בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוח הסבל

תוכנית האירוח הסנסציונית של אופרה וינפרי נחשבת נחותה בגלל עיסוקה המתמשך באונס, השמנה, בגידות ועוני. אבל לפי ספרה החדש של הסוציולוגית אווה אילוז, האשה המצליחה ביותר בעולם הבידור האמריקאי אחראית דווקא למפעל תרבותי חדשני ורב השפעה

תגובות

תוכנית הטלוויזיה של אופרה וינפרי, שנחשבת במשך שנים רבות לתוכנית האירוח המצליחה והמשפיעה ביותר בטלוויזיה האמריקאית, היא מוצר ירוד. זו תוכנית המושתתת על מציצנות, פולשת לחיים הפרטיים של אנשים, מרדדת את הדיון הציבורי, וכל מטרתה לעשות הון ממצוקה ומרגשות של אנשים.

ואולי ההיפך הוא הנכון? מול הביקורת האוטומטית כלפי התרבות הפופולרית בכלל והטלוויזיה בפרט, מציעה הד"ר אווה אילוז מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית גישה אחרת. לפי אילוז, אופרה וינפרי הקימה מפעל תרבותי חדשני ורב השפעה. היא יצרה פורמט טלוויזיוני, שמתייחס לבעיות המרכזיות של האדם בחיים הפוסט-מודרניים - פירוק המשפחה, אובדן הזהות והקושי לגבש חיים עצמאיים ובעלי משמעות - וגם סיפקה בו מסגרת לפתרונן. מהבחינה זאת, קובעת אילוז, "ז'אנר תוכניות האירוח בנוסח וינפרי תרם לתרבות המאה ה-20 את מה שתרם הז'אנר הספרותי של הרומן למאה ה-18".

לא עדה של אידיוטים

בספר חדש ומרתק, Misery" Winfrey and the Glamour of "Oprah, שיצא לפני חודשיים בארצות הברית (בהוצאת אוניברסיטת קולומביה בניו יורק), מתמקדת אילוז בעלייתה המרשימה של וינפרי, ומסבירה את עקרונות הצלחתה הייחודית - כיצד מי שהחלה את דרכה כאשה שחורה, שמנה, לא יפה ולא זוהרת היתה לאדם העשיר ביותר בתעשיית הבידור האמריקאית. אבל ספרה של אילוז (שכבר מועמד לפרס אקדמי בארצות הברית, בתחום הכתיבה על תקשורת) חשוב לכל מי שעוסק בתרבות, לא רק בזכות הסיפור המעניין של וינפרי עצמה, שנפרש בו.

בדומה לשני ספריה הקודמים שהתפרסמו בעברית בשנים האחרונות ("התרבות הקפיטליסטית" בהוצאת האוניברסיטה המשודרת ו"האוטופיה הרומנטית" בזמורה ביתן) אילוז מצליחה בספרה החדש להאיר פגמים בולטים בביקורת הרווחת, ולהציע עקרונות חדשים לבחינת התרבות הפופולרית. "מפריעה לי ההנחה היסודית של מבקרים רבים, שצופים וצרכנים הם בסך הכל עדה של אידיוטים שטופי מוח, ושהתרבות הפופולרית היא רק זירה של מניפולציות שיווקיות", היא אומרת.

אבל האם הטלוויזיה הפופולרית אינה מונעת ביסודה מהרצון להרוויח כסף?

"יש בוודאי מוטיווציה כזאת. אבל זו בעיני גישה לא מעניינת שאינה מלמדת הרבה. אחד הדברים שהכי מרתיעים אותי בלימודי תרבות - וזה חריף במיוחד בישראל - הוא הנטייה של חוקרים לגשת לתרבות הפופולרית עם אנג'נדה פוליטית ברורה. כך הם מוצאים במושא הביקורת את מה שיצאו לחפש בו מלכתחילה".

אילוז קראה 100 תמלילים של "התוכנית של אופרה וינפרי", צפתה בתוכנית ברציפות במשך שנה וחצי של שהות בארצות הברית, קראה 20 ספרים שעליהם המליצה וינפרי בפינת "מועדון הספרים של אופרה וינפרי", ותריסר ספרי עזרה עצמית שנדונו בתוכניות השונות. היא גם קראה עשרות מאמרי ביקורת על וינפרי, שורה של ביוגרפיות על חייה, 15 גיליונות של המגזין שלה, "O Magazine", שנוסד בשנת 2000, ומאות מכתבי צופים שנשלחו לאתר שלה באינטרנט.

מרכיבים בולטים בסיפור האישי של וינפרי - ילדות במשפחה מפורקת, היותה קורבן להתעללות מינית והמאבק המתמיד שלה בהשמנה - מוכרים למיליוני הצופים של התוכנית, וזאת, לפי אילוז, תמצית העניין. וינפרי נולדה להורים לא נשואים, ואת שנות ילדותה ונעוריה איפיינו מעברים רבים בין הבתים של סבתה, אמה ואביה (בשלוש מדינות - מיסיסיפי, ויסקונסין וטנסי). וינפרי סיפרה לקהל שאמה מעולם לא חיבקה אותה ואף פעם לא אמרה לה, "אני אוהבת אותך".

כפי שסיפרה בהזדמנויות שונות, וינפרי החליטה שהסופרת השחורה הגדולה מאיה אנג'לו היא אמא בשבילה. "אני אוהבת אותה בכל לבי. יש משהו בינינו. כלומר, אמא היא לא דבר שעשוי רק משחלות ומרחם", אמרה בראיון. החוויה הזאת של חיים במשפחה ביולוגית מפורקת, המשותפת למשפחות אפריקאיות-אמריקאיות רבות, וההכרה שאפשר ליצור משפחה אלטרנטיווית מתוך בחירה, הן מהמוטיוויים המרכזיים בתוכנית האירוח שלה.

מפגש בין אלימות, אשמה והנאה

גם גילוי עריות ואלימות בתוך המשפחה, נושא שחוזר ועולה בתוכניות שלה, קשור לביוגרפיה הנודעת של וינפרי. עוד לפני שהגיעה לגיל 14 נאנסה על ידי בן דוד שלה, נוצלה מינית בידי דוד שלה, וברחה מהבית. קבל עם ועדה היא סיפרה על האירועים האלה וגם חשפה את המאפיין השכיח ביותר של החוויה: רגשות מעורבים של בושה, אשמה ועונג. התוכניות שלה בנויות פעמים רבות על מפגש דומה בין אלימות, אשמה והנאה.

באחת התוכניות בנובמבר 1988, וינפרי העלתה על הבמה עגלה מלאה ב-31 ק"ג של שומן בקר - והכריזה כי זהו המשקל המדויק שהשילה מגופה במשך שנתיים של דיאטה, מאז שתוכניתה עלתה לאוויר לראשונה. המאבק המתמיד של וינפרי בהשמנה הוא עוד נושא שהיא אינה חדלה להעלות בתוכניותיה.

אילוז מדגישה כי בניגוד לפטיש הרזון שמקיימים רוב כוכבי הקולנוע והטלוויזיה האמריקאים, וינפרי חושפת כל העת את המאמץ הרב - וחסר התוחלת - הכרוך בניסיון להשיג את אידיאל היופי המקובל. וכן, היא קושרת בתוכניותיה בין ההצלחה לרזות ובין סוגיות של ביטחון עצמי ואהבה עצמית, ומתעלמת מעניינים של סגנון חיים - תפריטים דיאטטיים ומשטר של כושר גופני - שמאפיינים בדרך כלל את העיסוק בהשמנה.

אילוז כותבת שזאת תבנית ההצלחה הייחודית של אופרה: היא בנתה את עצמה כ"איקונה אוטוביוגרפית"; כאשה שהתגברה - מול מצלמות הטלוויזיה - על הבעיות הקשות שהן מנת חלקן של נשים רבות כל כך בימינו: דימוי עצמי נמוך, התעללות מינית, בעיות אכילה, קשרים רומנטיים כושלים. בדיוק משום כך היא כל כך אהודה. "בעצם, הבנייה שלה ככוכבת כרוכה בפירוק מתמיד של הסטריאוטיפ של כוכבת", כותבת אילוז ומוסיפה: "הסלבריטאות שלה נבנתה על הצבת מראה מול עולם ההצלחה הגברי; מראה הפוכה, שמשקפת את המחיר שנשים משלמות על תבניות ההצלחה הגבריות".

הסכנה שבסודות

בסיפור החיים שלה - שבנתה בטלוויזיה ושהטלוויזיה היא חלק ממנו - אופרה מנתצת בכוונה מחיצות בין הזירה הפרטית לזירה הציבורית. מתוך החוויה המשפחתית הקשה שלה הבינה וינפרי כי שמירה על פרטיות וסודיות - המצווה הליברלית להפריד בין הזירה הפרטית לזירה הציבורית - בעצם מסכנת מאוד את חייהן ושלומן של נשים רבות.

ברוח המטיפים בכנסייה השחורה, שעל ברכיהם גדלה, ובאמצעות לשון הטיפול הפסיכולוגי - שפה שהפכה שגורה בקרב המעמד הבינוני האמריקאי - אופרה מביאה לזירה הציבורית סוגיות פרטיות ואישיות, שעד ל-15 השנה האחרונות נחשבו לא ראויות לדיון ציבורי. היא גם מביאה לקדמת הבמה אנשים שבעבר לא נחשבו ראויים להיכנס לזירה הציבורית - נשים מוכות, נידונים למוות, הומואים, עניים, נשים שמנות, נבגדים, ילדים. ובאמצעות דוגמה אישית היא חוזרת ומראה כי כל אדם עשוי להתגבר באופן אישי על המכשולים שעומדים בדרכו.

הביקורת הרווחת היא שאופרה וינפרי עשתה מיליונים מהנוסחה שלה, כלומר שהיא מיסחרה מצוקות אישיות. את מתארת אותה כאדם המונע מתוך רצון להשפיע על החברה ולתקן עוולות.

אילוז: "אני לא מתכחשת לעובדה שווינפרי עשתה הון מהתבנית הבידורית. אני רק מציעה למבקרים לשים לב להפרדה השרירותית שהם עושים בדרך כלל בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה. מי שהמציא את המסחור של הסבל האנושי והחיים הפרטיים הוא פרויד ולא וינפרי".

ומה בדבר מציצנות?

"מציצנות היא חדירה לעולם הפרטי של האדם ושאיבת הנאה מסבלו. החדירה לפרטיות היא לא עניין רע בהכרח - יש בה דווקא ממד משחרר. גם ההנאה האסתטית מסבל אינה מאפיין ייחודי של תרבות נמוכה. כדאי למבקרים לשים לב לכך שגם בספרות היפה והקאנונית שהם מכבדים יש מקום מרכזי להנאה מסבלם של אנשים".

המבקרים מתנשאים

לקראת סוף הספר, אילוז מותחת ביקורת על המודל התרבותי של וינפרי. היא נרתעת מן המוטיב החוזר בתוכניות שלה - הטענה שאנשים יכולים להפוך כל צרה וכל סבל לשיעור ולרתום אותם לצורך צמיחה. כמו הדמויות המגוחכות ב"קנדיד" של וולטר, וינפרי מתעקשת בעצם שהסבל אף פעם אינו סבל לעצמו, אלא הוא תמיד פתח לשיפור ולתיקון. אילוז אומרת שבכך משטיחה וינפרי את הסבל הפרטי, והופכת את כל הסיפורים הפרטיים לזהים, חסרי מאפיינים ייחודיים, ולכן בעצם חסרי משמעות.

ובכל זאת, אילוז מדגישה, התרומה של וינפרי לתרבות היא עמוקה ומכרעת. ותוכניות האירוח שיצרה הן הרבה יותר ממכשיר סתמי לעשיית כסף. סוציולוגים, טוענת אילוז, צריכים להשתית את ביקורת תרבות על עיקרון שדומה לעקרון הטיפול הפסיכולוגי: רק כשהמטפל מבין את עולם המושגים של המטופל הוא יכול להציע לו ביקורת מועילה. באותה מידה אין טעם ואין אפשרות לבקר מבחוץ, ומתוך התנשאות, את הצופים, הצרכנים והמייצרים של מוצרי התרבות הפופולרית. צריך להתייחס ברצינות לכוונות של השחקנים במגרש התרבותי.

"אני לא יכולה לנתק את הכתיבה שלי על קפיטליזם ועל תרבות פופולרית מהעובדה שאני כל כך נהנית לקנות בגדים ולראות טלוויזיה", היא אומרת. "אני לא רוצה להסתפק בתשובה הפשטנית, שאני נהנית רק משום שאני אובייקט שטוף מוח של הכלכלה הקפיטליסטית".

לדברי אילוז, היא מנסה למצוא דרך ביניים בין שני קצוות של ביקורת התרבות. הכלכלנים מהימין משוכנעים שצרכנים הם יצורים רציונליים שיודעים היטב מה הם רוצים ובוחרים לפי הרצון המושכל שלהם. הסוציולוגים משמאל, לעומת זאת, טוענים שצרכנים אף פעם אינם יודעים מה הם רוצים ותמיד נתונים למניפולציות. "בין שתי הקריקטורות האלה, אני מנסה לעמוד על מאפיינים של תרבות, מתוך ניסיון ללמוד מה באמת האנשים רוצים וממה הם נהנים".

נראה כי בישראל הדמות של אופרה וינפרי אינה מצליחה להדהד כפי שהיא מצליחה בארצות הברית, בבריטניה, באפריקה ובאסיה. האם זה קשור לנושאים שהיא מעלה?

"קשה לי לענות על זה בלי לדעת בדיוק אילו החלטות קיבלו ערוצי השידור הישראליים. יכול להיות שהיא לא מצליחה כאן מסיבות פרוזאיות של שעות שידור לא מתאימות. ויכול להיות שזה רק עניין של שפה - באנגליה, למשל, היא מאוד מצליחה. אולי התוכניות שלה מחייבות הזדהות מיידית, והתרגום הוא מחסום".

אבל האם הפורמט שלה עשוי להצליח בישראל?

"אין סיבה שלא, אבל אולי בעוד שנים אחדות. אם אני לא טועה, רק בארבע-חמש השנים האחרונות התחילו לדבר כאן בציבור על עניינים כמו גילוי עריות ואלימות נגד נשים. כשווינפרי התחילה לדבר על המשפחה מנקודת המבט של הקורבנות שלה - בסוף שנות ה-80 - זה נעשה על קרקע פורייה בארצות הברית, על רקע הביקורת הנוקבת שמתח הפמיניזם האמריקאי על מוסד המשפחה. בישראל, אידיאל המשפחה עדיין מאוד חזק. וינפרי גם משתמשת הרבה בשפה טיפולית ואילו אצלנו, המעמד הבינוני-הנמוך שסובל גם הוא מהתפרקות המשפחה מדבר אולי עדיין בשפה יותר דתית. אבל הסוגיות האלה מטרידות ישראלים באותה מידה, ויש להניח שהן יקבלו ביטוי בתרבות הפופולרית".

אילוז אומרת שאפשר לראות הדים לנוסחה של וינפרי פה ושם בתוכניות שונות בישראל. "בתוכנית של יהורם גאון, למשל, יש התעסקות באיחוי של קשרים מפורקים, כמו אצלה. ורדה רזיאל ז'קונט - שהיא ההיפך המוחלט מאופרה - מצליחה מאוד בתוכנית רדיו שכולה וידויים על כישלונות אישיים, כמו העיקרון שמנחה את אופרה". אבל, לשיטתה של אילוז, כנראה אין בתרבות הפופולרית הישראלית כוכב שמונע כמו אופרה וינפרי מתוך רצון לפעול לתיקון העולם בתחום החברתי והמוסרי והוא גם בעל שיעור קומה כשלה.



אופרה וינפרי. בנתה את עצמה כ"איקונה אוטוביוגרפית" שהתגברה על דימוי עצמי נמוך, התעללות מינית, בעיות אכילה וקשרים רומנטיים כושלים


אווה אילוז: "אני לא יכולה לנתק את הכתיבה שלי על תרבות פופולרית מהעובדה שאני כל כך נהנית לקנות בגדים ולראות טלוויזיה. אני לא רוצה להסתפק בתשובה הפשטנית, שאני נהנית כי אני אובייקט שטוף מוח של הקפיטליזם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו