בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדישות קטלנית

האדישים

תגובות

אלברטו מורביה. תירגמה מאיטלקית: דליה עמית. אחרית דבר: אריאל רטהאוז. הוצאת כרמל בשיתוף עם המפעל לתרגום ספרות מופת, 278 ע

מתוך יצירתו הענפה של אלברטו מורביה (1990-1907), קראתי אך מעט - את התרגומים ל"המתבונן" ול"סיפורים ארוטיים" שיצאו בתחילת שנות התשעים בהוצאת כנרת ושיקפו את הפן הארוטי של כתיבתו, שבשעתה, בשנות החמישים והשישים, נחשבה לנועזת ואפילו לסנסציונית. על סמך היכרות שטחית וחפוזה זו, היכרותי עם "הקונפורמיסט" בגרסתו הקולנועית של ברטולוצ'י, המידע שסיפקו לי אחורי ספרים אשר הציגו אותו כאחד מגדולי סופרי איטליה וכחבר הפרלמנט האירופי, ולדיוקנו שעל כריכת "המתבונן" (נראה כמו אחיו של יצחק שמיר) - על סמך אלה נתקבע אצלי מורביה כמציצן אינטליגנטי, דג קר ומשכיל, אלגנטי, בעל חוש מוסרי ופוליטי מפותח, אך כיוצר שלמרות שלמות ביצועיו הספרותיים הותיר אותי בלתי-מסופקת רגשית. כלך-לך ולמד מאשתך פרק בהבאת קורא לידי דמעות, רציתי להטיח בו, כשלימים נודע לי על קשר נישואיו עם אלזה מורנטה. עד שהתוודעתי אל "האדישים".

יש לומר, אקלימו של "האדישים" (1923), רומן ביכורים שחובר בהיותו של מורביה נער בן 16 וכמה חודשים (!) אינה שונה במהותו מן האקלים המאפיין את כתביו המאוחרים (הקורפוס בעברית התרחב באחרונה, עם צאת "אגוסטינו" ו"אי-ציות" בהוצאת כרמל, בתרגום דליה עמית וענת שפיצן, בהתאמה) ואדרבה, זהו רומן שהכפור השורר בו כמו נשמר באמצעות מנגנון בקרת אקלים מילולי משוכלל ותודות למסננים חוסמי חמלה, רוך, אמפתיה וכל רגש אחר המביא להתקרבות בין דמויות לקורא.

אריאל רטהאוז, שתרם לספר אחרית-דבר מקיפה ומלומדת, בחר במלה החריפה דה-הומניזציה בנסותו להגדיר את אופן הצגתן של הדמויות, שלדעתו (ואני מסכימה עמה בכל לב) הוא-הוא מקור עוצמתו של הספר. ועוד איזו עוצמה. כאילו כל און נעוריו המתפרץ של העלם הכותב נותב להתאפקות מעוררת השתאות שהניבה רומן כה בשל ומפוכח. עם זאת, דומתני שאפשר בהחלט לקשור בין הקוטביות, הפסקנות והייאוש הקיומי שהם ממאפייניו המובהקים של גיל הנעורים לבין הטוטליות של הרומן, שהדמות הראשית בו היא מיקלה, צעיר מיואש וזועם המתנהג עם סביבתו, ועם מי שאמורים להיחשב כאהוביו, באנטיפתיות גלויה - מכורח עקרות רגשית אך גם משום שבהתנהגות זו הוא מוחה נגד הדטרמיניזם של החיים הבורגניים הצבועים שנכפו עליו.

"האדישים" בנוי כטרגדיה, מחזה בצורת רומן (היונק מ"שש נפשות מחפשות מחבר" לפירנדלו), שעלילתו היא "מצולע רומנטי" המשתנה מרגע לרגע: מאהבה של האם, שהיה מאהבה של חברתה הטובה, הופך למאהבה של בתה; במקביל הופך בנה של האם הנבגדת למאהבה של חברתה הנענית גם לפלירטוטי מאהבה הוותיק. כל הפעילות המינית הענפה הזאת, המלווה במזימות השתלטות על רכוש ובמזימת רצח - ומוצגת, כמו על במה, בתמונות מרוכזות - יותר משהיא מצביעה על תשוקותיהן של חמש הנפשות או על אדישותן זו לזו, חושפת את השעמום המצמית של חייהן.

על פניו זהו עוד דיוקן - מופתי באכזריותו - של הבורגנות ושל מוסד המשפחה הבורגנית (אולי הנושא הפופולרי ביותר בספרות ובקולנוע האיטלקיים), המוצגת בו בכל ניוולה, קרתנותה, ערכיה המפוקפקים ודעותיה הקדומות. מורביה עושה שימוש סאטירי וירטואוזי בטכניקת הדיבור המשולב, בהניחו לדמויותיו-קורבנותיו - בעיקר לשתי הנשים הפתטיות - לפטפט עצמן לדעת ולגבב תלי-תלים של אמרי שפר, דעות קדומות, קלישאות והדחקות. במיוחד מעוררים גיחוך ורחמים (ומסבים לקורא הנאה סדיסטית) נאומי ההבל הגרוטסקיים של האם ההולכים מפאתוס אל באתוס, ונטענים אירוניה ככל שמתעצמת מודעותנו לאי-ידיעתה את הזוועה המתרחשת מתחת לאפה המפודר (ובהזדמנות זו - יישר כוח למתרגמת ולעורכות).

מאחר שהרומן ראה אור בתקופת התבססות שלטונו של מוסוליני, היו מי שראו בו מסר חברתי רחב יותר, המוקיע את אדישותה הפוליטית של הבורגנות. מורביה עצמו, ורטהאוז מרחיב בעניין מרתק זה, הסתייג מכל פרשנות חברתית (לטענתו "לא התכוון כלל למתוח ביקורת על החברה שהשתייך אליה מלידה ... הוא פשוט הסתכל סביבו וכמסיח לפי תומו תיאר את העולם שאותו הכיר") וראה ב"האדישים" רומן אקזיסטנציאליסטי חלוצי שהקדים בכעשור את "הזר" לקאמי ואת "הבחילה" לסארטר.

אכן, עם הקריאה, וככל שנחשפים לעוד ועוד מופעי אדישות של הדמויות, שכל אחת מהן מייצגת תת-זן של תכונה זו, או שמא מוטב, של הוויה זו, מסתמנת "האדישות" כמושג אוניוורסלי שיש לו נגיעה בחייו של כל אדם, ולא רק בחיי הבורגני. בעיקר תורמות לרושם האקזיסטנציאליסטי מחשבותיו של מיקלה הכעין-גיבור, אשר בניגוד לשאר הדמויות - שאינן מודעות למצבן או מקבלות אותו בהכנעה, מתוך ציות עיוור לנורמות החברתיות - מביט בעין ביקורתית על החברה, מודע בחריפות לקללת אדישותו הקטלנית ומתקנא, אנושות, במי שחיו בזמנים טרגיים נפלאים: "כמה יפה היה כנראה העולם, חשב בצער אירוני, כשבעל נבגד היה יכול לצעוק לאשתו: 'אשה נודעת לשמצה, שלמי בחייך על חטאייך'. ואף מרשימה יותר היתה האפשרות להגות את המלים הללו, ואחר כך להתנפל ולהרוג רעיות, מאהבים, קרובי משפחה (...) הוא רצה לחיות בימים ההם, זמנים טרגיים ואמיתיים, להרגיש אותן שנאות סוחפות, להתעלות לשיאי רגש שאין להם גבול... אך הוא נשאר על הקרקע בתקופתו ובחייו שלו" (עמ' 177).

יתרה מזאת, מיקלה עושה מאמצים הירואיים בעקרותם להיחלץ מאדישותו, הוא מנסה בכוח לזעום כדי לנקום ולהציל את כבוד המשפחה. כאמור, זהו מאמץ מלאכותי, פאתטי, ומורביה אינו חומל ומפיק ממנו מטעמים: "לראשונה ראתה את מיקלה בתפקיד האח הנוקם, תפקיד לא רגיל עבורו, ונראה לה שהוא עושה זאת בצורה מסורבלת ומוגזמת כמו שחקן גרוע מעיר שדה" (עמ' 190).

אף על פי שתימה זו, של החיים כנשף מסכות, החוזרת גם במחזותיו של פירנדלו, מקור השראתו של מורביה, אולי לא נשמעת מקורית ביותר בימינו, ואף על פי שדומה כי תור הזהב של האקזיסטנציאליזם כבר מאחוריו, מצוקותיו הקיומיות של האדם לא השתנו ואי אפשר שלא להשתאות למול הווירטואוזיות של כמעט-ילד שידע להביע את הבלתי נסבל באופן שאי אפשר - טוב, אי אפשר להימנע מכך - להישאר אדישים כלפיו.

"בסיכומו של דבר" (למסקנה זו הגיע מיקלה) יש שתי אפשרויות: או שיצליח בכוונתו להיות כן, או שיתרגל לחיות כמו כולם" (עמ' 202). נדמה לי שמאז 1929 טווח האפשרויות לא ממש התרחב.

Gli indifferenti \ Alberto Moravia ספריה של שהם סמיט "הוםסנטר" ו"טייקאווי" ראו אור בהוצאות ידיעות אחרונות וזמורה-ביתן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו