ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא - כללי - הארץ

ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא

האומנם מפיו של מי שהעריץ את השבט הספרדי - ופעל במסירות לשימור מורשתו ולהחייאת יצירתו - יצאה האמירה המגונה: "אני שונא את הערבים כי הם דומים לספרדים"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

במפגש אקראי נזדמן לי לאחרונה להחליף דעות עם אדם נעים שיחה וסבר שהתעניין בעיסוקי. כשסיפרתי לו על העבודה בבית ביאליק עיקם מעט את פניו, ולאחר שתיקה קצרה גיחך באי-נחת: "ביאליק לא היה כל כך סימפטי. נכון?" כשהוא מוסיף בטון שהסגיר עלבון חבוי: "היו לו 'יציאות' כמו לדודו טופז. אמת?" מחמת אי-נעימות, כנראה, לא נקב בן-שיחי במפורש באמירה המגונה שיוחסה לביאליק עוד בחייו: "אני שונא את הערבים כי הם דומים לספרדים".

בדומה לכך חלק עמי זה לא כבר אחד מבאי בית ביאליק את "הסוד", שאשתו ממאנת להצטרף אליו לביקוריו בבית המשורר, משום שאין היא מוכנה לדרוך על סף ביתו של מי שעלב בספרדים בני עדתה. זאת ועוד, בימים אלה נמסר לי שבאחד מבתי הספר בתל-אביב מחה תלמיד על הכורח ללמוד את יצירתו של המשורר הגזעני, ובתוך כך השליך את ספר שירי ביאליק ארצה וירק עליו.

האמירה הגזענית שיוחסה לביאליק הלכה והיכתה שורש כה עמוק בחיים ובספרות כפי שעוד יפורט להלן, עד שנתפשה כמוסכמה שאין עליה עוררין. אך היכן ומתי אמר ביאליק דברים שכאלה? תשובה על כך לא מצאתי, לא בדברי המקטרגים ולא בכל מקור אחר שטרחתי לחפש ולבדוק. על יסוד דברים שביאליק אמר וכתב ובאמצעות עדויות ישירות ועקיפות המצטרפות אליהם אנסה להבהיר עד כמה רחוק היה ביאליק משנאת הספרדים, וכיצד נפל קורבן לעלילה שגררה אחריה עלבון שווא של דורות, אשר נטפלו לדברים שביאליק מעולם לא הגה או העלה על דל שפתיו.

התרעומת כלפי "האמירה של ביאליק" התלקחה באופן סמלי וחריף ביותר לפני כשלושים וחמש שנה, כאשר עמד בנק ישראל להפיץ שטר בן 10 לירות עם ציור דיוקנו של ביאליק. בוויכוח הסוער שניטש אז נטלו חלק גם אזרחים מן השורה, נפגעי אותה אמירה, שבמכתבים אל מערכות העיתונים תבעו את עלבונם, וקראו לעשות חשבון עם מי שכונה למגינת לבם "המשורר הלאומי". כך, לדוגמה, ראה יהושע לי-און ב"הדפסת שטרי כסף עם דמותו הבלתי אהודה של ביאליק" "זלזול ברור נוסף בעדות המזרח בישראל". אליו הצטרף דן הראל שהעיד על קטטה בין פועל אשכנזי לספרדי בעניין זה, ותבע במפגיע למנוע את הדפסת השטר "כי אין הספרדים רוצים ביקרו של האיש שהשווה אותם לערבים" ("המשורר ושטרי הכסף", הארץ, .12.19682). בעיתון אחר הודה אמנם כותב ושמו יהודה לוי שספק בעיניו אם אכן יצאה "האמירה" מפי ביאליק אך באותה נשימה קבע נחרצות: "אין זה חשוב כלל אם באמת אמר מה שמייחסים לו", העיקר ש"ביאליק הפך בעיני הספרדים ובני עדות המזרח לסמל הפירוד ושנאת אחים בהעמידו אותנו ואת הערבים באותה קטגוריה". מכאן תביעתו: "לבטל את שטרי הכסף של משורר הפירוד הלאומי" (ידיעות אחרונות, 13.3.1969).

דימויו של ביאליק כגזען אנטי-ספרדי חלחל גם אל הספרות. באמירה שירית הצהיר איתן נ' גלס: "המשורר הלאומי של האשכנזים / חיים נחמן ביאליק שנא אותנו / את השחורים, את הספרדים, את המזרחיים" (אני סימון נחמיאס, הקיבוץ המאוחד, ,1995 עמ' 21). ובשנתיים האחרונות יצאו לא פחות משלושה דברי ספרות הממחזרים את מה שנתפש כשנאת ביאליק לעדות המזרח. כך, לדוגמה, באחד מסיפוריו של משה פינטו צורח ביאליק בחמת זעם על הגנן התימני שלו: "בן ערב שכמותך (...) מדוע לא נשארת בנידחותך? הו אחר, לשם מה באת? לקטוע? לחמוס? להרוס?" (המשורר הלאומי, עמדה/ביתן, ,2002 עמ' 13). באותה רוח מביא קובי אוז את דברי ניר דמתי "החושף" את יחסו של המשורר הלאומי אל סבו: "אבל לביאליק זה לא הפריע בכלל. בשבילו סבא שלי היה רק אוויר. חתיכת נוף. איך היו אומרים פעם, סתם פרענק" (עבריין צעצוע, קשת, ,2002 עמ' 49).

אפשר שהנימה הכואבת ביותר שמורה ליוסי סוכרי המתוודה: "גם כאשר קראתי בשיריו של ביאליק לא יכולתי להתייחס ישירות למלותיו, שכן האמירה הבלתי-נשכחת שלו אני שונא את הערבים כי הם מזכירים לי את המזרחים ניצבה על סף המאגר הלשוני שלי כשומר קשוח במיוחד ולא התירה להם לחדור פנימה" (אמליה ומלח הארץ, בבל, ,2002 עמ' 80).

סוכרי ינק ככל הנראה את "האמירה של ביאליק" מפי המסורת והשמועה, או מסיפורה של סבתו המזרחית הגאה אמליה (שהורישה לו גם את "התובנה" שביאליק הנו "גנב שורות לא קטן"), אחרים ספגו אותה מאבותיהם או מסביבתם (לא אחת בתוספות חסרות-שחר: "ביאליק אכזר", "ביאליק מוגבל וצר עין", "ביאליק הומו" ושאר ירקות); אך איש מאלה לא טרח לברר אם יש לאמירה זו יסוד של ממש. מהמעטים שניסו לתהות על אמיתותה היה שמואל נבון, מורה ומחנך אשר הסתופף במחיצתו של ביאליק בתל-אביב ואזר עוז לשאול אותו "פנים אל פנים": "האמת שמפיך יצא פסק דין זה על עדות המזרח?" בתגובה לכך, מספר נבון, "רגז ביאליק, הניף ידיו לצדדים, רקע ברגליו, הכה במקלו על מדרגות פתח ביתו ואמר: זוהי עלילה שפלה. אדרבא, בדיוק ההפך הוא הנכון", ובתוך כך הפליג בדברי שבח על עדות המזרח ("ביאליק ועדות המזרח", דבר, 23.2.1973).

דברי זדון, עלילה נוראה

עדות נוספת להכחשה של ביאליק לאמירה שיוחסה לו מוסר יוסף צדוק בזיכרונות שהעלה ממעמד האזכרה לרב יחיא קאפח, שבה נטל ביאליק חלק כמספיד. "בתום האזכרה", מספר צדוק, "זרקתי לפניו את השאלה שהטרידה אותי: 'האם נכון הדבר, שאתה שונא ערבים מפני שהם דומים לספרדים?' ביאליק נעמד במלוא קומתו כמאובן, וכל מלוויו נדהמו משאלתי החצופה. הללו דחפו אותי לאחור ואחד מהם כינה אותי 'חמור'. הייתי אז נער בן שבע עשרה. ביאליק הרגיע את האנשים הנסערים, ביקשני להתקרב אליו יותר, ובקול רועד אמר לי כדברים האלה: 'שמע, בני, הדברים שהשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עמו כשהם חוטאים'" (מאבקים ותמורות, תל-אביב, 1989, עמ' 130). כמי שנגולה אבן מעל לבו, ממשיך צדוק ומספר על קורת הרוח שבה התקבלה הכחשתו הנמרצת של ביאליק, ועל שבעקבות זאת "הושם קץ להכפשת שמו הנערץ של ביאליק היהודי, האדם והמשורר הלאומי" (שם, תודתי לד"ר אורי מלמד שהפנה את תשומת לבי לעדות זו).

להכחשתו של ביאליק מצטרפות גם עדויות על זהותו האמיתית של בעל האמירה: העורך והמתרגם אריה ליב סמיאטיצקי (1945-1883). בספרו "ביאליק על אתר" כותב על כך אביגדור המאירי במפורש: "צא וראה מה כוחה של רכילות, של לעז... מפי סמיאטיצקי נזרקה המימרה ההיתולית על הפרענקים והערבים, ולא כפי שהיא נפוצה בפי הבריות הבריות: 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים', אלא 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', והנה דווקא ביאליק שלא פסק מלדבר על תחייתה הקרובה של רוח היהודים הספרדים, צאצאיהם של יהודה הלוי, אבן-גבירול, אבן-עזרא והרמב"ם - דווקא הוא נפל קורבן ללעז העלילה" (המאירי, ביאליק על אתר, תל-אביב, 1968, עמ' 84).

על זהותו של סמיאטיצקי כבעל האמירה הצביע גם משה אונגרפלד. את השמועה שלפיה לא התייחס ביאליק אל הספרדים באהדה הגדיר אונגרפלד כבדיה "מצוצה מן האצבע"; ובאשר למקור האמירה חזר והדגיש: "את ההלצה המפורסמת ההיא השמיע פעם מר סמיאטיצקי, וחוגים ספרותיים עוינים לביאליק הפיצו אותה בזדון ובכוונה רעה בשם ביאליק" (אונגרפלד, "ביאליק ויהדות ספרד", חרות18.12.1965 ,).

ואכן פועלו המסור ורב-השנים של ביאליק בכינוס, בעריכה ובביאור של קנייני הספרות העברית מתור הזהב בספרד (בתוך כך הוצאת הכרכים המפוארים של שירת שלמה אבן-גבירול ומשה אבן-עזרא); קריאתו ומאמציו לאיסוף המסורות, הפולקלור ושירי העם של עדות המזרח ולהוצאתם לאור; הכרתו בעליונות המשקל והמבטא הספרדיים בשירה ובדיבור בארץ-ישראל; קשריו האמיצים (החברתיים והמדעיים) עם חכמי העדה הספרדית וראשיה ונדיבותו ודלתו הפתוחה בפני כל אדם מישראל, יוצאי כל העדות והגלויות - כל אלה עשויים ללמד עד כמה עמוקים היו רגשי ההערכה והכבוד שרחש ביאליק לעדה הספרדית, שבשגשוגה ביקש לראות חולייה מרכזית בתחייה הלאומית.

בהרצאה על "תחיית הספרדים" שנשא ביאליק בכ"ב באדר א' תרפ"ז בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים (ואשר חלקים ממנה מרוכזים כאן בטור נפרד) הרים ביאליק על נס את התרומה הכבירה של הענף הספרדי לעם ישראל: "השבט הזה שריכז בתוכו כמעט את כל הגניוס העברי בגלות במשך מאות שנה, ושהוא יצר בשביל כל האומה כולה לדורי דורות" (ביאליק, דברים שבעל פה, א, תל-אביב, תרצ"ב, עמ' קיא). בתוך כך הציע ביאליק לשומעיו לשמר את אוצרותיהם התרבותיים השבטיים ולאמץ על בסיסם תוכנית של תחייה ספרותית וחינוכית, אשר תחלץ אותם ממה שנראה בעיני ביאליק תקופת יובש מבחינה יצירתית (שם, עמ' קטז-קיט).

התקפה בוטה, שלוחת רסן

דבריו של ביאליק על החולשה שתקפה את העדה הספרדית בהווה - שנאמרו ברוח אוהבת וכמנוף לתיקון - שימשו לאחר למעלה מיובל שנים עילה להתקפה בוטה ושלוחת רסן על "נאומו המשפיל של ביאליק", ולהאשמתו של המשורר ב"הגיגי זלזול כבושים המרמזים על הרגשת-עליונות 'אשכנזית' טיפוסית" (אמירה שנפלד, במערכה, כד, 288-287, ספטמבר-אוקטובר 1984, עמ' 25-24). אולם עדות בת זמנו של ביאליק, הנמסרת מפי דוד אבישר (ממייסדי "חלוצי המזרח" וראשיה), מצביעה על התקבלותו הנלהבת של המשורר הלאומי בקרב עדות המזרח, ש"הגו בשירי ביאליק כמו שהגו בפרקי התנ"ך", חיברו נעימות מזרחיות לשירי העם שלו, ו"זימרו את 'תחזקנה' יחד עם זמירות שבת וחג" (דוד אבישר, "ביאליק בקהילות הספרדים", הציוני הכללי6.1.1933 ,).

ואכן, כעשרה חודשים לאחר ההרצאה האמורה שב והוזמן ביאליק על-ידי מארחיו ליטול חלק במעמד חגיגי לפתיחת ספרייה ותערוכת ספרים של הסתדרות "חלוצי המזרח", כשבפנייתם אל ביאליק מדגישים המזמינים: "בצעדנו זה הננו מגשימים במקצת חלק מהתוכנית שכבודו התווה לנו בהרצאתו שהיתה באולמנו בפני העדה הספרדית" (ארכיון בית חיים נחמן ביאליק, להלן אחנ"ב, מ' לאנידו אל ביאליק, י"ג בכסלו תרפ"ח).

כבר עשר שנים קודם לכן, כשיסד ביאליק באודסה (עם חבריו אלתר דרויאנוב וי"ח רבניצקי) את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור "רשומות" - שם לו למטרה לבטא מעל דפי במה זו את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל, ואף השקיע מאמצים מיוחדים להגיע אל חומר מעדות המזרח, הקרובות והרחוקות.

כך, לדוגמה, פורסם בכרך הראשון של "רשומות" מאמר רחב יריעה של א"ד אידלזון על "יהודי תימן, שירתם ומנגינתם" (רשומות, א, תרע"ח, עמ' 66-3), ובכרכים הבאים נוספו בין היתר רשימות וסקירות על היהודים בלוב, בסוריה ובהודו. בכרכים האחרונים של במה זו פירסם ביאליק את שני חלקי מאמרו של ברוך עוזיאל "הפולקלור של היהודים הספרדים - הספרות העממית ביהודית-אספניולית" (רשומות, ה, תרפ"ז, עמ' 337-324; רשומות, ו, עמ' 397-359). כמו כן ביקש ביאליק את א' אשכלי לערוך לו מאמר מקיף על היהודים האתיופיים (אגרות ביאליק, ד, עמ' לה), ועודד את משה אטיאס בחיבור ספרו "רומנסרו ספרדי", תוך שהוא מטעים את יתרונות הפולקלור הספרדי על האשכנזי.

שנים ארוכות לאחר מותו של ביאליק עוד המשיכו דבריו להפרות את המחשבה והמעשה בתחום כינוס אוצרות הרוח והחייאת היצירה והמחקר של עדות המזרח. עדות לכך ניתן למצוא, לדוגמה, בדבריו של ישראל ישעיהו בהקדמתו לקובץ "שבות תימן", שערך בשותפות עם אהרן צדוק: "המעורר להוצאת הקבצים האלה היה חיים נחמן ביאליק זכרונו לברכה; באחת ההזדמנויות סח באוזני כותב הטורים את רצונו לראות קובץ שיופיע מדי שנה בשנה ויכיל ארבעה מדורות: אחד - לעבר ולהווה של היהודים בתימן: שני - לפרשת התערותם של עולי תימן בארץ-ישראל; שלישי - לדברי עיון ומחקר במבטאם, שירתם, ומעשי אישיהם החשובים; ומדור רביעי - לדברי ספרות יפה מהווי חייהם של התימנים בגולה ובארץ, שייכתבו בעיקר על-ידי צעירי התימנים בארץ. נאמנים לרצונו של המשורר והמעורר הדגול, שעלה בקנה אחד עם רצוננו אנו, הצלחנו להוציא לאור קובץ ראשון, ראשון לסדרת קבצים אשר בהם ימצא החוקר והמעיין במרוכז את כל מה שנכתב וייכתב בידי התימנים ועליהם" (שבות תימן, הוצאת מתימן לציון, ת"א, תש"ה, עמ' 7).

ישראל ישעיהו (לימים שר בממשלת ישראל ויו"ר הכנסת) היה אחד משורה ארוכה של בני עדות המזרח שביאליק עמד אתם בקשרי עבודה, יצירה וידידות. בכלל אלה ניתן למנות את אנשי המדע, הסופרים ונכבדי הציבור הבאים: אברהם אלמליח, יוסף שלוש, יוסף מיוחס, משה אטיאס, דוד צמח מבגדאד, רפאל יעקב בן חביב והרב שאול מולכו מסלוניקי, הרב בן ציון חי עוזיאל, יוסף קסטל, יהודה בורלא ועוד (בארכיון בית ביאליק שמורים קטעי עדויות על הקשרים שבין המשורר לבין אישים אלה, כמו גם קשריו עם מוסדות וגופים ספרדיים שונים בארץ-ישראל ובתפוצות). יהודה בורלא זכה מביאליק לחיזוק לא רק בתחום הספרותי, אלא גם מבחינה חומרית - כפי שאכן נהג ביאליק לעשות לעשרות סופרים, אלמנות, יתומים ומיעוטי יכולת (שפנו אליו, או שנודע לו על מצוקתם), שלמען הבטחת מחייתם טרח להיתדפק שוב ושוב על דלתות נדיבים, קרנות תמיכה וקופות גמילות חסדים.*

ביאליק ובת הרב

על כך שביאליק לא הדיר עצמו מהנאה גם מיופיין של בנות עדות המזרח - מספר פרופ' יוסף יואל ריבלין בראיון: "הכורסה הזו שאתה יושב עליה - ביאליק היה יושב עליה, והיה קורא משיריו באוזני אשתי הראשונה, רחל, בת הרב החכם יצחק יחזקאל יהודה ז"ל, שהיתה אשה יפה, ממש יפהפייה, וביאליק אהב להביט בה, וקרא לה משיריו אף לפני שהדפיסם". פעם אחת, מספר ריבלין, אף הקניטה את טשרניחובסקי במלים: "מי ייתן ותגיע לשיאים כאלה כמו ביאליק - שתחדל משירתך שלך, ותעסוק בשירת ספרד". ריבלין הצטרף לדברי ההערצה של אשתו והעיד שביאליק עסק בשירת ספרד "כאילו ספרדי היה" (תום שגב, "פרופ' י"י ריבלין בן ה-80 מספר על ביאליק וטשרניחובסקי", על המשמר17.10.1969 ,).

כבר בהקדמתו לתרגום ספר הקוראן (דביר, ירושלים, תרצ"ו) הפליג ריבלין בשבחו של "אביר המשוררים ואנשי הרוח של הדורות האחרונים, מופת הדור מורו ומאורו רבי חיים נחמן ביאליק", והגדיר את התקופה שבה עמלו יחד על התקנת תרגום הקוראן כ"אחד הזמנים המאושרים בחיי". במלים חמות ונרגשות תיאר ריבלין כיצד האציל ביאליק מרוחו על התרגום: "מפליא ומשתומם עמדתי לפני רוח ההשראה שבה חונן הענק הזה, בבארו לי לעתים פירוש מלים ערביות אשר לא ידען, כי רק על פי שימושי בהן בתרגומי, ובנחשו בברכת אלוהים עליו כמה פעמים את המקור מתוך המשך הדברים, במידה שכל חוקר וחכם לא היה יכול להגיע אליה כי-אם אחרי חקירות ודקדוקים".

אולם מתברר, שאף ריבלין עצמו לא היה מחוסן כליל מפני הארס של אותה עלילה שדבקה בביאליק; וכשנשאל לדעתו על מקורה של אותה אמירה המיוחסת לביאליק השיב בחצי פה: "ביאליק היה יכול לומר זאת בעת ריתחה. יש בדבריו דברים גדולים לאין קץ, ויש בהם גם דברי ביטול לאין קץ. וכי ירמיהו לא אמר על המקדש 'מערת פריצים', ולא חשב כך באמת (...) אבל ביאליק - דעתו היתה כי הספרדים אגודת פרחים המה. ביקש לשמור על התכונה והאופי של כל עדה, וחשוב היה לו לשמור על השלמות של כל עדה ועדה. והוא העריץ את שירת ספרד. אילו חי עמנו היום היה תומך בדרישתי להקים אוניברסיטה ספרדית אחת בירושלים ואחת בניו יורק" (תום שגב, "פרופ' ריבלין", שם).

ריבלין לא שלל איפוא את האפשרות שאותה אמירה ידועה יכלה לצאת מפי ביאליק "בעת ריתחה", מאחר שזו השתלבה בדימוי המחוספס והקוצני שדבק במשורר. ואכן, תכונות של קוצר רוח, אימפולסיוויות וחוש הומור חריף, שהיו בין מאפייני אישיותו של ביאליק, הניבו לא אחת הלצות ואמירות בוטות. כך, לדוגמה, הטיח ביאליק בא"ז הופין, מנכ"ל בנק אפ"ק (אנגליה-פלשתינה), את האמירה "אסור לגדל חזיר בארץ-ישראל", כאשר זה לא נעתר לבקשתו לתרום כסף לתיאטרון "הבימה". ביאליק אף סירב להתנצל על כך (אחנ"ב, רופין אל ביאליק, 1.7.1928). כמו כן שלח ביאליק "לעזאזל" צעיר מחבורת "גדוד מגיני השפה העברית", כשזה העיר לו שאין לדבר יידיש בחוצות תל-אביב. בכתב הסניגוריה לבית משפט השלום (שבפניו נתבררה תביעתו של הנעלב) טען ביאליק: "אפשר שהמלה חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל של מלה זו בשוק, אבל לפי פירושה המדויק והאמיתי הוא שם הר במדבר, לא רחוק מירושלים מהלך שתיים שלוש שעות במדבר יהודה. והמקום הזה, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש" (איגרות ביאליק, ד, עמ' נב).

מקולמוסו של ביאליק יצא גם "דבר השבח" על הגרמנים: "קיימא להם ליהודים (דהיינו, מקובל על היהודים): שסתם אשכנזי - שוטה" (שם, ג, עמ' לו). אף חכמי האקדמיה לא יצאו נקיים משבט לשונו של ביאליק, כעולה מתוך מכתבו של המשורר לפרופ' דיזנדרוק: "ראה קראתיך בשם פרופסור... אולם אתה אל תירא פן נקלית בעיני בגלל זאת. אדרבא: 'אפס' כשהוא מצטרף אל 'יחידה' כמוך יש לו ערך" (שם, ה, עמ' קסא). על שני תארי דוקטור שהוענקו לו בארצות הברית כתב ביאליק לאחד-העם בנימת ביטול: "כי דקטור דוקטרתי זה פעמיים, ואני עתה בבחינת חמור חמורותיים" (שם, ג, עמ' קה).

דומה שהמוניטין הבדחניים-עוקצניים שיצאו לביאליק הכשירו במידה רבה את הקרקע לאמונה נטולת היסוד, שהאמירה הידועה על עדות המזרח אכן יצאה מפיו. ביאליק ומושא עלבונו כאחד נפלו כאן קורבן לכלל ידוע אשר חל על אמרות-שפר בדחניות: אין הן מקושרות דווקא למי שאמרן (במקרה שלנו סמיאטיצקי) אלא נתלות באילנות גבוהים, ומיוחסות לרוב לקלסיקנים ולאנשי שם הידועים בשנינותם ובחדות מבעם. כלל הייחוס הזה העניק לאמירה הידועה, שלא נאמרה כלל על-ידי המשורר הלאומי, את עוצמת תהודתה ואת פגיעתה הרעה לאורך ימים ושנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ