בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות, למתנחלים אין זכות קניין על בתיהם"

פליאה אלבק, "אם ההתנחלויות", גאה במאה היישובים שקמו על בסיס חוות הדעת שלה. "הם כמו ילדים שלי", היא מצהירה. אבל כבר כשהוקמו ידעה שמעמדם זמני ותוכנית ההתנתקות של שרון אינה מעוררת בעיניה בעיה משפטית. היום היא מוכנה לפינוי התנחלויות, אך רק בהסכם

תגובות

בתקופה שאריאל שרון היה אבי ההתנחלויות בשטחים, פליאה אלבק היתה אם ההתנחלויות. הוא העניק את הדחיפה והגיבוי הממשלתי לפרויקט ההתיישבות הצפופה בגדה המערבית, היא סיפקה את הכיסוי המשפטי, שאיפשר להכריז על מאות אלפי דונמים אדמות מדינה ולהקצותן למתנחלים יהודים.

24 שנים היתה אלבק מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בידיה הופקד הטיפול המשפטי בקרקעות השטחים. בתקופת ממשלות הליכוד חוות הדעת שלה היו תנאי הכרחי לאישור הקמתן של התנחלויות חדשות. דמותה התמירה, חבושת שביס, מסיירת בשטח בג'יפים ובמסוקים לאיתור הבעלויות על הקרקע, נכנסה לפולקלור של מפעל ההתנחלות הישראלי בשטחים.

"יש למעלה ממאה יישובים שבנויים על חוות הדעת שלי", היא אומרת בראיון ל"הארץ", יותר מעשר שנים אחרי פרישתה משירות המדינה. "תמיד כשבאתי לבקר בהם, הרגשתי שהם כמו ילדים שלי".

"התפקיד שהיה לי בעניין ההתנחלויות", היא מסבירה, "היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמת מדינה ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד דיבר אל לבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה".

למרות זאת, תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה ויוזמתו לפינוי התנחלויות אינן מעוררות בעיניה בעיות משפטיות. לדבריה, "יש אלמנט של זמניות" בהתנחלויות, מכיוון שהממשל הצבאי יכול להעניק למתיישבים זכויות חכירה על הקרקע רק אם הוא מתקיים בשטח. "אם יחול שינוי בהסדרים הפוליטיים והצבאיים, והממשל הצבאי ייפסק, תסתיים גם החכירה".

אין למתנחלים זכות קניין על בתיהם ושדותיהם?

"אין זכות קניין, כי היא ניתנה עם המגבלה שיכול להיות שיצטרכו להחזיר את הקרקע, אם יסתיים הממשל הצבאי".

לפי המשפט הבינלאומי, מסבירה אלבק, המדינה הכובשת חייבת לנהל את קרקעות המדינה וזכאית להפיק מהן פירות. אבל אסור לה לפגוע בעצם הרכוש, לא למכור אותו ולא להשמידו, אלא רק להשכיר אותו.

במבט לאחור, הדיבורים על התנתקות ופינוי מעוררים בך מחשבה שהכל היה לשווא?

"אם יפנו התנחלויות, ותמורת זה נקבל שלום אמיתי ויחסים טובים, זה היה קורבן שהיה ראוי להקריבו. אני מקבלת את העיקרון של ויתורים מכאיבים, אבל עליהם להתבסס על העיקרון של ויתורים משני הצדדים. רק ויתורים, בלי שלום, הם עידוד למלחמה. אם מפנים רק כי אנחנו חושבים שבזה נקטין קצת את פעולות האיבה בירושלים ובתל אביב, אני חושבת שרק נגדיל אותן, בכך שנראה שהן מצליחות".

הופתעת מהשינוי שחל בשרון?

"כשעמד לבחירה (ב-2001), שרון הצהיר שימנה את אהוד ברק לשר הביטחון ובעצם אמר שהוא רוצה את מדיניות ברק. אז הבנתי שאריק שינה את מדיניותו. זו לא היתה רמאות כלפי הבוחרים, כי הוא אמר זאת במוצהר ובגדול בתעמולת הבחירות". היא הופתעה, לדבריה, בעיקר מהכוונה לנסיגה חד-צדדית, למרות הלקח הבעייתי של הנסיגה מלבנון.

עובדות לפני מו"מ

אלבק זוכרת היטב את עבודתה עם שרון, שהיה יו"ר ועדת השרים להתיישבות בממשלתו הראשונה של מנחם בגין (1981-1977) והוביל את תוכנית ההתיישבות בגדה המערבית. היא השתתפה בכל ישיבות ועדת השרים. "שרון מאוד דחף את זה וניסה לקדם ולהקים הרבה הרבה התנחלויות", היא אומרת.

מה היתה האסטרטגיה שלו?

"הרצון שיהיו עובדות לפני מו"מ לשלום, שמי יודע מתי יבוא, והמחשבה שאיפה שאנחנו נשב (השטח יישאר בידינו). כמו במלחמת השחרור, שאיפה שגרו יהודים רוב המקומות נשארו בצד היהודי, ואיפה שלא, הם נשארו בצד הערבי".

אלבק מספרת ששרון היה "מי שדירבן וידע להיות מאוד פעיל", אבל מעולם לא הסתיר דבר מהממונים עליו. "להיפך, בגין היה בעד ההתיישבות היהודית, אבל מאוד הקפיד לא לפגוע בזכויות האדם".

עליית בגין לשלטון הציבה את אלבק, עד אז משפטנית בכירה אך אלמונית למדי בשירות הציבורי, בעמדת השפעה ייחודית. ממשלות המערך בשנים לאחר מלחמת ששת הימים נהגו להפקיע קרקעות של פלשתינאים מנימוקי ביטחון ולהקים עליהן התנחלויות. הליכוד שינה את המדיניות ודגל בהתיישבות יהודית בכל ארץ ישראל, משיקולים לאומיים ואידיאולוגיים ולא משיקולים ביטחוניים.

נקודת המפנה היתה בישיבה שבה התבקשה הממשלה לאשר את הקמת ההתנחלויות אריאל, תפוח וחומש. שר הביטחון, עזר ויצמן, הביא את התוכנית לממשלה עם צווים לתפיסת הקרקעות. בגין סירב. "הוא אמר, איננו הולכים בדרך של הפקעות. נאשר את היישובים בתנאי שאלה אדמות מדינה ובלי להפקיע מאיש - לא מערבים ולא מיהודים". בגין הטיל על היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, להכין חוות דעת על הקרקעות להתנחלויות המיועדות. ברק טילפן בערב לאלבק והודיע לה שהוא אוסף אותה מביתה למשרד. שם הטיל עליה לצאת במסוק צבאי לשטח ולהתרשם בעצמה מהמצב המשפטי של הקרקעות.

אחרי הטיסה ההיא היו עוד מסעות רבים, שבהן וידאה כי הקרקע המיועדת להתנחלות אינה מעובדת ונופלת בהגדרה של "אדמת מדינה". בתחילה הכינה אלבק טיוטות לחתימת היועץ המשפטי. אבל יורשו של ברק, יצחק זמיר, העביר לידיה את הסמכות. "פעם, כשכתבתי שאי אפשר וזו לא אדמת מדינה, זמיר אמר לי שאינו מעז לחתום ואם אני רוצה שאחתום בעצמי. חתמתי, וכך זה הוגש לממשלה. מאז עברו לבקש חוות דעת שלי".

כדי לממש את מדיניותו של בגין ולהקים התנחלויות על אדמות המדינה, היה צריך לאתר עוד ועוד קרקעות כאלה. המוצא המשפטי נמצא בחוק העותמני מ-1858, המשמש עד היום בסיס לדיני המקרקעין בישראל, בירדן וברשות הפלשתינית. מכיוון שרוב הקרקעות בגדה לא עברו הסדר ורישום מתועד בטאבו, הבעלות עליהן נקבעה בשיטה המסורתית, שהעניקה חזקה למי שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לכפרים ("מירי"). השיטה התאימה למאה ה-19, שבה התפרנסו הכפריים מהשטחים הסמוכים לבתיהם. הקרקעות שמעבר לטבעת המקיפה את הכפר הוגדרו אדמות מדינה ("מואת").

בחוק הטורקי היו כמה הגדרות לקרקע ה"מואת" - המקום שבו לא שומעים צעקת אדם מהבית הקיצוני בכפר, או מרחק של שני קילומטרים וחצי מקצה השטח הבנוי. "זו לא היתה המצאה שלי. הכרתי את החוק העותמני מעבודתי בפרקליטות ולא עשיתי שום דבר חדש, חוץ מלבדוק שזה לא שונה בדין הירדני (לפני מלחמת ששת הימים)", היא אומרת.

התוצאה היתה ששטחים גדולים הוכרזו אדמות המדינה והוקמו עליהם 90% מההתנחלויות בגדה. בהרצאה שנשאה ב-1985 אמרה אלבק שביהודה ושומרון יש כשני מיליוני דונמים של קרקעות מדינה וכחצי מיליון מהם אושרו להתיישבות יהודית. "למרות ששטח זה מהווה רק כעשרה אחוזים מהשטח הכולל של יו"ש, וכרבע מאדמות המדינה באזור זה, למעשה הוא גדול דיו לצורכי ההתיישבות היהודית לתקופה ארוכה", הסבירה.

הגישה הישראלית אינה מקובלת בקהילה הבינלאומית ונדחית על ידי ארגוני זכויות אדם. ארגון "בצלם", שפירסם דו"ח על "גזל הקרקעות" בהקמת ההתנחלויות, ציטט בהרחבה את אלבק והסבריה על אדמות המדינה כדוגמה למנגנון הביורוקרטי-המשפטי שפיתחה ישראל כדי להשתלט על קרקעות הגדה. מתנגדי ההתנחלויות רואים בבנייתן הפרה של אמנת ז'נווה הרביעית, האוסרת העברת אוכלוסייה לשטח כבוש. כל ממשלות ישראל מאז 1967 דחו את הפרשנות הזאת, בנימוק שהמתנחלים עברו לשטחים מרצונם.

אלבק גאה בכך שכל קביעותיה עמדו במבחן ועדות הערר והעתירות לבג"ץ. משקלן אף התחזק לאחר בג"ץ אלון מורה ב-1979, שדחה את טענת המדינה כי קרקעות הכפר רוג'ייב הופקעו מטעמי ביטחון. ראשי המתנחלים יצאו אז לשביתת רעב של 50 יום מול בית ראש הממשלה. לבסוף קיבלו הבטחה להקמת ההתנחלויות על אדמות המדינה, על בסיס התשתית המשפטית שבנתה אלבק.

תמיד בנעליים גבוהות

כבתו של ד"ר יצחק נבנצאל, מבקר המדינה בשנות השישים והשבעים, גדלה אלבק בלב הציונות הדתית. משפחתה המורחבת גרה בבית של ארבע קומות שהקים אביה בקצה הרובע היהודי בירושלים, מול הכותל המערבי, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. היא מספרת שאיש לא התעניין ברכוש הזה אז. הנוף מהחלון נראה כפוסטר תיירותי של ירושלים: הר הבית, הר הזיתים, ארמון הנציב, גיא בן הנום. בעלה, פרופ' שלום אלבק, הוא משפטן וחוקר תלמוד. שניים מארבעת ילדיה גרים בהתנחלויות מעלה אדומים וקדומים.

הרקע הדתי של אלבק יצר לה דימוי אידיאולוגי של פטרונית המתנחלים. זו לא היתה ידידות טבעית. הדווקנות המשפטנית שלה הפריעה בתחילה ליזמי ההתנחלות. "פעם הם התקיפו אותי קשות, ובמשך הזמן אולי ראו שמה שסביר אני אאשר ומה שלא, לא. גם להם זו נראתה דרך נכונה וזה נתן שיתוף".

אליקים העצני, מוותיקי מועצת יש"ע ומנהיגיה: "אלבק היא גאונית ולגאונים יש אופי מיוחד. היחסים אתה עברו התפתחות, ובסופו של דבר לא ראינו בה גורם עוין. הסתגלנו למגבלות שלה וייתכן שגם היא התקרבה אלינו. היא היתה מאוד קפדנית וגילתה רגישות מיוחדת לזכויות הערבים. הכביש שמוביל לביתי בקרית ארבע עושה עד היום עיקולים מסוכנים, בגלל שפיץ של כרם שעבר לידו".

הזדהית עם האידיאולוגיה של המתנחלים?

אלבק: "אם הייתי חולקת על המדיניות הזאת, לא הייתי יכולה לעשות את זה. כל ימי לא ראיתי קדושה בקו הירוק. לא מצאתי אותו בתנ"ך. גם בשביל הערבים, יפו וחיפה קדושות באותה מידה כמו שכם וטול כרם. אם רוצים שלום, המבחן איננו הקו הירוק, אלא חלוקת הארץ למדינת ישראל ומדינה פלשתינית. המקומות שבהם גרים ערבים יהיו למדינה פלשתינית, ואם מקימים התנחלויות באדמות מדינה שוממות, ממילא לא גרים שם ערבים ואפשר ליצור שם את הגבול". בעיניה, ההתנחלויות היו המשך טבעי של הציונות, שחתרה ליישב יהודים בארץ ישראל.

פעילותה הנמרצת של אלבק למען ההתנחלויות הציבה אותה על הכוונת של השמאל, גם בהיותה עובדת מדינה מקצועית. שקיעתה החלה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ב-1991, לאחר הדלפת מסמך פנימי שבו המליצה לדחות תביעת פיצויים של תושב חאן יונס שאשתו נהרגה בפעולת צה"ל. הנימוק: "התובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה".

ח"כ יוסי שריד ממרצ תבע אז לפטר אותה. דרישתו נדחתה, אבל אחרי חילופי השלטון וכניסת דוד ליבאי למשרד המשפטים סר חנה של אלבק. הדלפת מסמך פנימי שבו הטילה ספק בנאמנותו למדינה של ח"כ חיים אורון ממרצ, בגלל הצעתו לפצות נפגעי טרור יהודי, עלתה לה בהדחה פומבית מהתפקיד ב-1993. רק אחרי פרישתה יזמה הממשלה חקיקה גורפת להגבלת הפיצויים לפלשתינאים שנפגעו מפעולות צה"ל.

אלבק פרשה ממשרד המשפטים ועברה לפרקטיקה פרטית. היא עבדה כעורכת דין המתמחה בקרקעות. כשייצגה את תושבי רשפון מול מינהל מקרקעי ישראל, הרגישה שוב את חדוות העשייה הציונית. מייסדי המושב השתתפו ברכישת הקרקע בשנות השלושים, אך התעקשו לרשום אותה על שם הקרן הקיימת, "מתוך רעיון ציוני שהקרקע של ארץ ישראל תהיה בבעלות העם היהודי, שאותו מייצגת קק"ל. זו בדיוק הגישה של ההתנחלויות היום". לדברי אלבק, הלקוחות שלה ברשפון היו היחידים שזכו בעתירות נגד המינהל.

לפני כשנתיים חלתה בסרטן ומאז צימצמה מאוד את פעילותה, "מעשר שעות עבודה ביום לעשר שעות בחודש". בין המתקשרים לדרוש בשלומה היה גם הידיד הוותיק מימי הקמת ההתנחלויות, שנהפך בינתיים לראש הממשלה. "שרון טילפן כששמע שאני חולה", היא מספרת, "גם איחל בריאות וגם העלה זיכרונות. 'אני זוכר אותך תמיד הולכת בנעליים גבוהות', הוא אמר לי".



אלבק. "כל ימי לא ראיתי קדושה בקו הירוק. לא מצאתי אותו בתנ"ך"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו