בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפט פארס

האנרגיות הגבוהות והמזג החם, שבזכותם הגיעעימאד פארס להישגים יוצאי דופן כמח"ט גבעתי, הם גם הסיבות לכך שהוא יושב כעת בביתו בחורפיש וממתין למשפט צבאי

תגובות

בכיכר המרכזית של חורפיש נטועה אנדרטה המפארת את סולטן אל-אטרש, מנהיג המרד בהר הדרוזים נגד השלטון הצרפתי בסוריה. ממרפסת בית המידות של סוהיילה ועימאד פארס נפרס נוף גלילי עוצר נשימה, אלא שמח"ט גבעתי היוצא לוקח את המבקר תחילה לסיור בפארק ציפורי-השיר שמיקם במפלס התחתון של הווילה. בצבא, בחדר המפקד, ליוותה אותו תמיד נציגות קטנה של אלה. "אתה רואה את הצהוב ההוא והלבנה שם, שהיא אשתו? לקח לי המון זמן לשכנע זקן מקרית גת שימכור לי את הזוג הזה, שהוא יבוא מרוסיה. כל מחיר הייתי מוכן לשלם בשביל הקנרים האלה. וההוא שם, הגולדן פינק היפה, מסכן, נולד עיוור ולמרות זאת הוא מקובל מאוד. האחרות מאכילות אותו ולא נותנות לו ליפול".

התחביב הזה מלווה את אל"מ פארס מילדות ובמשך הזמן, הוא אומר, "המחלה" רק התפתחה ו"נוסף לה רגש עמוק: אחרי שאנחנו חוזרים ממבצע רועש ברפיח, שבו סיכנו את חיינו, זה הדבר שהכי מרגיע אותי. אתה שומע את השירה? מדהים. וזאת עוד לא עונת החיזור".

פארס הוא דמות תזזיתית, אבל עכשיו, כשהוא בהפוגה מלחימה, חודש לאחר שמסר את הפיקוד על החטיבה למחליפו אייל אייזנברג, אין סימן לרוח הסערה המאפיינת אותו. לראשונה מאז התגייס ב-1979, הוא אומר, הוא "חי את הבית" מבוקר ועד ערב ולא רק מזדמן אליו כמעין אורח נוטה ללון. "האמת היא שאני נהנה עכשיו מרוגע שאף פעם לא היה לי. אני יכול לדחות עניינים, אני מבקר אנשים, אני לא צריך למהר בשביל להספיק, אתמול קניתי אופני כביש משוכללים ויש לי פנאי מספיק להתאמן עליהם, בגדים שסתם שכבו בארון סוף סוף יש לי הזדמנות ללבוש. האם אני מאושר? ממש לא. מחר ירים אלי טלפון אלוף הפיקוד ויגיד לי 'תתייצב' - אני אצלו בתוך שנייה. אני לא אבקש אפילו עוד יום אחד של חופש, אני בן אדם של אתגרים גדולים".

החופשה הנוכחית למעשה נכפתה עליו. לפני שנה הגישה התביעה הצבאית לבית הדין המיוחד בקריה כתב אישום נגד פארס, ובו מפורטות שבע עבירות שביצע לכאורה בהיותו "מפקד חטיבת גבעתי ובלובשו מדים". סעיפי החוק שבגינם הוא נתבע הם התנהגות בלתי הולמת, אלימות כלפי ממלא תפקיד ותקיפת שוטר. ההליך נמצא עדיין בשלב העדויות, הישיבה הבאה נקבעה לנובמבר, קידומו הצפוי לדרגת תת-אלוף והמינוי שנועד לו, מפקד אוגדת אדום המופקדת על גבול מצרים, תלויים לא מעט בתוצאות המשפט. עם זאת, אפשר להסתכן בניחוש לא פרוע, שגם אם לא יזוכה, ימצא הרמטכ"ל, שמוקיר אותו מאוד, דרך להכשיר אותו.

נקודת השפל

כשביקשו האחים אורי ובני ברבש מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק, שירתום את הצבא לסייע להם לצלם את סדרת הטלוויזיה "טירונות", שבגרסתה המקורית עסקה בפלוגה מגולני, הוא הגיב בחיוב אבל העמיד תנאי: שהסדרה תעסוק בפלוגה מגבעתי דווקא, כי מבין ארבע חטיבות החי"ר היא זו שזקוקה בדחיפות לעידוד ולטיפוח. הסדרה היתה סוחפת, גבעתי קיבלה את הנקודות שלה על מסך הטלוויזיה, אבל בשטח לא היתרגמו הנכסים התדמיתיים להישגים של ממש. לא כשאייל שליין היה המח"ט ועל אחת כמה וכמה לא כשליאור שלו נשא בעול.

מנקודת השפל ההיא אפשר היה רק לטפס, נתון פתיחה שבוודאי פעל לטובתו של פארס. הנעליים שאליהן צריך היה להיכנס לא היו גדולות מדי מלכתחילה. הוכחה עד כמה עגום המצב, כאילו לא ידע, קיבל המח"ט עוד לפני שחלפו עשרה ימי חסד בתפקידו. בלילה שבין שישי לשבת, 25 באוגוסט 2001, תקפו בחסות החשכה שני פלשתינאים את מוצב "מרגנית" הצופה לכיוון חאן יונס, שבו החזיקה מחלקה מגדוד "שקד" של גבעתי. כשהיו במרחק 20 מטר מהשער פתחו הפלשתינאים באש, שומר אחד הגיב בצרור לאוויר והאחר רץ לקרון המגורים להזעיק את חבריו, שישנו באותה שעה. הוא לא שב לעמדה.

לנוכח התגובה הרפה של החיילים, שהתגייסו ששה חודשים בלבד קודם לכן, טיפסו שני התוקפים על הסוללה ההיקפית וממנה ירו והטילו רימונים אל החצר הפנימית, ואחד מהם אף גלש ממנה וחדר פנימה. במשך ארבע דקות עשו השניים במוצב כבשלהם, ולא נתקלו בשום התנגדות. המג"ד, ארז כץ, היה בחופשה. את פני הקרב שינה הסמג"ד, רס"ן גיל עוז, שנזעק למקום ומיד ברדתו מהג'יפ פתח בהסתערות. כשנפגע עוז, רץ החובש קובי ניר שבא אתו לטפל בו, ונהרג אף הוא. החייל צח גרבלי היה החלל השלישי בקרב. הפלשתינאים אמנם לא שבו לבסיסם, אבל "המכה שחטפנו במרגנית גרמה לכולנו להתעורר", אומר פארס. "מבחינתי זו נקודת התפנית".

שנתיים לאחר ששם החטיבה הוכתם, קיימת בצה"ל הסכמה רחבה: עימאד פארס הזניק את גבעתי שנות דור קדימה. ביטוי להערכה שרוחשים לו נותן ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, אלוף ישראל זיו, שהכיר את פארס היטב בעת שהיה מפקד אוגדת עזה: "מדובר באדם ובקצין בעל עוצמות אדירות. בשל הרקע שממנו הוא בא, כך אני מפרש, קיים בו דחף בסיסי להוכיח את עצמו. כוח הרצון והאנרגיה שלו מכפילים ומשלשים את הכישרונות הטמונים בו. יש לו חושים טובים, ההבנה המבצעית שלו את האויב מעולה, אבל הכי חשוב, בעיקר בתקופות של לחץ-משבר-עימות-מלחמה - הוא משדר נחישות ועוצמה שממגנטת אליו אנשים".

התוצאות, אומר זיו, מדברות בעד עצמן: חטיבה שלמה עיצבה את אופיה כבבואה של המפקד שלה. "לעתים ניתן לומר את זה על מחלקה, על פלוגה, אולי על גדוד, אבל חטיבה זה גוף גדול מדי, נדיר שזה קורה. גבעתי, כמובן שזה לא קרה מיד, קיבלה עליה את אופיו של עימאד מתוך אהדה, הזדהות, הערכה והוקרה על הדרך שסלל לה".

כשעוד שירת בעזה שמעו את זיו אומר, "אם יקחו לי את עימאד אני מתאבד". עכשיו הוא מעיד: "אני מספיק בקיא בצה"ל כדי לקבוע שגבעתי של היום לא רק שאינה נופלת מחטיבות החי"ר האחרות, ייתכן שהיא עולה עליהן. מה שעוד יפה בעיני, שהם התרוממו לא כתוצאה מתחרות, אלא מתוך בנייה ועיצוב מבפנים. זה הוא והתקופה שזימנה לו אינספור אתגרים מבצעיים, שחוללו את השינוי. הם קיבלו במה וניצלו את ההזדמנות עד הסוף".

מי רוצה פקוד צייתן

"עימאד פארס איננו פקוד נוח", אומר זיו, "אבל מי בכלל רוצה פקודים שהם צייתנים? נוחות לא מובילה לשום מקום. עימאד הוא מרדן, הוא רעב, הוא לא שבע רצון, הוא תובעני, הוא איש של סיכונים. הוא אמיץ, אין אצלו ללכת על בטוח, כדי להגיע למטרה הוא יזיז הרים. בהרבה מאוד מצבים הוא נלחם נגדי, שהרי לא תמיד מה שהוא דרש תאם את תפישות האוגדה. ביחסים אתו היה מתח כל הזמן, אלא שלהבנתי כמפקד, זה היה גורם מפרה ומאתגר. עימאד, שלא ממש הכרתי אותו קודם לכן, כך שמבחינתי הוא תגלית, היה פרטנר מדהים למבצעים. האופן שבו הוא ניהל את המלחמה ראוי לשבחים. אני מודה שנשביתי בקסמו, יש לי בו אמון ללא סייג. אם אני צריך היום לצאת למלחמה הייתי בוחר בעימאד שיהיה לימיני".

קביעות נחרצות אלו נשמעות מפי אחד הנציגים המובהקים של חטיבת הצנחנים והרוח השוררת בה. פארס, אומר זיו, מזכיר לו את המאפיינים שהיו לו כמח"ט, נועז, נוקשה, בוטה. "שני פלוסים היו צריכים לגרום לדחייה, שלא לומר פיצוץ", מעיד פארס, "אבל במקרה שלנו, ככל שהתווכחנו על עניינים מקצועיים נוצר בינינו חיבור ייחודי".

לא פעם ולא פעמיים זכה פארס לשמוע מדורון אלמוג, אלוף הפיקוד הקודם, את המחמאה שאין גדולה ממנה, "אני אוהב אותך". גם בפי המפקד הנוכחי של אוגדת עזה, תא"ל גדי שמני, יש רק מחמאות. "הודות לדבקות שלו במשימה, שאין לה אח ורע, עימאד הציב את גבעתי, מבחינה מקצועית ותדמיתית, במקום אחר לגמרי מזה שבו היא היתה. כשהוא לוקח משימה, שום דבר לא עוצר אותו. הוא מחמיר עם עצמו ועם אנשיו, לא כל מפקד מסוגל להתמודד אתו, צריך בשביל זה יכולת הכלה, סבלנות, בגרות, אורך רוח ואפילו אומץ, להיות מסוגל להתעלות ולתת לו לפעול גם אם זה עומד לעתים בסתירה למה שאנחנו חושבים. היתרונות שניתן למצות ממנו הם עצומים ומהניסיון שלי אתו, כשהתעוררו בינינו חילוקי דעות, לאחר מעשה התברר שברוב המקרים עימאד צדק".

אלא שלא הכל התמודדו בהצלחה עם האתגר, ויש בצה"ל מפקד אוגדה שהתלונן אצל הרמטכ"ל על כך שפארס אינו מקבל את מרותו. "אני לא קל, כמו שיש לי דרישות מפקודי כך יש לי דרישות ממפקדי", מגיב על כך פארס. "אני ממושמע, אבל לא צייתן". בשנת 2002 זכתה חטיבת גבעתי של פארס בפרס הרמטכ"ל ליחידות לוחמות, שנייה רק לקומנדו הימי. כל הזכויות שמורות לפארס.

מעיון בחוברת המסכמת את הקדנציה של פארס אפשר ללמוד כי חטיבת גבעתי יזמה 135 מבצעים, הרגה בהגנה ובהתקפה 300 מחבלים, פצעה 575, עצרה 112 מבוקשים, איתרה והרסה 21 מנהרות ופוצצה 310 מחרטות ומעבדות נפץ וגם 61 בתי מחבלים. אבידותיה: 14 הרוגים ועוד 53 פצועים. "עמדנו בהלוויה של חגי לב, סמ"פ הפלס"ר", מתאר רון אשרוב, שהיה מפקד גדוד הסיור "שועלי שמשון", "וכבר מהמבט של עימאד ידענו שאיך שנגמר הטקס אנחנו עולים על הג'יפים ונוסעים מבית הקברות ישר למשרד שלו, לתכנן את המבצע הבא שיהיה כבר למחרת. הוא לא הרפה".

לאחר מקרה "מרגנית" הפך פארס עולמות עד שאושר לו להוציא דווקא את מג"ד "שקד", ארז כץ, ואנשיו לפעולת תגמול בלב רפיח, עוד לפני שחלפו 24 שעות מאז שהגדוד איבד שלושה לוחמים ב"מרגנית", ובהם הסמג"ד שלו.

מיעוט נשאר מיעוט

פני הילד שלו עומדים בסתירה משוועת למרכיב האגרסיווי שבו, ורק השיער שמלבין בקצותיו מסגיר את גילו. "בגלל שאני חי בין אנשים צעירים אני גם מרגיש כמוהם", אומר פארס, "אבל כשאני פוגש את אלה שגדלו אתי ורואה את השינויים שהתחוללו בהם, אני מבין שכנראה גם לי זה קרה". הוא בן 42, נשוי ואב לארבעה, נולד וגדל בחורפיש. תשעה בנים ובנות נולדו להוריו, במשפחה הנמנית עם שש החמולות הגדולות בכפר (אחיו הבכור, סאלח, היה ראש המועצה).

אביו היה חקלאי ובזמן המנדט התפרנס ממסחר, "היום קוראים לזה הברחות", מעיד הבן בגאווה. "הוא היה אדם אמיץ" - פעמיים בלילה היה עוקף את משמרות הבריטים ומביא מדרום לבנון לגליל סוסים, בדים, פרות ומזון. בבית הספר היסודי היה עימאד פארס תלמיד מצטיין, ומכיוון שכך העדיפו ההורים לשלוח אותו ללמוד עם היהודים בתיכון בנהריה הרחוקה, ולא בתרשיחא הסמוכה, כפי שהיה נהוג.

הוא עבר את בחינות הבגרות בהצלחה: 10 במתמטיקה, 9 בכימיה, במקצועות הריאליים הוא פרח, בעיוניים, אף שיש לו 8 בתנ"ך ובתלמוד, פחות. "בהיסטוריה, למשל, לא הלך לי", הוא אומר. הוא נרשם ללימודי רפואה ולמרבה האכזבה לא התקבל, וכשהוצע לו כתחליף החוג לכלכלה ולראיית חשבון נסוג פארס ממסלול העתודה האקדמית ובחר להתגייס לאלתר.

בבקו"ם ספג מהלומה. "כל החבר'ה שלמדו אתי בתיכון קיבלו זימונים ליחידות מיוחדות, אני לא. היה לי ברור מאליו, זה לא היה סוד, למה דחו אותי למרות הנתונים הגבוהים. החלטתי שאני לא מוותר". בתמימותו הוא דרש שיאפשרו לו לגשת בכל זאת למבדקי טיס. "אין על מה לדבר, כי אתה דרוזי", זרקו לו את האמת בפרצוף. "או שאני כמו כולם או לא כלום", הוא התעקש, "אם אני לא ראוי, אז אני לא מוכן להיות חייל".

הוא נשלח למעצר. לאחר גלגולים הוא נחת בסיירת של הדרוזים ובה התקדם מטירון ועד למפקד יחידה. אבל הצלקת שחרתה בו הדחייה הראשונית, שרירה וקיימת. אותו כאב קדמון הוא הכוח המניע, הוא ההסבר למחויבות של פארס להצטיין. "למרות שאתם כיהודים למדתם על בשרכם יותר מכל אומה בעולם מה הפירוש של להיות מיעוט, אף פעם לא תבינו מה אני מרגיש".

את מסע ההשבעה אל המוחרקה הוא סיים חצי שעה לפני השאר. לחייליו בסיירת הוא זכור כנווט בחסד, כשדאי מעולה וכמפקד תובעני ובלתי מתפשר, שלהנאתו התחרה בריצה עם ג'יפים. במלחמת לבנון הוא היה מפקד צוות ונפצע בהיתקלות בבורג' א-שימאלי, תחילה מירי ומיד לאחר מכן מניסיון דריסה. למרות הפלטינות ברגל ופרופיל 45 זמני, בקורס מ"פים הוא היה ראשון תמיד בכושר גופני.

מגבעתי הוא טעם לראשונה כשהתמנה לסמג"ד בחטיבה, ולאחר שהיה קצין אג"ם של גיורא ענבר הוא קיבל את הפיקוד על גדוד "רותם". "לא קל היה לקבל את התפקיד", הוא מסתפק ברמז. "איך הגעת אלינו?" שאל אותו המח"ט, גיורא איילנד, בשיחת היכרות. "מבין שנינו אתה הוא החדש כאן ולמרות זאת אני לא מבקש ממך הסברים", השיב פארס בחוצפה אופיינית.

מכיוון שכמג"ד הוא החליף את טל רוסו המהולל, היום תא"ל, לא רבים תלו בו תקוות גדולות, אבל פארס הפתיע את הספקנים. תפקיד רדף תפקיד, הוא היה סמח"ט של מוני חורב, קצין אג"ם בעוצבת הגליל תחת יום-טוב סמיה, מפקד החטיבה הדרומית בעזה, היה חניך במכללה לביטחון לאומי ותוך כדי לימודים התבשר כי גבעתי מיועדת לו. את הקצינים שביקשו לעלות אליו לרגל, כדי לרכל איתו עד כמה גרוע המצב בחטיבה, הוא דחה.

הכותרת שליוותה את ההודעה על מינויו של "המח"ט הסדיר הדרוזי הראשון" הכעיסה אותו. "אני לא אוהב את זה. המחויבות שלי למוצא שלי היא עמוקה, אבל אני לא מוכן בשום אופן לתיוג הזה, כאילו הוא העיקר ולא היכולת. לא קיבלתי את התפקיד בגלל שאני דרוזי או למרות שאני דרוזי, לכן זה לא רלוונטי. הגיע הזמן לרדת מזה".

אבל גם בהיותו חניך במכללה לביטחון לאומי קיבל פארס תזכורת לכך שמיעוט נשאר מיעוט. לקראת נסיעה למוסקווה עיכבו אותו אנשי הביטחון בנמל התעופה בן גוריון במשך חצי שעה לבדיקות. הוא לבש אז בגדים אזרחיים, אבל את תעודת הקצין לא שלף מהארנק כדי שיניחו לו. "אני מספיק מכובד בזכות עצמי", הסביר מדוע נמנע מכך. "חשבתי שזאת חולשה להציג את התעודה, כי בעוד כמה שנים, כשאני אשתחרר ותעודת קצין כבר לא תהיה לי, הרי השם עימאד פארס, שהוא לא אשכנזי, תמיד יישאר אתי. אני צריך לדעת לחיות עם זה על כל האי נעימויות הכרוכות בדבר. במקרה ההוא לא נפגעתי, האיש עשה את תפקידו בצורה תרבותית: כמי שכל חייו עוסק בביטחון הייתי מודאג אילו לא היו בודקים אותי ביסודיות".

רק הסגולים יכולים

פיקוד דרום עבר במארס 2002 ממגננה לפעילות התקפית. המבצע שהעיד על המדיניות החדשה נערך בחרבת א-חזעה ובו נהרג סגן פיני לוי מירי טנק שהיה בחיפוי. פארס רק חזר מהשטח ומיד נסע אל בית הוריו של לוי בעופרה, כדי שלא ילעיטו אותם בסיפורי כזב על נסיבות המוות.

כדי ללחוץ על הטרוריסטים, מבצע רדף מבצע. "אני רוצה אתכם לוחמניים", אמר פארס לחייליו וטבע את הססמה "רק הסגולים יכולים". עכשיו הוא בוחר לתת דוגמאות דווקא ממקרים שבהם חייליו לא תקפו, אלא הופתעו. "מ"מ שלנו ששכב במארב וזיהה שלושה מחבלים עשה את כל השגיאות שאפשר להעלות על הדעת. בסופו של דבר נשארה לו רק דמות אחת לטפל בה, המחבל ירה ראשון ופצע שני לוחמים, המ"מ כיוון את הנשק אבל היה לו מעצור, הוא התעשת, התנפל על המחבל והרג אותו במהלומות עם קסדה. בשביל זה צריך אומץ-על. נגמר הסיפור, וכולם חוקרים לי את התקלות במקום להבין שלא זה העניין. לשמחתי הצלחתי לשכנע את האלוף ואת מפקד האוגדה שהמ"מ ראוי לצל"ש, ולא לביקורת".

במקרה אחר חדר פלשתינאי חמוש למוצב, בלי שהכוח שהחזיק בו הרגיש בכך. "בזמן החלפת משמרות, מ"פ שהיה חד ודרוך נתקל בו וגמר עליו. מה קרה, אתה שואל? התחילה התרוצצות, איך קרה שהוא נכנס ולמה לא היתה שם גדר? אני נתתי לבחור תעודת הערכה. בעיני לא סגירת הפרצה היא המהות, אני שמתי את הדגש על הדריכות שהוא גילה. בחטיבה נוצרה אווירה שגבעתי מנצחים", הוא מתלהב.

פארס לא רק מדבר. בנובמבר 2002 נורתה אש מהמארב אל רכבה של אתי פחימה, תושבת גוש קטיף. פארס היה הראשון שחש למקום, זיהה את היורה, הוביל את החפ"ק שלו להסתערות והרגו. "אני פה 17 שנים בגבעתי ודבר כזה עוד לא היה", אומר סא"ל אילן מלכה, מפקד בסיס האימונים החטיבתי, המדורג זו העונה השנייה ברציפות במקום הראשון בצה"ל. "לברק בעיניים של החיילים ושלי - עימאד אחראי".

גידול חל במספר חיילי גבעתי הנשלחים לבית הספר למ"כים ולבה"ד 1, ורק בשיעור ההתנדבות לחטיבה כאילו אין תזוזה, והיא ממשיכה להשתרך מאחור. על כל מקום פנוי בגבעתי יש רק 0.8 מועמדים. "לא עמדתי ברף שהצבתי", מודה פארס. "מבחינת היכולת שלנו אין שום סיבה שהיחס לא יהיה 1:1.5, אני משוכנע שהבא אחרי יקטוף את הפירות".

לאחר שעזב את החטיבה התכנסו חמשת המג"דים שעבדו אתו לשיחת נפש. הבכיר שבהם, רון אשרוב, קם ואמר: "בואו נסכים שבלי עימאד לא היינו מגיעים לחצי ממה שהשגנו". אילן מלכה העלה על נס את נחרצותו של פארס, שהגשים משאלה של צעיר שלקה בשיתוק מוחין ובין מבצע למבצע ליווה אותו ב"יום כבקשתך" בבסיס האימונים של גבעתי ולאחר מכן גם גייס אותו לחטיבה. "זה המבצע הכי ערכי שעשית", השמיע מלכה לפארס את שבחו בפניו.

ככה לא מתנהגים

בעוד יד אחת שלו בונה מגדל מפואר, נדמה שידו האחרת הורסת. הפרשה שבגללה הוא עומד עכשיו לדין החלה במאי 2002, כשפארס נסע מעזה לעכו לפגישת מחזור של המחלקה שעליה פיקד בלבנון. ההתרגשות לקראת האירוע ניכרה עליו, את רוב הלוחמים הוא לא ראה 20 שנה. הוא חנה על מדרכה ליד המסעדה שבה נאספו הקרואים, שוטר דרש ממנו להזיז את הרכב ועל פי כתב האישום שהוגש נגדו, הוא סירב, קילל את השוטר ואיים עליו, ולא חדל מאיומים גם כששוטר צבאי ביקש ממנו להזדהות. פארס היה אז במדים, אי היה אפשר לטעות בדרגת האל"מ ולא בתג החטיבה. כשניסו לעצור אותו "והשוטר הצבאי תפס בזרועו", נכתב בכתב האישום, "בעט בו הנאשם בחוזקה באזור האשכים".

חלף רק שבוע והוא סטר לנהג שלו, ממשיך כתב האישום לגולל את מעלליו. משנודע לו כי הוגשה נגדו קבילה, הוא איים על חיילי החפ"ק, שהיו עדים למעשה, שמוטב להם לשתוק. בהזדמנויות אחרות, "במהלך תקופה של כשנה לפני המקרה, נקט לשון בלתי הולמת כלפי פקודיו וקרא להם בשמות גנאי". כמו כן הוא נאשם בנסיעה במהירות גבוהה מהמותר ובאי ציות לשוטר צבאי, כשהורה לנהג שלו לא להציג לו רישיונות, לאחר שעקף פקק תנועה בנסיעה על השוליים. "אני נלחם בעזה ואתם רק מפריעים לנו", קרא לעבר המ"צ ושוב לא נמנע מהטחת עלבונות.

זה נראה רע ובהחלט לא יאה. "אני מהיר חימה? לא חושב. אני לוחם. לצערי, ברגע שאומרים משהו על מישהו פתאום מתגלה שיש לו הרבה אוהבים במירכאות. מה שקרה בעכו זה שהשוטרים התנהגו בצורה לא קבילה ואני לא איפשרתי להם לפגוע בי. אני נלחם על עיקרון, ככה לא מתנהגים לאלוף משנה בצה"ל. הסיפור של הנהג, שיכנעו אותו שנתתי לו סטירה. נכון, ניערתי אותו כשהוא כמעט הפך עלי את הג'יפ, זה היה כשהיינו בדרך לאירוע מבצעי, לא הרחק מאתנו התפוצץ מטען. תאמין לי שטיפלתי בהרבה תלונות של חיילים על מפקדים שהיו חמורות פי כמה והן לא הגיעו לבית משפט. עשו מזבוב פיל".

הוא מאמין שבבית המשפט הצדק ייצא לאור. "אני לא סמרטוט של אף אחד, ויותר אני לא רוצה להגיב. את המאבק אני מנהל לבדי, את העסקנים הפוליטיים שניסו להתערב ולהקנות לפרשה גוון עדתי הורדתי מהעניין". אבל אין זו הפעם הראשונה שהוא נאשם באלימות נגד נהג שלו. בהיותו קצין אג"ם בעוצבת הגליל הוא נמצא חייב בדין כשהיכה את נהגו. "מדובר בבן דוד שלי שחטף ממני אגרוף בגלל בעיה ערכית משפחתית", אומר פארס. "זה מעשה שאני לא מתחרט עליו, זה היה ביני לבינו, לא קשור לצבא". הנהג ניסה לחפות על מפקדו, אמר שנפל במקלחת, אבל פארס לא הסכים להסתתר. "אני קמתי והודעתי שהכיתי אותו. אני לא מתחרט על המעשה. אני לא אשתנה, ההחלטות לגבי צריכות להתקבל לאור מה שאני שווה. עימאד פארס הוא אדם אמיתי שהולך קדימה ומביא את היחידות שלו בזמן אמת לשיא".

אלוף זיו מנסה להסביר: "ההסתבכויות של עימאד, כמפקד בכיר וכאזרח המדינה, לא יאה שיקרו לו. משיחות שלי אתו, גם הוא מבין את זה. הוא רואה סתירה בכך שמצד אחד הוא בחוד העשייה של צה"ל, ומנגד מבזים אותו, וזה גורם לו תסכול עמוק. עכשיו הוא עסוק כולו במשפט, הוא מחפש את הצדק שלו והוא לא מתפנה לדון עם עצמו בשאלה איך בכלל הוא נקלע למצבים האלה, מה החלק שלו במה שקרה, אפילו אם טפלו עליו עלילות. כשהוא ייצא מזה והגל יחלוף, לא תהיה לו ברירה אלא ללמוד שתרומתו לכך ניכרת יותר ממה שהוא מוכן להודות. תן לו שנה להתבשל והוא יבין".



עימאד פארס בביתו בחורפיש. ממש לא מאושר, למרות שהוא נהנה עכשיו מרגיעה שאף פעם לא היתה לו


אל"מ עימאד פארס. לא מתחרט, לא מוכן להשתנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו