בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה ורודה מדי

צ'רצ'יל איש חזון. מדינאי. היסטוריון

תגובות

ג'ון לוקץ'. מאנגלית: אריה חשביה. הוצאת שוקן, 173 עמ', 73 שקלים

ג'ון לוקץ', היסטוריון אמריקאי ממוצא הונגרי, הוא סופר פורה ביותר. זהו ספרו ה-24 במספר, ושניים מתוך ספריו כבר עסקו בהיבטים שונים של הקריירה של צ'רצ'יל. לוקץ' מציין מראש שספרו זה - שחלקים רבים מתוכו התפרסמו כבר במקומות אחרים - "איננו לא ביוגרפיה, ואף לא מחקר מדעי", אלא הוא מבקש להאיר "היבטים פחות ידועים או לא מוערכים של צ'רצ'יל". הדבר נכון רק בחלקו. רוב ההיבטים שלוקץ' מציין, אם לא כולם, מוכרים היטב: "צ'רצ'יל לומד" הוא תחום שנחרש היטב. אולי בצדק הוא מדגיש את ההתהפכות הדרמטית במזלו של צ'רצ'יל ב-1941-1940, כשבריטניה עמדה לבדה, וצ'רצ'יל, בהביאו לידי ביטוי מלא את כישוריו הרטוריים המעולים, עודד את העם הבריטי, השרה מרוחו על העולם החופשי והציל אותו מהברבריות הנאצית.

אלה היו החודשים שהעלו את צ'רצ'יל על מסלול של "סופרסטאר" ברקיע הבינלאומי, מעמד שהוא עדיין מחזיק בו, ובצדק. חודשים אלה הם עמוד התווך בספרו של לוקץ'. אך מה היה לפני ומה בא אחרי עלייתו של צ'רצ'יל לגדולה? לוקץ' תולש מתוך חייו של צ'רצ'יל כמה וינייטות שנועדו להציגו כ"מדינאי בעל חזון" וכ"היסטוריון" מלומד. תיאורים אלה מכילים אמנם גרעין של אמת, אבל הם אינם מספרים את האמת ההיסטורית כולה.

לוקץ' אינו מתעלם מכישלונותיו של צ'רצ'יל - מגליפולי להודו ולמשבר "ויתור על הכס" (של המלך אדוארד השמיני; צ'רצ'יל היה נגד), לפיאסקו בנורווגיה וביוון במלחמת העולם השנייה ועוד - אבל מרגע שמנה אותם הוא מניח אותם בצד, ומדלג עליהם לאורך כל הספר. לוקץ', שמעיד על עצמו שהוא מעריץ של צ'רצ'יל - עמדה מכובדת בהחלט - למעשה חיבר עבורו שיר הלל. מטבע הדברים יש בכך הצגה מסולפת של האיש הדגול.

לוקץ' מדגיש הדגשה יתרה את הימים ההרואיים, עמוסי המשברים, של מאי-יוני 1940, ימי הפינוי מדנקירק ונפילתה של צרפת; ואת יחסיו של צ'רצ'יל עם סטלין ועם רוזוולט. הוא מנתח באופן כללי את האירועים הדרמטיים האלה ואת ההתנגשויות בין האישים, אבל מותיר אבנים רבות לא הפוכות, וכך, הסקירה הפנורמית שלו מיטשטשת. להלן כמה דוגמאות.

בניגוד למה שכתב צ'רצ'יל בזיכרונותיו, כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה היו בממשלתו חברים שלא היו אדישים לרעיון של הסדר עם היטלר. גם הוא התפתה לכך, לזמן קצר. מפיו של צ'רצ'יל נרשם ש"אם נצליח לצאת מהבוץ הזה באמצעות ויתור על מלטה ועל גיברלטר וחלק מהמושבות באפריקה, אקפוץ על ההזדמנות". הוא העמיד את הסיכויים להסדר כזה על אחד לאלף, סיכון גבוה מדי אפילו למהמר מושבע כמוהו. צ'רצ'יל התעשת עד מהרה וקרא לממשלתו לקול תשואות רמות לעמוד איתן, ולא להידרדר "במדרון החלקלק" של כניעה שתוליך לשליטתה הבלתי נמנעת של גרמניה על אירופה ולאובדן מעמדה של בריטניה כמעצמה. שלא כדרכו, עצביו לא עמדו לו לרגע קט, כשנטה "לקפוץ על ההזדמנות", אבל זה קרה!

בעניין יחסיו של צ'רצ'יל עם סטלין: מן המפורסמות היא שצ'רצ'יל היה לוחם אנטי-בולשוויקי ותיק. אבל כשברית המועצות נכנסה למלחמה, צ'רצ'יל, פרגמטי כדרכו, הכיר בה מיד כבעלת ברית במאבק משותף לחיים או למוות. אבל איזו מין בעלת ברית?

כזו שיש לתת בה אמון או שיש לגשת אליה בלב חושש? צ'רצ'יל נע בין שתי הנטיות. יחסיו עם סטלין התחממו והתקררו. כשהיה מרוחק מסטלין, ונחשף לדיווחים על לטישת העיניים הסובייטית אל מזרח אירופה ומרכזה, עלו לפני השטח כל חושיו האנטי-קומוניסטיים המושרשים היטב. הוא נהג להשוות את הקשר עם הסובייטים לתנין: "כשהוא פותח את הפה אינך יודע אם הוא מנסה לחייך או מתכוון לאכול אותך" (לוקץ' מצטט שלא כהלכה את ההערה הצ'ר'ציליאנית הטיפוסית הזאת). ואולם כשנפגשו דבקותו של צ'רצ'יל ב"תיאוריה ההיסטורית של האישים הדגולים" קנתה לה שליטה. הנה שני אישים דגולים שיכולים להחליט - ואכן יחליטו - על גורלותיהם של יבשות ושל עמים. "המסמך המלוכלך" המפורסם שלהם, "הסכם האחוזים" שחילק את הבלקנים לאזורי השפעה, ידוע היטב. כבר בסתיו 1944 הם שיתפו פעולה בחלוקת גרמניה לאזורים ולקטיעתה של פולין שלפני 1939. כפי שצ'רצ'יל ניסח זאת בסגנונו הייחודי: פולין "תנוע מערבה" (לנהר האודר) כמו חיילים שמצמצמים רווחים", ואפשר להוסיף, כמו שסטלין תמיד תיכנן. ביאלטה היה צריך רק לסגור את הפרטים הפורמליים. כשחזר הביתה מיאלטה ספג ביקורת קשה: קריאות על "פייסנות" נזרקו לחלל האוויר, וכדי להדוף את הביקורת הוא אמר לחברי ממשלתו, בהצהרה יוצאת דופן, ש"צ'מברליין המסכן האמין שהוא יכול לתת אמון בהיטלר. הוא טעה. אבל אני אינני חושב שאני טועה ביחס לסטלין".

אין הדברים נאמרים כדי להאשים את צ'רצ'יל ב"פייסנות". הוא פשוט פעל כפי שכל פוליטיקאי אחראי צריך לפעול: לבחור אחת מבין אלטרנטיבות רעות. מאחר ששאלת גירושו של הצבא האדום מהטריטוריות הללו לא עמדה על הפרק, לצ'רצ'יל לא היתה ברירה אלא להשלים עם הבלתי נמנע. ציניקנים יאמרו, וצ'רציל היה מסכים בלי כל ספק, ש"נוכחותם של 6.5 מיליון חיילים סובייטים חיזקה את תביעותיהם של הסובייטים".

בדרכם, יחסי צ'רצ'יל-רוזוולט לא היו מסובכים פחות. צ'רצ'יל - אמו היתה יורשת אמריקאית עשירה - היה מחויב לסולידריות של העמים-דוברי-אנגלית. אבל סנטימנטים הם עניין אחד ואינטרסים לאומיים הם עניין אחר. ה"יחסים המיוחדים", אשר יקרו כל כך ללבו של צ'רצ'יל, היו "מיוחדים" הרבה יותר בשבילו מאשר בשביל רוזוולט. בעוד שצ'רצ'יל היה מכריז בגאווה כי לא התמנה לראש ממשלה כדי לפקח על התפרקות האימפריה הבריטית, רוזוולט היה מכריז באותה מידה של כובד ראש שהוא לא נכנס למלחמה כדי לשמר את מה שהיה בעיניו מוסד ויקטוריאני מיושן, וצ'רצ'יל נציגו הדיקנסי האותנטי. מכל הסיבות האלה, שתי הדמויות הכריזמטיות ומלאות החיים האלה נהנו זה מחברתו של זה. "כיף גדול להיות באותו העשור אתך", אמר רוזוולט לצ'רצ'יל המאושר.

אולם היו אלה יחסים סוערים, מבותרים בריבים קשים והתפייסויות חמות. הם נחלקו בדעתם בנוגע להודו, להונג קונג, למזרח התיכון, ולטיבו של העולם הכלכלי שלאחר המלחמה. במיוחד בנוגע לעיתוי של פתיחת החזית השנייה, ההחלטה האסטרטגית האנגלו-אמריקאית המכרעת של המלחמה.

האמריקאים רצו לקדם את פתיחתה. צ'רצ'יל, רדוף במראות מרחץ הדם של מלחמת העולם הראשונה, רצה לדחות את פתיחתה עד שיוכל להיות בטוח בנפילתה העתידית של גרמניה. עוד במאי 1944 - חודש לפני הפלישה לצרפת - הוא ביקש עיכוב, וטען שמוטב יהיה לחזק את המערכה בים התיכון ובאיטליה, פרויקט הטיפוחים שלו, שבסופו של דבר לא נשא הרבה פרי. אילו נעשה כרצונו של צ'רצ'יל, המפה של אירופה שלאחר המלחמה היתה נראית שונה לגמרי, ולא לטובת בעלות הברית.

האם הברית הצבאית האנגלו-אמריקאית החזיקה מעמד לאחר המלחמה, כדברי לוקץ'? כלל לא. בסתיו 1944 הבהירו האמריקאים, שלאחר הניצחון הם יסיגו את צבאותיהם מאירופה. צ'רצ'יל הגיב: "מי יעמוד בין שלגיה הלבנים של רוסיה לסלעיה הלבנים של דובר?". לא האמריקאים! הוא פיצה על כך בהחזרת צרפת למעמד של מעצמה, אף על פי שדה-גול היה ההיפך הגמור של רוזוולט. לא פחות שנויים במחלוקת היו הסכמי ה-Lend-Lease ("החכר והשאל"). הסכמים אלה איפשרו לבריטניה להחזיק מעמד במלחמה, אבל עם התקרב סופה היו האמריקאים נחושים בדעתם להפסיק את ההסכמים. צ'רצ'יל היה בטוח שפושטים את עורה של בריטניה בעודה בחיים, שהוא מישכן את עתידה של בריטניה. אבל הוא היה זקוק להסכמים אלה כמו שאדם גוסס זקוק לחמצן. בזמן שצ'רצ'יל ורוזוולט התמקחו על השלב השני של ההסכמים, צ'רצ'יל, שסבלנותו פקעה, ירק: "מה אתה רוצה? שאעמוד על רגלי האחוריות ואתחנן כמו פאלה (כלבו של רוזוולט)?". זו היתה סצנה משפילה מאוד.

יש להוסיף כמה מלים על התרשמותו של לוקץ' מצ'רצ'יל כהיסטוריון. צ'רצ'יל היה מחבר פורה (לא פחות מלוקץ' עצמו). הוא כתב, בין עבודות אחרות, את תולדותיהן (לכאורה) של שתי מלחמות העולם וביוגרפיות של אבותיו. אבל צ'רצ'יל גם היה פוליטיקאי פעיל, ופוליטיקה היתה התשוקה הגדולה של חייו. כל מה שכתב שיקף את הצורך שלו להצדיק את פעולותיו.

היה זה בלפור שאמר, לאחר קריאת "משבר עולמי" של צ'רצ'יל, שמדובר ב"אוטוביוגרפיה מזהירה שמחופשת להיסטוריה של העולם". מוריס אשלי, עוזרו של צ'רצ'יל, העיד שאמר, "תן לי את העובדות, אשלי, ואני אעוות אותן כרצוני באופן שיתאים לטיעון שלי". צ'רצ'יל עצמו הודה בכנות חיננית במתודולוגיה שלו: "זה הסיפור שלי", גילה על ספרו "מלחמת העולם השנייה", "לא היסטוריה".

מעט מהדברים הללו מוזכרים בסדרת המסות של לוקץ'. היום כבר לא מספיק להעריץ את צ'רצ'יל; כולנו יכולים לטעון לעצמנו את הכתר הזה. אבל צ'רצ'יל הוא היום דמות היסטורית ויש למקם אותו בפרספקטיווה היסטורית, בלי לפסוח על הפגמים. לוקץ' צייר דיוקן ורוד של צ'רצ'יל, נאה מאוד בדרכו, אבל אין בזה תחליף לביוגרפיה מקיפה של מי שבאמת היה אחד מגדולי המאה העשרים.

הביוגרפיה של צ'רצ'יל מאת פרופ' נורמן רוז "An Unruly Life" ראתה אור בהוצאת סיימון ושוסטר 1994



סר וינסטון צ'רצ'יל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו