בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שידע להיות קרי גרנט

הוא נולד כארצ'י ליץ', בן עניים בריטי, ונהפך לכוכב הוליוודי שהתעלומות בנוגע למוצאו ולזהותו המינית הופכות את סיפורו למרתק גם היום

תגובות

ארצ'יבלד אלכסנדר ליץ' נולד בבריסטול שבאנגליה ב-18 בינואר 1904. הוא מת במדינת אייווה שבארצות הברית ב-29 בנובמבר 1986. שמו, במותו, היה קרי גרנט. סיפור הפיכתו של ארצ'י ליץ', לוליין ממוצא קוקני, לקרי גרנט, אחד הסמלים הגבריים הבולטים של המאה ה-20, הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתולדות הקולנוע. במובן מסוים הוא מעניין אף יותר מרבים מהסיפורים שנכללו ביותר מ-60 הסרטים שקרי גרנט השתתף בקריירה הארוכה שלו.

גרנט, שמחר מציינים 100 שנה להולדתו, הופיע במספר לא מבוטל של סרטים שנמנים עם היצירות החשובות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. אולם בין סרטיו יש גם לא מעט סרטים זניחים ואפילו נשכחים. זו תופעה בלתי נמנעת בקריירה של כל שחקן, וסיפורו של גרנט אינו שונה מהבחינה הזו מסיפורם של מרבית הכוכבים הגדולים של פעם: המפרי בוגרט, גרי קופר, קלרק גייבל ואחרים. ההבדל הוא באופן שבו גרנט ברא את עצמו ככוכב קולנוע, ניהל את הקריירה שלו, ונחרת בתודעה כמי שמסמל יותר מכל כוכב אחר את מהות המשחק הקולנועי ואת ההילה הכוכבית שמתלווה אליה.

בדיחות וחידות על העבר

אחד הסיפורים הידועים ביותר על קרי גרנט הוא על תשובתו לעיתונאי ששאל אותו מה דעתו על כך שכל הגברים בעולם היו רוצים להיות קרי גרנט. גרנט ענה: "גם אני". זו תשובה המעידה שהוא היה מודע לחלוטין להיותו דמות שנבראה על ידו, גם אם הוא עצמו מעולם לא הסתיר את העובדה שלפני שנהיה קרי גרנט היתה לו זהות קודמת כארצ'י ליץ'. באחד מסרטיו הידועים ביותר, "נערתו ששת" של האוורד הוקס מ-1940, הוא אפילו התלוצץ על חשבונו של אחד, ארצ'י ליץ', שגורלו היה רע ומר. ברבים מסרטיו הוא גם הפגין את כישוריו הלולייניים, שעמדו לכאורה בסתירה לדמותו כאחד הגברים האלגנטיים ביותר בהוליווד - דמות שסגנון לבושה והתנהגותה סימל את הגבריות העירונית בצביונה המתוחכם ביותר (למשל, ב"חופשה" של ג'ורג' קיוקר מ-1938, שבו הוא נוהג מדי פעם להלך על ידיו ולהתגלגל בסלטות מהירות בכל פעם שהוא נתקף במצב רוח שובבני).

אבל גרנט גם הסתיר הרבה. הביוגרפיה שלו רצופה תעלומות שעדיין לא נפתרו כולן, והן עדיין טוענות את הסיפור שלו במידה של דרמה שהופכת אותו למרתק גם 37 שנים אחרי סרטו האחרון ("לך, אל תרוץ" של צ'רלס וולטרס מ-1966). התעלומות האלה נוגעות למוצאו, דתו וזהותו המינית. המעניין הוא שהן לא פגעו בפרסונה שלו ככוכב קולנוע, ולא פערו חורים בתוכה, אלא דווקא מילאו אותה בתוכן.

קרי גרנט ידע יותר מכל כוכב אחר כיצד לחבר בין הפיקציה של עצמו לפיקציה של הדמויות שגילם בסרטיו. התוצאה היתה שבכל פעם שהופיע על הבד, נדמה היה שהוא גם מגלם דמות וגם משקיף עליה מהצד, מגיב עליה. הכפילות הזאת היא שהפכה את דמותו הקולנועית לעשירה ומורכבת כל כך וחשפה את הגוונים הרבים של אור וצל שעיצבו אותה. בזכות אני יכול להכריז, כמעט ללא היסוס, שבקריירה הארוכה שלו נהפך קרי גרנט לשחקן הטוב ביותר בתולדות הקולנוע. סגנון הדיבור שלו, שפת הגוף שלו, הדיוק בתגובה שלו למתרחש סביבו בכל אחד מסרטיו כמעט - כל אלה מעידים על כך. אבל היתה זו המורכבות של הדמות עצמה, והשילוב שהתקיים בה בין דמויות רבות כל כך, שהפכו אותו לגדול שחקני הקולנוע במובן של היותו בו בזמן דמות אמיתית ומומצאת, גיבורה של פיקציה ומושאה של פנטסיה, ממשות נוכחת לנצח ונעדרת לעולם.

לבקשת מיי וסט

קרי גרנט נולד בשכונת עוני בבריסטול שבאנגליה. אביו, אלייס ג'יימס ליץ', שהיה כנראה יהודי, עבד כמגהץ חליפות גברים בבית חרושת. כנראה, אני כותב, כי גרנט מעולם לא דיבר על יהדותו. כמה מהביוגרפיות שלו מתעלמות לגמרי מההיבט הזה של חייו, ואחרות טוענות שדווקא אמו היתה יהודיה. הנושא הזה עולה לדיון בכמה מהביוגרפיות בניסיון להבין מדוע היה גרנט לאחד הפעילים הנחושים ביותר של המגבית היהודית בגיוס כספים למען מדינת ישראל לאחר הקמתה.

הטראומה המרכזית שעיצבה את חייו הצעירים של קרי גרנט אירעה כאשר היה בן 9 או 12 (תלוי איזו ביוגרפיה קוראים). הוא חזר יום אחד הביתה מבית הספר, וגילה שאמו נעלמה. אביו אמר לו שהיא נסעה לחופשה באיזושהי עיירת קייט, ורק כעבור זמן נודע לו שהיא אושפזה במוסד לחולי נפש. הוא ראה אותה שוב רק אחרי 20 שנה, כאשר כבר נהפך מארצ'י ליץ' לקרי גרנט, אחד מכוכבי הקולנוע הנודעים בעולם.

מתוך בדידותו הכמעט מוחלטת, וגם כתוצאה מכישוריו האתלטיים והקומיים, שהתגלו בזמן לימודיו בבית הספר, נמשך קרי גרנט הנער לעולמו של המיוזיק הול הבריטי, שהציע לו בידור ופורקן. הוא הצטרף ללהקתו של ליצן לשעבר בשם בוב פנדר, וב-1920, כאשר הלהקה הוזמנה להופיע בניו יורק, עזב את אנגליה לתמיד. אחת החוויות שהשפיעו עליו יותר מכל היתה בהפלגה לאמריקה: על סיפון הספינה היו גם דאגלס פיירבנקס ומרי פיקפורד, גדולי הכוכבים של התקופה, שחגגו את ירח הדבש שלהם. הזוהר, האלגנטיות והתחכום של הזוג המלכותי הציבו בפניו את הדגם שהוא החליט לחקות.

ב-1922, כאשר סיבוב ההופעות של להקתו של פנדר הסתיימה, החליט קרי גרנט להישאר בניו יורק. הוא התפרנס מעבודות מזדמנות כגון מופעי לוליינות בקוני איילנד ומכירת עניבות בקרני רחובות. פעם אחת הוא אף השכיר את שירותיו כמלווה בשכר לזמרת הסופרן הנודעת לוקרצ'יה בורי. בהדרגה יצר קשרים. קסמו האישי וכישרונו המתפרץ חיבבו אותו על החברה הגבוהה בניו יורק, והוא החל להופיע בתפקידים קטנים בהצגות בברודוויי. ב-1931 הוא הופיע בסרט קצר, "Singapore Sue" שמו, שהפיקה חברת פארמונט בניו יורק. בעקבות הצלחתו בסרט חתם על חוזה עם החברה, ועבר להוליווד. פארמונט היתה זו שדרשה ממנו לשנות את שמו. הוא הציע בתחילה את השם "קרי לוקווד", אך החברה טענה כי השם ארוך מדי.

ב-1932 הופיע קרי גרנט בסרטו הארוך הראשון, "This Is the Night", בבימויו של פרנק טאטל. באותה שנה הוא הופיע גם לצדה של מרלן דיטריך בסרטו של ג'וזף פון שטרנברג "ונוס הבלונדינית". דמות מכרעת בהתפתחותה של הקריירה שלו היתה כוכבת הקולנוע מיי וסט, שהיתה ידועה בתעוזתה המינית ובהתנהגותה המתירנית. וסט ראתה את גרנט חולף באולפן שבו היא היתה אחת הכוכבות הגדולות ביותר, והחליטה שהיא רוצה שהוא יופיע לצדה בסרטה הבא. ומה שווסט רצתה באותן שנים, היא קיבלה.

גרנט הופיע לצדה של וסט בשניים מלהיטיה הגדולים ביותר, "Him Wrong She Done" ו"אינני מלאך" (שניהם ב-1933), והיו אלה צמד הסרטים הראשונים שהציגו את דמותו של קרי גרנט כפי שהתפתחה במשך השנים. מול דמותה האגרסיווית של מיי וסט (שהציעה לו בסרטה "לעלות ולבקר אותה פעם", אחד המשפטים שהיו למזוהים ביותר עמה), התעצבה דמותו של גרנט כגיבור קולנועי מפתה, אך גם מרוחק, רב קסם אך גם מרוסן, מודע לחלוטין למעמדו ככוכב קולנוע - אך גם נזהר ביותר לגבי האופן שבו הוא חושף את עצמו מול המצלמה.

לאורך הקריירה שלו הופיע גרנט לצדן של מרבית הכוכבות הגדולות של הוליווד - איירין דאן וקתרין הפבורן, אינגריד ברגמן וג'ין ארתור, אווה מארי סיינט ולסלי קרון - ולרוב מילאו הן את תפקיד המפתות. ב"Bringing Up Baby" של האוורד הוקס מ-1938 זו היתה קתרין הפבורן, שבעזרתו של ברדלס חביב גררה אותו לשלל הרפתקאות מטורפות, שמערערות את חייו. ב"מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק מ-1959 אווה מארי סיינט פיתתה אותו אל תאה ברכבת בטענה שהספר שלקחה עמה לנסיעה אינו מעניין (ומאוחר יותר משכה אותו אל סף המוות בהתקפה של מטוס ריסוס מחוץ לשיקגו). ב"תפוס את הגנב" של היצ'קוק מ-1955 זו היתה גרייס קלי, שבפנים אטומות כמעט לחלוטין הסתובבה כלפיו בסוף פגישתם הראשונה ונישקה אותו במפתיע. וב"חידון בחרוזים" של סטנלי דונן מ-1963 אודרי הפבורן הזמינה אותו לעלות לדירתה הפאריסאית, ורגע לפני כניסתם שאלה "?Do you know what's wrong with you", ומיד ענתה בעצמה, עם חיוך רחב על פניה: "!Nothing". ברגעים כאלה אפשר לשכוח לגמרי שגרנט היה מבוגר מקלי ב-24 שנים ומהפבורן ב-25.

רק לעתים רחוקות היה גרנט תוקפני ביחסו לנשים, או וולגרי. משום כך מפתיעה כל כך, אך לא פוגעת, הסצינה הפותחת את "סיפור פילדלפיה" של ג'ורג' קיוקר מ-1940: גרנט שולח את כף ידו אל פניה של קתרין הפבורן, דוחף אותה אחורה ומפיל אותה. מאותה סיבה האופן שבו הוא מייסר את אינגריד ברגמן לכל אורך "הנודעת" של אלפרד היצ'קוק מ-1946, עד שהוא כמעט גורם למותה, הופך את הסרט לאחד הקודרים ביותר בתולדות הקולנוע (תורמות לכך גם פניו שלאורך הסרט לא עולה עליהן ולו חיוך אחד).

רמזים מיניים

כמו פרד אסטר היה בדמותו משהו כמעט מופשט, שנבע מהיותה המצאה כפולה ומכופלת - דמות שבקעה מתוך הפיקציה החוץ-קולנועית אל תוך הסרטים. כתוצאה מכך היה נדמה שהבחנות מסורתיות של גיל אינן תקפות לגביו (ואמנם, קרי גרנט לא הזדקן על הבד כמו גרי קופר, קלרק גייבל או ספנסר טרייסי, ועד סוף דרכו כמעט גילם דמויות של מאהבים), וגם לא הבחנות של זהות מינית. קרי גרנט התחתן ארבע פעמים (ליורשת ברברה האטון, ולשלוש שחקניות - וירג'יניה צ'רצ'יל, בטסי דרייק ודיאן קנון, ממנה נולדה לו בתו היחידה), אבל ביוגרפיות שיצאו לאור בעיקר אחר מותו פירסמו גם את דבר הרומן הארוך שהוא ניהל בשנות ה-30 עם השחקן רנדולף סקוט.

הרומן הזה היה כנראה סוד גלוי בהוליווד. בדיחות פנימיות על חשבון יחסיו של גרנט עם רנדולף גודשות, למשל, את הקומדיה "אשתי המועדפת" של גרסון קיינין מ-1940. רנדולף גילם בסרט זה את דמות יריבו של גרנט על חסדיה של אשתו איירין דאן. ב"סילוויה סקרלט" של ג'ורג' קיוקר (שהיה הומוסקסואל בעצמו) מ-1935 גרנט נמשך לנער (שהוא בעצם קתרין הפבורן בתחפושת). באחת הסצינות ב"Bringing Up Baby" גרנט לובש חלוק של אשה, וכאשר דודתה המהוגנת והמופתעת של קתרין הפבורן שואלת אותו מדוע, עונה בהיסטריה שהוא לפתע נעשה "gay". כמעט לכל אורך "הייתי כלה ממין זכר" מ-1949, בבימויו של האוורד הוקס, הוא מתחזה לאשה (בין השאר בעזרת פאה שהוא מעצב מזנב סוס אמיתי). קוריוז של התקופה הוא שדווקא כאשר גילם ב-1946 את דמותו של קול פורטר בביוגרפיה של המלחין, בסרט "לילה ויום", כל רמז להומוסקסואליות של פורטר נמחק מהסרט.

אולי משום שנדמה היה שדמותו של קרי גרנט ניצבת מעבר להבחנות המסורתיות של זהות מינית גברית, ואף מעבר להבחנות מסורתיות של גיל וזמן ביולוגי, היא נדמית עדיין כה מודרנית ורלוונטית.

ב-1937, אחרי שהחוזה של קרי גרנט עם חברת פארמונט פג, הוא לא חידש אותו, ובניגוד לכל שאר כוכבי התקופה, מעולם לא חתם על חוזה עם אולפן נוסף. הוא רצה להיות בשליטה מוחלטת על הקריירה שלו. הוא בחר בעצמו, בחירה אישית ומודעת, את הסרטים שהופיע בהם ואת הבמאים שעבד אתם. אולי משום כך כאשר עידן האולפנים הגיע לסופו בשנות ה-50, והחברות הגדולות שילחו לחופשי את מרבית הכוכבים שלהן, הוא לא נראה אבוד כמו מרבית עמיתיו, והמשיך בקריירה שלו כאילו דבר לא השתנה.

קרי גרנט עשה במשך הקריירה שלו כמה משגים. הוא ניסה, למשל, להוכיח שהוא יותר מקומיקאי רומנטי מצוין, מכיוון שידע ששחקנים מסוג זה אינם זוכים לרוב להערכה (ואמנם, לאורך הקריירה שלו כולה הוא היה מועמד לאוסקר פעמיים בלבד, בשני המקרים על תפקידים לא אופייניים, ולא זכה. רק ב-1969, שלוש שנים אחרי פרישתו, כיפרה האקדמיה על העוול, והעניקה לו אוסקר מיוחד). אבל רוב הזמן הוא ניווט את הקריירה שלו במיומנות מעוררת הערכה, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בשיתוף הפעולה שלו עם כמה מטובי הבמאים של התקופה.

היו לו גם כמה החמצות. ב-1954 הציע לו ג'ורג' קיוקר לגלם את דמות כוכב הקולנוע הדועך ב"כוכב נולד" לצדה של ג'ודי גרלנד, אך הוא חשש שהתפקיד יפגע בתדמיתו (הוא הוחלף בג'יימס מייסון). הוא גם מעולם לא עבד עם אחד מידידיו הטובים ביותר, הבמאי בילי ויילדר, מכיוון שחשש מהאופן שבו יוצג בסרטיו. ויילדר, שהעריץ את כישרונו של גרנט, הציע לו לגלם את התפקידים הראשיים ב"סברינה" ב-1953 וגם ב"אהבה אחר הצהריים" ב-1957, וגרנט סירב בשני המקרים. הפעם היחידה שקרי גרנט "הופיע" בסרט של ויילדר היה כאשר טוני קרטיס חיקה אותו בשנינות חביבה ביותר באחת הסצינות המרכזיות ב"חמים וטעים" ב-1959, קומדיה שכל כולה עסקה בטשטוש הגבולות הדקים שבין זכר לנקבה.



קרי גרנט. לעיתונאי ששאל אותו מה דעתו על כך שכל הגברים בעולם היו רוצים להיות קרי גרנט הוא ענה: "גם אני"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו