המפלצת הירוקה וקללת הבמבינו את אדומי-הגרביים - כללי - הארץ

המפלצת הירוקה וקללת הבמבינו את אדומי-הגרביים

כישלונות חוזרים ונשנים במשך שנים אינם פוגמים במעמדה האגדי של קבוצת הרד-סוקס. הרי הכל נובע מהקללה שהטיל בייב רות' - שנוכחותו במשחק בבוסטון בשבוע שעבר היא עדות לקיומם של חיים אחרי המוות, או לפחות לכוחם של מיתוסים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חנות הספרים וורדסוורת' נחה על אחד משסתומי לבה של אמריקה האקדמית, ברחוב הסואן המקשר בין הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת הרווארד לבין קולג' רדקליף, בית הספר היוקרתי לנשים שאצל אותה אוניברסיטה. בימים כתקנם מוצפת החנות בפרופסורים בעניבות פפיון, אינטלקטואלים שמאליים עבדקנים שבאו לעלעל בכתבי גור וידאל וגבירות קיימברידג' של מדינת מסצ'וסטס, שעליהן כתב המשורר א"א קאמינגס שהן "גרות בנשמות מרוהטות". גם במוצאי יום שני שעבר, 5 באוקטובר, היו שם כל אלה, אלא שאותו הערב היו מחשביה של החנות מקוונים לא לאתריהן של הוצאות הספרים הגדולות אלא לאתר הספורט ESPN, ועל שפתי כולם נישאה אותה שאלה: האם הבמבינו הכה כבר?

מן הסתם, כוונתם לשחקן מפתח במשחק כדור-הבסיס המכריע המתרגש אותה שעה בין קבוצת הרד-סוקס מבוסטון, העיר שקיימברידג' היא למעשה חלק ממנה, לבין קבוצת האייז, בת אוקלנד, קליפורניה. ואמנם, הבמבינו הוא שחקן כדור-בסיס מוכשר שגורל המשחק אכן מונח על כתפיו, אלא שהוא הלך לעולמו בשנת 1948, ונוכחותו בפנוויי פארק, איצטדיון הכדור-בסיס הוותיק ביותר שעודו בשימוש בארצות הברית, היא עדות לקיומם של חיים אחרי המוות, או לפחות לכוחם של מיתוסים.

שורשיו של המיתוס הזה טמונים בימים היפים של שנת 1918, שבה היו הרד-סוקס אלופי צפון אמריקה, והוא גדל ומתפתח עם כל שנה וכל כישלון של הקבוצה. אליפויות כדור-הבסיס ערוכות בסדרות של חמישה עד שבעה משחקים שבהן מוטל על קבוצה להביס את יריבתה לפחות שלוש פעמים בטרם תעלה לשלב הבא. הסדרה האחרונה מכונה "הסדרה העולמית" (world series) וחמשת משחקיה הם שיאה השנתי של תרבות כדור-הבסיס בארה"ב, עולם ומלואו המורכב ממיליארדי דולרים, נפח תרבותי עצום ומעורבות רגשית של מיליונים.

מבני בוסטון נמנעה יוקרת ההחזקה בתואר מנצחי הסדרה העולמית זה 85 שנים, ואף על פי כן הם אינם מאבדים את אמונם בקבוצתם, שמעמדה נותר, גם מחוץ לתחומי אזור ניו אינגלנד, לא פחות מאגדי. כיצד אפשר להסביר פרדוקס שכזה? ג'ים ברלי, אוהד הקבוצה ומאנשי צוות החנות, מציג את ההסבר המקובל: "זה הבמבינו, בייב רות', הוא הטיל עלינו קללה, כמו שכולם יודעים, אבל זה לא יימשך לנצח". את מלות הסיכום המתבקשות, סיסמת הרד-סוקס הלא-רשמית "זוהי השנה", שומר ברלי בלבו, שלא להביא על קבוצתו האהובה עין הרע.

ג'ורג' הרמן "בייב" רות' שיחק ברד-סוקס בין השנים 1914 ל-1919. למרבה הצער לא זיהו מאמני הקבוצה את כישוריו האמיתיים, וכל תקופתו בבוסטון שיחק החובט האגדי ביותר בתולדות הספורט דווקא כמשליך (pitcher). בשנת 1919, במהלך שגוי עוד יותר, שולח רות' על ידי בעלי הרד-סוקס, הנרי פראזי, לקבוצת היאנקיז מניו יורק, ששילמה בעדו סכום צנוע יחסית. היאנקיז שיבצו את רות' כחובט והוא הביא להם ולעירם תהילה חסרת תקדים.

בד בבד החלו הרד-סוקס לראות תבנית מתמיהה ומעציבה במבנה עונותיהם: ניצחונות מזהירים במשך חודשי הקיץ המתחלפים בהפסדים כאובים עם בואם של משחקי סדרות הגמר באוקטובר. בתחילה הואשמו פראזי ועמיתיו בכישלונות, ואולם משהתחלפו אלה תפס בהדרגה את מקום ההאשמות הסבר פיוטי יותר להתבדותן של התקוות: על פיו, הטיל רות' קללה על הקבוצה שנהגה בו בחוסר הערכה ובטמטום. אגדה זו הלכה ותפחה לאחר מותו של רות' וכיום היא חלק מעולמו התרבותי של כל בוסטוני, בין שהוא נשיא אחת האוניבסיטאות שהעיר התברכה בהן, פנסיונר אירי אביון באחד מרובעי המצוקה שבה, או תלמיד כיתה ח' בבית הספר החרדי "לימודי תורה" השוכן בשכונה יהודית שבמערבה.

קללת הבמבינו הצטרפה לפגע רע אחר בעולמם של הרד-סוקס. "המפלצת הירוקה" התנשאה ברקע חלומות הבלהה של אוהדי הקבוצה ושל שחקניה עוד לפני הפרידה מרות'. המדובר בקיר הגבוה התוחם את המגרש בפנווי פארק מצפון מזרח. כשהוקם האצטדיון בשנת 1912 נדרשו בוניו להתחשב בתוואי של רחוב החולף בגבו ומשום כך הוקם הקיר קרוב מדי לבסיסים - כ-30 מטרים יותר מהמקובל. הקיר, שבשנות הארבעים הוסרו ממנו הפרסומות לטבק שעיטרו אותו עד אז והוא נצבע בגוון שעליו כינויו, הכתיב את תוצאותיהם של מאות משחקים. הוא ניצב בדרכם של תופסי הכדורים המוצבים בגב המגרש, וגובהו מונע לא פעם מן הכדורים עצמם לצאת את תחומי המגרש ולציין home run, אובדן כדור שבהתאם לנוכחות שחקנים בבסיסים עשוי להקנות לקבוצה החובטת ניקוד גבוה ביותר.

משנשתרשה האמונה בקללת הבמבינו נהפכה הרד-סוקס לקבוצה נקייה מכל רבב בעיני אוהדיה. במיעוטם של כדורים אובדים ובניסיונות תפיסה שנכשלו אפשר היה להאשים את המפלצת, בכל היתר - את הקללה. כך ניתן לבוסטונים להוסיף ולשאת בגאווה את האות B האדומה, סמלה של קבוצתם, על כובעי המצחייה שלראשם, מבלי להטריד את דעתם בעובדה שהישגיה הם מן הנמוכים בליגה.

כל אוהד ספורט מפתח מערכת של הצטדקויות, תירוצים והכחשות המסייעת לו להתמיד בדבקותו בקבוצה בלתי מושלמת שרצה הגורל והיא המייצגת את עיר מגוריו. קללת הבמבינו היא דוגמה צבעונית ומוזרה במיוחד למנגנון שכזה, וככזו היא גם מעיין של השראה למעשיות אורבניות נוספות.

כזהו, למשל, סיפור פסנתרו של בייב רות'. לפי עדויות, דחף רות' את הפסנתר בפרץ של זעם מעל מרפסת צריף ששכר עם רעייתו בחורף של שנת 1918 בעיירה סדבורי שמחוץ לעיר. הכלי צלל אל תוך האגם שלמרגלות המרפסת ואבד בו. ידעוני קללת הבמבינו ניבאו משכבר כי כאשר יימשה הפסנתר מן המים תוסר הקללה, ועם השנים מימנו כמה אישים פרטיים ניסיונות יקרים לאיתורו. לאחרונה נשכרו צוללנים למטרה זו על ידי ארגון "מבצע שיפוץ" המעסיק חולי נפש בשיפוץ רהיטים עתיקים. בבוסטון מעשה שכזה הוא גימיק מוצלח של יחסי ציבור, אבל כזה שאי אפשר לבצעו בלי מידה של פאתוס. אשת הארגון אלואיז ניוול שניהלה את השיח בינו לבין העיתונות הצהירה בנחישות כי אין לה כל ספק בקיומה של הקללה ובכוחו של הפסנתר להסיר אותה.

הפסנתר לא נמצא בינתיים, ואולם הבוסטונים, שקנו להם שם של עקשנים, אינם ממהרים להיכנע. עונת 2003 החלה בגל מחודש של אופטימיות. הקבוצה נמכרה לבעלים חדשים, קבוצת ג'ון הנרי, שבסיסה בפלורידה ובבעלותה בין היתר העיתון "ניו יורק טיימס". הקבוצה יצאה לשדה עם צוות שחקנים חזק המובל היטב בידי שני כוכבים של ממש: פדרו מרטינז ומאני רמירז, שניהם בני הרפובליקה הדומיניקנית.

החורף שעבר היה קשה כל כך, שרבים חשו כי הוא מעין מחיר שעליהם לשלם בטרם בוא הניצחון הנכסף, ובשמים שמעל פנווי פארק הצטרפה בשנת 2002 לרוחו של בייב רות' זו של טד ויליאמס, חובט אגדי ששמירת הקבוצה בצמרת היתה מפעל חייו. "זוהי השנה", לחשו הבוסטונים זה לזה בזהירות, פן ישמע אותם הבמבינו, בעוד שמעליהם מאירים שלטי הפרסומת של בנק מקומי שבחר כסיסמתו את ההוראה: "הסירו את הקללה!"

ביום שני שעבר נאלצו גם המרירים שבין למודי הסתווים הבוסטוניים להודות שהדבר ייתכן. המשחק נגד האייז היה האחרון בסדרת רבע הגמר. המנצח בו נועד לעלות לסדרת משחקים מול היאנקיז, שמעברה השני ממתינה הסדרה העולמית הנשגבת, ובסיבוב השישי שלו, מתוך תשעה בדרך כלל, עוד הובילו הרד-סוקס 4-1, אלא שאז הכה הבמבינו.

ג'ניפר שו, מנהלת המשמרת עדינת ההליכות של חנות הספרים, מיהרה אל צוות זבניה כשבידה פיסת נייר ועליה שמו של שחקן שהעתיקה מעל הצג. "שניים רצו לתפוס כדור ליד המפלצת הירוקה", סיפרה בפנים חיוורות, "והתנגשו זה בזה. אחד מהם משותק, זה ג'וני דיימון. אני חושבת שיפסיקו את המשחק. הוא לא זז בכלל".

"זה הכל בגלל ה'בוסטון גלוב'", טען אחד הלקוחות, גבר בגיל העמידה הלבוש חליפת עסקים מהודרת, "כשעלינו לסדרה הזאת הם פירסמו מאמר שהתחיל במלים 'זוהי השנה'. איך הם יכלו לעשות דבר כזה? הם לא שמעו אף פעם על הג'ינקס?"

הג'ינקס הוא אותה אוזן נסתרת שלפי האמונה הטפלה המקובלת בארה"ב מכשילה את אלה המביעים תקווה בקול. והנוכחים בחנות הסכימו שהעיתון החשוב בעירם בחר באופן לא-אחראי להתגרות בגורל ועורכיו ישלמו מחיר כבד אם יסתיים הלילה ברע.

בינתיים, אם מתוך התערבות רוחו של טד ויליאמס או כתשובה לתפילתה הקודחת של עיר של ארבעה מיליוני תושבים נואשים, התרחש נס. ג'וני דיימון נופף לקהל ביד רפה והמשחק נמשך.

כאשר ניצחו בו הרד-סוקס בתוצאה 4-3 היתה החנות סגורה כבר, ואולם בחדר האחורי שלה, סביב מכשיר רדיו קטן, פרצו צהלות אדירות, בעוד שבחוץ החלו המכוניות לצפור כאחוזות דיבוק.

הצפירות, החיבוקים הספונטניים בין זרים חובשי כובעי מצחייה והמסיבות שנתארכו עד שעה מאוחרת, שיקפו כמראה את שהתרחש ערב לפני כן בעיר שיקאגו, שם יצאו מגדרם אוהדי קבוצת הקאבס שעה שקבוצתם עלתה אף היא לסדרת חצי הגמר. הקאבס לא זכו בסדרה העולמית מאז 1908, והם מאשימים בכך את בעלי "פונדק התיש" הסמוך לאצטדיון ריגלי פילד, שכאשר ב-1945 נאסר עליו להכניס תיש חי לאצטדיון, הטיל על הקבוצה ועל אוהדיה את "קללת העז" הקשה מנשוא.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ