בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט

מסמך מן הימים שהופעות תיאטרון ביידיש היו אסורות. תירגמה מיידיש והקדימה מבוא: רחל רוז'נסקי

תגובות

המאמר שלהלן התפרסם לראשונה ב-20 ביולי 1951, בעיתון ביידיש "לעצטע נייעס", והוא משקף את מצבו של תיאטרון יידיש, ובעיקר את היחס ליידיש בישראל באותה עת.

בפברואר 1951 קם בתל-אביב תיאטרון יידיש על שם אברהם גולדפאדן שבראשו עמדו שלושה שחקנים עולים חדשים: דוד הארט, ישראל סגל ונתן וולפוביץ'. כנדרש על פי החוק פנו השחקנים למועצה לביקורת סרטים ומחזות, וביקשו היתר להופיע. ואולם בעקבות ההחלטה מאוגוסט 1949, שקבעה שאין להתיר ללהקות מקומיות להופיע ביידיש אלא לאמנים אורחים מחו"ל בלבד, דחתה המועצה את הבקשה.

למרות זאת העלו השחקנים כמה וכמה הצגות, תחילה באולמות מתחלפים ואחר כך בגן "מגדל אור" בגבעת עלייה ביפו. הרפרטואר קצר הימים של התיאטרון כלל בין היתר את "הערשעלע אסטראפאליער", מאת משה גרשנזון, "מירה'לה אפרת" מאת אבא גורדין, "צוויי קוני לעמל" (שני קוני למל) מאת אברהם גולדפאדן "דאס גרויסע געווינס" (הזכייה הגדולה) מאת שלום עליכם ועוד. מאחר שהלהקה הופיעה ללא היתר, התייצב בכל ערב שוטר במקום ההצגה ורשם ללהקה דו"ח. בסופו של דבר, ב-1.7.1951, הוציא בית משפט המחוזי בתל-אביב, לבקשת שר הפנים, המועצה לביקורת סרטים ומחזות ומפקד מחוז תל-אביב של משטרת ישראל, צו על תנאי שאסר על להקת תיאטרון גולדפאדן להופיע. חברי הלהקה הפרו את הצו והמשיכו להופיע, ולכן הוגש כתב אישום נגד נתן וולפוביץ', שהיה הרוח החיה בקבוצה, והוא הועמד לדין בבית משפט השלום בחיפה בפני השופטת מרים שטרקמן-וילנסקי.

את הרשימה שלהלן כתב וולפוביץ' לאחר אותו משפט. מאחר שמסמכי בית משפט השלום מהתקופה הנדונה בוערו, אין אפשרות לעמוד על מידת הדיוק בתיאור שכאן. ואולם דומה שוולפוביץ' כלל לא התכוון להביא תיאור מדויק, וודאי שלא לעמוד על דקויות משפטיות.

מטרת הרשימה - יש להניח - היתה להציג בהומור ציני את היחס ליידיש בישראל של 1951, את האווירה המיליטנטית נגד תרבות יידיש ונגד כל מה שייצגה, ועוד יותר מכך - את הרגשות המורכבים של עולי מזרח אירופה, דוברי יידיש ונאמניה ואת התמודדותם עם היחס ליידיש במדינת ישראל.

מחבר הרשימה, נתן וולפוביץ', נולד בוורשה ב-1907. הוא קיבל חינוך עברי ואחר כך למד בבית ספר לרפואה. עקב התנכלויות אנטישמיות עזב את לימודי הרפואה ופנה לתיאטרון. הוא הופיע במסגרת "יונג טעאטער", ואף פירסם מאמרים בכתבי עת. את שנות מלחמת העולם השנייה עשה במחנה עבודה בברית המועצות. לאחר המלחמה שב לפולין, וב-1950 עלה לישראל. אף שידע עברית ניסה להקים תיאטרון יידיש וגם להיאבק על קיומו. לאחר שתיאטרון גולדפאדן נסגר, בסוף 1951, בעיקר מסיבות כלכליות, הופיע וולפוביץ' בתיאטראות עבריים שונים (בין היתר ב"הבימה" ב"הלוויה חורפית" של חנוך לוין) ואף גילם תפקידים בסרטים וביניהם "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון.

"הרשלה מאוסטרופולי" (הערשעלע אסטראפאליער) הוא אחד המחזות המפורסמים והפופולריים ביותר שכתב המחזאי והסטיריקן משה גרשנזון, יליד אוקראינה, שנהרג ב-1943 בעת שירותו בצבא האדום. מחזה זה היה מנכסי צאן ברזל של רפרטואר תיאטרון היידיש בברית המועצות, והיה זה אך טבעי שתיאטרון גולדפאדן בחר להעלותו בישראל.

ראוי לציין שימים ספורים לפני פרסום הרשימה ב"לעצטע נייעס", בעקבות עתירה של שלושת השחקנים לבג"צ, בוטל אותו צו על תנאי שהוציא בית המשפט המחוזי; אבל הפרשה לא הניחה לוולפוביץ' וככל הנראה היה לו חשוב מאוד לפרוק את הכאב ואת העלבון.

מערכת ה"לעצטע נייעס" המשיכה לעסוק עוד זמן מה בעניין, ופירסמה לצד פרטי פרשת תיאטרון גולדפאדן, גם מאמרי מערכת בעניין וכן רשימה קצרה מאת מקסים זאקאשאנסקי, שסיפר שהועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב על שסיפר בדיחה ביידיש במהלך הופעה בעברית, ונידון לקנס של עשרים וחמישה גרוש.

הופעת הבכורה שלי - בפני שופט

סמל המשטרה, המוביל אותי אל המשפט באשמת הצגת "הרשלה מאוסטרופולי" ביידיש, הוא גבר צעיר יוצא ליטא, האוהב תיאטרון יידיש אהבת נפש. רשמית הוא מתייצב מדי ערב בתיאטרון כדי לרשום דו"ח בגין העלאת הצגה ללא רשיון, אבל למעשה הוא מתכוון לצפות בהצגה. מיד משהוא מסיים לזמר את פזמונו הקבוע, ולצוות עלי להתייצב בתחנת המשטרה בבוקר יום המחרת, נגולה אבן מלבו, והוא נעשה לאחד הצופים.

היום מוביל אותי הצעיר הליטאי אל השופט. השופט ישפוט את הרשלה יקירנו על היותו בלתי חוקי... לעת זיקנה, נעבעך, היה הרשלה לפרטיזן, למסית ללא רשיון. העיקר שהרשלה סבר לתומו שמשתגיע הגלות המרה אל קצה, והוא יבוא לארץ-ישראל, יתאפשר לו - בין אנשי שלומנו - לפתוח את פיו. אך מתברר שדווקא בין הגויים יכול היה הרשלה לומר את דבריו, ואילו כאן בישראל רוצים לתלות מנעול על פיו.

אני חייב להתוודות. אני מרגיש קצת מוזר, כאשר אני מתייצב בפני השופט. הרי אני יהודי בשנות הארבעים לחיי, ומעולם לא ניצבתי בפני שופט כנאשם. אסיר - אם להודות על האמת - כבר הייתי, אבל לעמוד בפני שופט, חס וחלילה... היום הופעת הבכורה שלי.

השופטת דווקא נראית אשה סימפטית. אמנם פניה חמורי סבר, אבל זה מוצא חן בעיני. יש לי חיבה לפנים נשיים חמורים ונמרצים. היא נוטלת מידיו של הצעיר הליטאי את הדפים ומצווה עליו להציג את האישום. הסמל נראה כמי שכל העניין לא נוח לו, מגמגם מעט, ומדבר כמי שקפאו שד, עד שהשופטת מפסיקה אותו בכעס ונפנית לחקור אותי.

"אתה באמת מתכוון", היא אומרת לי, "להמשיך ולהופיע ללא רשיון? החוק אינו מעניין אותך?"

"חוקים", אני משיב לה, "מעניינים אותי מאוד. אלא שבארצנו אין חוק האוסר להעלות הצגות תיאטרון ביידיש".

מצב רוחה של השופטת מתעכר קצת והיא מתריסה נגדי: "אל תכניס פוליטיקה לבית המשפט".

אני משיב לה בנחת: "אם לדבר בבית המשפט על חוקים פירושו פוליטיקה, אנא אל תתרעמי".

רואה השופטת שאינני מקבל את דבריה, והיא שואלת אותי פתאום: "אילו בפולין היו אוסרים עליך להעלות הצגות ביידיש, לא היית מציית?"

"מילא", אני משיב, "בדעתו של מי בפולין עלה איסור כזה? אפילו גדולי האנטישמים לא חשבו על זה".

השופטת, שתהיה בריאה, אינה עונה. היא כותבת בזריזות משהו על הדף ונראית כמי שאינה מרוצה מהתשובה שלי. מילא, שופטת היא רק בן אדם. והרי גם אני איני מרוצה. הנה כל ימי דיברתי יידיש ושיחקתי בתיאטרון יידיש, ועכשיו אני שומע שיידיש אסורה, ממש כאילו יידיש היתה אופיום או איזה מזקקה מחתרתית ליי"ש. העיקר שבמשך כל שנות המלחמה הנחתי שכאשר הסיוטים יחלפו, אפשר יהיה לשאוף מלוא החזה את אוויר החירות, ליהנות מהתחייה הלאומית, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אבל, איך אומרים? "האיש במחשבות משתעשע ואלוהים בכולם מתעתע". מרוב שמחה על החירות הלאומית, על שנפטרנו מהאנטישמיות, מרדיפות היהודים ומשאר פורענויות, אני ניצב בבית משפט יהודי, ועומד למשפט פלילי בשם קולקטיב התיאטרון שלנו באשמת העלאת "הערשעלע אסטראפאליער" ביידיש.

נו, מה דעתכם על הפושעים הפליליים שלנו כאן בישראל?

השופטת היא אשה סימפטית. פניה - פנים טובים של אמא יהודייה, והייתי נשבע בזקן ובפיאות שאילו הייתי מפטפט אתה מעט, היינו בוודאי מגלים שיש בינינו קירבה משפחתית כלשהי.

אומרת לי השופטת היהודייה שאני מואשם בשתי עברות: על "הרשלה מאוסטרופולי" של אתמול ועל "שני קוני למל" שקדם לו. ביחד היא משיתה עלי קנס של עשרים לירות.

מילא, כאשר אבדנו אבדנו. העיקר שנחלצתי בעשרים לירות. אבל לקנס מוסיפה לי השופטת גם דברי מוסר. אין זה נאה מצדי, ועלי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל ללמוד עברית. הרי יש אולפנים שבהם לומדים עברית. ובכלל, איך אפשר לגרור את הגלות כולה לתוך ארץ-ישראל. ואז היא מוסיפה גם את הנמשל, שאם אפול שנית לידיה בשל אותה עברה, היא תשלח אותי למאסר...

הצעיר הליטאי, כלומר השוטר, מוביל אותי במורד המדרגות אל הקופה כדי לשלם את הקנס. הוא נמנע מלהביט בעיני. גזר הדין שבר אותו יותר מאשר אותי, והותיר - כך נראה לי - טעם חמוץ בפיו.

בדרכי חזרה לתל-אביב, מחייכים אלי מימיני הים ומשמאלי הכרמל. יישובים עם גגות אדומים רוחצים בירוק ובאור השמש. הכל שלנו, הכל יהודי, הכל לנו ומשלנו. הלב מתרחב, ואני מבקש לשכוח שאת עשרים הלירות הכמעט אחרונות שהיו לי, השארתי בקופת בית המשפט; שאין לי שיכון, ואני מתגורר בצריף, שגג הפח שלו גורם לי להרגיש כאילו הייתי כביסה לחה מתחת למגהץ. עולה חדש, נעבעך, הרחק מן הצלחת...

אבל, אתם רואים: האדם הוא ברייה משונה. מצד אחד לבי עולה על גדותיו וגואה ברגשות פטריוטיים, ואני רוצה לחבק את הכל בשתי ידי, אך מצד שני מתגרה בי השטן ולוחש באוזני: אוי נתן, נתן, שמת את עצמך ללעג. אתה עולה חדש, שנה בארץ, וללא שיכון. אמנם כן, העם היהודי נתן לך לא מעט, אבל מצד שני לקחו ממך עשרים לירות על שהצגת את הרשלה מאוסטרופולי ביידיש. ועכשיו כל שנותר לך הוא לעשות כמעשה הרשלה הטוב: להסב אל שולחן הגביר ולספר הלצות...

איך אתם אומרים? החיים הם כמו עוגת תפוחים. מכניסים לתוכה מכל טוב, ובסופו של דבר היא נשרפת בתנור.

הדברים הם חלק ממחקר על מעמדה של תרבות יידיש בישראל בשנים 1965-1948 הנמצא בכתובים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו