שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון

אחרי מות / אל"מ דני וולף, 2004-1937

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר אורן
אמיר אורן

אלוף משנה (מיל') דני וולף (רהב), מבכירי הלוחמים, המפקדים הקרביים והמתכננים האסטרטגיים בצה"ל, מת אתמול בביתו שבמושב אורות והוא בן 66. וולף ייקבר במושב הולדתו הסמוך, באר טוביה, היום אחר הצהריים.

האלוף (מיל') ישראל טל, מידידיו הקרובים, תיאר אמש את וולף כמופת לאומץ לב צבאי, אזרחי - בעמידתו על דעותיו ועקרונותיו, גם במחיר קידום בדרגות ובתפקידים - וגופני. וולף נאבק לאורך מחצית משנותיו במחלה ממארת ובתופעות המינון המופרז של הקרינה שנועדה לכלותה.

"רציתי להיות דיוויד סטרלינג", אמר וולף לידיד אחר שעות מעטות לפני מותו, בהתייחסו למפקד הקומנדו הבריטי שנלחם במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

וולף לא מימש את חלומו; המטכ"ל, ובמיוחד הרמטכ"ל מוטה גור, בלמו אותו בדרכו למרחבי סוריה ועיראק, אך בשיא תפקודו, לפני שחלה, היה הבולט במפקדי הסיירות בצה"ל. סיירת "שקד", יחידה 424, שנלחמה תחת פיקודו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה ונאבקה בטרור ברצועת עזה, היתה היחידה המיומנת ביותר מסוגה, ברמה שעלתה אז גם על סיירת מטכ"ל.

כמפקד "שקד" היה וולף לאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מה שמפקד גדוד הצנחנים 890 שרון היה עשור וחצי לפני כן לרמטכ"ל משה דיין. למרות הסתייגות המטכ"ל, ביצעה בהצלחה "שקד" שתי פעולות גדודיות בגדה המערבית של התעלה ("סרג'נט" ו"ויקטוריה"), שהיו דגם בזעיר אנפין לצליחת התעלה מערבה באוקטובר 1973. שרון רחש לוולף חיבה והערכה נדירות, אך בעקבות מלחמת לבנון נותקו קשריהם ל-20 שנה, וחודשו רק בשבוע שעבר, כאשר וולף ידע - כי כך החליט - שימיו ספורים.

צבאית, היה וולף מזוהה עם 424; מדינית, עם 242 - החלטת האו"ם שקראה לשטחים תמורת שלום. אחרי שחרורו מצה"ל היה וולף פעיל מרכזי במועצה לשלום וביטחון, והטיף לפשרות מדיניות. בתגובה שלל ממנו הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, מינוי למפקד חטיבה במילואים. הפרשה העיבה על ידידותם של וולף ואיתן אך לא שמה לה קץ. איתן, שאינו מרבה בשבחים לגבורת הזולת, חרג ממנהגו בשבוע שעבר באוזני וולף.

וולף, מספר אישי 323132, התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בפעולות הגמול ובמבצע "קדש" שבמסגרתו צנח במיתלה. הוא נחשב לקצין חבלה מעולה ולמומחה ללוחמה זעירה. כרב סרן במלחמת ששת הימים הוביל, יחד עם דן שומרון, את חוד חטיבת הצנחנים בדרך לתעלת סואץ. יחידת הג'יפים שלו הסתערה על כוח חי"ר ותותחנים מצרי וירתה בהם מטווח קצר. על תעוזתו ומנהיגותו בקרב זה ובקרבות קודמים ברפיח ובעזה הוענק לוולף עיטור המופת.

אחרי מלחמת ששת הימים תיכנן וולף מבצעים מעבר לקווי האויב במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא היה מהבולטים ומהראשונים ביוזמי פעולות נועזות ומרוחקות, בעלות אופי אסטרטגי, במסגרות גדולות של עוצבות מוטסות. האלוף במילואים אברהם טמיר, שהקים את אגף התכנון במטכ"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, העיד כי וולף, מוח פורה ומקורי, הקדים אותו ואת עמיתיהם במיקוד החשיבה הצבאית בסיכונים קיומיים לישראל מ"המעגל השני" של עיראק ואיראן. כבר בסוף שנות ה-70 הטיף וולף לבניית יכולת לפגיעה במשטרים עוינים כמו זה של סדאם חוסיין, והתעמת עם מתנגדים בצה"ל ובראשם גור, שטענו כי ישראל תתקשה לעמוד במחיר האנושי של חללים או שבויים מאות קילומטרים מגבולותיה.

גור וקודמיו, חיים בר-לב ודוד אלעזר, נטרו לוולף טינה על זיהויו עם שרון, בהיותו אלוף בקבע ובמילואים. אלעזר התעלם מהמלצת שרון למנות את וולף למפקד החטיבה הצפונית בתעלה, בקיץ 1973. וולף היה משוכנע שאילו הוצב בתפקיד זה, לא היתה בגזרתו שאננות והלחימה בה היתה מתנהלת בשיטות ובתוצאות אחרות. בפרוץ המלחמה מיהר וולף לסיני מהמכללה לפיקוד ומטה, שם הדריך, והתמנה למפקד כוח סיור מיוחד באוגדת שרון.

בחברת מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד ומי שפעל עם וולף בעזה, יצא וולף למצוד אחר חוליות קומנדו וקציני תצפית קדמיים של הצבא המצרי, שהכווינו הפגזות על חבורת הפיקוד של שרון. בתום המלחמה סייע לטמיר לתכנן את הסכם הפרדת הכוחות בין צה"ל למצרים. "דני, שהכיר כל תלולית וכל נקיק, סימן על המפות במו ידיו את תוואי ההפרדה, שממנו התחיל תהליך השלום עם מצרים", אמר אתמול טמיר.

שלשום בערב, לאחר שהחליט כי הגיעה השעה לשים קץ לייסוריו שלא ניתנו עוד לשיכוך, ובטרם ייפגעו גם מוחו וראייתו מהסרטן שפשט בכבדו, בריאותיו ובאיברים אחרים, כינס וולף את משפחתו - רעייתו צביה, בנו אודי ובנותיו סיגל ודלית - לפרידה בסלון ביתם. ברקע היבהבו תמונותיו של ראש הממשלה, אריאל שרון, באירועי יום השואה. בצהריים טילפן אליו שרון ושמע ממנו שבחים להתנקשות בעבד אל-עזיז רנטיסי ותזכורת למשאלתו של וולף, להקפיד שצה"ל יישמר מפגיעה בילדים. הרג הילדים הפלשתינאים, אמר וולף תכופות, הוא כתם בל יימחה על מדי צה"ל ועל חליפות הממשלה.

סיפור חייו של דני וולף, שהסתיים ביום השואה, החל בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון. אביו, ד"ר יהודה וולף, החליט בו ביום להגר לישראל. ידידו של האב הזמין אותו להתארח בביתו בהגיע אנייתו לנמל תל אביב, ביוני 1933, ודוקטור וולף מיהר לחפש את הידיד. התברר שאיחר ביום: הידיד, ד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בערב הקודם.

דני - השם העברי "רהב", לכבוד הר בנגב שבקירבתו ניווט, נוסף לקראת שליחות לאפריקה - נולד אחרי ארבע שנים, בבאר טוביה, שם התיישב ד"ר וולף ונודע כרופא הדרום כולו. רעייתו היתה נוצריה. כשעמד בנם דני להינשא לצביה, הכבידה עליו משום כך הרבנות, עד שהובסה.

שלשום אזר וולף כוחות אחרונים וחייך בצטטו חברים - טל, איתן, אלי זעירא - שהחמיאו לו על כושרו לתיכנון יצירתי ולנחישות בביצוע. כלבתו מולי, שכבר עטתה עצבות כאילו חשה ברעה המתרגשת, יצאה אתו לטיול אחרון ליד ביתם. וולף שמר לאורחו הפתעה ראשונה. בבית המלאכה שלו, שם טרח בעבודות עץ, הכין במו ידיו, "מאורן קנדי", ארון קבורה. בנייתו הסתיימה לפנות ערב, שלשום.

מותו, אמר אז וולף, לא יבוא בדרך שתכביד על משפחתו, אלא "מהר, חזק ואלגנטי", כדברי חיים בר-לב על צה"ל במלחמת ששת הימים. בשעת בוקר מוקדמת, אתמול, לצלילי התמזורת הפילהרמונית בקונצרט של מוצרט, חדל משיחתו עם בנו, ונדם. אודי הזדקף והצדיע לו.

אמיר אורן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ