בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואהבת לקרנפך כמוך

הצגה

תגובות

תיאטרון נוצר מציג "קרנפים" מאת אז'ן יונסקו. תרגום, עיבוד ובימוי: אבישי מילשטיין. תפאורה: מושיק יוסיפוב. תלבושות: בלה חבצקין. מוסיקה: יובל מסנר. וידיאו: אריאל עפרון. תאורה: ג'ודי קופרמן

"קרנפים" של אז'ן יונסקו, שנכתב לפני כיובל שנים, הוא דוגמה ייחודית של יצירה מהמאה ה-20 שהפכה לדימוי השגור, ואפילו שחוק, גם בפי מי שמעולם לא שמע על המחזה או על יונסקו. והמשל על עיר שכל תושביה הופכים לקרנפים סובל בימינו מעוד שתי בעיות: האחת היא שבתודעתנו אנחנו יודעים שלהיות קרנף זה נורא, כי ראינו את התוצאות ההיסטוריות והפוליטיות המזוויעות (הנאציזם או הקומוניזם, בעיקר, אך לא רק); והבעיה השנייה, הנובעת ממנה, היא שזהו למעשה מחזה על ההיקסמות האנושית מהקרנפים (שהיו יכולים, אגב, להגיש תביעה ייצוגית נגד יונסקו על פגיעה בשמם הטוב). ואת זה קשה להגשים על הבמה.

לכן גדול שבעתיים ההישג של אבישי מילשטיין, המעבד, המתרגם והבמאי, שהצליח למצוא את המפתח הנכון למחזה שהיה למשל חבוט. בעבר התפעלתי לא פעם מיכולת הפקתית מרשימה ביותר של מילשטיין בתיאטרונו זה, בחלל המיוחד של הקומה השנייה של בניין תיאטרון "אלהמברה" ביפו. אבל בדרך כלל גם ההתמודדויות הרפרטואריות המעניינות שלו התפרקו בגלל רעיון לא מגובש או משחק לא מספיק טוב.

הפעם זה עובד, וזה יוצא מן הכלל. מילשטיין עיבד את המחזה והעביר את כל התרחשותו לחלל של מאחורי הקלעים של תיאטרון, המעלה על בימתו (במה שנראה על מסכי טלוויזיה) הצגה בשם "קרנפים" של יונסקו, בתלבושות מוגזמות וגרוטסקיות. בכך עשה "הזרה" לדימוי, ואיחד תמונות במקומות שונים לחלל אחיד ומשכנע. הקרנות וידיאו על קיר אחורי ועל מסך פרספקס, מוסיקה (חיה ומוקלטת) ותלבושות הממקמות את ההצגה בצרפת של שנות ה-50 (כולל דימויי התקרנפות מרשימים), תאורה מצוינת - כל אלה יוצרים מציאות בימתית, שעל רקעה משכנע מאוד תהליך ההתקרנפות האנושי שעובר על הגיבורים. והעיקר, הדימוי הופקע ממשמעויותיו הפוליטיות (אם כי הן ממשיכות להתקיים) והפך לסיפור על ההתבהמות האנושית האוניוורסלית (ולכן גם הלוקאלית), שהתיאטרון, שבימתו היא המקום האחרון שבו ניתן לראות עדיין אדם חי, רוטט, פוחד ואנושי, הוא המפלט האחרון מפניה.

המחזה לעתים מסביר עצמו מדי, ולא כל השחקנים מצליחים לשאת במעמסה, למרות מגויסותם, אבל בעיקר נפלאים בעיני שלושה: נטלי שילמן כדייזי פיוטית ושברירית, יגאל זקס בתמונת התבהמות מצמררת, ועופר זוהר, באיזו "זומביות" כמעט ילדותית, מאוהבת בעצמה ושחוחת כתפיים. בעיני זה היה מרתק. כמעט נס בתיאטרון פרינג', המחיה דימוי מרתק ומזכיר כמה חשוב שיש בעולם אמנות כמו תיאטרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו