בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פוליטיזציה של הצבא ומיליטריזציה של המדיניות"

המגש והכסף מדוע דרושה מהפכה בצה"ל

תגובות

עפר שלח. המצב הישראלי/הסדרה, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 143 עמ', 69 שקלים

ספרו של עפר שלח קורא תיגר על התפיסה של צה"ל כ"צבא העם", ומצביע על כמה מן הסוגיות המרכזיות שעל החברה בישראל להתמודד אתן. מן הראוי שיקראוהו כל מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות במדינת ישראל.

שלח פותח דיון נועז, מרתק ומעמיק על מידת התקפות של מודל "צבא העם", וטוען שהגיע הזמן למהפכה בתפיסת צה"ל ומעמדו במדינת ישראל. השאלות העולות הן בעלות חשיבות לאומית עליונה: "האם צה"ל אכן ערוך למלחמה החדשה ולאיום האמיתי על ישראל? עד כמה הצבא התאים עצמו לשינויים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים שחלו במדינה? האם לא הגיע הזמן לשנות את יחסיו עם המערכת השלטונית, את תפקידו כצבא שיטור בשטחים, ואת מקומו המקודש באתוס הישראלי?" הנחת המחבר היא שהמערכת הצבאית נמצאת בקריסה, ותשובתו לכך היא: "ביטול גיוס החובה והפיכתו של צה"ל לצבא מתנדבים-שכירים - צבא מקצועי".

כאשר קבע בן-גוריון את מקומו של צה"ל במדינה המתהווה כ"צבא העם", הוא ראה בו, נוסף על תפקידיו כצבא הלוחם להגנת המדינה, גם כלי בעל ייעוד חברתי. הוא חשש שצבא מקצועי עלול להפוך ל"קסטה" מנותקת מהחברה שעליה הוא אמור להגן, כפי שקרה בארצות בעלות מסורת צבאית ארוכת שנים (תפיסה זו מוצגת, בין השאר, בספר "ייחוד ויעוד", הוצאת אכ"א 1954). בן-גוריון, כמוהו כאחרים, ראה בצבא את אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בעיצוב דמותה של החברה הישראלית החדשה. הצבא היה בעל תפקיד מרכזי בהתיישבות ובבניית הארץ, והיה מעורב במשימות לאומיות כמו קליטת עלייה וחינוך.

שלח מערער על תפיסת "צבא העם" באמצעות ניתוח של סוגיות ושל אירועים משמעותיים, שהדיון בהם מתנהל, אם בכלל, במסגרות מצומצמות של "מומחים". הדיון הנוקב אינו נמנע מניתוח של אמיתות, שהן בחזקת "פרות קדושות", ובוחן מחדש נושאים עקרוניים המשפיעים על כלל ההוויה הישראלית. חשיבותו העיקרית היא בכך שהוא פותח שיח ביקורתי, החסר כל כך בציבור בישראל.

אחת "הפרות הקדושות" שבמרכז דיונו של שלח היא טענתו כי הדרג הבכיר בצה"ל נעדר כישורים מקצועיים הנדרשים להתמודדות ברמה האסטרטגית. באמצעות ניתוח אירועים מדגימים ממלחמות ישראל הוא מעלה סוגיה כבדת משקל זו, המביאה, בין היתר, לקיבעון מחשבתי.

אין ספק, כי בתפיסת הביטחון בצה"ל שורר קיבעון מחשבתי ארוך שנים. קיבעון זה מנע גם את הפקת הלקחים האמיתיים ממלחמת ששת הימים. לדוגמה, תפיסת ה"אף שעל", שעל פיה אסור לתת לאויב שום הישג קרקעי, זמני ככל שיהיה, ובמקרה של התקפה יש להעביר מיד את המלחמה לשטחו: בגלל תפיסה זו, במלחמת יום הכיפורים, למרות השטח הרחב שנוצר בכל החזיתות לאחר מלחמת ששת הימים, שאיפשר לצה"ל לנהל קרב הגנה ברמה המערכתית, נקבע ש"קו המגע הוא גם קו העצירה". זהו, ללא ספק, גם אחד ההסברים להתנהלות הצבאית הבלתי מקצועית בקרב ההגנה בחזיתות השונות, הכוללת אי פינוי מעוזי קו בר-לב בתחילת המתקפה המצרית, כאשר היה כבר ברור כי אין להם ערך מבצעי.

צודק שלח בקביעתו, כי הקונצפציה האסטרטגית השגויה, שתפסה אותנו מופתעים באוקטובר 73', היא פרק נוסף באותו קיבעון, שהיה מנת חלקה של צמרת צה"ל. אותו קיבעון, המוזכר בעיקר בהקשר של המחדל המודיעיני, בא לידי ביטוי גם בהיבטים אחרים של ניהול המלחמה. בימים הראשונים של הקרבות התקשה צה"ל לתפקד, מתוך שניסה לחזור על מודל ששת הימים. בסופו של דבר, רק עוז רוחם ומסירותם של הלוחמים בקו האש הצילו אותנו מתוצאות קשות יותר.

אל מול כישלונו של הפיקוד הבכיר בצה"ל מעלה שלח את דוגמת המהפכה בצבא האמריקאי, שלאחר הכישלון בוייטנאם יצא מקיבעון וחולל שינוי של ממש בתחומים צבאיים רבים. מהפכה זו, שהובילו לא רק אנשי צבא, אלא גם אזרחים ואנשי אקדמיה חסרי ניסיון קרבי, ובאה לידי ביטוי במלחמת המפרץ הראשונה, הגיעה למיצוי כמעט מושלם במלחמת המפרץ השנייה ב-2003. במלחמה זו הביס הצבא האמריקאי, בעל התפיסות החדשות ועתיר הטכנולוגיה - שטרם עמדו במבחן הקרב - את הצבא העיראקי, עתיר המלחמות והניסיון הקרבי, שלחם, בין היתר, בצבא האיראני במלחמה הארוכה ביותר במאה העשרים.

המחבר תולה את הקושי של צה"ל לעבור מהפכה בהיותו "צבא עם", שמטבע הדברים הוא צבא פחות מקצועי. לטענתו, "שינוי מחשבתי החוזה את העתיד ומקדים אותו אפשרי רק בצבא הבנוי בתפיסה של ארגון מקצועי" (עמ' 33). הוא מדגיש את העדר ההכוונה של הדרג המדיני, שהוא אכן, על פי "חוק יסוד: צה"ל", הדרג הפיקודי העליון, ולא הרמטכ"ל, כפי שנוטים לחשוב בטעות. דוגמה מובהקת לכך מוצגת בפרק "צבא העם כשוטר השטחים", שבו מתאר המחבר כיצד, בהעדר הכוונה של הדרג המדיני, ניהלו הצבא ומערכת הביטחון מדיניות עצמאית לאורך שנים.

סוגיית האכיפה של הסמכות האזרחית על הצבא נראית לי הקריטית ביותר. האחרון שקיים מודל כזה של אכיפת סמכות היה בן-גוריון, שידע להנחות את הצבא ולכפות עליו מהלכים, גם כאלו שלא היו מקובלים על מפקדיו. בצדק קובע שלח, בפרק "הפוטש השקט", כי אין בישראל "שום מנגנון שמציע חלופות לעמדת הצבא. אין צוותי חשיבה אלטרנטיוויים, מרכזי מידע או מסדי נתונים, שיאפשרו להתווכח עם הגנרלים" (עמ' 76).

לרשותם של קברניטי המדינה לא עומד שום גוף, שיכול לסייע להם בהתמודדות עם עמדת הצבא, הרואה את הפתרונות דרך הפריזמה הצבאית הצרה, שחסרה את הראייה האסטרטגית הנדרשת. משום כך נוצר מצב בעייתי בתהליך קבלת ההחלטות. נוסף על היות הצבא הדרג המבצע, הוא הפך לסמכות ביטחונית עליונה בכל תחום, וזאת בהסכמה מלאה של ממשלות ישראל לדורותיהן. תוצאתו של מצב זה היא "פוליטיזציה של הצבא ומיליטריזציה של המדיניות" (עמ' 78). הדיון בתקציב הביטחון הוא דיון מאיר עיניים. העדר דיון ציבורי אמיתי בנושא זה נובע מעוצמתו היחסית של הממסד הביטחוני מול המערכת השלטונית.

תקציב הביטחון הוא, ללא ספק, אחד מהנושאים רבי ההשפעה במדינת ישראל ולמרות זאת הדיון בו עוסק, עד היום, רק בהיבט הצר, גם אם החשוב מאוד, של עוצמה צבאית. בדיונים אין התייחסות מספקת לתמונה השלמה של ביטחון לאומי במובן הרחב, הכולל גם את הפן הכלכלי-חברתי, את החוסן הנפשי של החברה ואת מידת לכידותה. אלה נדונים תמיד בהקשרים שונים לחלוטין. סוגיה חשובה אחרת, ששלח דן בה בהרחבה, בעיקר בפרק "מי יפרק את הפלמ"ח החדש", היא סוגיית הכשרת המפקדים בצה"ל. המחבר מעיר על הסתמכות יתר של צה"ל על הניסיון המבצעי כמרכיב מרכזי בקידום מפקדים, ומגיע למסקנה כי "באופן בלתי נמנע, צבא הנשען על ניסיון והימנעות מכישלון נוטה להתכונן למלחמות האתמול - שבהן נצבר אותו ניסיון עליו נשענים המפקדים. כך הוא מחמיץ את השינויים המחשבתיים הגדולים הנוגעים לאמנות המלחמה ולטבען של מלחמות חדשות" (עמ' 85).

לדעתי, דווקא בעניין הכשרת המפקדים בדרג הזוטר ניכרת התקדמות משמעותית, באופן שנותן מענה ראוי לשדה הקרב המודרני. ההכשרה הכוללת שילוב של קורסים ושירות פעיל ביחידות שדה, מכשירה מפקדים באיכות יוצאת דופן, ומהווה כלי חשוב ומרכזי למוביליות חברתית ומתאימה לאופיה של מדינת ישראל.

הדברים נעשים מורכבים יותר במה שנוגע להכשרתו של דרג הפיקוד הבכיר, הן ברמה המערכתית והן ברמה האסטרטגית. הניסיון נתפס עדיין כמרכיב המרכזי, אך ככל שעולים בסולם הדרגות הצורך בלימוד ובפיתוח תורה אקדמית-תיאורטית הולך ונעשה מובהק יותר. במימוש צורך זה נכשל צה"ל שנים ארוכות.

יחד עם זאת ראוי לציין, כי בסוף שנות ה-80 עשה צה"ל מהפכה בתפיסת ההכשרה האקדמית. הלימודים האקדמיים נקבעו כחלק מחייב בהכשרה הצבאית וכתנאי לקידום בדרגות הבכירות. נפתחה מחדש המכללה לביטחון לאומי, והוקמה מסגרת חדשה להכשרה ייעודית לפיקוד הבכיר - "המכון לחקר המערכה" - המוזכר גם בספר. מכון זה, שבמסגרתו מועבר הקורס המערכתי המתקדם (קומ"ם), הוא אחד הכלים היעילים ביותר להכשרת הפיקוד הבכיר לניהול מערכות. ואולם למרות ההתקדמות המשמעותית בהכשרה, אני מסכים עם קביעתו של המחבר, כי דרושה מערכת ממוסדת יותר לפיתוח מפקדים בכירים בעלי חשיבה אסטרטגית והשכלה רחבה יותר.

הפרק "חרדות סביב הטוטם הביטחוני" מתאר את מקומם של הצבא והצבאיות בתודעה ובתרבות, ואת חלקם בקונסנסוס החברה הישראלית, הסגידה העיוורת להם. המחבר מאמין, כי המעבר לשירות מקצועי, בו משרתים רק הבוחרים לשרת, יעמיד את צה"ל במקום הראוי לצבא בחברה דמוקרטית מתוקנת, וכי השינוי החיוני הזה יאפשר "דיון אמיתי על מהות חיינו כאן".

לדעתי, המעבר לצבא מקצועי דורש דיון ציבורי רחב בשל השלכותיו מרחיקות הלכת, והוא מורכב יותר מכפי שנראה במבט ראשון. גם המחבר מבין כי את המהפכה שהוא מתאר לא ניתן לבצע באופן חד אלא בשלבים. יש לזכור, כי חוסנה של החברה הוא גורם העוצמה המרכזי של מדינת ישראל מול האיומים שמולם היא ניצבת. צה"ל, כצבא העם, משמש מסגרת בעלת חשיבות רבה בעיצוב דמותה וחוסנה של החברה הישראלית. צבא מקצועי, מצויד ומאומן ככל שיהיה, שלא כל בניו משרתים בו, ומאחוריו ניצבת חברה מסוכסכת וחלשה, לא ייתן מענה לאיומים הקיימים.

אחרי יותר מחמישים שנה, ולאור השינויים העצומים בכל תחומי חיינו, בכלל זה במעמדה של מדינת ישראל באזור ובעולם, הגיע הזמן ל"שחיטת הפרות הקדושות". יש צורך בבחינה מחודשת של המודל הצבאי, הראוי לחברה אזרחית דמוקרטית מתוקנת ומתאים להתמודדות יעילה עם האתגרים והאיומים העתידיים, בלי להזניח את הנושא החברתי. קיום דיון ציבורי נוקב מסוג זה הוא חיוני וחשוב לביסוס חוסנה של החברה בישראל, ואין להשאירו בידי אנשי הצבא בלבד.

אלוף (מיל') מתן וילנאי היה שר לענייני תרבות וספורט בממשלת ברק והוא ח"כ מטעם מפלגת העבודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו