בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעם חיסולים היו האמצעי האחרון. היום הם נעשים בסיטונות

בעבר היה מוסכם שלא מתנקשים בהנהגה הפוליטית, שמשתמשים בנשק ההתנקשות בחסכנות ואם מתנקשים, לא מודים בכך. בשנים האחרונות ישראל התנערה מכללי הזהירות והחיסול נהפך למדיניות. הניסיון מוכיח שלכל חיסול וחיסול היה מחיר כבד

תגובות

התנקשויות וחיסולים אינם אמצעי חדש של קהילת המודיעין בישראל אבל במשך שנים, לפחות עד שנות ה-70, השימוש בו נחשב כנשק של המוצא האחרון שיש להפעילו במינון נמוך ובאורח מושכל. לזהירות הזאת, אומר בכיר לשעבר במוסד, שני טעמים חשובים: "ראשית, מודיעין אינו חברת רצח בע"מ נוסח המאפיה. אבל חשוב יותר, מדיניות של התנקשות יכולה להיות חרב פיפיות. מה שאתה עושה ליריבים שלך הם יכולים לעשות לך". מטעם זה במיוחד גובשה כבר בשנות החמישים הערכה כי מוטב שלא להתנקש במנהיגים של מדינות אויב.

החריג הכמעט יחיד היה בעת ההכנות למלחמת סיני באוקטובר 1956. בדיונים לתיאום מבצעי המלחמה בין אמ"ן לקציני מודיעין בריטים וצרפתים נדונה האפשרות להתנקש בחיי נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר. היוזמים היו בעיקר הבריטים. התוכנית לא יצאה אל הפועל ולמעשה לא הגיע אפילו לשלבים מעשיים.

עם זאת, היו מקרים שבהם לא היסס המודיעין הישראלי, בהנחיית הדרג המדיני, לבצע חיסולים, לרוב של מי שנחשבו למטרות "בעלות ערך" - אנשים שחיסולם יפגע קשה ביכולת המבצעית. כך, ביולי 1956 אישר ראש אמ"ן אז, אלוף יהושפט הרכבי, את חיסולו של קולונל מוסטפה חאפז, שהיה מפקד המודיעין הצבאי של מצרים ברצועת עזה ואחראי לשיגורם של הפידאין (המסתננים) מרצועת עזה לישראל. הוא חוסל באמצעות חבילת נפץ שהוסתרה בספר ונמסרה לו על ידי סוכן כפול מצרי.

השימוש במעטפות נפץ נהפך לכלי מרכזי בשנות ה-60, בעיקר בהתנקשויות במדענים גרמנים, שחלקם שירתו בעבר את המשטר הנאצי ושהיו קשורים לייצור נשק מתקדם במצרים. הם הוזהרו קודם לבל יקחו חלק בייצור נשק, באמצעות מסע ההפחדה ואיומים שניהל ראש המוסד אז איסר הראל. אלה שלא נרתעו נהפכו מטרה להתנקשות. משום שלמוסד לא היתה אז יחידת מבצעים, נאלץ הראל לגייס לעזרתו את יחידת המבצעים של השב"כ שבראשה עמדו צבי מלחין ורפי איתן, והם נעזרו גם בשירותיה של יחידה מבצעית קטנה אחרת של המוסד שהונהגה בידי יצחק שמיר. במבצע "דמוקלס", שהחל באוגוסט 62' וארך כמה חודשים, חוסל בידי המודיעין הישראלי ד"ר היינץ קרוג, מנהל של חברת קש מצרית בשם "אנטרא" ממינכן, שהיתה מעורבת במיזם לבניית טילים במצרים. ניסיון התנקשות נוסף, בד"ר האנס קלייווכטאר, נכשל משום שנשקם של המתנקשים מהמוסד לא פעל. במקביל לירי שלחו מומחי אמ"ן והמוסד מעטפות נפץ למדענים גרמניים נוספים שעבדו במצרים, באמצעות סוכן ישראלי שפעל במצרים, וולפגנג לוץ (שכונה המרגל על הסוס).

רדיפת המדענים באה על סיומה רק כשראש המשלה אז, דוד בן גוריון, חשש לפגיעה ביחסים עם גרמניה. הראל נאלץ להתפטר ומחליפו, מאיר עמית, גרס שקודמו הפריז בהערכת הסכנה ממיזמי הטילים והנשק הבלתי קונוונציונאלי של מצרים. בשנים הבאות העדיף עמית לבנות ארגון מודרני שפועל על פי היגיון, לא על פי הרגש; שיחדל להתעסק במבצעים מיוחדים מסוכנים שהתרומה שלהם לביטחון זעומה, אם בכלל, ושיתעסק בעיקר באיסוף מידע ובקשרים עם ארגונים עמיתים בעולם. ואכן, בשנים הבאות לא היתה למודיעין הישראלי מעורבות כלשהי במבצעי חיסולים.

ועדת אקס

נקודת המפנה שהחזירה את החיסולים לשימוש היתה מלחמת ששת הימים, שאחריה קיבל המאבק בטרור הפלשתיני, הן בשטחים הן מחוץ לגבולות המדינה, מקום גבוה בסדר העדיפויות של המודיעין הישראלי על שלוש זרועותיו. אבל קו פרשת המים היה רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. בעקבות הרצח הורתה ראש הממשלה אז, גולדה מאיר, לראש המוסד צבי זמיר לצאת למבצע חיסולים נרחב נגד כל מי שהיה קשור, במישרין או בעקיפין, לרצח הספורטאים.

זמיר הטיל את המשימה על מייק הררי, ראש אגף "קיסריה", יחידת המבצעים המרכזית של המוסד. זאת היתה הפעם הראשונה בתולדות המודיעין הישראלי שהוטל עליו "פרויקט" של חיסול לשם חיסול, ולא מבצע חד-פעמי אלא מסע שיטתי נגד עשרות. אז גם נקבע דפוס הפעולה שמשמש בסיס להחלטות עד היום. המודיעין הרכיב רשימה - היום זה היה נקרא "בנק" של מטרות לחיסול. הוקמה ועדה מיוחדת ומצומצמת של שלושה שרים, שכונתה "ועדת אקס", שלה היתה הסמכות לאשר את בקשותיהם של ראשי המודיעין למבצעי חיסול. ועדת אקס התייעצה קודם לאישור ביועץ המשפטי לממשלה שפעל כבית דין של איש אחד, שגזר דין מוות על החשוד.

היתה זאת הפעם הראשונה שהמניע למדיניות ההתנקשויות היה, בעצם, נקמה. אף שהוא הוסווה במלים רמות כמו "הרתעה" ו"סיכול עתידי" של פעולות טרור, היה ברור שהיצר לנקום את דמם של הישראלים היה מניע חשוב ביותר בהחלטה. בקהילת המודיעין ואף במוסד קמו מתנגדים לא מעטים להחלטה, בין השאר משיקולים מבצעיים - אם נהרוג בהם, הם יהרגו בנו. ואכן, ארגוני הטרור הפלשתינים פצעו את איש השב"כ צדוק אופיר בבריסל והרגו את חברו ברוך כהן במדריד בינואר 1973. היו מי שהתנגדו גם משיקולים עקרוניים: המודיעין אינו צריך להיות מעורב במלחמה מלוכלכת נוסח המאפיה.

מבצע החיסולים השיטתי בא לקיצו ביולי 1973 בלילהאמר שבנורווגיה, כאשר אקדוחני המוסד טעו בזיהוי ובמקום לירות בעלי חסן סלאמה שנחשב למוח המתכנון וקצין המבצעים של "ספטמבר השחור", הארגון שביצע את הרצח במינכן, הם ירו למוות במלצר מרוקאי, אחמד בושיקי.

אבל המחדל בנורווגיה לא הפסיק את השימוש בההתנקשויות אלא רק האט את הקצב. הכישלון הציב שאלות נוקבות: האם כדאי בכלל לחסל? ואם כן את מי? אף שלא ניתנו תשובות חד משמעיות, הרי במעין הבנה בשתיקה גובשה הגישה שלפיה אפשר להתנקש בנסיבות מסוימות, אבל השימוש בנשק ההתנקשות חייב להיות זהיר, מושכל ונדיר: רצוי להתנקש אך ורק במנהיגים בכירים של ארגוני טרור, אלה שנחשבים לאנשי מבצעים שמותם יפגע קשות ביכולת המבצעית של הארגון, וכאשר זה נעשה, רצוי לא לקחת אחריות על ההתנקשויות כדי שישראל לא תצטייר כמדינה שמשתמשת בשיטות טרור וכדי שלא יינזקו יחסיה עם מדינות אחרות, כמו שקרה עם נורווגיה ועם ירדן לאחר הניסיון הכושל לחסל את איש החמאס חאלד משעל ב-97'.

ועדת המשנה למודיעין ושירותי הביטחון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת חקרה את ניסיון ההתנקשות במשעל, ובמארס 98' פירסמה הודעה חסרת תקדים שבה נאמר בין השאר כי "במשך שנים ארוכות לא גיבשו ממשלות ישראל מדיניות למלחמה בארגוני הטרור, המושתתת על חשיבה יסודית ועל קו הגיוני רציף ועקבי", וכי "בהעדר משנה סדורה לפעילות נגד הטרור, קיבל מרכיב התגובה לפיגועים משקל רב ומזיק"

מרכיב התגובה אכן היה הבסיס למאמצים לחסל, בין השאר באמצעות מעטפות מורעלות, את וודיע חדאד שהיה אחראי לכמה ממבצעי הטרור הראוותנים של שנות ה-70, כולל חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה; גם מבצע "אביב נעורים" באפריל 73', שבו חוסלו בביירות שלושה מפקדים בכירים של הפתח. הנחה נוספת דיברה על כך שאפשר ואולי אף רצוי, להתנקש במנהיגים של ארגונים קטנים שלמעשה הם "ארגון של אדם אחד". לגישה זו יש הצלחה אחת וכישלון אחד. זוהר מוחסיין מנהיגו של ארגון "אל-סעיקה" הפרו-סורי מת בנסיבות מסתוריות בריוויירה הצרפתית ב-1979 ומותו הביא מכת מוות על ארגונו. לא כך במקרה של פתחי שקאקי. באוקטובר 1996 הוחלט על חיסולו של מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, בהנחה שהדבר ישים קץ ליכולתו של הארגון הקטן שלו, בין היתר משום שמי שעתיד היה להחליפו, עבדאללה רמדאן שלח, נחשב בלתי יעיל וחסר כישורי הנהגה. ההנחה התבדתה. שלח התגלה כבעל יכולת והג'יהאד האיסלאמי בעזה הפיק כמה מפיגועי ההתאבדות הקשים בשנים האחרונות.

עלות מול תועלת

השיקול המרכזי, שתמיד הובא בחשבון בדיונים בין הדרג המודיעיני והביטחוני לדרג מדיני, הוא של יחסי עלות-תועלת. אם התנקשות תביא לתגובות נגד קשות מצד ארגון הטרור, הרי ששכר החיסול ייצא בהפסדו. כנראה שהשיקול הזה נשכח כשחוסל מזכ"ל החיזבאללה עבאס מוסאווי בדרום לבנון ב-1992, או שההערכה שהניעה את האחראים היתה שגויה. תגובת החיזבאללה היתה קטלנית: שני פיגועים של מכוניות תופת בבואנוס איירס, נגד שגרירות ישראל ונגד בניין הקהילה היהודית, שבהם נהרגו יותר ממאה בני אדם ורבים נפצעו.

התלבטות אחרת נשהעסיקה את המחליטים בישראל היתה סוגית מחליפו של המחוסל - האם היורש לא יהיה גרוע ומסוכן יותר. בדיעבד אין ספק שרבים בקהילת המודיעין סבורים שההחלטה לחסל ב-1988 את חליל אל-וואזיר, סגנו של ערפאת שכונה "אבו ג'יאהד",היתה שגויה. אבו ג'יאהד היה אחראי על ניהול האינתיפאדה הראשונה שהתחילה ביוזמה מקומית ספונטנית והתקווה, שהוכחה כתקוות שווא, היתה שמותו יביא לדעיכת ההתקוממות בשטחים. בדיעבד ברור לרבים כי מותו פער חלל עמוק בהנהגה הפלשתינית והותיר את ערפאת לבדו, ללא עצה של אסטרטג מוכשר ובעל שיקול דעת פרגמטי, וללא מחליף ראוי.

תמיד, גם בשיאן של מלחמות החיסול, היתה מעין הסכמה שבשתיקה שלא פוגעים במנהיגים הבכירים "הלאומיים". פה ושם אמנם היו חריגים, כמו התכנון הכושל של החזית העממית להתנקש בחיי דוד בן גוריון בעת ביקורו בסקנדינוויה בסוף שנות ה-60, או התכנון להרוג את יאסר ערפאת באמצעות ירי של צלף או בהפצצה מהאוויר בעת המלחמה בלבנון ב-1982. אבל ההבנה הזאת, כמו רבות אחרות התנפצה מול גל האלימות של האינתיפאדה השנייה שהתחילה באוקטובר 2000. החזית העממית הרגה את שר התיירות רחבעם זאבי והשב"כ גמל בחיסולו של אחד ממנהיגי החזית, אבו עלי מוסטפה.

הדבר הבולט ביותר בשנים האחרונות הוא שלמעשה נשכחו ונזנחו כל הנחות היסוד בדבר השימוש בהתנקשויות: מנשק של המפלט האחרון הפך החיסול לאופציה הזמינה ביותר ומשימוש מושכל וזהיר עברה המערכת לשימוש גורף וסיטוני. השינוי הזה פגע קשות בעוד יסוד פסיכולוגי במהותו: המסתורין שאפף מבצעי התנקשות קודמים והטיל מורא בעצם נדירותם ותחכומם, התפוגג ברגע שהחיסול נהפך למעשה שגרתי, שמעיד יותר מכל על הדרך הארוכה שצה"ל ומערכות הביטחון והמודיעין עשו מנועזות ויצירתיות לקיבעון מחשבתי.



קברו של יאסין בעזה. המסתורין שאפף מבצעי התנקשות קודמים והטיל מורא בעצם נדירותם ותחכומם, התפוגג ברגע שהחיסול נהפך למעשה שגרתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו