בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר הגברים

כמו אברהם סוסקין גם שמעון קורבמן צילם את תל אביב הקטנה, רק שהוא לא ויתר על השוליים הנועזים. יום אחד ב-1936 ירד למחתרת וכעבור 40 שנה מת גלמוד ואלמוני. תערוכה מקיפה של צילומיו מגלה שכבר אז היו בעיר גברים חטובים

תגובות

הדבר הבא בצילום בתל אביב הוא גבר מוכשר ומסתורי שבמאי 1978 היה בן 91 והוא מת זה 26 שנה. קוראים לו שמעון קורבמן, והוא היה שונה, אחר וקינקי עוד לפני שהיו המושגים האלה לחם חוק בשיחון האמנות הישראלי, עוד לפני שהיו מושגים כאלה בכלל. עד כמה היה קורבמן צלם אידיוסינקרטי אפשר ללמוד מכך שבשנות ה-20 של המאה הקודמת הוא לא היסס להעמיד מול עדשתו בחורים חסונים בחוף הים של תל אביב ולצלמם, באור התכלת העזה, בעירום מלא.

מאז מותו של הצלם המסוגר והבודד, בדירת חדר עלובה ברחוב אחד העם בתל אביב, הוצג מבחר מצומצם בלבד מעבודותיו. לראשונה, כשנה לאחר מותו, הוצגו כמה עשרות צילומים במוזיאון לתולדות תל אביב-יפו, שזכה בעיזבונו בהשאלה על פי החלטת המשטרה (ראו מסגרת). בתערוכה, "שנות התמימות", הוצגו גם החצובה של קורבמן, שהיתה עשויה מעץ ובעלת שלוש רגליים, והמצלמה שלו, שהלכה מאז לאיבוד. בפעם השנייה הוצג מבחר מצילומיו במוזיאון תל אביב ב-82', בתערוכה משותפת לו ולצלם התל-אביבי הנודע אברהם סוסקין. רק החודש זוכה סוף סוף אוסף הצילומים העצום של קורבמן לגאולה של ממש, עם התערוכה "קורבמן, צלם תל-אביבי אחר, 1936-1919", שתוצג במוזיאון ארץ-ישראל ברמת אביב (החל מה-29.1), והקטלוג-ספר הנלווה לה מאת האוצרת בתיה כרמלי.

כרמלי השקיעה מאמץ רב כדי לאתר מצלמת קודאק כמו זו שהיתה לקורבמן. המצלמה, "אוטוגרפיק" כינויה, שהיתה ניידת וקלה ולנשיאה ואף איפשרה צילום אובייקטים בתנועה, היתה זולה ושכיחה בשנות ה-20; קורבמן רכש את שלו עם בואו ארצה, מאדם פרטי. כרמלי איתרה מצלמה כזו באמצעות האינטרנט ורכשה אותה מכספה, "יחסית בזול", כדי שתוצג בתערוכה.

מנקודת מבט של ימינו מצטייר קורבמן כדמות צבעונית ומרתקת - ומוחמצת. מצד אחד הוא תפש את עצמו כצלם-אמן ובמשך שנות פעילותו כצלם, מ-1919 עד 1936, צילם ללא הרף ותיעד את תל אביב הקטנה כפי שאיש לא תיעד אותה. הוא פנה לגופים שונים והציג עצמו כצלם עיתונות שמוכר צילומים לאנגליה ולארצות הברית וביקש להיות מוזמן לאירועים חשובים בתולדות היישוב, כמו טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. מצד שני, כצלם מקצועי למחצה שלימד אנגלית לפרנסתו, הוא נאלץ להסכין לקביעה הבלתי מעורערת שה-צלם של תל אביב הוא סוסקין.

קורבמן היה "הצלם החובב של תל אביב", אומר העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני, כבן 90, שהחל את קריירת הכתיבה שלו ב"דואר היום". "לא היתה לו צלמנייה (חנות צילום) כמו לסוסקין, שאצלו בסטודיו התקבצו כולם. כשביאליק בא לת"א הוא הלך להצטלם אצל סוסקין. ללא צלמנייה נחשבת לחובב. קורבמן היה ציפור דרור. צלמנייה הצדיקה שעבוד מסוים ואורח עבודה מסודר לפי שיקולים כלכליים וקורבמן צילם מה שלבו חפץ. ודאי שהוא חשב שהוא גדול הצלמים, אחרת הוא לא היה מצלם בהתמדה ובעיקשות. הוא הסתובב תמיד עם המצלמה שלו וצילם לא פעם ללא בקשת רשות".

אפשר לקרוא לזה חובב ואפשר לקרוא לזה אמן בנשמתו, לא?

"הוא היה מחויב כולו לצילום, אבל הוא לא מכר כי הוא ראה בכך פחיתות כבוד. הוא גם לא חשב שהוא צריך להתחרות בצלמים כמו בסוסקין. קורבמן לא צילם ממניעים כלכליים. הוא התפרנס מהוראת אנגלית והוא יכול היה להקדיש את כל כולו ונפשו לאמנות".

נעלם הצלם

שניהם, סוסקין וקורבמן, היו ילידי רוסיה. סוסקין הגיע לארץ ב-1905 והתיישב במושבה הגרמנית ביפו. כעבור כשבע שנים ביסס את מעמדו כצלם ופתח צלמנייה ברחוב הרצל. סוסקין, שהרבה לצלם בתל אביב באירועים רשמיים שונים (הלקוח העיקרי שלו היה ועד תל אביב), נחשב לצלם של העיר. תצלומיו הוענקו כשי לבכירים ונמסרו למוסדות הלאומיים, אלפי גלויות הודפסו מתצלומיו ולא היה אחד שלא הכיר אותו. כיום הוא נחשב למתעד הגדול של העיר מאז יסודה ועד אמצע שנות ה-20 ותערוכה מקיפה של עבודותיו הוצגה לא מכבר במוזיאון תל אביב.

האם היה סוסקין המחסום שבלם את קורבמן, אף על פי שהשניים היו מיודדים? או שמא היה קורבמן מתבודד מטבעו ובעל זהות (חד) מינית בעייתית בימים ההם? רפאל סוסקין, בן 87, זוכר היטב את קורבמן ש"היה ידיד טוב של אבי, אברהם". סוסקין הבן, לשעבר איש פרסום באסם, מספר שבאחד העם פינת נחלת בנימין היה בית המרקחת של צבעוני שהיו בו כיסאות קש ושולחן עגול ומדי שישי היו נפגשים שם סוסקין, קורבמן, ברוורמן התעשיין (דודו של הסופר יורם קניוק) ולפעמים גם ברוך אגדתי. "היו יושבים ומפטפטים בידידות. קורבמן, תמיד עם הכובע לראשו, היה גבר לא נאה, פוזל ובעל אף ארוך. הוא תמיד סיפר לאבא בהתלהבות מה הוא צילם באותו שבוע אבל אף פעם לא הסכים להראות לאבי את הצילומים".

קורבמן חדל לצלם בספטמבר 1936; בצילום האחרון שלו, המתוארך מ-23 בספטמבר 36', נראות מודעות אבל עירוניות בעקבות מותו של ראש העיריה מאיר דיזנגוף. איש לא יודע מדוע נעלם הצלם וביכר לחיות את ארבעת העשורים הבאים במחתרת. לכתבת "במחנה נח"ל" הוא אמר ב-62' שהוא הפסיק לצלם כי לא היתה לו מצלמה. קורבמן מת אלמוני, ערירי וחולה, בחדר הקטן והמצחין ללא מים או שירותים שבאחד העם 32.

לאחר מותו ב-19 במאי 78' פירסם כתב "ידיעות אחרונות", טוביה כרמל, כתבה מקיפה על הקשיש האנונימי שנמצא מת בחדרו (לאחר שהשכנים התלוננו על צחנה) והתגלה פתאום כמתעד חשוב של תל אביב הקטנה. השכנים סיפרו לכרמל שקורבמן היה "סגור ביותר, מלא סודות", וציינו שמעולם לא הסכים שמישהו מהשכנים ייכנס לחדרו כדי לעזור לו כי "היתה בו חשדנות גדולה כלפי אנשים". בחדרו, ציין כרמל, לא נמצאו דברים בעלי ערך.

לפי דו"ח השוטרים נמצאו בדירה שטיח ישן (תוצרת "בצלאל" שמוצג בתערוכה), מיטת ברזל, פלטה חשמלית ומאוורר ישן, ארון עם ספרים, שתי מקטרות ועוד. האוצר העיקרי - לצד ה-4,000 לירות במזומן שנמצאו רק אחר כך (ראו מסגרת) - היו 23 הקופסאות עם הנגטיבים, לצד מצלמת האוטוגרפיק ומכשיר לפיתוח תמונות ועדשה. כאשר האפוטרופוס הכללי ביקש לפקח על אופן הטיפול באוסף קורבמן, דיווח המוזיאון לתולדות ת"א שהוא קיבל שתי מצלמות מפורקות, מה שמאשר את טענתו של קורבמן שלא היתה לו מצלמה. הוא כנראה ניסה לתקן אותה ולא צלח.

אחד השכנים סיפר שבחדרו של הצלם לא היה מטבח או אמבטיה וגם לא ברז, וכדי להביא מים נאלץ לצאת לחצר. השירותים היו בקצה המסדרון של הקומה, אבל הצלם הסגפן הצהיר באוזני השכן שהוא מתכוון לסיים את חייו בדירתו. בתערוכה יוצגו שני צילומים של דירת החדר, עם תמונת ז'בוטינסקי על הקיר ונרגילה על הרצפה.

השנתיים האחרונות לחייו היו קשות. הוא שבר רגל והצליח לגרור את עצמו לחדרו. כעבור ימים אחדים ראה אחד השכנים שקורבמן לא מסוגל לרדת מהמיטה והזמין אמבולנס. לאחר שהתאושש תבע קורבמן מרופאי בית החולים שישחררוהו לביתו ואף השתולל בזעם כשהצוות לא הסכים. כשבוע לפני מותו מעד שוב. הוא סירב להתאשפז ולמעשה שכב במיטתו עד שמת. השכן אברהם סבו היה הראשון שנכנס לחדר לאחר שהבין שקורבמן מת. הדלת לא היתה נעולה. סבו הזעיק אמבולנס ומאוחר יותר עזר להניח את גופתו של "המורה לאנגלית", זה היה תוארו הרשמי, על האלונקה.

חדרו של קורבמן התגלה כעלוב, אבל העיזבון שהותיר אחריו היה מסודר בקפידה ובאהבה. בקופסאות של פירמות מאירופה כמו "קראפט" הגרמנית ו"לה דראגון" הצרפתית (שיוצגו בתערוכה), הוא סידר את התשלילים, הניח אותם ממוספרים במעטפות ורשם עליהן את הפרטים הרלוונטיים. במחברת הוא תיעד בכתב כמעט כל צילום וצילום ואף הוסיף הערות אישיות. במעטפה גדולה קיבץ מסמכים, תוכניות וכרטיסי כניסה לאירועים תרבותיים והיסטוריים, כמו טקס פתיחת האוניברסיטה העברית. מאחד הניירות שנמצאו עולה שטרח על ניסוח חוזה לצורך קבלת הלוואה בסך 50 לירות כדי "לסדר תערוכה של ארכיב התמונות שלי".

ציונות ובילויים

כרמלי שוטחת בספר התערוכה (בהוצאה משותפת עם מכון יד בן צבי) את הביוגרפיה של קורבמן, על אף העדרם המוחץ של עדים חיים ודלות החומרים האחרים. שמעון בן הלל קורבמן נולד ב-1887, כנראה במינסק שברוסיה הלבנה, להלל ומוסיה קורבמן. ב-1909, בן 22, הגיע לדטרויט שבמישיגן, ארה"ב והחל לעבוד באולם מכירות של קאדילק. כעבור כארבע שנים שבהן התפרנס מעיסוקים שונים החל ללמוד הנדסה בקולג' לחקלאות במישיגן, אך נאלץ לקטוע את לימודיו מחמת הפסקת התמיכה של הוריו. למרות מצבו הכלכלי הקשה הצליח להירשם ללימודי הנדסת רכבות באוניברסיטה "אן הרבור", אך גם שם לא הצליח לסיים.

ב-1917 הוא שב לרוסיה ועבד כמתורגמן מאנגלית בסיביר במשך כשנה עד שהגיע לארץ, בדרך לא דרך, בשנתה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה. אין שום תיעוד אם למד או לא למד צילום והיכן רכש את הידע שלו. בארץ עשה את המסלול החלוצי-פועלי של עלייה שלישית, דרך קיבוץ מרחביה, מושבת כנרת וכנראה גם בביתניה, עד שלקה בקדחת. הוא נמלט למצרים ועבד שם כשרטט רכבות בשירות ההנדסה של הצבא הבריטי.

ב-1921 החל לעבוד בביה"ס החקלאי במקווה ישראל כפועל וכמורה לאנגלית. כעבור שנתיים עבר להתגורר בתל אביב בדירות חדר שכורות בבתי משפחות ותיקות. למעט עזיבה לשנתיים לנס ציונה ב-33' הוא חי בתל אביב רוב שנותיו ובשנות ה-40 קיבל בדמי מפתח את דירת החדר באחד העם.

החלוץ עובד האדמה שנעשה מורה וצלם היה ציוני מושבע. הוא שמר גלויה המתעדת את ביקור הלורד סמואל, הנציב העליון היהודי, בפברואר 1921, לצד קבלות המעידות על היותו תורם קבע למפעל הציוני ולקק"ל. הוא נהג לטייל ברחבי הארץ והירבה לצלם תצלומים בעלי אופי ציוני. גם האירועים שצילם בתל אביב היו בחלקם בעלי אופי לאומי, כמו ביקור הלורד בלפור ב-1925, טקס העלאת עצמותיו של מקס נורדאו לקבורה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור וביקורו של אלברט איינשטיין ב-1923. כשצילם את יאשה חפץ מופיע לפני כ-6,000 איש לא שכח לצלם גם את אלה שניסו להתפלח.

כרמלי, בניגוד לצפרוני, מספרת שקורבמן אכן השתייך לחבורה הסוערת של "חבר'ה טראסק" ויחד עם שלונסקי, פן, אביגדור המאירי וברוך אגדתי נהג להשתכר ולבלות בתל אביב, ואף להופיע בקרנבלים ובעדלידא במיצגים בעלי אופי חברתי ופוליטי. כרמלי נסמכת על הצילומים הרבים שבהם תיעד קורבמן את עוללות החבורה, כולל את המשפט מקיץ 1928 שבו תבע אגדתי את החבורה על מודעה שפירסמו נגד נשפי הפורים שאירגן בעיר, ונגד אורח חייו הראוותני. כצרכן תרבות מושבע צילם את השחקנית מרים ברנשטיין-כהן באחד מרחובות העיר, את מייסד האופרה הארצישראלית מרדכי גולינקין ליד הקזינו "גלי אביב", את מנהל ספריית "שער ציון" ואת ביאליק בחגיגת אחד במאי; את המשוררת הנוצרית המסכנה אלישבע צילם על חוף הים בתל אביב על רקע הקזינו, ובתה הפעוטה בזרועותיה.

אבל יותר מכל היה קורבמן חובב ספורט. הוא שמר דוקומנטים ממשחקי כדורגל חשובים, כמו תוכניית המשחק של הכח וינה נגד נבחרת ארץ ישראל, ולמעשה הוא היה המתעד החשוב של כינוסי ספורט בשנות ה-20 וה-30, מהאבקויות ומרתונים של אופניים ועד לכדורגל המפותח ביותר; הוא הותיר כ-200 צילומים של משחקי כדורגל, כולל רישום מפורט של המשחקים. כאוהד מכבי הוא הירבה לצלם את משחקי הקבוצה במחצית השנייה של שנות ה-20 ותיעד לא רק את המשחקים, אלא גם את השחקנים והאוהדים וההווי סביבם.

גבר כן, גברי לא

כרמלי חילקה את צילומי קורבמן פרקים פרקים לפי תוכנם, מתרבות ופנאי ועד למסחר ועשייה. צילומי קורבמן, היא אומרת, הם "מקור רב ערך ולעיתים אף יחיד להכרת סוגי המקצועות והמלאכות שאפיינו את חיי הכלכלה בתל אביב בשנות ה-20". בפרק ששמו "חוגגים ואבלים" נראים אירועי חג ומועד בעיר, ימי סרט וחנוכת מוסדות לצד ימי אבל. המרשים ביותר הוא צילום התשליך לחוף הים שצילם בהיחבא בסתיו 1926.

לצד כל אלה מוצגים גם שלושה מתוך צילומי הגברים העירומים. בעיזבונו של קורבמן נמצאו כ-20 צילומי עירום של גברים ונערים צעירים בחוף הים ועל גדות הירקון; לפי כרמלי נועדו צילומים אלה להישמר בארכיונו הפרטי ולא להיחשף לציבור (פרסומם היום, היא מדגישה, לא יפגע באיש כי כולם כבר מתו). קורבמן היה ככל הנראה הצלם הארץ-ישראלי היחיד שצילם עירום גברי כנושא; העירום המלא של סוסקין כלל תצלום אחד, של איש ארגון "השומר" צבי נדב הגלילי, שנעשה בסטודיו של סוסקין. קורבמן צילם שלל גברים, חלקם רחוקים מלהיות "גבריים" כמו הגלילי, ועוד עשה זאת באוויר הפתוח.

השמועה שקורבמן הומו, מאשרת כרמלי בספר, נפוצה בעיר, אף על פי שנהג לפלרטט עם הבנות בחוף. "קורבמן לא היה גבר אבל היה גבר", אומר צפרוני. "עד שנות ה-40 גברי-לא גברי לא מילא תפקיד. מכאן שקורבמן היה גבר, אבל גברי הוא בטח לא היה. תלתלים לא היו לו ואני מניח שהוא לא סתם הלך עם כובע כל הזמן. הוא נורא פזל. הוא היה 'לונר', מתבודד, אף פעם לא ראיתי אותו בבתי הקפה. כשהוא היה הולך אחר הצהרים לחוף הים הוא היה עובר ליד בית הקפה 'שלג הלבנון', שם בגרוש היית אוכל צלחת צ'יפס ושותה כוס גזוז. הזמנתי אותו כמה פעמים להצטרף והוא סירב. אני טוען שהוא לא השתייך באמת ל'חבר'ה טראסק' העליזים, אלא רק היה המתעד שלהם ושל החגיגות שאירגנו".

גם היום קשה לפסוק בוודאות אם דימוי ההומו דבק בקורבמן בצדק. "בעיר היו הומואים אחדים", אומר צפרוני. "ביניהם היה אחד מוזס שהתגורר בדירה ענקית ליד הים ותמיד היו לו נערים. תל אביב היתה קטנה, והומואים אם וכאשר נפגשו לא עשו זאת באופן פומבי".

צפרוני הכיר את קורבמן מאז שהיה בן 12, כשעבד במאפייה ותפקידו היה להביא כיכר לחם לקורבמן שגר אז באחד העם פינת הרצל. הוא זוכר את תמונתו של ז'בוטינסקי על הקיר. קורבמן השאיר צילומים רבים המתעדים אירועים של המפלגה הרוויזיוניסטית: בואו של ז'בוטינסקי לעיר ב-1926, כינוסי בית"ר הראשונים, העליות לתל חי לקבר טרומפלדור ועוד. "הוא לא היה רוויזיוניסט מאורגן כי הוא לא התעסק בפוליטיקה", אומר צפרוני. "קורבמן התעסק רק בצילום".

קורבמן, הוא ממשיך אומר, התבלט כטיפוס ייחודי בתל אביב. בכך קל להיווכח למראה צילומיו שלו עצמו, שבהם הקפיד תמיד ללבוש חליפות, הקיצית מבד בהיר וקליל ואילו החורפית מטוויד. בכמה מהצילומים הוא נראה בחולצה תפוחת שרוולים, עניבה ומכנסי רכיבה התחובים במגפי עור. כמי שהיה שבוי בקסמי המזרח - הא תיעד את ערביי יפו ומנשייה ואת חגיגות נבי מוסא בירושלים - הוא גם אימץ כמקובל כמה וכמה מאורחות חייהם של ילידי המקום והצטלם מחופש לערבי או יונק מנרגילה. צפרוני מספר שגם בקיץ הוא היה לבוש חליפה ולראשו כובע דמוי הכובעים של הקולוניאליסטים הבריטים. "קורבמן לבש מכנסי 'גלפה', מושג שלמדתי ממנו, הכוונה למכנסי רכיבה שהיו תחובים במגפי עור, ותמיד עם מקטורן ולראשו הכובע המוזר שנראה כמו כובע צופים רחב תיתורה מבד עבה".

הפעם האחרונה שנפגשו, הוא זוכר, היתה ב-1936 בירושלים. "קורבמן ביקר בעיר וראיתי אותו ליד קפה וינה. החליפה כבר היתה מצ'וקמקת אבל נקייה למדי והכובע המעוגל בשוליים עדיין היה במקומו. הראיתי לו את העיר, הלכנו לכנסיית הקבר ולאל אקצה ועוד. הבחנתי שלראשונה אני רואה אותו בלי המצלמה. אמרתי לו: 'לירושלים באים בלי מצלמה?' והוא ענה: 'כאן רק הגדולים מצלמים'".

האם היום אפשר למנות את קורבמן עם אותם גדולים? מיכה ברעם, שהיה אוצר הצילום במוזיאון ת"א מסוף שנות ה-70 עד תחילת ה-90 ובמסגרת התערוכה "שנות ה-20 באמנות הישראלית" חיבר את סוסקין וקורבמן לתצוגה משותפת, זוכר שהיו מי שכעסו על הזיווג הזה בנימוק שכל אחד מהשניים ראוי למעמד נפרד. "ראיתי אז חלק ניכר מהאוסף ומיד בלט שקורבמן הוא צלם קרביים אותנטי שהגיב אל סביבתו ותקופתו בצורה מרתקת", הוא אומר. "סוסקין היה המובן מאליו ואילו קורבמן הפתיע ברעננותו ובצניעותו. קורבמן היה איש ספונטני כנראה שבכפייתיות ובאותנטיות הגיב לסביבתו - כן, כצלם חובב, אבל גם כאמן ומשורר שעשה הכל בצורה נפלאה למרות שלא היה המקצוען שחש את משק כנפי ההיסטוריה. החוקר שלמה שבא כתב שסוסקין המציא את תל אביב כדי שיהיה לו מה לצלם. קורבמן לא חתר למעמד בתחום הצילום. היתה לו תשוקה עמוקה לצילום וכושר ביטוי חזותי בלי רגיל".

שבא, חוקר וסופר שהיה בין הראשונים שהתעניינו בתולדות הצילום הארצישראלי (בין השאר כעורך כתב העת "עת-מול"), טוען שסוסקין היה "גדול הצלמים בארץ", אך קורבמן שצילם את היומיום היה "צלם נפלא כי היה כה אנושי". שבא מפנה את תשומת הלב לתצלום של המשוררת אלישבע: "אפשר לזהות בצילום של קורבמן את כל מה שיקרה לה, את הבדידות הנוראה. אלישבע היתה משוררת גדולה לא פחות מרחל המשוררת. היא התחתנה עם יהודי, ביכובסק שמו שהיה חבר של ברנר, ולא התגיירה. אחרי שהתאלמנה היא גרה בשכונת מונטיפיורי בצריף, בתה נישאה לאנגלי ועזבה את הארץ, ובסוף היא היתה חולה ובודדה עד שמתה. אברהם ברוידא מיהר לקחת את גופתה וטמנו אותה ליד רחל בכנרת".

שמעון קורבמן צלם חשוב, מסכמת האוצרת כרמלי, "קודם כל בגלל נושאי הצילום שלו שלא היו מקובלים על ידי הצלמים המקצועיים. הוא למשל תיעד את תרבות הפנאי בתל אביב ומראה את החיים בעיר בעיניים אחרות, ושנית בגלל אופי הצילום שלו, צילומי חטף מצד אחד וצילומים מבוימים היטב מצד שני. קורבמן היה תופעה ייחודית בנוף התל אביבי ובנוף הארצישראלי, הוא היה שונה באופיו ומבחינת נושאי הצילומים וכמובן הכמות. יתרונו של סוסקין שהוא תיעד את תחילתה של העיר, אך בשנות ה-20 וה-30 סוסקין וקורבמן יוצרים יחד את ההיסטוריה החזותית של תל אביב. מצד אחד ישנו הצילום של סוסקין, צילום מוזמן ומסודר, ומצד שני הצילום של קורבמן שבא מתוכו, אם כי גם הוא מצלם ארועים בעלי חשיבות רבה בתולדות העיר. סוסקין הוא הצלם המקצועי שנחשב למצוין כי הוא הקפיד מאוד על העמדת הדמות, אור וצל והקומפוזיציה. אצל קורבמן זה לא היה הדבר העיקרי, הוא היה צלם תיעודי שמצלם דברים בגלל אישיותו כאוהד ספורט וכדורגל וכו'. לשון אחר, סוסקין היה צלם מטעם וקורבמן לא".



שמעון קורבמן, בשנות ה-20. תופעה יחודית בנוף התל-אביבי והארצישראלי


תצלומי הגברים בחוף הים. הוא היה צלם תיעודי שמצלם דברים בגלל אישיותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו