה. אביו, שאיבד אשה ושני עוללים, עבר את מאטהאוזן ואת בוכנוואלד. אחרי המלחמה כאב פגש בכאב והם התחתנו. כשארוין היה בן 12 עלתה המשפחה לישראל על סיפון האונייה "אורורה" שיצאה מנפולי. הוא לא ישכח איך לקראת סוף ההפלגה, כשאורות העיר חיפה נשקפו מנגד, עלו כולם לסיפון וכשהם חנוקים מדמעות שרו "התקווה".

הם השתקעו בצפת, האב שהיה ברומניה בעליה של מנסרה היה לעובד כפיים בסולל בונה, ובצר להם שלחו את ארוין עד לקיבוץ לוחמי הגטאות, שירווח. בשבילו היו אלה שש שנים מאושרות. כשהתגייס ונשר מקורס טיס הוא נשלח לחטיבת גולני, שנחשבה אז ארץ גזרה. במלחמת ששת הימים הוא היה צוער בבה"ד 1, בקרבות של ממש לא השתתף. כשנגמר קורס הקצינים הוא סופח לסיירת "אגוז" שאך זה נוסדה. כעבור זמן חזר לגולני והתמנה למ"פ.

לאחר שלב הבלימה ברמת הגולן עבר צה"ל ב-11 באוקטובר למתקפה. במסדר היציאה ארוין לא דיבר גבוהה-גבוהה ולא התרברב, הוא היה מדוד ושקול. בגזרת הגדוד שלנו ההבקעה היתה קלה מהצפוי: ג'ובתא אל-חשב נפלה ללא התנגדות, הגבעה המרוקאית נמצאה ריקה. אל מזרעת בית ג'אן, הנקודה העמוקה ביותר בשטח סוריה שאליה הגיע צה"ל בצפון-מזרחה של החזית, נכנס ארוין ביום שישי בלילה. על מפה בקנה מידה 1:50,000 הוא תיכנן כיצד להחזיק בשטח, ובעוד מועד זיהה כמעט את כל נקודות התורפה.

כבר למחרת עם שחר, שבת, נפתחה התקפת הנגד הראשונה. המטכ"ל הסורי הטיל למערכה המכרעת במזרעת בית ג'אן, 30 ק"מ מפאתי דמשק, את יחידת העילית שלו, את חיילי המשמר הנשיאותי של אחי הנשיא ריפעת אסד, בגיבוי ארטילריה וטנקי T72, הדגם המתקדם ביותר. גם כשנהדפה ההתקפה הם לא הירפו, והיו נחושים לחזור על ניסיון הכיבוש פעם ועוד פעם, גל אחר גל, בשילוב חי"ר ושריון או בהסתננות יחידים, בצליפות, ובמארבים.

כל יום לחימה נמשך כשמונה שעות רצופות. 11 מלוחמי הגדוד נהרגו בהתכתשות שהתנהלה מטווחים קצרים, לסורים הפכה הפינה ההיא לבית קברות המוני, לא מעט הודות לכוח טנקים מאולתר בפיקודו של אלי גבע, שנחשב כבר לבן בית בגדוד. ערמות כלי הנשק שהשאירו נפגעי המשמר הסורי - רובי קלצ'ניקוב, מטולי אר-פי-ג'י ומקלעי אר-פי-די - נאספו במהירות, והחליפו את העוזים, הרומ"טים והבזוקות, שהוטלו הצידה באין דורש.

למרות חשיבותו של הקרב על הכפר, בספרות על מלחמת יום כיפור אין לו אזכור. חטיבת גולני, שמפנה את הזרקור אל אתוס החרמון ובעצם מעניקה לו בלעדיות במורשתה, מתעלמת מקרבות מזרעת בית ג'אן שאפשר רק להתקנא בתוצאותיהם. מתברר שכדי להיכנס לקאנון גם קרבות זקוקים לקידום מכירות, לדוברות וליחסי ציבור. לזכותו או לגנותו של ארוין לביא, הוא לא מכבש של יחצ"נות.

מופת של לויאליות

מגבעת המג"ד הצופה אל הפלוגות שנערכו בהגנה הוא שלט היטב בנעשה ונהג בגדוד כאילו הוא מנצח תזמורת. "השלווה הסטואית שארוין הקרין היתה המפתח להצלחה", אומר דוד (בנזי) בר זוהר, מנהל תיכון עירוני ז' ביפו, שהוביל את פלוגה ג' מאז נפצעו המ"פ (אני) והסמ"פ (סגן השר וחבר הכנסת מיכאל רצון). "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי - יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי. היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".

בר זוהר למד לקח מהמלחמה ההיא, "נהפכתי לסקפטי בהתייחסות שלי לאנשים כריזמטים. המטאורים ובעלי החזות המרשימה שמדברים מלים ארוכות ומפוצצות, מרביתם כשלו. אפילו שהם קצת נמוכים ולמרות שיש להם מבטא כבד, את אוקטובר 73' עברנו רק הודות לארוין ולדומיו".

ניכר על פקודיו של לביא שהם ששים לדבר בו, כאילו פורעים בכך חוב של כבוד. ברוך אלעד (הכט), מ"פ א' והיום מנכ"ל חברת הבנייה רולן, משמיע עקיצה בנוגע ליצירת מיתוסים. "העמידה במזרעת בית ג'אן לא נחשבת כי לא הצלחנו לספוג מספיק אבדות וגם כי לחם שם אדם צנוע שהחיצוניות שלו לא מסגירה את תעצומות הנפש שהוא ניחן בהן, ושהוא והמ"פים שהיו תחתיו לא נופפו לראווה במעשיהם כדי לשווק את עצמם. התוצאה של אותה ענווה היא שאחרים, שאני לא טוען שהם לא עשו דבר, התבלטו על חשבונו.

"ארוין הוא גם הוכחה לכך שאין לנו יכולת ממשית לנבא מי יגבר תחת אש ומי לא. ההפתעה לשני הכיוונים היא אין סופית. המגע איתו בשגרה הרי לא נתן לנו שום אינדיקציה על מה שקרה למעשה בשעת מבחן, והמדהים הוא שארוין לא היה צריך אפילו להתאמץ. זה יצא לו מהשרוול".

העדר הברק של ארוין בשיגרה נהפך במצבים הקריטיים ביותר שזימנה המלחמה לכריזמה. איש קטן ענק הוא היה, ובראי הזמן אף למעלה מזה. אבי רונן, מנהל האגף לרישום מפעלים בטחוניים במשרד הפנים, ובשעתו מ"פ מסייעת, עמד באגף שעליו התנפצו במזרעת בית-ג'אן מרבית התקפות הנגד. "אני לא זוכר ממנו לא הרמת קול ולא התלהמות. הוא הקפיד להשאיר לנו, המ"פים, חופש פעולה מלא. את ההכוונה שלו אותנו מגבעת המג"ד הוא עשה בעדינות, בחוכמה ובאבהות. דבר שאיפשר לנו לתפקד בשיא המתח עם חיוך. העוצמה שהפעילו הסורים והעקשנות שהם גילו, היה בהם מסר חד פעמי, עד כמה הפינה ההיא קריטית לגביהם ולמרות זאת מטר הם לא הזיזו אותנו. הדברים לא קרו מעצמם. להצלחה הזאת יש כתובת ברורה".

דקות ספורות לפני הפסקת האש נהרג מפגיעת פגז הסמג"ד של ארוין, אהוד בר סבר, שהספיק לשרת בתפקיד פחות משבועיים. חלפו עוד ארבעה ימים עד שגדוד 12 ירד מרמת הגולן להתארגנות קצרה בחורשת טל. לתדהמת המ"פים נודע כי לגדוד מונה מפקד חדש, אנונימי, שלא ידע את המלחמה, בעוד שארוין עושה הנפלאות ישוב לתפקידו הקודם. "שתפו איתו פעולה, לי אין בעיה לזוז הצידה", ביקש ארוין לצנן את הסערה המתרגשת. "בשום פנים ואופן", ענו לו, "המג"ד שלנו זה אתה בלבד". המ"פים עמדו בפני מרד.

המחאות לא הועילו. פה ושם, כדי לפרוק את הזעם על ההחלטה השרירותית, היו שהפגינו יחס עוין אל המפקד החדש. בעת ישיבת מג"ד היה מ"פ א' פורס בהפגנתיות עיתון ומתעמק בו כשרגליו על השולחן. ארוין, שהיה ביכולתו לנצל לצרכיו את המצב ולנהל את הגדוד מאחורי הקלעים, היה מופת של לויאליות. מה התחולל בלבו אין לדעת, אבל הרובאים לא שכחו לו את השבועיים שבהם קנה את עולמו, והמשיכו לפנות אליו בתואר "המג"ד".

לא מרגיש מקופח

למג"ד 12 הוא התמנה כדת וכדין כעבור שנה וחצי, למד בפריס ב"אקול סופרייר דה גר", ובשנת 81' קיבל את הפיקוד על החטיבה. "גם אז לא הייתי חביב הקהל ולא אמרו עלי 'זה יהיה רמטכ"ל הבא'", אומר לביא. "נחשבתי לאפור, לא היתה מעלי הילה, פרצה מלחמת לבנון וחוות הדעת השתנו מקצה אל קצה. יתכן שאני בא לידי ביטוי מלא רק במצבי לחץ, בעתות מלחמה, שאז לפוזות אין מקום. השגרה גומרת אותי". תפקודה של גולני בלבנון היה מנקודות האור של המלחמה השנויה כל כך במחלוקת.

אחר כך הוא פיקד עוצבת הגליל, והשתחרר בדרגת תת-אלוף. לאלה שאומרים לו "קיפחו אותך" הוא נוהג להשיב, "ההורים שלי, שעברו את השואה, לא תיארו לעצמם שהבן שלהם יהיה גנרל בצבא של יהודים". כשפרש מצה"ל לא המתין לו שום כיבוד. הוא ייסד חברת בנייה, בתקווה שנכזבה להיבנות מהבום של העלייה מחבר המדינות. אחרי הכישלון נסע בשליחות יולי עופר להונגריה, הקים בתי מלון והרחיב קניונים, ומאז שחזר לישראל הוא מנהל את "תימ", חברה בת של צים שעניינה הובלה יבשתית. נשוי ואב לשניים, סב לאחד, את תהילתו - שאותה לא הפך לאומנותו - יודע רק קומץ. כשיזם ואירגן כנס של הגדוד לציון 20 שנה למלחמה, ארוין שמול הקומנדו הסורי במזרעת בית ג'אן לא מיצמץ, הפעם הזיע מגודל ההתרגשות.



ארוין לביא בגבעת המג"ד, אוקטובר 73'. יתכן שאני בא לידי ביטוי מלא רק במצבי לחץ, בעתות מלחמה; השגרה גומרת אותי


ארוין לביא. מנהל חברה בת של צים, לא מרגיש מקופח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו