שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בשבחי הבטלה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לנה שילוני

הזכות לעצלות, מאת פול לפארג, אחרית דבר מאת ראובן מירן, תירגמה מצרפתית תמר קפלנסקי, הוצאת נהר, ספרים, 70 ,2004 עמודים

פול לפארג (1911-1842) היה עיתונאי ופעיל פוליטי, רופא ומייסד המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, וגם חתנו של קרל מרקס. מאחורי מידע תמציתי זה, המצוי באנציקלופדיה, מסתתרת דמות מרתקת, שראובן מירן מציג באחרית הדבר לספרון הזה. לפארג נולד בקובה. מצד אביו היה סבו צרפתי-אירופי וסבתו מולאטית אפרו-קובנית, ואילו מצד אמו היה סבו יהודי וסבתו בת האיים הקריביים. אביו היה צרפתי ואמו מולאטית מסן דומינגו. אך טבעי הוא שמי שצמח בסביבה כזאת לא יגדל להיות בורגני קונפורמיסט. כבר בהיותו סטודנט לרפואה בצרפת הצטרף לפארג למתנגדי המשטר הקיסרי. הוא כתב בעיתונים שמלאניים, היה פעיל בארגונים סוציאליסטיים, נרדף, עבר לאנגליה, הכיר שם את בתו של קרל מרקס והתחתן אתה, חזר לצרפת, היה חבר פרלמנט, ישב בבתי סוהר, וכל חייו היו קודש למאבק למען חיים צודקים יותר להמוני העובדים. את חייו קיפד בהיותו בן 69 בהתאבדות בזריקת רעל, יחד עם אשתו, כדי לא לסבול את השפלות הזיקנה.

ראובן מירן גילה את מסתו של לפארג "הזכות לעצלות", והוא מפרסם אותה בהוצאה לאור שייסד "נהר, ספרים". הספר הקטן הזה הוא מופת של תרגום ועריכה. המתרגמת תמר קפלנסקי מוסרת יפה את סגנונו הפולמוסי של לפארג, הנע בין פאתוס נבואי לבין דברי ליצנות נוסח ראבלה. העריכה של שושי מירן מעידה על כבוד לשפה הצרפתית. כל ההערות, התעתיק והניקוד נכונים, ואין אף שם צרפתי משובש. זה דבר נדיר במקומותינו, שבהם עורכים מעדיפים לאמץ את התעתיק "המקובל", קרי האנגלי, לשמות הצרפתיים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 כתבו רבים על תנאי החיים הבלתי אנושיים של הפרולטריון התעשייתי במכרות ובבתי החרושת. בספרות הצרפתית די להזכיר את "ז'רמינאל" מאת זולה, שתיאר את הגיהנום של מכרות הפחם. במסתו "הזכות לעצלות" יוצא לפארג חוצץ נגד שיעבוד הפועלים ונגד אתוס העבודה בכלל, שהחברה הקפיטליסטית מעוניינת לטפח לצרכיה הנצלניים. ייתכן שמוצאו הקובני של לפארג מסביר את גישתו הפרובוקטיווית. הקריאולים, כלומר הצרפתים ובני התערובת מהאיים הטרופיים, נחשבו בצרפת לעצלנים, שחייהם באקלים הנוח לא חייבו מאמץ רב והרגילו אותם לבטלה. האיים הטרופיים הציגו מאז ומעולם אלטרנטיווה מאושרת לחריצות הדורסנית של ארצות הצפון. יפה עשתה ההוצאה כשבחרה לשער הספר תמונה של גוגן, בן דורו של לפארג, שזנח את עבודתו ויצא לחפש את גן העדן האבוד בטהיטי. כבר בשנות השבעים של המאה ה-18, הרבה לפני חזונם של לפארג וגוגן, כתב דידרו את "התוספת למסעותיו של בוגנוויל". בספר זה ביקש דידרו ללמוד מבני האיים הפולינזיים כיצד לחיות בהרמוניה ובחירות. לפארג, המציע לא לעבוד יותר משלוש שעות ביום ובשאר הזמן להתבטל ולהתהולל, אינו רחוק מן החזיונות האוטופיים האלה.

חייהם של בני הפרולטריון באירופה עמדו בניגוד משווע לקיומם המדומיין של בני האיים, שהרי גם שם היו מטעים ועבודה קשה. תיאוריו של לפארג על הנעשה בבתי החרושת ובמכרות בצרפת מזעזעים. קשה לנו כיום להאמין שהפחתת שעות העבודה מ-14 ל-13 ליום נחשבה בשלב מסוים להשג סוציאלי, ועוררה את זעמם של הכלכלנים, שטענו כי היא תפגע בתפוקה וברווחים. נשים וילדים עבדו בתנאים פיסיים קשים, והוגי הדעות של התקופה, שלפארג מרבה לצטט מספריהם, הטיפו לעבודה מאומצת ולהסתפקות במועט. הכוונה היתה כמובן למעמד הפועלים. הבורגנים, כפי שמציין לפארג, גילו במחצית השנייה של המאה ה-19 את מנעמי החיים, וזנחו את אורח החיים הספרטני שאיפיין אותם בדורות הקודמים. לעומת המטיפים הדתיים ומומחי הכלכלה טוען לפארג שהבטלה, ולא העבודה, היא טבעית לאדם. ברור שיש יסוד אוטופי בחזונו, אך ללא אידיאליסטים תמימים כמוהו, לא היו הסוציאליסטים מצליחים לשפר את מצבם הקשה של הפועלים בתקופתו. במדינות הרווחה הסוציאליסטיות, שקמו במאה העשרים, האדם חדל להיות עבד לעבודתו, והוא מימש את זכותו לעצלות, כלומר לפנאי ולחופשה.

מומלץ לכל המהללים ומאדירים את כלכלת השוק ואת הקפיטליזם התאגידי לקרוא את דבריו של לפארג, שלא נס ליחם, כפי שמציין ראובן מירן. אין ספק שלו חי היום היה נלחם בגלובליזציה. ניצול בני אדם, ייצור יתר המחפש לו שווקים ונעזר בפרסומת כדי לקדם צרכים מלאכותיים - את הרעות האלה איבחן לפארג כבר בשלהי המאה ה-19. מסתו, הכתובה בלהט רב, מעוררת מחשבה ומפגישה את הקורא עם דמות נשכחת ומעניינת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ