שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גאולה, הו גאולה

כשפרופ' הלל ויס מדבר על שובם של המקדש, הסנהדרין והמשיח קל לחשוב שהוא השתגע. בעצם הוא אומר בגלוי מה שמנהיגות המתנחלים מנסה להסתיר. עם צאת ספרו "דרך המלך" הוא חושף עוד כמה דעות חריגות על דתיים, גלובליזציה, נשים ועמוס עוז

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי גרפינקל

הלל ויס משוכנע שיש להתחיל מיד בבניית בית המקדש, להחזיר את הסנהדרין ולהושיב מלך על עם ישראל. קל להגיד שהוא השתגע, אבל ויס - ממייסדי אלקנה ופרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן - מדבר בצלילות גמורה, מעורה במציאות הסובבת אותנו ואף מגלה יחס מורכב לפלשתינאים. באחרונה יצא לאור "דרך המלך", ספר המקבץ את מאמריו הפובליציסטיים ומציג את משנתו שעיקרה - "להגיע בקרוב ליום המקווה בו יהיה ה' לבדו למלך על כל הארץ לעיני כל חי".

כשמנהיגי המתנחלים פונים אל הציבור החילוני הם מצניעים בדרך כלל את הממד המשיחי בתשתית הרעיונית שלהם. פרופ' ויס שוטח את הממד הזה בלי לטשטש ובלי להתבייש. רוביק רוזנטל, היום עורך כתב העת "פנים" ובעל טור ב"מעריב", ערך בעבר את מאמריו של ויס שהתפרסמו ב"חדשות" וב"דבר". "ויס נראה לי לגמרי שפוי", אומר רוזנטל. "הוא בהחלט לא טיפש. בהתחלה הוא מצא חן בעיני, כי תפשתי אותו כמין שינקינאי עם כיפה - היה לו הומור, שובבות, משחקי לשון. אבל באופן אינטלקטואלי הוא השתגע. הוא הוציא את עצמו לא רק מהקונסנזוס, אלא מהשפה הישראלית עצמה".

דווקא מאחר שויס אינו טורח להסתוות מאחורי טיעוני ביטחון "רציונליים", הוא מייצג היטב את ההיגיון שמונח בבסיס תנועת ההתנחלות. במובן הזה הוא מדבר בשפה ישראלית אמיתית בהרבה מאחרים. עם זאת, קל להסכים עם דבריו של רוזנטל על אישיותו הנעימה של ויס. כפי שאומרת, למשל, מכבית אלדר, דוקטורנטית בחוג לספרות עם ישראל בבר-אילן: "למרות שאני בקצה השני מבחינה פוליטית, הצלחתי ליצור עם ויס השראה הדדית מעולה. הוא איש שנעים מאוד לעבוד אתו, מנחה מעולה, שיודע לעודד ולתמוך. זה כבוד גדול לעבוד אתו".

איש שמאל במקור

בעבודתו האקדמית מתמקד ויס בחקר כתבי עגנון, והוא עוסק עכשיו בהעלאת כל כתביו על מחשב. הוא גם אחראי על הרחבת פרויקט השו"ת של האוניברסיטה, כך שיכלול את כל סוגי הספרות ההלכתית. הראיון התקיים במשרדו שבקמפוס בר-אילן, חדר מרצים רגיל למראה, שסטיקר "שהמשיח יבוא" מוצמד לדלתו.

מהי הגאולה בעיניך?

"אני רואה את הגאולה כמצב שבו ארץ ישראל בגבולותיה המקראיים היא בידי ישראל; רוב העמים אוהבים את עם ישראל ובאים למקדש לעבוד את השם (הם לא צריכים להתגייר); הסנהדרין קיימת ויש מלכות בארץ, והמלך הוא מלך המשיח, נציגו או צאצאיו. התפקיד שלי כאינטלקטואל הוא לנסות ולהוכיח שהדגם הזה אינו נאיווי ואוטופי אלא רציונלי, הכרחי ולטובת כל בני האדם. אני מקווה להצליח בעזרת הרבה הקשבה ודיאלוגים".

ויס אינו רק נאה דורש. הוא מקשיב בתשומת לב, מפסיק את דבריו ברגע שמוצגת לו שאלה ומשתדל להשיב עליה כמיטב יכולתו. עם זאת, הוא מוליך את דבריו במשעול אסוציאטיווי מאוד, עובר במהירות מנושא לנושא ואם אין עוצרים אותו יכולות תשובותיו להתארך עד מאוד. דוגמה:

הקדשת את "דרך המלך" לחיילים שנפלו במה שהגדרת "מלחמת לבנון". זה לא ביטוי של השמאל?

"מלחמת 'שלום הגליל' זה שם בגיניסטי אידיוטי, ולכן בכלל לא אכפת לי להשתמש בטרמינולוגיה של השמאל. כשכתבתי את ההקדשה אני חשבתי על הזיקה בין לבנון להר הבית. לבנון זה הר הבית. הנסיגה מלבנון הזכירה לי את כל הפסוקים מתהלים שמתארים איך האויב כורת את הארזים שמהם נבנה הבית. אבל אני לא רוצה לדרוש לך דרשות. עוד מעט צריכים להגיע לפה גויים, כתבים של הטלוויזיה הגרמנית, כדי לראיין אותי על האנטישמיות באירופה. אני אגיד להם שהסיבה המרכזית לאנטישמיות היא התכחשות היהודי לעצמו.

"הציפייה של הגויים היא שהיהודים יהיו יהודים ולא יתכחשו לעצמם. כשעם ישראל מושפל, נהיה למשיסה, לכאורה זו הוכחה ניצחת שאין אלוהים או שהוא עזב את העם. בלי היהודים נמצא העולם בלי אלוהים, בדיס-אוריינטציה. ולפני שיושג שלום, צריכים להתקיים כמה תנאים מוקדמים. למשל, חלילה, קטסטרופות. אבל הקטסטרופה לא מוכרחה להיות. אין לי איזו משאלת לב שתקרה קטסטרופה או אמונה טרוצקיסטית שכמה שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב. הבעיה היא שהיום כל העולם נשאב למציאות קטסטרופלית, ולא נראה שזה ייעצר - למרות כל הניסיונות לעשות שלום, כמו ז'נווה. אני שולל את המסמך הזה מכיוון שהוא מוחק את הר הבית, ומעביר את הריבונות עליו לערבים. ברוך השם, לאהוד ברק לא היה האומץ או הדחף ההתאבדותי לעבור את הסף הזה. אבל אני אגיד לך על ז'נווה דבר אחד חיובי: המסמך הזה לפחות לא פוסט-ציוני, כי הוא נותן מקום להגדרה עצמית של העם היהודי".

ויס הוא אבי המושג פוסט-ציוני, שקשה לדמיין את השיח הישראלי העכשווי בלעדיו. הוא השתמש בו לראשונה במאמר שכתב ב-74' על העדרם של גיבורים וגבורה בספרות העברית (התפרסם בכתב העת "עמודים"). זה היה שנתיים בלבד לאחר המהפך הרעיוני שעבר עליו, מן הקצה השמאלי של התנועה הדתית-לאומית אל האגף הימני שלה.

בתחילת שנות ה-70 השתתף ויס, עם פרופ' אריאל רוזן-צבי המנוח, בהקמתה של תנועת "עוז לשלום", הנקראת היום "נתיבות שלום". "אני במקור איש שמאל", מאשר ויס. "אני לא אומר את זה כמו חזיר שמראה את הפרסות שלו, זה באמת ככה. אין ספק, למשל, שהאנרכיזם שלי נובע מהאונה השמאלנית במוח שלי. הצד הימני רק מכוון את העוצמות האלה. עד היום אני מתנגד למפלגות דתיות, למרות שהצבעתי כל חיי למפד"ל ורק בבחירות האחרונות הצבעתי לברוך מרזל".

אחרי חתימת הסכם אוסלו הקצין ויס את התבטאויותיו נגד הממשלה, וחודש לפני רצח רבין אף עתר לבג"ץ בקריאה להעמיד לדין את יצחק רבין ושמעון פרס על בגידה בארץ ישראל. יומיים אחרי הרצח היכה ויס על חטא וכתב ב"דבר ראשון": "חשבנו שמגידופים לא מתים... רצח ושפיכות דמים, שהם גם הלבנת פנים, הם ההידרדרות האנושית הקיצונית ביותר, שאסור לה להתרחש לעולם... ההתבטאויות שלי - נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד... יפשפש כל אחד במעשיו הוא, ויראה עצמו חייב וחברו זכאי".

היום הוא נשמע כמי שחזר לסורו, ודבק בתיאוריית הקונספירציה: "אין לי שום בעיה עם מה שכתבתי לפני רצח רבין, כל זמן שלא חוקרים את פרשת אבישי רביב ואת תרומת החטיבה היהודית בשב"כ, יימח שמה וזכרה, לרצח".

אנחנו עם סגולה

ויס, בן 58, אב לחמישה וסב לשבעה, גדל ברמת גן ולמד בתיכון הדתי צייטלין בתל אביב. בצה"ל שירת בנח"ל ואחרי השחרור למד משפטים בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב וספרות באוניברסיטת בר-אילן, שבה החל ללמד בשנת 1973. את הפרידה שלו מן השמאל של התנועה הדתית-לאומית הוא מייחס לשירות מילואים שעשה בקיץ 72' בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"מ).

"הייתי עוזר של סמל שהיה מדביק מפות, וראיתי את הצבא במערומיו", הוא מספר. "ראיתי את ההעתקות בבחינות של הקצינים בפו"מ, את הניוון בחדר אוכל סגל, האכילה מתוך סרוויסים, ההפרדה בין קצינים לחיילים - אלה דברים שלא הכרתי כששירתתי בנח"ל. ראיתי את הנהנתנות, השחיתות, הנסיעות עם הפילגשים לשארם א-שייח, זה מה שהיה בראש שלהם. לא ככה תיארתי לי את הצבא. לכן אני אומר שהספר 'עם, מאכל מלכים' של יצחק לאור הוא ספר חשוב. אני אומר בעקבותיו: צבא כזה, צבא זימה - לא רק שהוא לא יכול לנצח, אסור לו לנצח. זה לא יהיה צודק אם הוא ינצח".

אחרי המילואים, הוא מספר, חזר הביתה ובמשך חודשיים הסתגר וקרא 50 רומנים מהספרות העברית, כל יום משמונה בבוקר עד 11 בלילה. "לא מצאתי בספרים אפילו התייחסות חיובית אחת לגיבור או לגבורה בקרב. גם משה שמיר מזדהה עם הדמויות הרחמניות, ולא עם האחרים: הבוקים, הביצועיסטים והצברים, שהם המקבילה למג"ב או הדרוזים של היום. אז הבנתי שהספרות העברית חולה, וגורמת נזק תרבותי וביטחוני עצום למדינה. המציאות החלולה בהוויה הישראלית היא הדומיננטית, ולכן לא ייתכנו מושגים של גבורה וגיבור. במציאות אגואיסטית, במציאות של פירוק, לא יכולה להיות אהבה - למולדת, לאשה, לאל. ואם אין ייעוד ותכלית, אין גם גיבור".

באהבת המולדת של ויס כרוכים יחד בית המקדש, הסנהדרין והמלוכה. "היום מה שיש לנו זה לא דמוקרטיה, אלא אוליגרכיה שרוצה לנהל את העם", הוא אומר. "אני מאוד נגד גלובליזציה: מי שמנהל את ישראל זה הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, בג"ץ, הפרקליטות. זה לא דמוקרטיה, זה זיוף. בעניין הזה יש לי מלחמה משותפת עם הערבים, כולל הפלשתינאים, נגד ארצות הברית".

מה ישתנה אחרי שתבוא הגאולה?

"כשתבוא הגאולה, אני מניח שאנשים ימצאו תוכן רוחני פנימי. לא יהיה רעב ללחם, אלא לדבר השם. התחרות לא תהיה על היצרים האלמנטריים, אלא על החוכמה והארת הפנים. לא תחרות כלכלית כמו היום, שגורמת לאנשים להיות גזע קין".

במישור הכלכלי-החברתי, הוא אומר, לא נטש את עמדותיו השמאליות. כשבקיץ נדון הצורך לפטר מרצים צעירים מהמחלקה לספרות עם ישראל בבר-אילן, הציע ויס שהוא ומרצים ותיקים אחרים יוותרו על חלק ממשכורתם כדי להשאירם. מקור המוטיווציה החברתית שלו מצוי באמונה הדתית, והוא מדבר במונחים דתיים על הרוע שבקפיטליזם העולמי והגלובליזציה, שהוא רואה בהם קוטב מנוגד ליהדות.

יחסו של ויס ליהודים ה"לא אותנטיים", כלומר החילונים, מורכב. מצד אחד, הוא משוכנע כי הם מעכבים את הגאולה משום שאינם מקיימים מצוות. מצד שני, אין לו ספק כי גם החילונים הם בכלל עם סגולה. "אני לא מחפש לסקול סוטות", הוא אומר. "כמו שאמר ישו: 'סלח להם כי הם אינם יודעים את אשר הם עושים'. לצערי, אנשים רואים בעם סגולה מושג גזעני, מתנשא. התקשורת והאקדמיה לוקחות את זה לכיוון נאצי. זה ניצחון היטלר, מפני שהשתייכות לעם היהודי היא לא עניין של ביולוגיה - הרי כולם יכולים להתגייר".

אשמת הרבנים

בתיאום מראש קבע ויס לאותה שעה ראיון שהבטיח לצוות של ערוץ טלוויזיה גרמני, והוא משיב לשאלות המראיין על אנטישמיות בבליל של עברית מצוינת, אנגלית בינונית וגרמנית מזעזעת:

"ככל שישראל חלשה ומוותרת יותר, יש יותר אנטישמיות. אחרי מלחמת ששת הימים היתה הכי פחות אנטישמיות בעולם, כי אז כיבדו את היהודים. אילו היינו תקיפים עכשיו, אז גם הערבים היו מכבדים אותנו, כמו בתקופת השומר. השומרים היו רודפים אחרי פרדה גנובה עד עבר הירדן - היום יש מאה אלף מכוניות גנובות אצל הפלשתינאים. אם אתה מוותר עליהן, זה מוכיח שאתה לא אדם.

"האירופאים עדיין מתנהגים כפראים כלפי היהודים, אבל גם ליהודים יש חלק גדול בעולם הזה. לצערי, היהודים מלבים את האנטישמיות בצורות שונות. אני חושב את השמאלנים לעלובי נפש, אני מרחם עליהם. מסכנים. הם מהגורמים הגדולים ביותר לאנטישמיות. הלוואי שהם יעשו תשובה".

הוא לא מרוצה יותר מן המצב בחברה הדתית. "העניין הדתי נהיה מסחרה, בגלל העסקנים של המזרחי. הרבנים של המפד"ל הם אנשים כנועים, עלובי נפש (במובן החיובי של המלה, נוחים לבריות) - עם אנשים כאלה אי אפשר להגיע רחוק. המנהיגים של המפד"ל מטריפים את דעתי. יש להם את השבב הדפוק במוח, את הצ'יפ הכנוע של הדוסים. אני לא ראיתי את שאול יהלום נשכב נגד החפירות של הערבים בהר הבית, שהופכות אותו לאבק. אפילו אנשי השמאל, עוז, יהושע ויזהר, עתרו לבג"ץ נגד החפירות, לצד רשות העתיקות. אין חילול השם גדול יותר מאשר הסכמת ברק, שרון ונתניהו לחפירות בהר הבית - הם מוחקים את שרידי המקדש. איך לא תהיה אנטישמיות כשרואים יהודי זבל כאלה?"

אחרי כל אלה, מפתיע לגלות שהקבוצה המרגיזה אותו ביותר היא דווקא הקהילה החרדית. "הכאב-לב הכי גדול שלי זה הסקטוריאליות והניסיון לשמור על ההגמוניה של הליטאים ושל מועצת גדולי התורה ושל הרב עובדיה. הם היו חייבים, בניגוד לרצונם, ליצור פורום של דיון הלכתי משותף יחד עם הספרדים ועם רבני הציונות הדתית. ואין לך חטא - הרבה יותר גדול מאוסלו וז'נווה - שיביא שואה על העם היהודי כולו כמו ההעדר של פורום מרכזי שדן בהלכות, סנהדרין.

"אני לא מתייחס לעניינים מאגיים: סמכות תורנית מרכזית היא תנאי קיומי-פיסי להישרדות העם היהודי. כל עליית מפלגת שינוי, מדיניות ההגירה, העובדים הזרים והעולים הלא יהודים - זאת אשמתם של הרבנים. הם נהנים מכספי המדינה, וכמו שישעיהו ליבוביץ אמר, זה נגמר ביחסים כמו שהיו לכוהנים עם אחאב ואיזבל".

זוועת הפמיניזם

ויס מוכן להכיר בטוהר כוונותיהם הפוליטיות של כמה מיריביו הרעיוניים, למשל עמוס עוז. "אין לו כוונה פלילית", הוא אומר. "הוא חושב שהוא מייצג את העם היהודי הכי טוב שהוא יכול". אבל הסובלנות שלו לדעותיו של עוז נעצרת בכתביו. "בעיני, הוא בראש ובראשונה מפתה קטינות. הספרים שלו מלאים היקסמות אירוטית זולה, מסוגננת. כמו שברוך קורצווייל כתב על 'מיכאל שלי': חנה גונן מסוכנת יותר מכל צבאות ערב ביחד - בגלל קידוש הכניעה הפסיכולוגית והאירוטית. היא מבטאת את רצון הקורבן להיבעל על ידי כוח דורסני: כושים, ערבים, ספרדים. חנה גונן היא אשה מאוד מסוכנת, כי היא מכשירה את הבוגדנות ונותנת לגיטימציה לספק את היצרים בכל מקום".

מכאן, הוא אומר, מתחיל "הסיפור של תנועת ארבע אמהות, וכל הפמיניזם. כלומר, שהגבר הישראלי הוא וריאציה של מיכאל גונן הסריס, והערבים לא סריסים. הפמיניזם הוא דבר איום ונורא, סדום. זה יהרוס את העולם שהאשה מאמצת תכונות של אוטונומיה, שררה, והיא רועצת את כל העולם: גם את החברות שלה, גם את המשפחה, כולם. אני רוצה את האשה כאלת הרחמים ואלת הפריון, לא כאלת הציד. תהיי אמא, ולא רודנית. הפמיניזם זה הרס התא המשפחתי והרס הצדק".

צדק, כידוע, הוא מושג שיש עליו מחלוקת. רבים חושבים שהוא נעצר במחסומים, אבל ויס משוכנע שהם טועים: "אם לא היתה האכזריות והבהמיות הזאת של משמר הגבול, גולני, הדרוזים והבדואים - לא היינו מתקיימים. זה אנשים שאני מקיא עליהם, אבל רק בזכות הפרענקים והרוסים והחרדים אנחנו עדיין עם. אילו היינו רק קוראי 'הארץ' והדוסים, לא היינו מתקיימים. העם היהודי היה צריך לעבור שינוי אישיותי, לקחת חרב ולהרוג, פשוט כדי לשרוד. ואין מה לעשות, באכזריות יש משהו סיטוני, והפרט סובל גם אם הוא חף מפשע. אני לא חושב שצריך לעכב זקן חולה כליות, אבל חייבת להיות מדיניות של מחסומים, מפני שאם הצנחנים יתנהגו כמו נקבות ועל הצבא ישתלטו 'ארבע אמהות', אנחנו אבודים. על זה בדיוק מדברת הסיסמה, החילונית דווקא, של 'גאון ונדיב ואכזר'".

ואולם אותה אכזריות, על פי ויס, אינה מוצדקת כשקורבנותיה הם יהודים ממחנהו. "ההתעללות ביהודי חברון של חטיבת היהודים בשב"כ, יימח שמה וזכרה, היא בלתי נסבלת", הוא מתקומם. "מה שהם עשו לנעם פדרמן, כתבתי על זה מכתב למופז. פה אני מתחבר לשמאל בצורה חזקה - אין דבר כזה מעצר מינהלי. זה לא אמצעי ענישה. יש לך ראיות, אז תשפוט אותו".

למרות הדברים שאמר על האכזריות ההכרחית במחסומים, לא שנאת פלשתינאים מניעה את ויס. הוא מגלה שאינו חש קרבה נפשית לתורת כהנא, וב"דרך המלך" אף כתב: "נכון הוא שהיהודים, ובפרט השלטונות בכל הממשלות, לא נהגו בערבים כשורה. השפילו אותם, הפלו אותם ללא צורך ולפעמים התעמרו בהם... הפתרון הוא להיות אנושיים במובן היהודי העמוק, גם כלפי יהודים וגם כלפי ערבים, ופירושו לאהוב גם את האח וגם את הגר-תושב, ולשנוא את האויב".

מחסומים כן, גדר הפרדה לא. למה? "היהודים, או היהודונים, הם כמו בת יענה", אומר ויס. "הם חושבים שאם הם יתחבאו מאחורי גדר וישמיעו קול של גזר, אז יהיה בסדר. אבל המטרה האמיתית של הגדר היא אחרת: ליצור גטו יהודי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ