בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביצת הזהב של טולקין

ההצלחה הפנומנלית של ספרי טולקין לא עשתה טוב לצאצאיו. הכסף לא הגיע אליהם, התקשורת רדפה אחריהם, הסרטים לא נראו לחלקם והמריבות המשפחתיות פרחו

תגובות

כריסטופר טולקין, בנו השלישי של הסופר שכתב את "ההוביט" ו"שר הטבעות", יוצר קשר עם העולם רק במכתבים. הוא גר בדרום צרפת. חזיר בר משוטט בגן המקיף את הבית ומונע כניסת טרדנים. לביקורים באנגליה מולדתו הוא בא בשם בדוי, כדי שאיש לא יזהה אותו. הוא לא נראה בציבור ולא הצטלם כבר כמה שנים.

אביו, הסופר ג'ון רונלד רעואל טולקין, מת ב-1973. מבין ארבעת ילדיו, רק כריסטופר ופריסילה עדיין חיים. מאז הופצו סרטי "שר הטבעות" בכל העולם, חייה של משפחת טולקין השתנו. המבוגרים מתנגדים לסרטים וכועסים על צעירי המשפחה שהתלהבו מהפרויקט, כולם מסוכסכים עם כולם, וכריסטופר - גם עם (כמעט) כל מי שניסה להתקרב ליצירות של אביו. גם עם הבמאי של "שר הטבעות", הניו-זילנדי פיטר ג'קסון, הוא הסתכסך.

משפחת טולקין אמנם אינה זכאית לתמלוגים מהסרטים, אבל מאות מיליוני הצופים בטרילוגיה מגלים בה עניין רב. גם לפני שהסרטים נעשו והצליחו הם לא אהבו תקשורת והתרחקו מהמעריצים, עכשיו הם נאלצים להסתתר. כריסטופר, שמנהל את העיזבון של אביו, הוא הקיצוני ביותר. בדצמבר 2001 חיפשו כתב וצלם של ה"מירור" האנגלי את ביתו בפרובנס. שכניו לא ידעו עליו דבר, מלבד שם המשפחה שלו. באזור הוא מכונה "האנגלי המוזר". ג'יימס סקוט מה"מירור" הצליח לבסוף לפגוש את אשתו של כריסטופר, ביילי. "אנחנו לא רוצים שום קשר עם הסרט", היא אמרה לו.

עמנואל לוטם, המתרגם לעברית את ספרי "שר הטבעות" בהוצאת זמורה ביתן, ניסה ליצור קשר עם כריסטופר. "היו לי כמה שאלות אליו", אומר לוטם. "אפשר אמנם לתרגם את הספרים גם בלי עזרתם, אבל היתה שאלה אחת שסקרנה אותי מאוד. טולקין ידע קצת עברית. יש בספרים כמה דברים שנראים כאילו הם לקוחים מהשפה העברית. שתי הגבעות, למשל, שנקראות אמונהן ואמונלאו, לי זה נשמע מצלצל כמו עברית. רציתי לשאול אותו על זה. אני יודע שבלתי אפשרי להגיע אליו. חשבתי שכמתרגם לעברית של הטרילוגיה תהיה לי אליו גישה ישירה יותר. זה לא עבד, במיוחד לא אחרי שאיש הקשר שלי לאגודת טולקין באוקספורד מת לפני כמה שנים".

הכומר הביישן

אף אחד לא פוגש עוד את כריסטופר, אומר פרופ' טום שיפי מאוניברסיטת סנט לואיס במיזורי, אחד הביוגרפים של טולקין. שיפי חושש לדבר על בני המשפחה. "זה עניין רגיש", הוא אומר בשיחת טלפון ממשרדו באוניברסיטה. "כריסטופר תובע כל אחד על כל דבר. אני צריך להיות פה זהיר. הם משגיחים על עיזבון יקר ערך וזה גורם לכל מיני תגובות".

שיפי, שהביוגרפיה שכתב היתה מקובלת על בני המשפחה, אומר שגם את פריסילה הוא לא פגש כבר עשר שנים. היא גרה באוקספורד, מספר הטלפון שלה לא חסוי, אבל היא מסננת שיחות ועונה בעיקר לבני משפחה ולחברי אגודת טולקין. לעתים נדירות היא יוצאת מהבית לאירועים פומביים הקשורים לאביה. דני אורבך מעמותת טולקין הישראלית ניסה בשנה שעברה להזמין אותה לאירוע של העמותה בישראל. "דיברתי אתה באופן אישי", הוא אומר. "היא אמרה לי שהיא מבוגרת וכבר אינה נוסעת לחוץ לארץ. אחת לשנה היא מתארחת בכנס של אגודת טולקין באוקספורד".

בני המשפחה סובלים מהטרדות של מעריצים, הסביר בנו הבכור של טולקין, ג'ון, את הסיבה להסתגרות בינואר 2001, זמן קצר אחרי שהסרט הראשון יצא. "תשומת הלב הנוספת בעקבות הסרטים תגרום לכך שכל מי שנושא את השם טולקין יצטרך להסתיר את שורשיו".

ג'ון טולקין השתדל להסתיר את שורשיו. הוא היה כומר בכמה קהילות במידלנדס באנגליה. מרבית בני קהילתו כלל לא ידעו שהכומר הביישן והשקט, שמתקיים ממשכורת צנועה מהכנסייה הקתולית, הוא בנו של הסופר הידוע. לפני כמה שנים הוא הסתתר מהתקשורת בגלל סיבה נוספת. נגד ג'ון טולקין, שמת בשנה שעברה, הוגשה תלונה על הטרדה מינית של נער מקהלה.

המתלונן, כריסטופר קארי, סיפר לעיתון "סאנדיי מרקורי" שבהיותו בן עשר הצטרף למקהלה בכנסייה בספארקהיל. ערב אחד התבקש לבוא לביתו של הכומר. אחרי שיחה קצרה הכומר הפשיט אותו, ליטף אותו ו"ניצל אותו מינית". דבר דומה קרה בשני מפגשים נוספים. הוא לא סיפר על כך לאיש, ורק ב-1993 כתב לארכיבישוף של בירמינגהאם. הארכיבישוף הבטיח לו שהכומר, שהגיע כבר לגיל 76, יפרוש מתפקידו.

משהבין שהכומר לא פרש, המשיך קארי במרדף אחריו. הוא נפגש עם ג'ון טולקין והקליט את השיחה. לדבריו, טולקין לא הכחיש את ההאשמות. הוא התלונן במשטרה, וטולקין נחקר. נציגי התביעה, שהתחשבו בגילו של טולקין ובמצב בריאותו, סגרו את התיק מחוסר עניין ציבורי. טולקין עבר לגור בבית זקנים מוגן כדי להתחמק מהעיתונאים.

קארי לא ויתר. הוא כתב ספר על הפרשה והפיץ את פרטיה באתר האינטרנט שלו. עורכי הדין של ג'ון טולקין הכחישו את מעורבותו. המשפחה תבעה את קארי, הוא הגיב בתביעה נגדית. "ביום שבו טולקין אמור היה להעיד בבית משפט הוא מת", אומר קארי בשיחת טלפון מביתו בסוליהול.

אחרי מותו של טולקין תבע קארי את הכנסייה הקתולית. ביולי 2003 הוא קיבל 15 אלף לירות שטרלינג בהסדר מחוץ לבית המשפט. "חשוב לי לפרסם את המקרה כדי שדבר כזה לא יקרה גם לילדים אחרים", הוא אומר. "ילדים צריכים לדעת שעליהם להיזהר מפני אנשים כמו טולקין. בכל העולם אוהבים את הספרים של טולקין, ילדים חושבים שהוא היה דובי חמוד, צריך גם לדעת את האמת על המשפחה הזאת. אנשים לא מחפשים את האמת עליהם. המשפחה הזאת אוהבת לחיות בצל. אני מוציא את האמת לאור".

מכירה תמוהה

הסרט הראשון בטרילוגיה, "אחוות הטבעת", יצא בדצמבר 2001 והכניס 860 מיליון דולר. הסרט השני, "שני הצריחים", יצא כעבור שנה והכניס 920 מיליון דולר. השלישי, "שיבת המלך", שיצא בדצמבר 2003, הכניס יותר ממיליארד דולר בתוך עשרה שבועות. בישראל צפו בטרילוגיה כמיליון ורבע צופים והסרטים הכניסו כאן כשמונה מיליון דולר.

משפחת טולקין לא נהנית מהרווחים. ב-1968 מכר טולקין את זכויות ההסרטה למפיק היהודי סול זאנץ ("הפצוע האנגלי") תמורת 17 אלף דולר (כ-80 אלף דולר של היום). זאנץ הוא אחד ממפיקי הטרילוגיה. הרווח הנקי של המפיקים, אחרי ניכוי ההוצאות, הצטבר ליותר ממיליארד דולר. טולקין, שהיה חסכן מופלג וקפדן מאוד לזכויות היצירה שלו, לא זו בלבד שוויתר בזמן מכירת הזכויות על השתתפות ברווחי הסרטים, הוא גם ויתר על האפשרות להתערב בתוכנם. בשבוע שעבר לא הסכים זאנץ לענות על השאלה איך הצליח להוציא מטולקין חוזה כה נדיב.

שלא כמו במשפחות רבות אחרות, שבהן המריבות המרות ביותר הן על כסף, במשפחת טולקין הסרטים יצרו קרע ללא קשר לכסף. כריסטופר התנגד לסרט הראשון. כמה ימים לפני תחילת הפצתו בעולם הוא העביר הודעה, באמצעות עורכי הדין שלו: "חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי לתרגם את ספריו של אבי למסך. העמדה שלי היא ש'שר הטבעות' אינו מתאים לצורה ויזואלית". באוקטובר 2001 הסבירו מכרי המשפחה ל"אקספרס" האנגלי, שבכל פעם שנדונה העברת יצירתו של טולקין לקולנוע, כריסטופר ואשתו (השנייה) ביילי, יוצאים מהנחה שהיצירה הקולנועית תהיה איומה, זולה וגועלית.

בנו הבכור של כריסטופר, סיימון, חשב אחרת. הוא העריך שהסרטים יגדילו את מספר קוראי ספריו של סבו. הוא צדק. בשנה האחרונה נמכרו בבריטניה שלושה מיליון עותקים של "ההוביט" ו"שר הטבעות". סיימון אף נפגש עם פיטר ג'קסון, הבמאי, וצפה בהקרנת הבכורה. "אני לא אוהב כשמאמרים בעיתונות קובעים שמשפחת טולקין לא אוהבת את הסרט", הוא אמר. "זה לא נכון לגבי". בתגובה הוציא אביו הודעה ובה הוא מכחיש שהתנגד לסרט. "אני גם לא כועס על מי שתמך בפרויקט", הוא הודיע.

התמיכה בסרטים עלתה לסיימון באיבוד מקומו במועצת המנהלים של אגודת טולקין. "למה שאני אודח ממועצת המנהלים בעוד שאמי החורגת תשב שם?" שאל סיימון בראיון ל"סידני מורנינג הראלד" במארס 2003. "סבי היה מזדעזע אילו היה יודע שכך מתייחסים אלי. הוא חשב שאני אדם מיוחד והיה לו אכפת ממני מאוד. אני לא חושב שהוא היה שמח שהודחתי מהירושה הספרותית שלו וזה גורם לי כעס, מפני שזה לא הוגן".

לא רק שזה לא הוגן, זה גם נטרל את סיימון מתפקיד כלכלי רב עוצמה. העיזבון שולט על כל יצירותיו הספרותיות של טולקין. כמאה מיליון עותקים נמכרו מאז הופיע "הוביט לראשונה ב-1937. הספר הראשון של "שר הטבעות" יצא ביולי 54', השני בנובמבר, השלישי באוקטובר 55'. את המהדורות הראשונות הדפיסה הוצאת "אלן את אנווין". ב-90' נמכרה ההוצאה ל"הרפר קולינס", שמחזיקה מאז בזכויות על הספרים. המשפחה מקבלת 50 סנט ממכירת כל ספר. על פי כתב העת הכלכלי "פורבס", הרווח הנקי של העיזבון בשנים האחרונות הצטבר לשמונה מיליון דולר.

האם החורגת

לסכסוך בין כריסטופר לבנו היה גם צד אחר, רגשי יותר. ב-2001 סיפר סיימון ל"אינדפנדנט", שהקשר היחיד שלו עם אביו מתקיים במכתבים, וגם אלה תמיד מכתבים עסקיים. "הוא מסרב בעקשנות לפגוש אותי. הוא לא מדבר אתי בטלפון. כשאני מתקשר הוא טורק את הטלפון". מאז הסכסוך רק החריף. סיימון, שהוא עורך דין במקצועו, כתב בשנה שעברה ספר, שכותרתו "האם החורגת": שר בממשלה מעדיף לעמוד לצד פילגשו, המואשמת ברצח, מאשר לתמוך בבנו, שהיה עד לרצח. השר, בספר, ניתק את קשריו עם בנו.

"הספר עורר תמיהה", אמר סיימון טולקין ל"סידני מורנינג הראלד". "העורך שלי חשש שאני לוקח את השר לנקודה שבה יהיה קשה להאמין לו. אמרתי לו שזה אנגלי מאוד. אבות אנגלים מסוגלים להתנהג כך".

אביו אכן התנהג כך. סיימון טולקין תיאר, בראיון לעיתון האוסטרלי, מערכת יחסים מסובכת עם אביו, שנמשכת כבר ארבע שנים: "אנחנו מדברים אחת לשנה בפגישה העסקית השנתית. אבי כועס עלי מאוד. כועס עד לנקודה שבה הוא לא רוצה שום קשר אתי יותר. הוא יוצר אתי קשרים עכשיו באמצעות עורך הדין שלו, כך שאני צריך לחיות עם ההבנה שהוא לא ידבר אתי יותר. הוא לעולם לא יראה את ילדי".

הוא מבין מדוע אביו מתנהג כך - "הוא כועס מפני שחציתי את הקווים. הוא הרגיש שזאת בגידה" - אבל מתקשה להשלים עם ההתנהגות הזאת. "אבי הוא אדם שמסוגל בדם קר, באמצע שנות השבעים שלו, להחליט שהוא לא רוצה שום קשר עם בנו ונכדיו. אני לא יודע בבירור איך קורה שאתה הופך לאדם כזה. אם יש שיעור אחד שלמדתי, הוא שאבי הוא דבר גרוע מאוד בשבילי".

אחרי שצפה בסרט השלישי בטרילוגיה, "שיבת המלך", התקרב סיימון לעמדתו של אביו. "זהו הסרט החלש ביותר מבין השלושה", הוא אמר לבי-בי-סי. "הבעיה היא שיש המון אירועים שקורים בהרבה מקומות, לא כמו בסרט 'אחוות הטבעת', שבו כולם היו ביחד במסע. אתה מתבלבל לגבי מי עושה מה... הייתי חותך את סצינת הקרב ואת האפקטים המיוחדים כדי לפתח יותר את הדמויות. לסבי היתה בעיה עם הדרך שבה חלקים מהסיפור נחתכו כדי להעבירם למסך".

למערכה הצטרף בן משפחה נוסף, נכדו של הבן מייקל, רויד טולקין. העוינות המשפחתית ליצירה הקולנועית לא ממש מטרידה אותו. בניגוד לבני המשפחה האחרים, הוא גם לא מתייחס לספרים כאל יצירה קדושה. בשביל רויד, בן 34, שותף בסוכנות לייצוג מוסיקאים, הספרים של אבי-סבו הם סתם עוד ספרים. "התחלתי לקרוא את 'ההוביט' כשהייתי בן תשע", הוא אמר ל"מייל און סאנדיי". "ידעתי שאבי-סבי כתב את זה, אבל זה עוד ספר על המדף".

כשפיטר ג'קסון הציע לו תפקיד קטן בסרט השלישי, שצולם בניו זילנד, הוא קפץ על ההזדמנות. המפגש עם כוכבי הסרט ריגש אותו הרבה יותר מהמאבקים המשפחתיים. "זה היה סוריאליסטי, די ביזארי, הייתי צריך לצבוט את עצמי. כולם היו כל כך קרובים וידידותיים. לא היתה אווירה נבזית או היררכיה. ניו זילנד היא לא כמו הוליווד. אלייז'ה ווד יכול ללכת לאורך הרחוב בוולינגטון ולדעת שלא יטרידו אותו".

גם רויד לא מוכן שיטרידו אותו בזוטות כמו אלו שכריסטופר ובנו מתעסקים בהן. "אני מדור אחר, אני נהנה מהסרטים", אמר ל"מייל און סאנדיי". "אני גאה מאוד שיצירותיו של אבי-סבי מגיעות לקולנוע, דבר שאנשים אחרים במשפחה לא חשבו שאפשרי", אמר ל"דיילי פוסט" של ליוורפול כמה ימים לפני יציאת הסרט השלישי. "יש לי יראת כבוד כלפי היצירה הספרותית", הסביר, "אבל אני מוקסם מהפירוש של פיטר ג'קסון לספרים".

יצירה דתית

לא רק בני משפחתו של טולקין מתחבטים בשאלה אם הצליח ג'קסון להעביר את הרוח הטולקינאית לסרטים ואם טולקין היה אוהב את התוצאה הסופית. "זה היה משמח אותו", אומר שיפי, שלדעתו הסרטים של ג'קסון מתייחסים בזהירות רבה ליצירה הספרותית. גם דבורה רוג'רס, שכתבה עם איבור רוג'רס ביוגרפיה של טולקין, חושבת שטולקין לא היה מתייחס לסרטים בעוינות. "הוא היה מעריך מאמצים של אמנים אחרים. הוא אמר שהוא רוצה שאמנים אחרים יעשו עבודות על יצירותיו", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה בדה מוינס, איובה.

המפרי קרפנטר, הביוגרף הרשמי של המשפחה וידיד קרוב של טולקין במשך שנים רבות, כותב בדוא"ל ש"לדעתי טולקין היה אוהב את רוב הסרט". גם ד"ר דניאלה גורביץ, חוקרת פולקלור מאוניברסיטת בר אילן, שמעבירה קורס על טולקין, אומרת שלדעתה טולקין היה נהנה מאוד מהסרטים. "רבות מהדמויות נותנות ביטוי חזותי לטקסט. ג'קסון השתמש בדימוי שהיה לטולקין בתוך הראש והעביר אותו לסרט. נראה שההתנגדות של המשפחה נובעת מחוסר הרצון שאחרים ייגעו להם בביצת הזהב הזאת".

עמנואל לוטם, לעומתם, משוכנע שטולקין לא היה אוהב את הסרטים, כי "הם סילפו כל כך הרבה רעיונות שלו והציגו באור כל כך מעוות את הדמויות החשובות לו ביותר. הנסיך פרמיר, למשל, שהוא אחת הדמויות האצילות, העדינות והנבונות ביותר, יוצא אצל פיטר ג'קסון כחצי מפלצת. אני חושב שפרמיר הוא הדמות שטולקין הכי הזדהה איתה. אחד הקרבות בסרט, בין גנדלף לסרומן, הוא חיקוי עלוב של 'מלחמת הכוכבים'. איזה דבר דבילי.

"זה לא זה", מסכם לוטם. "לא לחינם פיטר ג'קסון לא הזכיר בטקס האוסקר את טולקין. זה לא סרט של טולקין. זו עלילה של ג'קסון, חסרת סדר והיגיון, ואני משוכנע שאילו טולקין היה חי, הוא היה עושה כמוני. את שני הסרטים הראשונים ראיתי בקולנוע, על השלישי אני כבר לא אשלם שלושים שקלים לכרטיס".

מייקל וייט, אחד הביוגרפים הרבים של טולקין, אמר לבי-בי-סי שטולקין שנא את כל מה שנעשה בהוליווד. ביוגרף אחר, ג'וזף פירס, מאוניברסיטת אווה מריה בפלורידה, כתב ל"נשיונל ריוויו" שטולקין הפרפקציוניסט היה מותח ביקורת על חוסר השלמות של ג'קסון והיה מזלזל ביומרנות שלו: "טולקין הצהיר ש'שר הטבעות' הוא יצירה דתית וקתולית, ג'קסון בקושי גירד את פני השטח של המימד הדתי של הספר".

טולקין נולד ב-1892 בדרום אפריקה, ובגיל שלוש הובא לאנגליה עם אמו ואחיו התינוק. אביו מת זמן קצר אחר כך. אמו מתה כשהיה בן 12 והוא נדד בין כמה משפחות. בעזרת מלגה הוא למד שפות אנגלו-סקסיות באוקספורד. כשגמר את לימודיו נישא לאדית בארט ונשלח במלחמת העולם הראשונה לחזית הצרפתית. אחרי המלחמה חזר לאוקספורד, לימד שפה וספרות אנגלית וכתב את "ההוביט" ואת הטרילוגיה "שר הטבעות".

עם מקצת הדמויות הוא הזדהה. "למעשה אני הוביט לכל דבר", הוא כתב, "אני אוהב גנים, עצים ואדמות לא מעובדות, אני מעשן מקטרת ואוהב אוכל פשוט, אבל מתעב בישול צרפתי... אני אוהב פטריות, יש לי חוש הומור פשוט מאוד, אני הולך לישון מאוחר ומתעורר מאוחר בבוקר (כשזה אפשרי), אני לא נוסע הרבה".

התיאור הצנוע הלם את אורח חייו. רק בתחילת שנות ה-60, כש"שר הטבעות" יצא לאור בארצות הברית, התחיל טולקין לחוש רווחה כלכלית. עד אז היה חסכן מופלג. בספרו "טולקין, ביוגרפיה" מתאר המפרי קרפנטר כיצד טולקין, שהיה רגיל אחרי שנים של הוצאות כבדות והכנסה מועטה לחשב כל פני, רשם ביומנו תחשיב מדויק של כל הוצאה, ולו הקטנה ביותר, כקניית סכיני גילוח.

"הוא מעולם לא בזבז כסף כלאחר יד", כותב קרפנטר. "הוא ואדית לא התקינו בביתם מכשירים חשמליים מפני שלא הורגלו אליהם ולא חשבו שהם זקוקים להם. לא רק שלא היתה להם טלוויזיה, לא היתה להם גם מכונת כביסה וגם לא מדיח כלים".

כשקיבל את התמלוגים הראשונים על "שר הטבעות" ב-56', המחאה על סך 3,500 לירות שטרלינג, (ששווים היום 40 אלף דולר) הוא שמח מאוד אבל חשש שתשלום נוסף של מס הכנסה יכביד עליו. בגלל החרדה למצבו הכלכלי מכר ב-57' את כתבי היד המקוריים של "ההוביט" ו"שר הטבעות" לאוניברסיטת מרקט במילווקי תמורת סכום זניח למדי של 5,000 דולר. (כ-20 אלף דולר היום).

פיל רנקל, אחד האחראים על אוסף טולקין בספרייה של האוניברסיטה, אומר בשיחת טלפון ממשרדו ש"כשאנחנו קנינו את כתבי היד המחיר היה סביר, היום זה שווה הרבה יותר אבל אף אחד מבני המשפחה לא אמר לנו מעולם שום דבר על כך".

מאות חוקרים ומעריצים מכל העולם, אומר רנקל, באים בכל שנה לספרייה כדי לעיין בכתבי היד. החומר המקורי שמור בחדר מיוחד עם אמצעי ביטחון וטמפרטורה קבועה. רוב החוקרים והמעריצים מעיינים במיקרופילם.

כסף או כבוד

בדרך כלל היה טולקין קפדן מאוד בחלוקת הזכויות על יצירותיו. קוראים רבים ביקשו ממנו רשות לקרוא לבתיהם, לחיות המחמד שלהם ואף לילדיהם על שמן של דמויות מהספרים. טולקין בדרך כלל נטה לאשר, אבל דרש שיבקשו את רשותו. כשרחפת כונתה שדואופקס, על שם סוסו של גנדלף, מבלי לבקש את רשותו, הוא כעס.

במשא ומתן על הזכויות המסחריות הוא היה נוקשה הרבה יותר. ב-55' הוא התנגד לעריכת תסכית רדיו באנגליה על פי "שר הטבעות". הוא חשש שבהעברה לרדיו הדמויות ייהפכו לנדושות. אבל הוצאת הספרים התירה. תוכניות הרדיו הגבירו את מכירות הספרים. טולקין הערים קשיים בפני המתרגם ההולנדי והתנגד להקדמה שכתב המתרגם השוודי.

באגודת טולקין הישראלית אומרים שאת הזכויות למוציא לאור הישראלי נתן טולקין בחינם, על פי הרוח הטולקינאית של נדיבות ורוחב לב, אומר דני אורבך. ערן זמורה מהוצאת זמורה ביתן, המוציאה לאור הישראלית של הספרים, מכחיש: "בין אבי, אהד זמורה, לבין המוציאים לאור של הספרים, הרפר וקולינס, התנהל משא ומתן מסחרי רגיל. לא קיבלנו שום דבר חינם".

יחד עם המוציא לאור הראשון שלו, סטנלי אנווין, תיכנן טולקין אסטרטגיה להתמודדות עם מפיקי קולנוע שיבקשו לקנות את הזכויות. האסטרטגיה נקראה "כסף או כבוד": או שהמפיקים יטפלו בספרים בצורה מכובדת, או שישלמו תמורת הזכויות תשלום כספי נכבד. בשנת 1957 הגיעה ההצעה הראשונה משלושה אנשי עסקים אמריקאים, שרצו להפיק סרט אנימציה על פי "שר הטבעות". היו להם ציורים וטיוטה של תסריט. טולקין חשב שהמשוואה של "כסף או כבוד" לא מתקיימת. הטקסט שלו לא קיבל יחס מכובד וגם ההצעה הכספית לא היתה גבוהה במיוחד.

אף שגם ההצעה של סול זאנץ ב-68' לא היתה גבוהה במיוחד, טולקין מכר לו את זכויות ההסרטה. לא ברור למה. כנראה היה זקוק לכסף כדי לשלם חוב כלשהו למס הכנסה. זאנץ עשה שימוש בזכויות רק כעבור עשר שנים. ב-78' הוא הפיק גרסת אנימציה לחלק הראשון של הטרילוגיה, עם הבמאי ראלף בקשי. כריסטופר תיעב את הסרט. גם המבקרים לא התלהבו. "בקשי ישלה את עצמו אם יחשוב שהגרסה הלא מושלמת הזאת יכולה להיחשב יחידה שלמה", נכתב ב"וואשינגטון פוסט" בנובמבר 78'. "פשוט לא מצאנו את המבנה המתאים", הסביר זאנץ את הכשלון בראיון ל"דר שפיגל" במאי 2001.

כאביו גם כריסטופר סבור שרק מעטים מתאימים לעסוק ביצירתו הספרותית של טולקין. כריסטופר היה בנו האהוב. הוא נולד ב-1924. אמו רצתה בת, אביו שמח שנולד עוד בן. הוא לא היה אב תומך. בספרו כותב קרפנטר שכריסטופר ומייקל התעניינו ברכבות; אביהם כינה את התחביב שלהם "מאניה של רכבת". כשגדל כריסטופר תיאר אותו טולקין ביומנו כנער רגזן, "אבל יש בו גם משהו אהוב".

טולקין סמך על שיקול דעתו של כריסטופר. הוא קרא לו את הסיפורים שכתב, וכששירת בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה שלח לו סיפורים ומכתבי געגועים. "אני מתגעגע אליך בכל רגע", הוא כתב לבנו באפריל 44', "ואני בודד בלעדיך". כשחזר מהמלחמה לקח את כריסטופר אתו למפגשים ספרותיים, ושם הניח לו לקרוא באוזני הנוכחים מתוך "שר הטבעות".

כאביו לפניו, גם כריסטופר היה מרצה באוקספורד. אך טבעי היה שהוא ינהל את העיזבון ולא הכומר ג'ון, פריסילה העובדת הסוציאלית וקצינת המבחן, או מייקל, שהיה מורה ומת לפני שנים אחדות. כריסטופר מגן בקפדנות על הזכויות. הוא הסתכסך כמעט עם כל מי שהתקרב ליצירות. אפילו עם קרפנטר קשריו נותקו.

אילן שמעוני, יו"ר אגודת טולקין הישראלית, ניסה לקבל זכויות לתרגום חלק מהפואמה "שירת לליתאן". "את המכתבים לכריסטופר העברתי באמצעות משרד עורכי הדין שלו באוקספורד", אומר שמעוני. "לכריסטופר יש כלל, שהוא לא נותן זכויות לתרגום לשפה שהוא לא מבין. אחרי כמה מכתבים הצלחנו להתפשר: סיכמנו שמלומד מטעמו שיודע עברית יפקח על התרגום. ואז התחילה בעיה של מה נפרסם. הוא רצה שהפואמה תצא לאור עם מאות ההערות. לא יכולנו לעמוד בזה. אף הוצאה לא היתה מפרסמת דבר כזה. על זה הכל נפל".

מייקל פרי מהוצאת "אינקלינג בוקס" בסיאטל פירסם ספר המתעד בסדר כרונולוגי את האירועים בטרילוגיית "שר הטבעות". כריסטופר תבע אותו בבית משפט אמריקאי בסכום של 750 אלף דולר על גניבה ספרותית. ביוני 2003 התביעה נדחתה. "אמנם עורכי הדין של העיזבון הגישו את התביעה", אומר פרי בשיחת טלפון ממשרדו בסיאטל, "אבל כריסטופר יצר את האווירה שאפשרה הגשת תביעה כזאת. המכתבים שעורכי הדין שלחו לי היו גועליים מאוד".

דייוויד דיי, שכתב את הספר "דה הוביט קומפניון", אמר ל"אקספרס" הבריטי באוקטובר 2001 שקיבל מכריסטופר טולקין מכתבים שבהם כינה אותו חמור וכתב לו שהוא יותר שודד מאשר סופר. הוא אמנם קיבל מהמוציא לאור של טולקין רשות לכתוב את הספר, אבל כשכריסטופר ראה את התוצאה הסופית הוא הגיב בזעם ואיים לתבוע. המוציאים לאור של דיי הודיעו לו, שבנסיבות הללו הם לא יוציאו את הספר. "זה עלה לי עשרת אלפים לירות שטרלינג והביא אותי אל סף פשיטת רגל", אמר דיי ל"אקספרס".

חברת הסרטים "נורת פול פרודקשן" ניהלה עם המשפחה במשך 15 שנים משא ומתן ליצירת סרט אנימציה המבוסס על ספר פחות ידוע של טולקין, "מכתבים מאבא כריסטמס". "זה היה מתסכל מאוד", אמרה קרולין קולום, אחת השותפות בחברה, ל"אקספרס". "הם נתנו לנו מטלה בלתי אפשרית וקבעו כל כך הרבה תנאים, שהיה קשה לשכנע מישהו להשקיע בזה כסף".

"הם אלה שפנו אלינו", אמרה לעיתון שותפה אחרת, אליסון בריירלי. "עשינו כל מה שביכולתנו כדי להיענות לבקשות ולדרישות שלהם וכשהיינו בטוחים שהכל יתגבש הם אמרו ששינו את דעתם". אדם שהיה מעורב בהפקה אמר לעיתון שלבני המשפחה אין שום הבנה בקולנוע, ולמרות זאת הם רוצים לשלוט בכל דבר, עד לרמת המוסיקה, בלי שישקיעו כסף.

נולדו מאהבה

גם פיטר ג'קסון סבל מהקשר עם המשפחה. אף שלא היה חייב לעשות זאת, הוא פנה למשפחה ב-98' ושאל אם ירצו לייעץ לו בעבודה על הטרילוגיה. כריסטופר השיב שהוא רוצה שליטה מוחלטת, או לא כלום. אחרי שהסרט הראשון הוקרן בהצלחה, רצה ג'קסון להקים בניו זילנד מוזיאון טולקין. בני המשפחה התנגדו. "זה מתסכל", אמר ג'קסון ל"סאנדיי הראלד" הניו-זילנדי בדצמבר 2003, "מפני שרצינו להודות לתושבי ניו זילנד על התמיכה שלהם, אבל הם ממשיכים להגיד לא".

בספר "שר הטבעות, המדריך הרשמי מאחורי הקלעים", ספר היחצנות של הסרט (זמורה ביתן), מתאר ג'קסון באריכות את הקשר שלו לספרים של טולקין. "מכיוון שהסרט 'שר הטבעות' מבוסס על ספר כה אהוב על אנשים כה רבים, גמרנו אומר לעשות כל מה שביכולת אנוש כדי לא לאכזב אותם", אמר לבראיין סיבלי, מחבר הספר. "מאז שהתחלנו ליצור את הסרט קראתי את הספר הזה מאות פעמים, מלה במלה, פשוטו כמשמעו... למעשה, לפני שאני מצלם סצינה אני חוזר בדרך כלל וקורא את הפרק המתאים בספר... מבחינה זו אפשר לומר על הסרטים שהם נולדו מתוך אהבה, הם נוצרו למען חובבי הספר, בידי חובבי הספר".

בראיונות לעיתונות הוא דיבר בצורה חופשית יותר. "לא הייתי יכול ליצור את הסרטים אילו הייתי צריך לבדוק כל פרט בעזרת העיזבון", הוא אמר ל"טיימס" הלונדוני בדצמבר 2001. "זה גם היה מתסכל בשבילם להיות מעורבים בסרט בלי שתהיה להם זכות וטו רשמית בעניין התוכן. אז החלטנו די מוקדם שהכי טוב שלא יהיה בינינו שום קשר".



ג'ון רונלד רעואל טולקין עם גולום, אחת הדמויות בטרילוגיה "שר הטבעות", כפי שהומחשה בסרטים שביים פיטר ג'קסון. טולקין מכר את כל זכויות ההסרטה ב-80 אלף דולר בלבד


פרופ' טולקין (מימין) ב-1968, חמש שנים לפני מותו, עם בתו פריסילה ונכדו. בביתו לא היה מקלט טלוויזיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו