שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שמחת האמונה בערכי היסוד של האנושות

עוזי שביט מפרש את "שירי מכות מצרים" של נתן אלתרמן כסיפור המאבק בטוטליטריות. האין כאן מידה של הגזמה בהבלטת ההיבט הפוליטי של היצירה?

יוסי פלס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי פלס

שירה מול טוטליטריות - אלתרמן ו"שירי מכות מצרים", מאת עוזי שביט, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה / זמורה-ביתן, 211 ,2003 עמודים

"שירי מכות מצרים", שנוסחם הסופי והמלא התפרסם ב-1944, יחד עם "שמחת עניים", "שיר עשרה אחים" ו"שירים על רעות הרוח", מהווים את עיקר יצירתו של נתן אלתרמן בתקופה שלאחר "כוכבים בחוץ" (תקופה שאפשר להגדירה כ"שנייה" בתולדות שירתו הבוגרת). מחזור השירים, שתואר גם כ"פואמה מודרניסטית", כולל פרולוג ("בדרך נוא-אמון"); עשרה שירים דמויי בלדה, שכל אחד מהם חציו תיאור המכה וחציו דו-שיח קצר בין אב מצרי אנונימי ובנו-בכורו; ולסיום - אפילוג ("איילת"). אף שנקודת המוצא של היצירה היא הסיפור המקראי, אין היא כתובה מזווית ראייה יהודית, אלא משתמשת בסיפור העתיק לצורך אמירה אוניוורסלית, הקשורה כנראה - בדרך זו או אחרת - בהתרחשויות הרות הגורל שפקדו את העולם בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.

כמה וכמה אינטרפרטציות מעניינות ומשכנעות ניתנו במרוצת השנים ל"שירי מכות מצרים", בין השאר על ידי דן מירון, אליעזר שבייד, הלל ברזל, הרי גולומב, אידה צורית, זיוה שמיר, צבי לוז, חנן חבר ועוד. עתה ניתוסף אליהן ספרו של עוזי שביט, "שירה מול טוטליטריות", הספר הראשון המיוחד כל-כולו ליצירה זו, ובו היא מוצגת על רקע זמנה, זיקותיה הגלויות והסמויות ליצירות אחרות של אלתרמן ושל יוצרים אחרים והקשריה התרבותיים. זה ספר הנקרא בעניין רב, והוא כתוב מתוך בקיאות מופלגת וידע בין-תחומי רחב ומתוך רגישות רבה לטקסט ולדקויותיו (בכלל זה דקויות פרוזודיות - כיאה למי שהפרוזודיה היא מומחיותו).

רוב פרשניה של היצירה תופשים באופן דומה את הכיוון הרעיוני הכללי של היצירה - הווה אומר, שהמשורר מעמיד מול כוחות הרשע וההרס, המגולמים בעשר המכות, את עוצמתם הבלתי-מנוצחת של ערכים אנושיים בסיסיים, שמייצגים האב והעלמה, ושהיגלותם המחודשת, "בהימוג עשן ההריסות", מסומלת באמצעות עלות השחר והופעתה של האיילת (סיום שהוא התחלה, שחר חדש, מצוי גם ביצירות אחרות של אלתרמן). לעומת זאת, הפירושים נבדלים זה מזה במידה ניכרת בבחינת המציאות ההיסטורית המשתקפת בשירים, או המסרים המוגדרים שלהם, פענוח סמליהם וכיו"ב.

נקודת המבט ה"מצרית" של היצירה עוררה תמיהה בקוראיה, שהרי האסוציאציה המיידית של "מצרים" מבחינתו של קורא עברי היא של צר ואויב ליהודים. מכאן הנטייה של קוראים אחדים לזהות את מצרים עם גרמניה הנאצית. זיהוי זה גרם לחנן חבר - בספרו "פתאום מראה המלחמה" - לזכות את אלתרמן בקרדיט מוסרי, שכנראה אין הוא ראוי לו - ביכולת להזדהות עם סבלותיו של הגרמני התם, החף-מחטא, ולאמץ את נקודת מבטו על מאורעות המלחמה. אלתרמן ביטא אמנם בכמה משירי "הטור השביעי" אמפתיה עם סבלם של הפלשתינאים במלחמת תש"ח ובימי הממשל הצבאי, אך באשר לגרמניה - שאני. הוא היה נגוע בשנאת גרמנים חולנית וכידוע, אף השליך מביתו את כל הספרים הכתובים גרמנית, למעט שירי היינה. ואולם מי יודע? אולי התעלה אלתרמן על עצמו בכותבו את "שירי מכות מצרים"? מכל מקום, לקיומו של "אלתרמן אחר" יש הרבה פחות ראיות משיש לקיומה של "גרמניה אחרת".

הפירוש המקובל יותר ל"מצרים" ול"נוא-אמון" שבשירים הוא זה שהעלה דויד כנעני (במאמרו "אבטיפוס של האנושות כולה"). זיוה שמיר זיהתה את נוא-אמון עם לונדון, שבשקיעתה מסתמלת שקיעת המערב הקולוניאלי, ואת אימוץ נקודת המבט של אב ובנו מצריים ראתה כחזרה אלתרמנית טיפוסית. חמוטל בר-יוסף מזכירה כי "מצרים הפרעונית מופיעה בשירה הרוסית הסימבוליסטית והפוסט-סימבוליסטית כאחד מסמלי עוצמתה המפוקפקת ואף הדמונית של הציוויליזציה האורבנית המודרנית". גם עוזי שביט דוחה את ההקבלה בין מצרים לגרמניה. את הבחירה במצרים הוא קושר באופן שבו נתפשה בהקשר האירופי הכללי, ובייחוד בתרבות הצרפתית - כ"ערש הציוויליזציה האנושית" (בלשון המשורר: "ראשית נתיבות עמים"). לפיכך "מצרים" של המאה העשרים היא הציוויליזציה המערבית בכללה, אותה ציוויליזציה שהמשטרים הטוטליטריים החדשים איימו על עצם קיומה. על רקע זה מסביר שביט את הנוכחות של סימבוליקה נוצרית ביצירה, תופעה שעליה עמד כבר אליעזר שבייד (במאמר "שירי עיר נצורה"). בעניין זה ראוי להזכיר את דעתו של הלל ברזל, השולל את הימצאם של סמלים נוצריים ביצירה (ייתכן שאלתרמן השתמש בסמלים הללו בשל סגולתם הארכיטיפית, ללא זיקה מכוונת למשמעותם הנוצרית).

הגדרתה של מצרים משתלבת באינטרפרטציה הכוללת שמציע שביט ובהגדרת "הנושא האמיתי של היצירה": "לא ה'שואה', גם לא מלחמת העולם השנייה באופן כללי, גם לא 'דמעת החפים מחטא', אלא הקסם הרוחני של הפשיזם והמלחמה הנואשת ל'הצלת העולם' באמצעות המאבק על נפשה של האנושות כנגד מקסם השווא של השטן וגיוס כל כוחות הנפש והרוח, הקשורים במורשת תרבות המערב ההומניסטית, למלחמה הגורלית" (עמ' 141).

לחיזוק עמדתו מטעים שביט את העובדה שגירסותיהם המוקדמות של שירי שלוש המכות הראשונות חוברו עוד קודם למלחמה. הן פורסמו ב"דפים לספרות" של שבועון "השומר הצעיר" ממש ביום פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939. במאמר "לקדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים", שפורסם לאחר ששביט השלים את ספרו (בגיליון ספטמבר 2002 של "מאזניים"), טוען אלישע פורת שכל המחזור נכתב לפני תחילת המלחמה, וזאת בניגוד לדעה המקובלת, שהשירים חוברו בין השנים 1939 ל-1944. פורת מסביר את דחיית פרסומה של היצירה לשנת 1944 בשתי סיבות: ראשית, ההלם שפקד את אלתרמן עם פרוץ המלחמה והרצון לבחון את השירים מחדש; ושנית, הופעת שירי "חופה שחורה" לרטוש, שהדהימה את אלתרמן והציבה לפניו אתגר שירי חדש (על כך מעיד יעקב אורלנד בספר "נתן היה אומר").

שביט מבליט גם את הקשר של "שירי מכות מצרים" למאמרו של אלתרמן "עולם והיפוכו", שנכתב, כנראה, סמוך לזמן היכתבן של הגירסאות המוקדמות ופורסם במארס 1939, בחודש שפלשו הגרמנים לצ'כוסלובקיה. מאמר תלת-פרקי זה הוא, לדעת שביט, "בסיס פואטי ואידיאי מרכזי" ליצירותיו של המשורר בשנות הארבעים. אלתרמן מציג בו את המאבק בין העולם הדמוקרטי למשטרים הטוטליטריים כמאבק שהוא רוחני ביסודו - בין האדם ההומניסטי ל"בני-האדם החדשים", שהנאציזם והפשיזם מנסים לברוא באמצעות מנגנוני התעמולה שלהם, המפעילים את הקסם ההיפנוטי של הריטוריקה, הטקסיות והאירועים ההמוניים ויוצרים אסתטיזציה של החיים הפוליטיים (כדברי גבלס: "אנחנו, המעצבים את המדיניות הגרמנית המודרנית, רואים עצמנו כאמנים").

משום כך מייעד אלתרמן תפקיד חשוב למורשת התרבותית של הציוויליזציה המערבית במאבק של המדינות הדמוקרטיות, אך פוסל את דרכם של האמנים המגויסים ואפילו מאשימם בסיוע עקיף לניצחון הטוטליטריות. הדברים נוגעים גם להתמודדותו של המשורר עצמו עם התמורה שחלה בשירתו במעבר מליריקה סימבוליסטית נוסח "כוכבים בחוץ" אל שירה, ששביט מגדיר כ"פוסט-סימבוליסטית", ושבה חודרת ההיסטוריה לעולמו הפרטי של המשורר (התהליך מתואר בפרקים השלישי והרביעי בספרו של שביט וכן בספר "והעולם באמצע מתרחש" של שלמה שדה).

"שירה מול טוטליטריות" - בכותרת זו שנתן שביט לספרו מתמצה, למעשה, המסר העיקרי של "שירי מכות מצרים" על פי תפישתו. בתיאורי המכות הוא מפנה את תשומת הלב לפן האסתטי הבולט, לצירוף של "יופי וחורבן", שבאמצעותו מפתים כוחות ההרס את הבן, הנמשך אל קסמם האפל ואל המהירות והאלימות שהם מפגינים (ברוח האסתטיקה הפוטוריסטית). האב המפוכח, המודע לחוקיותה של ההיסטוריה, מתמודד עם תגובותיו הרגשיות של בנו, עד שבשיר "ברד" הוא מעמיד מול הניהיליזם האובדני של זה האחרון את אמונתו בניצחונם ובנצחיותם של הערכים האנושיים, למרות הכל: "בכורי, בכורי, הבן, לא תוהו עוד. לא תוהו. / גם כאן חוקים ברזל. לא נחקקו לתוהו. / אחר נפול מלכות מכס עד עריסות / נגלים הם בהימוג עשן ההריסות".

בעקבות ההבחנה הקאנטיאנית בין "היפה" ל"נשגב" מתאר שביט כיצד בולם האב את נהייתו של הבן אחר "האסתטיקה של היפה", האסתטיקה של ההתרשמות החושנית, באמצעות "האסתטיקה של הנשגב", המשליטה שכליות ותבוניות על החושניות מכוחה של חשיבה מופשטת. בסופו של התהליך, עם מותו הבלתי נמנע של הבן, נהפך הלה משעיר לעזאזל למרטיר, המקבל על עצמו מתוך מודעות מלאה את גורלו-ייעודו (ושוב מוצא כאן שביט קשר הדוק למוות הקורבני של ישוע, נוסף על ארמזים לסיפור העקדה, כפי שפירשוהו במקורות מאוחרים).

תפישת ההיסטוריה של אלתרמן קרובה, לדברי שביט, לזו של ולטר בנימין (במסה שלו "על מושג ההיסטוריה"): כשם שמלאך ההיסטוריה של בנימין מציג את ההיסטוריה כ"שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו", כך רואה משוררם של "שירי מכות מצרים" את דברי ימי האנושות ב"אפרן של בירות כל דור" הנישא ברוח, ב"חזיון הגמול", החוזר על עצמו, של ממלכות קמות ונופלות. יסוד זה של מחזוריות מעגלית ואנטי-אסכטולוגית בהיסטוריה מובלט מאוד בפרשנותו של דן מירון ליצירה. שביט (כמו שבייד לפניו) מעניק יתר משקל ליסוד הגאולה, כפי שהוא מתגלה בשיר הסיום "איילת", שבו שורר "אקלים הציפייה לגאולה"; אמנם, לא הגאולה של ימות המשיח ואחרית הימים, גם לא של תקוות המחר המרקסיסטית, אלא "רמזי גאולה", "רסיסי הזמן המשיחי" ב"קטנות העולם", בערכים ההומניים הבסיסיים, שמעלה "שיר עשרה אחים" - עשרה ערכי יסוד כנגד עשר המכות, שהאב נושא באחריות לשימורם ולהגנתם. השבועה המשותפת שמשמיעים האב והעלמה בשיר "איילת" - "כי לא ימלוך כינם ולא ימלוך צפרדע / ולא יפלו עמים נשק את שרביטם" - היא בעיני שביט ה"אני מאמין" של המשורר. חיוכם החידתי של האב והעלמה - שהוא אף "פלא חיוכם" של "בכורות כל דור", קורבנותיהן של המכות - מוסבר ב"שמחת האמונה בערכי היסוד של האנושות", ש"עולם נוצץ של חרב ושל כסף" לא יכול לה; ופתרונה המלא של ה"חידה": ב"מחויבות האישית של כל פרט למאבק על החופש, על קיומה של החברה הפתוחה" (עמ' 170).

מחויבות אישית זו היא הסיבה לכך שב"שירי מכות מצרים" מושם הדגש על עולמם של יחידים, אב ובנו, תא משפחתי קטן שמבחינתו של אלתרמן הוא-הוא לב-לבה של ההתרחשות ההיסטורית ("בבתי-אנשים ההיסטוריה נוצרת / בבתי-אנשים היא מותווית ונגזרת". בחלקו השלישי של שיר הפתיחה, "בדרך נוא-אמון", נאמר מפורשות, כי "בכי אב על גוויית בכורו" הוא שייבחר מתוך שאון האש והמים של החורבן להיות נושא מרכזי בשיר: "נוא-אמון אפופת-צלמוות / את בכיו של האב המק / כאחד מפרחי אלמוות / בידיים ממך אקח". סיפורם האישי של האב ובנו הוא איפוא, לפי פירושו של שביט, סיפור המאבק בטוטליטריות, שכן ליחיד, לכל אחד מן היחידים המרכיבים את החברה, מחויבות לחירותה. ייתכן שיש כאן מידה של הגזמה בהבלטת ההיבט הפוליטי של היצירה, אך שביט עצמו מציין כי פרשנותו אינה באה לבטל פרשנויות קודמות אלא להוסיף עליהן.

הספר, שעניינו חקר ועיון בטקסט, פטור מלענות על שאלות שהקורא עשוי לשאול את עצמו, בעוד בתי השיר של אלתרמן מהדהדים באוזניו. כיוון שקצר המצע מהשתרע, נסתפק רק בקושייה הנוגעת להומניזם של המשורר ולתפישת הגמול שלו. כבר בספר "בראשית" יוצא אברהם נגד רעיון הגמול הקולקטיווי, המקובל ברוב הספרות התנ"כית והחיצונית; והנה באמצע המאה העשרים מבקש משורר לחדש רעיון עתיק ואכזר זה ולהסביר באמצעותו את ההיסטוריה. "כי צדיק בדינו השלח", אומר הוא, אבל השלח לעולם אינו צדיק ואינו צודק - לא רק כשהוא מפציץ את לונדון, אלא גם כשהוא עושה זאת בדרזדן ובהירושימה. יש, כמובן, הבדל מהותי, עקרוני, בין משורר השמח לאידם של קורבנות חפים מפשע (כגון המשורר שאמר: "בת בבל השדודה / אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו / אשר שיאחז ונפץ את עולליך אל-הסלע") לבין משורר המגלה אמפתיה לסבלם של הקורבנות ("כי צדיק בדינו השלח / אך תמיד, בעוברו שותת / הוא משאיר, כמו טעם מלח / את דמעת החפים מחטא"). יש הבדל מהותי בין צבאות היורים וצוהלים לבין אלה היורים ובוכים; אלא שאמפתיה ובכי מעולם לא הקימו מתים לתחייה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ