שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת יוסי, רטר
מאת יוסי, רטר

רוח מדברית קרירה נשבה בשדה בוקר ביום שני בבוקר. ליד קבריהם של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ורעייתו פולה התאספו המכובדים - נשיא, שרים וכמה ח"כים - לטקס האזכרה השנתי. אריאל שרון, שהיה אמור להשתתף בטקס, הצטנן ונשאר בבית. הוא ביקש מממלא מקומו השר אהוד אולמרט לייצג אותו. הרושם שהותיר נאומו של אולמרט על כל מי שנכח באירוע, אנשי ליכוד ועבודה כאחד, היה כה עז וההפתעה מדבריו היתה כה גדולה עד שגם אם הזקן היה קם מקברו ומספיד את עצמו, ספק אם הדבר היה מעורר תגובות כאלה.

אולמרט, "נסיך" ליכודי שגדל במשפחה רוויזיוניסטית, שהתחנך על תורת ז'בוטינסקי ושנחשב לאחד מראשוני ואחרוני החרותניקים בליכוד, דיבר על בן גוריון ועל דרכו המדינית בהערצה כזאת, בגעגוע ובערגה, כאילו היה אחרון המפא"יניקים או לפחות אחד מראשי רפ"י. המתינות והפשרנות פשוט נטפו מדבריו. כדי לנמק את הצורך בוויתור על רעיון ארץ ישראל השלמה, הוא ציטט את בן גוריון שאמר "...'ונניח שבדרך צבאית אנו יכולים לכבוש את כל מערב ארץ ישראל, ואני גם בטוח בכך - ואז מה יהיה? נעשה מדינה אחת. אלא שמדינה זו תרצה להיות דמוקרטיה. יהיו בה בחירות כלליות, ואנחנו נהיה במיעוט... ובכן, כשעמדה שאלת שלמות הארץ, בלי מדינה יהודית - בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ'."

עוד אמר אולמרט כי "בעתיד הקרוב יצטרכו מנהיגי האומה לאסוף את כל כוחות הנפש, את כל להט האמונה הציונית שלהם, כדי להכריע על עתידנו באותו שילוב מופלא של חזון וחוש ריאלי, של תפילת הדורות ושל מגבלות המציאות, שמצדיקה להכריע על פשרה כואבת לשלום."

כשראש עיריית ירושלים לשעבר דיבר על יחסו של בן גוריון לירושלים, הוא בחר לצטט מדברים שאמר בדצמבר 49' על "ירושלים היהודית", כלומר ירושלים המערבית. "'אנו רואים חובה להצהיר'", ציטט אולמרט את נאום בן גוריון בכנסת, "'שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו'". והוא המשיך וציטט: "'וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר לאחר שאלפי בניה ובנותיה שיחררו בפעם השלישית (את) מולדתם ההיסטורית, וגאלו את ירושלים'". ב-49', לאחר מלחמת השחרור, מזרח ירושלים לא היתה בידי ישראל. בן גוריון סירב לכבוש אותה אז, בין השאר כדי לא להסתכסך עם העולם הערבי. לכן כשדיבר על ירושלים, התכוון למערב העיר בלבד.

הביוגרף של בן גוריון, ד"ר מיכאל בר-זוהר, אומר שב-49', כשעלתה על הפרק שאלת בינאום ירושלים, בן גוריון אכן דיבר על ירושלים המערבית, אולם ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש מזרח העיר, היה זה אותו בן גוריון שהביע נכונות להחזיר, למען שלום, את כל השטחים מלבד את מזרח ירושלים. מכיוון שעמדותיו של אולמרט על אחדות ירושלים ידועות, הבחירה לצטט את בן גוריון של 49' ולא של 67', גרמה להרמת גבות בקרב הנוכחים.

אילו אולמרט היה מוכן להתראיין לכתבה זו, הוא בוודאי היה אומר שעמדתו בעניין ירושלים לא השתנתה והוא נגד כל פתרון של חלוקת העיר. הוא בחר לא להתראיין. מלשכתו נמסר שאין שינוי בעמדתו, אך כמה מהנוכחים באירוע הזיכרון בשדה בוקר לא יכלו שלא להבחין בניואנסים.

שמעון פרס היה כה המום מהנאום עד שפנה לאהוד ברק, שאתו הוא בדרך כלל לא מדבר, ואמר לו במרירות: "נו, מה אתה אומר? תראה מי נהיה בן גוריוניסט". חיים רמון אמר שהוא היה חותם על כל מלה בנאום של אולמרט. יו"ר הכנסת ראובן ריבלין אמר לאולמרט - היה לך נאום מצוין, לא הסכמתי לאף מלה. "אולמרט בא מאידיאולוגיה", אמר ריבלין אחר כך. "יש אנשים ששומרים על תרי"ג מצוות אבל לאחר שהפרו מצווה אחת וראו שהשמים לא נופלים, הם פורקים כל עול". יצחק הרצוג מהעבודה הציע לריבלין לכנס את מרכז הליכוד כדי לדון בנאום. חבל שראש הממשלה לא בא, הצטנע לו אולמרט, הייתם צריכים לשמוע את הנאום שהוא הכין.

חותך חזק שמאלה

אין ספק, משהו עובר על אולמרט בזמן האחרון. האיש חותך חזק שמאלה. לפני כשלושה שבועות הוא יצא, כמה ימים לפני שרון, באמירה נוקבת על הצורך בהיפרדות חד צדדית. בשיחות פרטיות אולמרט מדבר על מהלך נועז ורחב היקף שיכלול פינוי התנחלויות רבות, בעזה ובגדה. כמה ימים לאחר אותה אמירה עשה מה שקודמיו במשרד המסחר, דליה איציק מהעבודה ורן כהן ממרצ, לא העזו - הוא הורה על סימונם של מוצרים מההתנחלויות, לאחר שהלחץ האירופי בעניין הגיע לשיא. והשבוע הגיע הנאום בנגב.

כשאולמרט, מועמד מטעם עצמו לראשות הממשלה ואחד הפוליטיקאים היותר מחושבים, מתוחכמים וערמומיים שמסתובבים כאן, עושה ואומר דברים כאלה זה אינו מקרי. מתבקשת השאלה למה הוא מתכוון. ההנחה הראשונה היא שאולמרט הפנים את העובדה שבליכוד אין לו מה לחפש. בסקרים הנערכים בקרב מצביעי הליכוד הוא מקבל בסביבות ה-12%-10% תמיכה, לעומת 50% פלוס מינוס שמקבל בנימין נתניהו. זהו פער שממנו יהיה לו קשה להתאושש. לכן, יש מי שחושבים, אולמרט מבין שיורשו של שרון הוא כבר לא יהיה - על אף ששרון היה רוצה בכך - והוא חותר לרשת את חברו יוסף לפיד בראשות שינוי, לעמוד בראש מפלגת מרכז שתצרף אליה את מתוני הליכוד מכאן ואת אנשי העבודה שממוקמים מימין לבורג ולמצנע מכאן, ולהתמודד מטעמה על ראשות הממשלה, מול מועמד הליכוד ועם אג'נדה שונה לחלוטין.

זאת הנחה מרחיקת לכת וככל הנראה גם די מופרכת. אולמרט לעולם לא יעזוב את הליכוד. הוא מאמין שזאת המקפצה היחידה עבורו והטובה ביותר לתפקיד ראש הממשלה. הוא פשוט רואה הרחק קדימה. כל פעולותיו עכשיו מכוונות להתמודדות שתהיה בעוד ארבע שנים, אחרי שרון. הוא ראה כיצד פטרונו הקשיש נבחר פעמיים לראשות הממשלה עם כרטיס ביקור מתון של "ויתורים כואבים" ו"מדינה פלשתינית", והוא מבין שהישועה נמצאת רק במרכז המפה.

אולמרט מאמין שבעוד ארבע שנים הליכוד יהיה במקום שבו הוא נמצא כבר עכשיו. הוא מזהה את המגמה: את השינוי בדעת הקהל הליכודית, את התמיכה במדינה פלשתינית, את התמיכה בפינוי התנחלויות (50% ממצביעי הליכוד תומכים בפינוי התנחלויות מבודדות, הראה סקר "הארץ" שפורסם השבוע). הוא קולט בחושיו החדים את התנודות והזרמים התת-קרקעיים והוא ממצב עצמו כבר עכשיו בעמדת המנהיג היחיד בליכוד מקרב המועמדים הפוטנציאליים (נתניהו, שלום ומופז) שמניף את דגל המתינות והפשרה מרחיקת הלכת.

זה מה שאולמרט מחפש: אפקט המנהיגות. לכך הוא זקוק יותר מכל, כי זה מה שתמיד היה חסר לו. במשך השנים הוא בנה לעצמו תדמיות שונות. בשנות השמונים היה אחד מנעריו של יצחק שמיר. מבין שלושת הנסיכים, הוא היה האחרון שגילה את האור הגנוז. רוני מילוא שהציע לשמיר ב-92' לצאת מעזה היה הראשון ומרידור, שנסע עם אהוד ברק לקמפ דיוויד, היה השני.

בשנות התשעים הוא נקבר, מרצונו, בעיריית ירושלים. כעת זוהי אולי ההזדמנות האחרונה שלו להגיע לצמרת. שרון הפך אותו לאחד השרים החזקים ורבי ההשפעה בממשלה וגם הכתיר אותו כממלא מקומו, דבר שבנסיבות מסוימות עשוי להפוך אותו לראש ממשלה בפועל למשך 100 ימים. הכל מסתדר היטב מבחינתו של אולמרט, לבד מהדימוי שלו בקרב הקהל: גם היום הוא נתפס כנהנתן מטורזן, מי שיושב לצד אילי ההון ויונק מסיגר יוקרתי.

לפיד לא מוותר

אבל ככה לא בונים ראשות ממשלה. ראשות ממשלה בונים רק במנהיגות. אולמרט רואה כיצד יריבו העיקרי, נתניהו, צובר נקודות, דווקא באמצעות התוכנית הכלכלית הלא קלה שהוא מוביל, תוכנית שפוגעת ברבים ממצביעי הליכוד. אולמרט סבור מן הסתם כי מה שמצטייר כעת כמנוגד לעמדת מרבית אנשי הליכוד ייראה אחרת בעוד כמה שנים. יש מי שיראה בכך אופורטוניזם לשמו. הרי אולמרט, כפי שריבלין אומר, בא מאידיאולוגיה, מאותו מקום של ריבלין, לנדאו ובגין. מצד אחר יש מי שיראה בכך התפכחות, כפי שקרה למרידור ולמילוא.

עם האחרונים נמנה חברו הטוב של אולמרט, ראש שינוי יוסף לפיד. לפיד אומר שתסריט שלפיו אולמרט יירש אותו בראשות שינוי אינו קיים משום שלו עצמו אין שום כוונה לוותר על הבכורה לקראת הבחירות הבאות. "אם אתה שואל אותי אם קשרנו קשר לעשות את זה, התשובה היא לא", אומר לפיד. "נכון שאנחנו מאוד קרובים עכשיו, לא רק מבחינה אישית, אלא גם מבחינה פוליטית. כמי שעוקב אחריו הרבה שנים, אני רואה אצלו תהליך אטי אבל עקבי. הוא אמנם בית"רי ובן של רוויזיוניסט, אבל הוא יותר מדי אינטיליגנטי מכדי לא לראות את המצב שאליו נקלענו. התהליך שעובר עליו הוא קשה, נפשית ואינטלקטואלית ובעיקר פוליטית, כי זה לא הקו של אנשי הליכוד".

חבר קרוב אחר של אולמרט, דן מרידור, שכבר שנים מדבר על הצורך לחתוך בארץ ישראל כדי למנוע אסון דמוגרפי, אומר שכשהוא שומע את אולמרט מדבר כפי שהוא מדבר בזמן האחרון הוא, מרידור, מבסוט. בעיני חברים אחרים של אולמרט זוהי כמעט מכת מוות. כי כשמרידור מבסוט, ומן הסתם גם מילוא מבסוט - זאת הדרך לאבדון. תראו איפה הם עכשיו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ