בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שרואים משם

אחרי 32 ימי מילואים בנצרים החליטו מפקדי גדוד הצנחנים שאסור להם לשתוק יותר. חייבים לפנות את נצרים, הם אומרים, כי הנוכחות הישראלית שם נהפכה לאבסורד בלתי סביר. סרבנות אינה אופציה מבחינתם ואם יקראו להם לשירות נוסף בנצרים הם יצייתו ויתייצבו. את ילדיהם הם כבר לא בטוחים שיסכימו לשלוח לשם

תגובות

שלושה ימים אחרי שסיימו שירות מילואים אינטנסיווי בנצרים והתפזרו איש איש לביתו התכנסו כמה מקציני גדוד הצנחנים לשיחת סיכום. איחדה אותם תחושת דחיפות. הרגשה שאסור להם לחזור לשגרה לנוכח מה שחוו במהלך שירות המילואים. הסכמה שנדרשת כאן צעקה גדולה, אותה לא יכלו להוציא מפיהם כשהיו במדים. "כל עוד לא דיברנו", הם אומרים, "כאילו לא גמרנו את המילואים".

שירות המילואים אותו סיימו זה עתה מעניק לדבריהם תוקף מיוחד. הגדוד שלהם עזב את נצרים כשהוא עטור שבחים. בחטיבה המרחבית אמרו להם, ספק בצחוק, "נוציא לכם צווי 8 כדי שלא תלכו". מזכירות נצרים הרעיפה עליהם מכתבי הוקרה חמים "על עבודה מאומצת ומוצלחת בסיכול התקפות הטרור... תודה על כל שנתתם, תודה על כל מה שפעלתם".

הם היו שם, מילאו את המשימות, עשו את שהוטל עליהם, לא סירבו, לא מחו, לא ניסו להתחמק, ועכשיו הם מבקשים לומר את אשר על לבם ומצפים שהחברה ששלחה אותם לסכן את חייהם בנצרים, תקשיב להם.

הם הופיעו לשיחה בהרכב מרשים: בראש עמד המג"ד סא"ל צחי מינרבו, בן 41, שנולד, גדל והתחנך ברוח "השומר הצעיר" בקיבוץ ברעם. משם עבר עם משפחתו לגור בשכירות בקיבוץ השכן מלכיה. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית, עובד בפסיכותרפיה בתחנה לבריאות הנפש בצפת ומתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. כמו כן הוא מנחה בקרית שמונה קבוצה טיפולית לבעלים אלימים. השנה הוא עתיד ללמוד פסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה. את חמשת השבועות הראשונים של השנה האקדמית החמיץ בגלל שירות המילואים. אשתו מיכל היא מורה בבית הספר האזורי "פסגות" ומנחה בסדנאות לקידום השיח בין יהודים לערבים. במהלך שירותו בנצרים נולד ילדם הרביעי.

מלבדו התייצבו למפגש מפקד פלוגה א' רס"ן יואב תאני, בן 30 מתל אביב, הרווק היחידי בחבורה, שסיים לא מזמן תואר במשפטים ויתחיל בקרוב התמחות בפרקליטות; קצין המבצעים רס"ן אחאב בקר, בן 38, מדריך תוכנה מנס ציונה; קצין המודיעין רס"ן איתי כהן, בן 33 ממודיעין, אנליסט; עוזר קצין המבצעים סרן רונן סמוכה, בן 37, איש מחשבים מרמת גן; השליש, רס"ן גיל גרש, בן 40, חיפאי, מנהל מתקן בבתי הזיקוק.

הפגישה נערכה בביתו של סמל אריק וילנסקי בבית אורן, 45, קבלן המשוחרר כבר ארבע שנים מהגדוד ומחובת מילואים, שהגיע לנצרים בהתנדבות. הוא ותיק המשתתפים, היחיד שלחם בחטיבה עוד במלחמת לבנון.

קצה גבול האבסורד

לפני שהם מתחילים למתוח ביקורת מבקשים המשתתפים להדגיש: "אנחנו לא מייצגים את כל קציני הגדוד. יש רבים וטובים שיצאו מנצרים מחוזקים. אנחנו מציגים את דעתנו בלבד".

מצד שני הם מוסיפים "לא התאמצנו. אם רק היינו מרימים עוד כמה טלפונים, היינו בקלות רבה מביאים לכאן עוד רבים אחרים". כך או כך, זוהי הצמרת הפיקודית של הגדוד. המסר שהם מבקשים להעביר חד משמעי: אין לישראל מה לחפש בנצרים.

מינרבו: "הזכות שלנו להתבטא היא כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. לנו יש נקודת מבט שלאזרח מן השורה אין. המסקנה של ההתנסות שעברנו היא שיש פה עניין שנושק לקצה גבול האבסורד. אלה דברים שלחלוטין לא קשורים בימין או בשמאל. העניין מתגלגל ואף אחד לא נותן עליו את הדעת. אנחנו רוצים להגיד 'רבותי, דין נצרים הוא לא כדין גוש קטיף ולא כדין אותן התיישבויות מוזרות ונידחות באיו"ש'. נצרים היא התגלמות ההזיה והאילוזיה, מספיק לראות את השיירות הממוגנות עם האמהות והילדים כדי להבין". תאני: "בשונה מהדימוי המוכר בציבור מצאתי שתושבי נצרים, בניגוד למה שגם אני חשבתי, הם אנשים שהתפישה שלהם ממלכתית ולא אנטי ממסדית. מאוד הופתעתי ששמעתי מהם שאם המדינה תחליט על פינוי הם לא יהוו מכשול. מבחינתי זהו גילוי משמעותי. בניגוד למפגשים קודמים שהיו לי עם מה שנקרא בעגה 'מתנחלים', החבר'ה האלה הם אנשים טובים, לא פנאטים".

בקר: "הם אנשים אחרים ממה שהכרתי. כששירתתי בנצרים לפני שבע שנים התושבים עוד ירקו על החיילים. מצד שני זהו מקום הזוי לחלוטין. כשיורדת מהספארי אשה בהריון עם תינוק אחד ביד ואחד בעגלה בעיני זה מטורף. להערכתי המחיר המוסרי, החברתי והכלכלי שמדינת ישראל משלמת על החזקת נצרים לא עומד בשום פרופורציה לתועלת".

תאני: "יש לי את מלוא הכבוד לסבל ולהקרבה של תושבי נצרים אבל למדינה יש בראש ובראשונה אחריות לחיי אזרחיה ולביטחונם. בנצרים העניין חורג מתחום הסבירות. זה לגמרי לא מקרה שבשנה שעברה אחרי התעסוקה בגוש קטיף לא עלו מתוכנו קולות כאלה והפעם כן. הישיבה בנצרים מנוגדת לכל היגיון. המרחק בין מוות של אזרחים וחיילים לחיי השגרה כביכול הוא על חוט השערה. הוא תלוי אך ורק במזל. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה לקחת כזה הימור. כמו שהיא מצאה לנכון לעצור בזמנו את הטיסות לטורונטו כיוון שהסכנה היתה גדולה מהצורך כך בדיוק היא צריכה לנהוג עכשיו בשאלת גורלה של נצרים".

כהן: "הסיבה שהזדעקנו לכאן היא שאפשר כמעט להתפוצץ מהמאמץ הנדרש ומהסיכון הבלתי סביר לחיי אדם שכרוך במשימה".

בקר: "נקודה כזאת קטנה בתוך 1.3 מיליון ערבים, מה יש לנו לעשות שם? להחזיק בנצרים כמו שהיא מוחזקת היום זה משהו בלתי סביר בעליל".

תאני: "כשם שאני מרגיש חובה לשרת היכן שהמדינה שלי שולחת אותי כי זהו הבסיס לדמוקרטיה, כך אני מרגיש חובה אזרחית לומר את הדברים שהצטברו בי במשך החודש שהייתי בנצרים. אם יקראו לי מחר אני אבוא שוב אבל חשוב לי, מתוך צורך מצפוני, לומר למדינה, גם אם היא לא תקשיב, שיש דברים שרצוי שהיא תדע. זוהי לא דעה פוליטית".

וילנסקי: "החבורה הזאת שהתכנסה כאן השקיעה אינספור ימי מילואים. מעל ומעבר לכל מה שמוכר לאזרח ישראלי ממוצע. למה? עניין של חינוך. אם יקראו לנו נלך מחר לנצרים וגם מחרתיים. צחי (מינרבו) יודע שאם הוא יזעיק את זקני הגדוד, שני גדודים מאיתנו יגיעו. הסיפור הוא לא אנחנו, שפועלים הרבה מכוח האינרציה. הסיפור הוא הילדים שלנו. יחשוב כל אחד מהנוכחים האם הוא מוכן שהילד שלו שיתגייס מחר לסדיר ישרת שלוש שנים בגדוד 'שמשון' (הגדוד הסדיר שמוצב קבוע בנצרים). אני אומר שיילך לאוסטרליה ולא לגדוד שמשון וזה לא שיש לי חס וחלילה משהו נגד המפקדים והאנשים שלהם. הבעיה היא נצרים עצמה".

סמוכה: "כבר שאלו אותי 'אתה לא חושב שהגיע הזמן להתנער מהשטות הזאת ולא ללכת אם יקראו לך שוב?'. אני יודע שכולנו נחזור ונעשה את העבודה אם נידרש לה פעם נוספת, אבל הדילמה של השירות בנצרים הולכת ומחריפה. לכולנו הרי יש אלטרנטיווה, בסופו של דבר אף אחד לא מחויב לעשות את המילואים האלה".

גרש: "במילואים הראשונים שלי בסביבות נצרים ב-1986 יצאתי מחיפה עם מיני מיינור, הכל היה פרדסים, האזור פרח. עצרנו בצדדים לקנות בקיוסקים. היום הכל שממה. כשזאת התמונה אתה שואל 'מה הטעם?'".

בקר: "הפילבוקסים שלאורך הציר לנצרים, השטח שכולו מחושף, הנוף שבכניסה וביציאה מזכיר את הסרט מקס הלוחם בדרכים".

סמוכה: "נצרים היא לא בת הגנה, זה ודאי. אין שום סיבה הגיונית שאזרחים יחיו בה. לפני שנים לא רבות שמרה מחלקה על הדרך לנצרים, האזור כולו היה נטוע ופורח. היום שומר על נצרים גדוד פלוס, אין זכר למטעים ופרדסים, ציר התנועה משובץ בעיי חורבות של מפעלים ובתי מגורים. חיי הפלשתינאים הגרים בסמוך שונו לרעה באופן מהותי, קיימות מגבלות קשות על יכולת התנועה שלהם וחייהם נמצאים בסיכון מתמיד".

וילנסקי: "צה"ל קיבל שתי צוללות גרעיניות, רכשנו החודש 100 מטוסים שכל אחד מהם עולה 24 מיליון דולר ובמקביל, המצאת המאה, הפתרון האולטימטיווי לטרור, רישתנו את הפרוזדור לנצרים בשרשרת פילבוקסים מימי הטורקים".

תאני: "מה שמחזיק את נצרים זו פוליטיקה ובורות. כמה מאזרחי ישראל יודעים איפה בכלל היא נמצאת? אני מדבר על פרקטיקה. לרוב המכריע של האוכלוסייה אין שום מושג. במקרה הטוב יגידו לך עזה. כלומר, הוויכוח מתנהל על דבר שהוא בגדר נעלם, שנמצא שם, בצד, רחוק. כשנהרגות חיילות פורצת סערה לרגע ומיד אחריה היא שוככת ועולם כמנהגו נוהג".

סמוכה: "משאבי האנרגיה שאנחנו משקיעים על מנת לקיים את שגרת החיים הם בלתי נתפסים, שלא לדבר על העלות הכלכלית מול תועלת. אני לא מתכוון רק לעלות במובנה הצר, בחשבון גס מצאנו שהעלות הישירה של החודש ששירתנו בנצרים הוא 12 מיליון שקל, צרף לאלה את העלויות העקיפות ותקבל סכומים אדירים, אני מתכוון לעלות הכוללת של קידוש שהייתן של 60 משפחות בנצרים, תוך סיכון חייהן וחיי החיילים ששומרים עליהן, תוך פגיעה אנושה בחיי הפלשתינאים".

בקר: "הנושא הוא לא כסף, אלא איך אנחנו הישראלים נראים בתור חברה שמאפשרת לאשליה של נצרים להתקיים".

סמוכה: "להניע כל 20 דקות שיירה פנימה והחוצה זה משולל היגיון צבאי. הציבור ודאי גם לא יודע שהסיבה שאין למקום גדר אלקטרונית שמקיפה את כל הישוב, כך אני הבנתי, היא בגלל שאיפות ההתפשטות של נצרים רבתי. על מנת להקים את נצרים המורחבת צריך יהיה לפנות עוד שכונה בעזה. אין לזה גבול".

תאני: "סבי היה בגדוד העבודה, אחיו היה מראשי 'ההגנה' בחיפה, אבי התגייס לסיירת צנחנים בתקופת פעולות התגמול, אריק שרון היה המפקד שלו, אני חונכתי על לתת ולהקריב. לכן גם הצטרפתי לפנימייה הצבאית. תמיד היה לי מובן מאליו למה אני צריך לשרת במה שמוגדר חוד החנית. ערב היציאה שלי לנצרים ישבתי עם אבא שלי, אדם שעל פי כל קריטריון המדינה רואה בו את אחד מטובי בניה, פתאום אני שומע ממנו דברים שהדהימו אותי. אבא, שבעקבותיו הלכתי לצנחנים, אמר לבן שלו שזה לא שווה את זה. שלא יילך, שיסרב. זה אומר דרשני".

מינרבו: "המובן מאליו הזה הוא לא לנצח. הגיוס של הגדוד היה טוב, הילדים שלנו הולכים בהמוניהם ליחידות קרביות. לאורך זמן, אם לא יהיה רצף לוגי במשימות שיוטלו עלינו, כל זה ישתבש".

בקר: "מתי לא נהיה בנצרים? כשמאזן האבידות יהיה בלתי נסבל".

תאני: "לא זכורה לי תעסוקה שחזרתי ממנה עד כדי כך עייף נפשית. אין לי בעיה עם משקל האחריות המקצועית שיש לי על הכתפיים כמ"פ, עם המאמץ לסכל חדירות אין לי שום בעיה. הקונפליקט האישי הוא שקשה כל כך. לחיילים יש שאלות, לא לכל הדברים יש לך תשובות כי גם בתוככך פנימה יש סתירות שאתה לך מצליח לישב. לא קל למשוך כשאתה עצמך לא מבין מה אתה עושה בנצרים. אנחנו חייבים הסברים לאן שולחים אותנו, אנחנו לא סדירים, אנחנו בטח לא הלגיונות הרומיים".

מה אנחנו עושים בנצרים

מעולם לא היתה נצרים, שראשיתה בהיאחזות נח"ל שהוקמה בשנת 72', מבוצרת ונצורה כפי שהיא עכשיו, חודש וחצי אחרי היום שבו חדר איש החמאס סמיר פודה בחסות הערפל אל אזור המגורים שבלב המחנה הצבאי והרג שלושה חיילים: סמלת שרית שניאור, סמלת עדי אוסמן וסמ"ר אלון אברהמי. קשה למצוא בבסיס עדויות לטרגדיה ההיא, למעט פינת זיכרון צנועה בחדר התצפיתניות והפירצה בגדר דרכה הסתנן המחבל שנותרה כפי שהיא, כתמרור אזהרה. היא מוקפת מבחוץ בקונצרטינה חדשה שנפרסה בעקבות האירוע. עוד נוספה עמדה מבוטנת הצופה אל נתיב הגישה של החוליה.

בשבוע שעבר סיים גדוד המילואים השייך לעוצבת הצנחנים 32 ימי מילואים בנצרים ומסר את האחריות על הגיזרה לגדוד הסדיר "שמשון", שממנו קיבל את המפתחות לגיזרה חודש קודם.

בקריאה הקודמת, במאי 2002, הוצב הגדוד בגוש קטיף ל-24 יום. בקיץ, כשנמסר למג"ד צחי מינרבו לאן מיועד הגדוד באוקטובר הוא ביקש מהמח"ט שלו, אל"מ מוטי ברוך, לשקול אפשרות להפנות אותו לזירה חמה יותר. "מה יש כבר לעשות בנצרים?", מחה, "חבל לבזבז יחידה איכותית כמונו על משימות שמירה".

רצה הגורל וחמישה ימים בלבד לפני בואו של הגדוד לנצרים התהפכו היוצרות ובנסיבות טרגיות היה המקום לנושא הבוער בחדשות. את אנשי גדוד שמשון הם מצאו לא רק מוכים ושחוקים אלא, למיטב שיפוטם, ערוכים לא נכון. ביום החפיפה לא הירפו מרונן גליק, מנהל אולפן בערוץ 1 בימים כתיקונם, המחשבות "האם גם אצלנו זה יכול היה לקרות?". הוא תושב ענתות, ימני בעל עמדות מוצקות ביותר שלא במקרה לא השתתף במפגש בבית אורן. "לי ברור לחלוטין מה אנחנו עושים בנצרים אבל לרגע לא התעורר בי ספק שמישהו מהפלוגה שמחזיק בעמדות הפוכות משלי יתחמק מהתעסוקה. הוויכוח הפוליטי לא מפריע לעבודה המבצעית, יש פה אמנם את החבר'ה שמביעים את המחאה השקטה שלהם בזה שהם לא מוכנים לקבל שתייה מהתושבים. בסופו של דבר הם מתרצים".

בשלב ההכנות נדרש המג"ד מינרבו לא מעט לסוגיה החוצה את החברה בישראל. "אלה קולות שעולים תמיד. בגדוד מילואים ודאי שלא ניתן להימנע מוויכוח פוליטי. הנושא אף פעם לא יורד מסדר היום. כמובן שאני מאפשר לדיאלוג להתקיים. בגדוד יש נציגות לכל קצוות הקשת, מבנו של הרב לוינגר ועד לשמאל שבשמאל. בנוגע לחיילים שמתחבטים, הוריתי למ"פים ללכת לקראתם ולהקל עליהם בהתמודדות המצפונית. הרי לא חייבים להציב את אלה בחוד החנית, אפשר גם שיתעסקו בשמירות או בעבודות מטבח, שבמקום לצאת למארבים יעלו לעמדות. במקביל הגדרתי באופן הכי נחרץ מהו הקו האדום שעליו אני כמפקד יחידה לא מוכן ויהי מה להתפשר. כשיש הקפצה אין ממנה שום פטור".

חטיבת הצנחנים, שאנשיה הם בוגרי חטיבת הצנחנים הסדירה, נמנית על יחידות המילואים המעולות ביותר של בצה"ל. מבין 448 חיילי הגדוד שחוו את נצרים בסבבים, מי ליום ומי למלוא התקופה, נמנו אצל מינרבו בסך הכל שני סירובים גורפים. אחד שוכנע לבסוף לחזור בו, האחר נידון על ידי המג"ד ל-28 ימי מחבוש. "החלטה שעלתה לשליש ולי בדמעות", אומר מינרבו. "הוא הסביר לי ששנים הוא מתבשל בעניין הזה, בעצם מאז רצח רבין, שלמרות הספקות העמוקים שניקרו בו הוא התגייס לצנחנים והתעקש על שירות קרבי גם במילואים, רק שעכשיו הוא כבר לא מסוגל יותר ליישב את הסתירה הפנימית. כיוון שלא מדובר בשמאלני פלצן אלא בבחור רציני שהציג לי את הקונפליקט שהוא נתון בו בצורה כנה ואמיתית, לא היה לי קל עם הסיפור. אמרתי לו שלצערי הוא לא מותיר לי הרבה ברירות אלא להכניס אותו לכלא".

מינרבו אומר שהסרבן הרכין את ראשו ואמר לו "צחי, אני לוקח אחריות על מעשי".

"בכל מקרה", אומר מינרבו, "אני מעריך אותו הרבה יותר מאשר חייל נוסף, מחנך מירושלים, שהתעוררו איתו בעיות קשות. הוא אמנם לא סירב אבל מעשיו היו הרסניים פי כמה. בניסיון לפתור לעצמו את הקונפליקט הפנימי מול שאלת השירות בשטחים הוא שלח מכתבים לתושבי נצרים שבהם הסביר למה אסור להם להיות שם ולמה הוא נדרש כדי להגן עליהם. בפעם הקודמת שהיינו במילואים זה קרה מול אנשי גוש קטיף. השיח הפוליטי הזה שהוא מקיים כשהוא במדים עומד בניגוד מפורש לפקודות הצבא. ההסבר שהוא נתן למעשיו היה שזה עוזר לו לחזור לקבוצת ההשתייכות שלו שמתנגדת לשירות בשטחים ולהוכיח לה שלא לחינם הוא הלך למילואים, אלא כדי לעמת את המתנחלים עם העובדות. אבל בזאת הסיפור לא נגמר, בגלל חיכוכים שהתעוררו בינו למ"מ בזמן פעילות חוץ, נאלצנו להחזיר אותו לנצרים עצמה. איך שהוא הגיע למפקדה היו לו הערות על הפקודות, הנזק שהוא גרם למוראל היחידה, זה בעיני העיקר, חמור פי כמה מזה של הסרבן". בסופו של דבר החליט מינרבו לשחרר את המורה הירושלמי מהתעסוקה.

מדרגה בדרך לגאולה

לפני שהגדוד יצא לפעילות נשא מינרבו את דבר המפקד שבו שם דגש על ההכרח להניח בצד את התכנים הפוליטיים ולהתרכז לחלוטין במשימה המבצעית. "היכולת הזאת לבוא ממקום טעון וקונפליקטואלי כל כך במונחים פסיכולוגיים ולעשות את הסוויץ' בעיני היא מדהימה", הוא אומר. "כשהכנתי בבית את נאום המג"ד שקלתי, בגלל הסערה הציבורית שהתחוללה אחרי הפיגוע בנצרים והדמורליזציה שחששתי ממנה, להכניס לדברי גם משהו שהכותרת שלו היא 'ציונות'. אני לא נוהג לעשות את זה. אני מאמין בצרכים ולא בסיסמאות.

"הפעם, חשבתי, יהיה נכון לספר על אמא שלי ז"ל, שעזבה את צרפת למרות שהיא אהבה אותה מאוד וההסבר שלה היה 'ישראל זה המקום היחיד שבו יהודים הם אחראים לגורלם'. המשפט הפשוט הזה מופנם בי מילדות ורציתי לחלוק אותו לפחות עם המפקדים. כשהגעתי לצאלים, לאימון שלפני התעסוקה, ראיתי שהנימה האישית מיותרת. שלא משנה מה דעתם על זכות קיומה של נצרים, את המשימה הצבאית הם יבצעו בצורה המיטבית".

בימים הראשונים של הגדוד בנצרים נזעקה למקום נציגות של ועדת חוץ וביטחון. זה קרה בעקבות גילוי של הכתבת הצבאית כרמלה מנשה שלחיילים חסרים שכפ"צים קרמיים. "ברדיו זה נשמע דרמטי, גדוד מילואים שאין לא הגנה מספקת ועוד בנצרים", אומר מינרבו, "אבל במציאות לא דובים ולא יער. אנחנו לא יודעים מה הסיפור. נכון, לקח לנו 24 שעות עד שהתארגנו אבל מיד אחריהן לא קרה שחייל יצא לפעילות השוטפת כשאין עליו את הציוד המלא".

שבוע לפני שהגדוד סיים את שירות המילואים, בליל 19 בנובמבר, נחתו על נצרים ועל המחנה הצבאי הצמוד ארבע פצצות מרגמה ורקטות קסאם. שוב התעכב הליווי ליישוב עצמו. היתה גם התרעה חמה למטען על כביש הגישה ולחילופין התרעה על ירי נ"ט לעברו ולפיכך נאסרה התנועה אל היישוב.

במנחת נצרים, שער הכניסה והיציאה ליישוב, המתינו עד יעבור זעם 70 תלמידות ומורות כיתות א'-ח' מבית הספר לבנות. במהלך היום הן טיילו בירושלים בעקבות תחנות חייו של רב האסירים אריה לוין. כשהגיעו האוטובוסים למחסום, 7 ק"מ מהבית, הן נאלצו לחכות. מלבד להצטייד בסבלנות לא היה מה לעשות. תפילה, קצת משחקים, ניסיון לשירה בציבור. העייפות נרדמו.

תושבי נצרים רגילים להתעכב כך בכניסה לבית. זה חלק משגרת החיים במקום. הפעם הם נתקעו שעתיים וחצי. כשהסתמנה רגיעה, וטנקים נפרשו בקרבת הציר, נשלחו למנחת שלוש משאיות ספארי ממוגנות, האוטובוסים נשארו מאחור, והשיירה הממוגנת יצאה לדרכה כשהיא מאובטחת היטב.

לאורך הפרוזדור נשקפו כדמויות רפאים פילבוקסים מבודדים בחולות הצופים למרחוק. קשה להתעלם משפע נקודות הדמיון בין המציאות הזו למציאות הזכורה מדרום לבנון.

במרכז היישוב קידמו ההורים את הילדות. אורח לרגע התקשה להבחין בסימני דאגה מיוחדים. "אני נמצא כאן בשליחות העם", אמר שרון כהן, שחזר אף הוא מירושלים, משיעור שבועי במשנתו של הרב צבי יהודה קוק. "נצרים היא הבטן הרכה של מדינת ישראל, אין פה לא בית מקדש ולא כנרת, לכן החשיבות העצומה של האחיזה שלנו והצורך לחזק דווקא כאן. לגור בנצרים זה אומר מסירות נפש שלא רבים מסוגלים לה. אני רואה בה מדרגה מסוימת בדרך לגאולה".

ועקנין חוזרת לנצרים

בינתיים נשמעה נפילה חמישית. הטנקים שבנצרים ירו בתגובה על הרביעי מבנייני הזאהרה. שלושת רבי הקומות האחרים פוצצו בתגובה לאירוע הקטלני. "מאז הפיגוע אנחנו מבחינים בעלייה חדה במספר התקריות", אומר איציק וזאנה הנמנה על צוות הדוברות של היישוב. "אין לנו ספק שקיים קשר ישיר בין זה למערכה ההסברתית שהתנהלה נגדנו. חד וחלק. למען האמת התכוננו נפשית לתגובות האלה אבל לא הערכנו את מידת העוצמה. בעיקר הכעיסה אותנו ההבחנה שנעשתה בין החיילים לבינינו. עם מה שנכתב בגוף המאמרים עוד הסתדרנו איכשהו אבל הכותרות, כמה מהן כמו 'מחיר הדמים של השרי' היו מרושעות במיוחד. מצאנו את עצמנו מותקפים הן על ידי הטרור והן מבית. לעתים נדמה שרק במגפה השחורה באירופה לא האשימו אותנו. יש בציבור חוגים שנוטים להתעלם מהעובדה הבסיסית כל כך שנצרים לא נלחמת רק את המלחמה שלה. צריך להבין, שורשיו של הסכסוך עם הערבים הם מאוד עמוקים וגם אם גולדה מאיר לא היתה מקימה את נצרים זה לא היה משנה מאומה. אני אגיד עוד דבר: גורמים מסוימים בפוליטיקה סימנו אותנו כמטרה. מבחינתם זוהי אבן בוחן לכל מפעל ההתישבות ביש"ע. גם הם לא מחפשים את נצרים דווקא אלא את הסדק שיהווה את התקדים".

וזאנה הגיע לנצרים מעצמונה לפני 10 שנים. הוא נשוי, אב לשישה, מורה למקצועות קודש בישיבה תיכונית באשקלון. אשתו אחראית על בנות השירות הלאומי המוצבות ביישוב. באפריל 95', כשהתפוצצה מכונית תופת בקירבת היישוב הוא נפצע קשה. "נדפקה לי היד, איבדתי עין, אבל ברוך השם יצאתי חי. בדיוק שעתיים קודם נהרגו בכפר דרום מפיצוץ מכונית תופת שמונה חיילים ואזרחית מארה"ב. נסעתי הביתה עם המשפחה, הקשבנו לחדשות ברדיו, הכביש היה ריק, פתאום הופיע ממש מולי רכב שנראה לי חשוד. הספקתי לברוח טיפה הצידה ואז זה קרה".

בשבועות האחרונים, הוא מספר, בשל ריבוי ההתרעות, מה גם שהצבא מטבע הדברים לחוץ מתמיד, השתבשו לחלוטין אורחות החיים. הנסיעה בבוקר לעבודה בשעה היעודה נמנעת כבר שלוש פעמים. לשיא הגיעו הדברים לפני חודש, באחד מימי שישי שבו עקב חשד למטענים ומרדף שהתלווה להתרעה נפתח הציר רק לקראת שלוש ושלושים אחר הצהרים כשהשבת כבר בשער.

על מנת למזער את הנזקים הוא נוהג להעמיד באשקלון מורה כונן שימלא את מקומו במקרה שהיציאה תתמהמה. מאידך, כשהכניסה נמנעת משמש הקיבוץ השכן סעד כעורף הבטוח. "על עמידה בזמנים אין מה לדבר. בתחילת המלחמה, כידוע, שלפו אותנו מנצרים במסוקים".

בבוא היום, הוא רואה בחזונו, יהיו חוצות נצרים שוקקות 1,500 משפחות. על פינוי, או כלשונו עקירה/הגליה, אין מה לדבר. "תאמין לי שאין אצלנו הרפתקנים. לא טיפסנו על ההימלאיה ולא חצינו את האמזונס. התושבים פה הם בני אדם פשוטים, רגילים לגמרי, תרצה אפשר אפילו לומר עלינו בורגנים".

בארבע לפנות בוקר, בעמדה הדרום מערבית של המחנה, צופה יניב ציגלר אל ציר החוף השוקק תנועה פלשתינית. בשבילו זאת הופעת בכורה בגדוד. הוא יוצא גדוד 202, מחזור נובמבר 99'. חזר לא מזמן ממסע ממושך באוסטרליה ובניו זילנד, עוד לא הפסיק להתאקלם, עבד בקושי שבועיים באבטחה של תחבורה ציבורית בירושלים וכבר מילואים. "בסדיר הצבא זה החיים שלך. פה קוטפים אותך לצבא באמצע החיים", הוא חולק רשמים של מילואימניק טרי.

על פי הנתון שמציגים דוברי היישוב חיות בנצרים 58 משפחות. "בצל", מעיר מינרבו ופורץ בצחוק. "גם כאן, בדיוק כמו שקורה בהפגנות, קיים פער גדול בין מה שהכתב מדווח עליו, למספרים שהמשטרה מוסרת ולגירסת המארגנים. חלק מהבתים עומדים בעצם ריקים".

נצרים קטנה אבל השטח שעליו פרוש המתחם המקיף את היישוב החדש, את בתיו העזובים של הקיבוץ הישן, את שטח החממות, את המחנה הצבאי ואת הפרוזדור המוביל לנצרים וממנה הוא עצום בממדיו. היחס המספרי בין תושבים לצבא עומד על 1:1. הפלוגות של מינרבו נערכו אחת לאבטח את הפרוזדור לנצרים וממנה, שנייה למשימות חוץ, שלישית לשמירה על היישוב עצמו. וחוץ מהן עמדה לרשותו פלוגת שריון מחטיבה 401.

בדיוק כשמינרבו ואנשיו התחילו להזדכות על ציוד, התצפיתנית ליטל ועקנין ממעלה אדומים עשתה צעד בכיוון ההפוך. "הייתי כבר ארבעה חודשים משוחררת, ברגע שהודיעו לי ששרית שהיתה פה המפקדת נהרגה היה לי ברור שאני חוזרת, כי אין מי שיאייש את העמדה", היא אומרת, "לא הייתי מוכנה שהאווירה הטובה ששררה פה תדעך בגלל האסון. כמעט שלוש שנים שירתתי בנצרים. העמדה הזאת היתה מהחזקות ברצועה. אי אפשר היה לתת לעסק ליפול. שלוש בנות כבר לא איתנו. שרית, חיילת אחת שנפצעה ואחרת שהתמוטטה אחרי שהמחבל פיספס אותה ממטר. הלב ישר אמר לי 'לכי על זה' למרות שכבר התרגלתי לאזרחות ולהורים לא נתתי יותר סיבה לדאוג".

בהלויה בשוהם, כשועקנין התבקשה באופן רשמי להתגייס, היא השיבה בו במקום בחיוב. החלק הכי קל היה לעזוב את העבודה המשמימה כקופאית בסופר. "רציתי גם להיזכר שוב במבצעיות, אני מודה, זה דיגדג לי באצבעות. בכל מקרה הדבר עדיף על לתקתק לחם וחלב. זה אמנם קשה, המשמרות מתישות, אבל אני לא מתחרטת. אין דרך אחרת, יש לנו יישוב להגן עליו".

הטנק שלא ירה

בדיוק כשליטל ועקנין סיפרה את סיפורה התקבל דיווח מאחד הכוחות בשטח על תנועה חשודה. מבט אחד של ועקנין על המסך אישר את החשד. השעה היתה ארבע ושלושים לפנות בוקר. מכאן והלאה מצאה עצמה ועקנין במרכזה של דרמה שחייבה אותה להפגין קור רוח עילאי.

"מה את יכולה להגיד עליו", שאל המג"ד את ועקנין.

"אטי מדי בשביל להיות חיה. יש סיכוי טוב שזה בן אדם", היא ענתה, "הוא מתקדם לציר. הנה הוא נעצר".

המג"ד: "מתקרב כמו גדול לציר".

המג"ד העמיד במצב הכן טנק. "אתה מחובר לזיהוי? אני רוצה שתנוע קדימה", פקד על מפקד הטנק ובמקביל קידם לזירה צוות צלפים. הטווח מהדמות החשודה היה 400 מ'.

המג"ד: "בטוחה שזה בן אדם? זה לא דבר שמרחרח שם אחרי אוכל?".

ועקנין: "כלבלב היה כבר נותן איזו ריצה. ההתנהגות היא בטוח של בן אדם. הוא מתקדם לאט... הנה הוא מנסה להתחבא... כנראה יש עליו משהו שהוא סוחב. אולי איזה מטען שהוא רוצה להניח על הציר".

נקודת החדירה, ואדי מלכא, 1.5 ק"מ מגדר הגבול, ידועה בהיסטוריה הגיזרתית כמועדת לפורענות. במרחק 30 מ' מהציר המוביל לנצרים הדמות החשודה נעצרה.

האוויר בעמדה נהיה דחוס. כל מי שנותר ער במחנה נצרים הגיע לראות מה קורה. יום קודם נרשמה לחובת הגדוד תקלה חמורה כשפלשתינאי שניסה לגנוב עפר נפגע משום שהוראות הפתיחה באש לא מולאו במלואן. המ"מ שהיה מעורב בתקרית הועמד לדין ונשפט על ידי המג"ד לשבועיים על תנאי. הפעם לא נראה שהפלשתינאי הגיע לגנוב עפר.

ועקנין: "הוא חופר באדמה. מבחינתי ודאי שזה מחבל. רק שלא יתחיל לסגת ואז חבל לנו על הזמן".

המג"ד לצלפים: "תהיו מוכנים לבצע ירי".

ועקנין: "הוא פורס עכשיו את החוטים".

המג"ד לטנק: "תטען פלשט".

צלף: "הוא מותח תיל בתנועה אחורה. לפי דעתי תוך חצי דקה הוא יוצא מהנקודה".

המג"ד לטנק: "אתה מתקדם?".

טנק: "אני עושה את זה לאט כדי לא לגרום לו לברוח".

המג"ד: "תתקדם מהר".

ועקנין: "הוא מתחיל לברוח".

המג"ד לצלפים: "רשאים לבצע".

ועקנין: "בגלל הירי הוא נשכב".

המג"ד: "אתם בכיוון. תמשיכו לבצע".

המג"ד החל להאיץ במפקד הטנק. עד כה נוהל האירוע בשלווה יחסית. המחבל נראה חומק לתוך שיח.

המג"ד לטנק: "תבצע פלשט. תזדרז".

האווירה בחדר התחממה. "נו כבר", צעקו חלק מהנוכחים בחוסר סבלנות, "יאללה..."

המג"ד לועקנין: "הוא עדיין בתוך השיח. נכון?".

ועקנין: "אני מקוה".

המחבל נעמד במלוא קומתו כמי שמזמין פגיעה אבל כלום לא קרה.

המג"ד לטנק: "תנוע במהירות אליו".

ועקנין לטנק בסבלנות אין קץ: "הוא מערבית לבית האמצעי של המלכא. עוד רגע הוא נכנס לתוך המתחם, אנחנו נאבד אותו".

המג"ד: "הוא זוחל. הוא ממשיך בתנועה צפונה".

לטנק: "תעמוד עם הפנים צפונה ותנסה לזהות אותו".

הטנק: "אני מזהה אותו".

"המג"ד: "קדימה. אם אתה מזהה אז תירה. פלשט בלבד. תיזהר על הבית. לא לבית". הפלשתיני התרחק מהמבנה. המג"ד לטנק: "למה אתה לא יורה?".

הטנק: "אני לא מזהה את כולו. הוא זוחל".

המג"ד: "אם אתה מזהה אותו זוחל תירה עליו כבר".

דממה.

המג"ד: "אתה בקשר עדיין איתו?".

הטנק: "שלילי".

ועקנין בהתרגשות: "הנה הוא. הוא נעמד".

המג"ד לטנק: "הוא נעמד כרגע. תזהה אותו".

המג"ד לצלפים: "הוא בערוץ שמצפון למלכא".

נשמע ירי צלפים. "אנחנו רואים אותו בבירור על הכוונת".

ועקנין: "הוא לא מת. הוא זז".

המג"ד (בקולו ניתן להבחין כבר בנימת ייאוש) לטנק: "אני רוצה שתירה כבר".

ועקנין: "הוא נכנס לואדי. איבדנו אותו. לא. הנה הוא".

המג"ד לעצמו: "שיזהה ויירה".

40 דקות נמשך המעקב שהסתיים ללא תוצאות. לאחר מעשה התברר כי הזרוע של המחבל נקטעה כתוצאה מפגיעת הצלפים. באור ראשון התפזרו הנוכחים בתחושה של החמצה משוועת. "יא כלב", "אל תעיז לחזור", "זבל", חתיכת אפס", הם קיללו בקשר את מפקד הטנק. מאוחר יותר, בתחקיר, הוא העיד שסבל מתקלה טכנית כלשהי.

המג"ד מהרהר בקול

נצרים התעוררה לבוקר חדש. לתושבים שהשכימו קום נמסר כי בגלל הצורך לנטרל את המטען שהונח על הציר, תתאפשר היציאה מהיישוב, במקרה הטוב, רק בשעה שמונה. שעה איחור מיום רגיל. את הסיור המשורין שנועד לפתוח את הפרוזדור הוביל דחפור D9 ועל הצריחון שבראשו גשש. הוא סרק באטיות את השטח. "אני מזהה חוטים בשטח הירוק", הוא קרא בהגיעו למלכא. מעט אחר כך איתר גם את "המתנה", כלומר את המטען שהוטמן כשהוא מסווה היטב בענפים ואליו מוליכות עקבות של "פלדיום ונעלי ספורט".

"מוזר שלא ראינו שניים", מלמל המג"ד, מתקשה להסתיר את מבוכתו.

בדקות הבאות הדחפור הוריד את הכף וניתק את החוטים שהובילו לעבר נקודת היזום וערם סוללת עפר גבוהה שחצצה בין מטען הקלע לכביש. לקראת תשע וחצי ניתן אישור לשיירה הראשונה לצאת מנצרים.

הפעם האוכלוסייה גילתה אורך רוח. היו מקרים שהאיחורים התכופים לא עברו בסלחנות. מינרבו סיפר שחיילי גדוד שמשון כבר התנסו בתופעה שבה "תושבים, בעיקר נשים, התחילו לצעוד ברגל וצריך היה לעצור אותן בכוח".

חלפה שעה ושוב נחסם הציר כדי לאפשר את פיצוץ המטען. "בפתיחת ציר רגילה בלי הזיהוי בלילה, יכול מאוד להיות לא היינו מאתרים את המטען", אמר מינרבו.

משניתן סוף סוף להתרווח המג"ד, שהיה ער כל הלילה הירשה לעצמו סיכום קצר של האירוע. מאחר שהיה עדיין במדים לא הירשה לעצמו את המסקנות החד משמעיות שאותן יאמר ימים ספורים מאוחר יותר, כשהוא כבר אזרח: "נהיינו צבא כבד, מתגונן וממוגן באופן מונע. מצד אחד זה בסדר, הרי כולנו רוצים לחזור הביתה בשלום. מנגד, זה כל מה שאנחנו עושים. הבעיה היא שאיבדנו משהו בגמישות, בקלות, בזריזות. בצנחנות, בעצם. התחושה היא שחייבת לצאת מכאן אמירה נוקבת. אני מקווה שיהיה לנו כוח לאסוף זה את זה ולבטא אותה".

אפילוג

עשר שעות אחרי התקרית בנצרים מגיע טלפון נלהב מהמג"ד: "עשינו את זה".

300 מ' מזרחית לנצרים זוהתה דמות. השריון שהכזיב אמש היה נחוש ומדויק. בסריקה נמצאו ליד גופת הפלשתינאי, שהיה לבוש בגדים מנומרים, רובה קלצ'ניקוב, מחסנית, רימונים וגרזן. הציוד לא הותיר ספק ביחס לתוכניותיו. בעיתון זכה הסיכול למלים ספורות בלבד. *

avihay@barak.net.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו