בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחד אחרי בן-גוריון

האיש שהפך את ישראל לבעלת בריתה של ארצות הברית, אקטיוויסט ביטחוני, ראש הממשלה החשוב והמשפיע ביותר שכיהן בישראל חוץ מבן-גוריון - כך מתואר לוי אשכול בביוגרפיה הראשונה על אודותיו, הרואה אור בימים אלה. הספר מקעקע כמה מהדימויים שהשתרשו כאן, אך מותיר בעינן סתירות בדמותו של אשכול

תגובות

למרות ההסכמה הרחבה השוררת בקרב חוקרי החברה הישראלית בדבר מרכזיותה של מלחמת ששת הימים בתולדות המדינה, איש מהם לא פירסם עד כה ביוגרפיה של לוי אשכול. אשכול, שכיהן כראש הממשלה ושר הביטחון בתקופה שהובילה למלחמה, שהודח מתפקידו במשרד הביטחון ערב המלחמה, שניהל במשך ששת ימי הקרבות את המגעים המדיניים עם ארצות הברית, שהשפיע על רוב המהלכים הצבאיים ואחרי המלחמה הניח את היסודות הראשונים למדיניות ההתנחלות בשטחים הכבושים - הוזנח על ידי כותבי ההיסטוריה הישראלית, שהעדיפו להבליט ולהאדיר את חלקן של דמויות אחרות ובראשן יצחק רבין ומשה דיין.

החלל הזה מתמלא עכשיו עם הופעת "לוי אשכול", ביוגרפיה שחיבר הפרופ' יוסי גולדשטיין ויוצאת לאור בהוצאת כתר. גולדשטיין, חוקר תולדות הציונות, שלימד באוניברסיטת חיפה ופירסם ביוגרפיות של אחד העם ומנחם אוסישקין, כתב ספר עב-כרס, המתאר ב-600 עמודיו את דרכו של לוי יצחק שקולניק; מאוקטובר 1895, אז נולד בעיירה אוראטובו שבאוקראינה, ועד פברואר 1969, אז מת מהתקף לב בירושלים בעודו מכהן כראש הממשלה.

על בסיס אלפי מסמכים שנאספו בארכיונים בישראל, ארצות הברית ובריטניה, ושאזכורם ממלא כ-200 עמודי-הערות, גולדשטיין מוביל את קוראיו מימי לימודיו של אשכול בבית הספר התיכון בווילנה, דרך בואו לארץ ב-1914, חלקו בייסוד דגניה, פעילותו המפלגתית וההסתדרותית משנות העשרים ותפקידו כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בימיה הראשונים של העלייה הגדולה - ועד לשנות כהונתו הארוכות כשר האוצר (מ-1952 עד 1963) ושנות כהונתו הסוערות כראש הממשלה.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר הוא זה העוסק בחלקו של אשכול בפיתוח היכולת הגרעינית של ישראל, ובמיוחד בהשגת ההסכמה האמריקאית לפיתוח הזה. ב-26 ביוני 1963, היום שבו החליף את דוד בן-גוריון בלשכת ראש הממשלה, התבשר אשכול, שנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי התכוון לשלוח לקודמו איגרת חריפה ובה דרישה חד-משמעית מישראל, שתאפשר לפקחים אמריקאים לבקר בכור הגרעיני בדימונה כדי שיוכלו לעמוד על אמיתות טענתה של ישראל כי אין לה כל כוונה לפתח בו נשק גרעיני. קנדי, כך נמסר עוד לאשכול, השהה את שיגור האיגרת עד לכניסתו לתפקיד.

מכתבו של קנדי, שהגיע לירושלים כעבור עשרה ימים, היה חריף וקשה מכפי ששיער אשכול וכלל אולטימטום: ארה"ב תפסיק לסייע לישראל, אם זו תמשיך להתנגד לביקור הפקחים האמריקאים בדימונה. "מחויבותה של ממשלת ארצות הברית ותמיכתה בישראל", כתב קנדי לאשכול, "עלולות להיפגע קשות אם ייווצר הרושם שאין אנו יכולים להשיג מידע אמין בנושא כה חיוני לשלום".

גולדשטיין מסביר בשיחה עמו, כי "ההחלטה האסטרטגית להקים כור אטומי שניתן יהיה לפתח בו נשק שיעניק לישראל הרתעה אולטימטיווית התקבלה בממשלה, ביוזמת בן-גוריון, עוד בשנות החמישים". הכור הוקם בסיוע צרפתי, ולארצות הברית הוסבר שזהו כור למטרות אזרחיות בלבד וכי לישראל אין כל כוונה לפתח בו נשק גרעיני. "האמריקאים לא השתכנעו", אומר גולדשטיין. "הם הבינו מה הן כוונותיה האמיתיות של ישראל ודרשו ממנה שתאפשר לפקחים אמריקאים לבקר בו". בן-גוריון לא הסכים, וסירובו יצר משבר עם ארצות הברית, שבשיאו נשלחה איגרתו של קנדי לאשכול.

"אשכול החכם קיבל את האיגרת, התייעץ עם עוזריו וכעבור זמן מה החליט לשנות את האסטרטגיה של בן-גוריון", מספר גולדשטיין. "במקום לנהל את הפרויקט האטומי מאחורי גבה של ארה"ב, הוא החליט לבדוק את האפשרות לנהל אותו בשיתוף פעולה עמה. אשכול, שדגל באוריינטציה אמריקאית כבר ב-1958, פשוט השיב לקנדי שישראל מוכנה לנהל משא ומתן בעניין דימונה". המשא ומתן הזה, שהחל אחרי רציחתו של קנדי, הגיע לשיאו בביקורו המפורסם של אשכול בחוותו של הנשיא לינדון ג'ונסון, יורשו של קנדי, ביוני 1964.

"היום השני לביקורו של אשכול בחווה יוחד כולו לשיחות אישיות בין שני המנהיגים, שעסקו בעיקר בעניין הגרעיני", מספר הפרופ' גולדשטיין. אם נרשמו פרוטוקולים, הם אינם מוצגים לא בארכיון הלאומי האמריקאי ולא בספרייה הנשיאותית על שם ג'ונסון, שני הארכיונים בוואשינגטון שבהם אסף גולדשטיין מסמכים למחקרו. בארכיון הלאומי הוא קרא פרוטוקולים של שיחות שנוהלו באותה תקופה בין אשכול ובין וולוורת ברבור, שגריר ארה"ב בישראל. הפרוטוקולים של השיחות שעסקו בנושא הגרעין, כך נמסר לו בארכיון בוואשינגטון, אסורים לעיון.

"יהיה תוכנן של השיחות בחווה אשר יהיה", אומר גולדשטיין, "ברור לגמרי שהחל מאותו יום היחסים בין ישראל לארצות הברית השתנו בצורה דרמטית. הלחץ האמריקאי בעניין הגרעיני נפסק לחלוטין, והממשל האמריקאי התחיל לראות בישראל חלק ממערך הכוח שלו במזרח התיכון. עד אז האמריקאים האמינו שאפשר למשוך את מצרים של נאצר לעבר נייטרליות במאבק הבין-גושי. מאז הם התייחסו למצרים כאל חלק מהגוש הסובייטי. אשכול הפך את ישראל לבעלת ברית, ואולי אפילו לבת חסות, של ארצות הברית". גולדשטיין סבור, שזה אחד המהלכים שבזכותם אשכול רשאי להיחשב "לראש הממשלה החשוב והמשפיע ביותר שכיהן בישראל, פרט לבן-גוריון".

מעשה אחר העשוי לזכות את אשכול בתואר הזה הוא "בניית הכוח הצבאי שאיפשר את הניצחון במלחמת ששת הימים". עם כניסתו למשרד הביטחון, מספר גולדשטיין, "אשכול מצא את צה"ל במצב הצטיידות קשה ביותר". עם הרמטכ"ל יצחק רבין ועם שמעון פרס, שכיהן כסגן שר הביטחון עד הפילוג במפא"י ערב הבחירות ב-1965, אשכול "רכש את הארסנל שיאפשר את שיפור פני הצבא ויביא לניצחון ב-1967".

פרקי הספר העוסקים במלחמת ששת הימים מבקשים לקעקע כמה מהדימויים שהשתרשו בתודעה הישראלית מאז 67'. מהספר עולה, למשל, שבמשך כל המשבר שקדם למלחמה העריכה הצמרת המדינית והצבאית בישראל, שפניו של גמאל עבד א-נאצר, נשיא מצרים, אינן למלחמה אלא להפגנת כוח בלבד. אשכול, כותב גולדשטיין, המשיך להחזיק בדעה הזאת גם אחרי שההידרדרות לקראת מלחמה נכנסה לשלב הסופי, עם סגירת מצרי טיראן וגיוס המילואים בישראל.

אשכול סבר שנאצר אינו מעוניין במלחמה, אבל הוא עצמו, כך טוען גולדשטיין בניגוד לטיעון מקובל, היה "אקטיוויסט ביטחוני, שלא התנגד ליציאה למלחמה". את דימויו כמנהיג הססן ומגמגם הדביקו לו "אלה שאירגנו את ההדחה הבלתי לגיטימית שלו ממשרד הביטחון": יריביו הפוליטיים (בעיקר דיין, פרס ומנחם בגין) שחברו לכמה קציני מטכ"ל שששו אלי קרב (בעיקר עזר ויצמן, אריאל שרון, מתי פלד) בעידודם של כמה כלי תקשורת (בעיקר "מעריב" ו"הארץ").

להוכחת הטענה הזאת הוא מצטט בספרו מתוך הפרוטוקול של ישיבת ממשלה שהתקיימה ב-26 במאי עם קציני המטכ"ל, לפני "נאום הגמגום" המפורסם - הנאום שנשא אשכול בשידור חי ברדיו בימי ההמתנה שלפני המלחמה, ובו, לדברי מקטרגיו, נשמע מהוסס ומגומגם; ולפני "ישיבת הפוטש" - זו שבה האשימו אלופים במטכ"ל את אשכול, כי סירוב ממשלתו להחליט על יציאה מיידית למלחמה מסכן את קיום המדינה. את הישיבה של 26 במאי יזם אשכול כדי לאפשר לרמטכ"ל רבין להביא לפני השרים את דרישת הצבא לפתוח מיד במלחמה. אחרי רבין שמעו השרים את שר החוץ, אבא אבן, שהציג את בקשתו של הנשיא ג'ונסון, שישראל תעכב את היציאה למלחמה בשבועיים-שלושה כדי לאפשר השגה של פתרון מדיני. בדיון שהתפתח אחרי דבריו של אבן תמך אשכול בעמדת רבין. בתום הדיון הוא העמיד להצבעה את שאלת היציאה המיידית למלחמה והצביע בעדה. אבל ההצעה לא התקבלה: תשעה שרים הצביעו בעדה ותשעה נגדה.

בניהול המלחמה עצמה, אומר גולדשטיין בניסיון לקעקע עוד דימוי מושרש, מילאו אשכול ורבין תפקיד חשוב בהרבה מזה שמילא דיין, שמונה במקומו של אשכול לשר הביטחון. בכל אחת משלוש גזרות המלחמה, הוא אומר, צה"ל פעל על פי התוכניות שהכינו אשכול ורבין, תוכניות שדיין התנגד להן: דיין התנגד עד לרגע האחרון לכיבוש רמת הגולן, הסתייג מהרעיון שצה"ל יגיע עד לתעלת סואץ והציע להסתפק בכיבוש ג'נין (שממנה הפגיז הצבא הירדני את רמת דוד) ולהימנע מכיבוש יתר ערי הגדה המערבית.

"לוי אשכול" של הפרופ' יוסי גולדשטיין כתוב בנימה בולטת של אהדה לגיבורו. יש בספר ביקורת על אשכול, אך לרוב היא מובאת מתוך עמדה של הזדהות עם ההשקפות שהנחו אותו. "לוי אשכול" איננו בשום פנים ואופן ספר מטעם, אך מחברו נמנע מכל גישה ביקורתית כלפי עמדתו של אשכול בסוגיות פוליטיות ואידיאולוגיות מרכזיות בתולדות המדינה והציונות. כשהוא מתאר את חלקו של אשכול בפרויקט הגרעין הישראלי, למשל, הוא נמנע מלדון בשאלת נחיצותו או צדקתו. בפרק המתאר את חלקו של אשכול ביישוב עולים בכפרים ובבתים שננטשו זמן קצר קודם לכן על ידי תושביהם הערבים, גולדשטיין מסביר במשפט קצר, היחיד העוסק בצד המוסרי של המעשה הזה, שאשכול הבין שמדובר במעשה נישול אך הצדיק אותו באומרו שהם, הערבים, "ביקשו להרוס מן היסוד את היישוב היהודי בארץ ישראל". גולדשטיין גם מסביר בפרק הזה, שאשכול, שנחשב בעיני חבריו לצמרת המדינה "כמי שמגלה יחס חיובי כלפי עדות המזרח", סבר, כי ההחלטה ליישבם בכפרים הנטושים באזורי הגבול המרוחקים "נועדה להיטיב עם העולים מעדות המזרח".

בפרק המתאר את גיבוש עמדותיה המדיניות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים גולדשטיין אינו מוצא כל סתירה בין הגדרתו את אשכול כבעל עמדות יוניות וכמי שהיה מוכן לסגת מכל השטחים תמורת הסכמי שלום לבין העובדה שאשכול היה מהדוחפים להקמת ההתנחלויות הראשונות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון.

ביום עיון שהתקיים לא כבר ביד בן-צבי בירושלים, ובו הציג הפרופ' גולדשטיין את עיקרי ספרו, נכחה גם מרים אשכול, אלמנתו של ראש הממשלה. היא הביעה זעם על מה ששמעה מגולדשטיין ואף כינתה אותו "בן-גוריוניסט". את זעמה עורר בעיקר הטיעון על חלקו של אשכול במה שכונה "עסק הביש" במצרים, וב"פרשה" שהתפתחה בעקבותיו. גולדשטיין סבור, שאשכול היה "מניפולטור פוליטי מהמדרגה הראשונה" ושכל מעשיו במשך כל הפרשה הארוכה הזאת נועדו "לכסות על העובדה, שהוא עצמו היה הדמות החשובה ביותר בקבינט הביטחוני, שפעל בתקופה שהתרחש עסק הביש במצרים".

אחרי שתקרא את ספרו של גולדשטיין, ייתכן שתהיה למרים אשכול סיבה נוספת לכעוס עליו. לוי אשכול, כתב גולדשטיין, "חי כל חייו מוקף נשים". "הוא התחתן שלוש פעמים והוליד ארבע בנות", פירט בשבוע שעבר. "ככל שאני הצלחתי לספור, הוא קיים יחסים אישיים מיוחדים עם לא פחות מ-12 נשים נוספות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו