בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באתי לבקש סליחה

פרשת הכניעה של ניצנים במלחמת העצמאות ממשיכה לרחוש כאילו קרתה אתמול. בגיל 91 עדיין נאבק יצחק פונדק, ממפקדי הקרב, לתיקון העוול שנעשה ללוחמים, אם כי מודה בכמה טעויות. למשל, הדחתו המבזה של מ"פ ג' על לא עוול בכפו. בחזרה לזירת הטראומה

תגובות

במלחמת העצמאות פיקד יצחק פונדק על גדוד 53 של גבעתי. ארבעת יישובי הספר בגזרה שעליה הופקד היו, ממערב למזרח, הקיבוצים ניצנים, נגבה, גת וגלאון. הצבא המצרי כבש את ניצנים ב-7 ביוני 1948 בקרב שנתפש בעיני רבים ככניעה ישראלית משפילה. 30 ממגיני המשק נהרגו בקרב, 105 נכנעו ונלקחו בשבי לכלא עבסייה בקהיר. רק ארבעה הצליחו לפרוץ את טבעת המצור ולהיחלץ.

43 שנים אחרי הדברים האלה התקבל במזכירות קיבוץ ניצנים, שהוקם מחדש אחרי המלחמה, מכתב בזה הלשון: "הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חיילי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק". התגובה לא איחרה לבוא: "ליצחק היקר שלום רב. כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך המתייחסת למקום מנוחה אחרונה, יחד עם רעייתך, בבית העלמין של הקיבוץ".

לפני שנתיים נקברה מאשה פונדק בניצנים. החלקה שליד קברה שמורה לבעלה. בין זו לבין שוליו של קבר האחים שבו נטמנו חללי הקרב על ניצנים מפרידים 150 סנטימטרים. כדי לחבר ביניהם אחרי מותו הכשיר פונדק שביל אבן, "כדי שיהיה לי קל להיפגש אתם, אם יש עולם הבא". הכאב מדריך אותו, הוא מגלה, או שמא אלה ייסורי המצפון שרודפים ולא מרפים ממנו, שהרי אולי היה ביכולתו לעשות יותר כדי למנוע את נפילתם.

"הסיבה היא שלא הייתי מספיק תקיף אז", אומר פונדק כשהוא פותח את שער בית הקברות. "כשבאתי למח"ט שמעון אבידן והודעתי לו שניצנים הולכת ליפול, עמדו במפקדת החטיבה ארבעה נפוליונצ'יקים (תותחי 62 מ"מ) וסוללת מרגמות 120 שבקלות אפשר היה לקדם ולירות אתם על המצרים שתקפו את הקיבוץ. זה לא נעשה. התחלתי לצעוק, הסבירו לי למה לא מפעילים את הנשק, ובמקום לשבור להם שם את הראש, שתקתי".

מה שלומך, המפקד

פונדק, תת-אלוף בדימוס, חי את סיפור ניצנים בכל נפשו ומאודו. בן 91, נמרץ, חד ונוקב כאילו גילו מחצית מכך. זיכרונו מעורר קנאה, הבלורית עדיין מתנופפת, הראייה 6:6, אפילו למשקפי קריאה אינו זקוק. לוח הזמנים שלו, בעיקר עתה, לקראת שבוע העצמאות, עמוס כשל מנכ"ל. אדם מדהים. מדי חודש בחודשו, זו כבר מסורת, מתקשר אליו חייל מתקופת הגדוד, דוד עוזרי, "מה שלומך המפקד", כך כבר שנים. "למה אתה מצלצל", תהה פעם פונדק על העקביות. "אני מצלצל כי פעם בחודש אני עושה לך בבית הכנסת 'מי שבירך' וחשוב לי לדעת אם זה עוזר", הסביר הטוראי. "עד עכשיו זה עוזר מצוין, רק תמשיך ככה", הודה פונדק על הברכות.

ספק אם יש בתולדות מלחמת העצמאות פרשה טעונה וטראומטית כמקרה ניצנים. מדי עשור שב ומתעורר הדיון בעניינו: עתה על הפרק ספרו החדש של רם אורן, "המטרה תל אביב", שמתמקד בקרב ניצנים. בשנת 1990 החיה את הפולמוס מחקרו המעמיק של צביקה דרור, "ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים". בדצמבר 83' גרמה לסערה כתבה שהכין יעקב אחימאיר לטלוויזיה הישראלית. פרשת ניצנים מסרבת לרדת מעל במת ההיסטוריה, אבל לדור הנכדים כל זה אומר מעט מאוד, אם בכלל. בשביל אלה ניצנים אינו פרק מאלף בתולדות ישראל אלא מלה נרדפת לחוף ים, פסטיבלי רוק, בומבמלות ושאנטי.

אבל פונדק בשלו. "למדתי את קרב ניצנים לאורכו ולרוחבו, הקיבוץ הותקף בטנקים, בארטילריה ובאווירונים, ההסתערות התחילה בשמונה בבוקר וקדמה לה הפגזה שנפתחה בחצות, הקרב נמשך עד ארבע אחר הצהריים והנה, למרות ההתנגדות העיקשת של המגינים, חיילים וחברי משק, המח"ט איפשר לפוליטרוק שלו, אבא קובנר, להוציא דף קרבי שמכתים את הקיבוץ לדראון עולם".

"נפילת ניצנים - כשלון", היתה כותרת הכרוז שכתב קובנר. "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף ונפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות". קובנר, שהיה ממקימי הארגון המחתרתי בגטו וילנה ואחר כך פרטיזן שימר את מורשת הקרב שספג ביערות מזרח אירופה, והפך את ניצנים לסמל של תבוסתנות, רפיון ומורך לב. "לקחתי על עצמי כמשימת חיים להשיב לניצנים את כבודה ולמחות את אות הקלון שהודבק לה לשווא", אומר פונדק.

לכאורה לא היה כלל צורך במאבק שהוא מנהל זה עשרות שנים, שהרי כבר בסוף מאי 49', זמן קצר לאחר שהוחזרו שבויי ניצנים ממצרים, שלח הרמטכ"ל יעקב דורי למזכירות הקיבוץ את ממצאי הוועדה שמינה "לחקור בפרשת המלחמה וההתגוננות". המסקנות היו צריכות להסיר את הרבב אחת ולתמיד מעל שמו של הקיבוץ, ולהכתים דווקא את שמו של קובנר בהתלהמות נמהרת:

"בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים", קבע הרמטכ"ל דורי. "פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכל מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".

דברים אלה לא הצליחו לשנות את דימוי נצרים בתודעת הציבור, מה גם שהמסמך לא זכה לתהודה הדרושה. בפברואר 82', דור וחצי לאחר ההתרחשות הדרמטית, פנתה מזכירות הקיבוץ לשירות הפסיכולוגי-הקהילתי בשער הנגב בבקשת סיוע, לנוכח תחושת המצוקה שנוצרה אצל רבים מהחברים. "יש בניצנים מעין מחלה, משהו ויראלי, שאנטיביוטיקה לא עוזרת לו. המחלה גורמת למעין שיתוק. מי שנולד כאן נולד נגוע", כך תוארה הבעיה באוזניהם של אנשי השירות.

קללה נוראה

"סיפור יום הקרב השאיר סימני שאלה רבים ורגשות של כעס אשמה ותסכול שלא התבררו עד היום", נמסר בדו"ח המסכם של הצוות המטפל, פסיכולוגית ועובד סוציאלי. "ניצנים מאופיינת כקהילה מסוגרת מאוד בתוך עצמה... מעט פעילים מחוץ לקיבוץ, מעט אנשים שיוצאים ללימודים גבוהים, הסגנון ואורח החיים שמרני יותר מקיבוצים אחרים... ללא ספק היתה השפעה לאירועי המלחמה על תהליך זה. הפגיעה כתוצאה מן הכרוז והאכזבה מן המוסדות שלא הושיטו עזרה מספקת גרמו לחוסר אמון בגורמים חיצוניים ולהסתגרות פנימית - אנו צריכים לסמוך רק על עצמנו".

"על ניצנים מרחפת קללה נוראה", אמר אז לפונדק נהג, חבר ניצנים, שנשלח לאסוף אותו לערב זיכרון שהתקיים בקיבוץ. "בגלל הדף הקרבי של אבא קובנר אנשי הקיבוץ נחשבו בארץ לבוגדים. ילד שסיפר שהוא מניצנים, הסתכלו עליו בבוז".

מלחמות רבות עברו מאז על המדינה, האנשים שקרב ניצנים הוא בשבילם פרק רב משמעות מתמעטים עד כדי קומץ. למי בכלל אכפת מניצנים? מתברר שמספרם גדול מהמשוער. ספרו של רם אורן, הבקיא ברחשי השוק, מעיד כי הסקרנות לא הגיעה עדיין לרוויה, ביום עיון שהתקיים לפני שנה מטעם יד בן צבי במכללה האקדמית באשקלון, "עמידה, פינוי, נסיגה", כשעל המוקד מקרה ניצנים, לא צפו המארגנים את הצפיפות שתיווצר באולם. המתדיינים היו ד"ר מאיר פעיל מהמרכז לחקר כוח המגן, פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב וד"ר מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה. פונדק, שישב בקהל, לא היה מסוגל להחריש לנוכח הסנגוריה שלימדו שני הראשונים על אבידן וקובנר, ובחמת זעם קם להגיב.

את ניצנים הקימו בשנת 1943 חברי תנועת "העובד הציוני", שיצאו מפולין ומרומניה ב-1939. הקיבוץ, על 70-60 תושביו, היה אז נקודה עברית יחידה ומבודדת בלב אזור ערבי שאוכלוסייתו 22 אלף נפש. מצפון לו היתה העירה אסדוד (אשדוד), מדרום מג'דל (אשקלון) וחממה, ממזרח בית דראס (מושב גבעתי), ממערב הים. בהחלטת החלוקה של האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 47', נשאר ניצנים מחוץ לתחום שיועד למדינה היהודית. היישוב הידידותי הקרוב ביותר, באר טוביה, היה במרחק שמונה ק"מ.

נובמבר 47' הוא גם המועד שבו נקרא פונדק לפקד על גדוד 53 בחטיבת גבעתי שזה עתה נולדה. "גדוד הפרברים" כונה הגדוד שלו שמגויסיו, "מדלת העם בעיקר", נשאבו משכונות הדרום של תל אביב, כרם התימנים, פלורנטין. את מצבת הגדוד השלימו אנשי היישובים שבגזרתו, ארבעת הקיבוצים וכן כפר ורבורג ובאר טוביה.

את המינוי קיבל פונדק מדוד בן גוריון אחרי ראיון שנמשך רבע שעה בלבד. ניסיון מבצעי לא היה לו, "ולא השכלה עממית אפילו. עשו אותי מג"ד בלי שפיקדתי אפילו על כיתה בקרב", הוא אומר באירוניה עצמית. במשפחתו הוא נחשב לגוי מבין ששת האחים לבית פונדיק. הוא עלה מפולין בשנת 33', הצטרף מיד למנגנון הקבע של "ההגנה", הוריד מעפילים בחוף סידנא עלי, עסק בהדרכה, וערב מלחמת העצמאות פיקד על נפת "גרשון", מרחב שהשתרע מגדרה עד לרביבים.

פגישה במנהטן

כדי להבין את עומק תחושותיו של פונדק יש לחזור אל אירוע אומלל שהתרחש חודשיים וחצי לפני המערכה המכרעת על ניצנים. שיירת אספקה שיצאה מבאר טוביה לניצנים נתקלה בכוח ערבי בפיקודו של עריק בריטי ליד המחנה הצבאי הנטוש בחסה. שתי המשאיות נחלצו, הגיעו בשלום לניצנים, אבל משוריני הליווי שקעו בבוץ וכותרו.

כוח חילוץ יצא בהוראת פונדק מבאר טוביה, הגיע לאזור המארב אבל לא יצר קשר עם הנצורים והמשיך משם לנצרים. פונדק הורה באלחוט למפקדי הכוח לחזור אל המשורינים, והנצורים חולצו לבסוף, אחרי שארבעה מחיילי גדוד 53 נהרגו וחמישה נפצעו. שני המשורינים הושארו בשטח ונלקחו שלל.

שרשרת הכשלים שהתגלו בתקרית האפילה על גילויי גבורה עילאיים. המג"ד בתגובה, למען יראו וייראו, הדיח את מפקד פלוגה ג', שלמה קרייזל, שלכאורה לא חתר ליצור מגע בעת שנשלח לחילוץ.

55 שנים חלפו, ותיקי הגדוד החליטו לכתוב ספר על תש"ח ופונדק, תוך כדי עיון בחומר הרב שהצטבר גילה לתדהמתו כי לא קרייזל פיקד על כוח החילוץ, ולכן טעות חמורה היתה להדיחו אז. אדרבה, הוא מצא שמ"פ ג' היה קורבן לעלילת שווא, שהוא ראוי למדליה על כושר המנהיגות והנחישות שהפגין אז תחת אש, ובוודאי לא לביזוי שבעקבותיו גלה בבושת פנים לארצות הברית.

נרעש ונרגש הפעיל פונדק את רשת הידידים והתורמים שטווה כיו"ר עמותת בית חטיבת גבעתי, ובעזרת הסניף האמריקאי איתר במנהטן את קרייזל, שבינתים שינה את שמו לשלמה חגי. זה היה ביוני 2003. פונדק, שהיה אז בביקור משפחתי בטמפה, פלורידה, המריא לניו יורק ואחרי הנחיתה חייג את המספר. "מדבר המג"ד שלך מ-48', אני מוכרח לראות אותך לכמה דקות בעניין חשוב ביותר", הוא פתח את שיחת הטלפון. "בשום אופן לא מוכן לפגוש אותך", השיב חגי. "אתה לגמרי צודק, אבל באתי לבקש סליחה", אמר פונדק.

"השתררה דממה", הוא מספר. "שמעתי שהוא מתייעץ עם אשתו ואז הוא חזר אלי, 'אני מוכן, אבל כשתגיע בבקשה אל תיבהל מהפנים שלי שהן עקומות. חטפתי אירוע מוחי קטן', הוא הזהיר. מיהרתי אליו, הוא גר בבית מפואר בקומה 16, כל מנהטן פרושה לפניו, תיארתי לו מה ואיך התברר לי, 'העפתי אותך לא בצדק על סמך דיווחים שקריים של קצין שלא היה מאוהדיך. אני מצטער. אתה היית בין גיבורי הקרב ואני הרסתי את חייך. העניין הזה רובץ עלי ולא נותן לי מנוח. מוכן לסלוח לי?'

"כמובן שהוא לא הסכים. פה התערבה אשתו, שהיא הרבה יותר צעירה ממנו. היא אמרה לי שהיא מכירה טוב מאוד את הפרשה, שבעלה לא שכח לרגע את העוול שנגרם לו, בגלל ההדחה החברים נטשו אותו והוא התקשה למצוא מקום עבודה ולכן עזב את הארץ - אבל לחשוב שהמג"ד יבוא בערוב ימיו במיוחד לניו יורק כדי לבקש סליחה, זה כבר בלתי נתפש. אל תלחץ עליו, היא ביקשה. ישבנו ושוחחנו, הוא בכה ואני בכיתי, נפרדנו בלי שהוא הסכים למחול לי אבל זה עוד יגיע", הוא מייחל. "את החלטתנו נעביר לך בכתב", הבטיחה אשתו בטרם נטרקה הדלת מאחוריו.

קצין פרוסי

השבוע נסעתי עם פונדק לסיור בנתיב קרבות ניצנים. התחנה הראשונה היתה האנדרטה לחללי קרב השיירה שמול מחנה השריון בחסה. כאן הצגתי לפונדק מסמך בכתב ידו של קרייזל. התאריך: יום לאחר ההיתקלות ההיא. "הפלוגה עומדת דום לזיכרם של אברהם פרחיה, זלמן שחר, פוקורני מאיר ושלמה רובינשטיין, חבר קבוצת ניצנים... קורבנות ראשונים אלה של פלוגתנו יחשלו בנו את הרצון ויקדשו את מטרתנו. מפקד הפלוגה מציין את התנהגותו היוצאת מן הכלל של שמעון בן יהודה, מפקד הכיתה, שלמרות הקורבנות בקרב אנשיו המשיך במאבק נגד כוחות גדולים של מאות פורעים... כמו כן את החובש ארצי והחייל דוד חנין".

דוד חנין הוא חמי, הסברתי לפונדק כיצד הגיע המסמך לידי. הוא היה במשך שנים רבות חבר הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית ומת לפני ארבע שנים בהישמע הצפירה ליום הזיכרון. את הקרב שבו נפצע לא הזכיר בחייו אף לא במלה.

מחסה נסע פונדק לקיבוץ ניצנים שבו התקבל, אף שבא ללא הודעה מוקדמת, בכבוד מלכים ממש. לא בכדי הוא יקיר היישוב, "מענטש" בלשונם. בארכיון הוא מגלה צילום נושן שלו, שלא ידע על אודותיו. כשהוא מתעדכן כמה עוד נשארו בחיים מדור ניצנים תש"ח, הוא מתעצב לשמוע ששישה בלבד, ומרביתם לא זכו כמותו לזקנה כה הדורה. "אולי תצליחי לגלות לי את העקבות של חבורה של בחורות מפולין, פליטות שואה, שעברו כאן בניצנים כשהייתי עוד מפקד נפת גרשון?" הוא מבקש מעובדת הארכיון. "אני זוכר שישבתי אתן, הן היו מפוחדות והסיפורים שהן סיפרו היו איומים".

לפני שנה, במלאות לו 90, ערכו לו חברי ניצנים ברוב עם מסיבת הפתעה. "אתה יודע איך קרה ששמעון אבידן הגיע בשנת 83' לדבר עם אנשי ניצנים? זה לא בא ממנו, הרי קצין פרוסי לא משנה את דעתו. אני כפיתי עליו לבוא, כדי לשים סוף למסע הביזוי שהקיבוץ נאלץ לספוג בגלל הדף הקרבי שלו ושל אבא קובנר. 'הם לא אשמים, בטח לא הבנים והנכדים', אמרתי לו. 'אם יש טענות, הרי הן צריכות להיות מופנות אך ורק כלפי גדוד 53. עוול נוראי גרמנו להם שלא באנו ללחוץ להם את היד מיד כשהם חזרו מהשבי. אני תיקנתי את הטעות, עוד לא מאוחר שגם אתה תראה את פרצופך'.

"הוא הסכים, ביקש שאני אקח אותו ברכב. כשיצאנו מהמשרד שלו בתל אביב, אמר לי שמעון אבידן 'אתה לא תדבר'. הודעתי לו שעברו הימים שהוא היה המפקד שלי וקיבלתי את דבריו ללא עוררין". קיבוץ ניצנים לדורותיו התייצב בהרכב מלא לשיחה; אבא קובנר סירב להשתתף במעמד שנועד לטהר את האווירה.

ניצנים לא היה היחיד, אבל רק עליו יצא הזעם. מגיני יד מרדכי נסוגו, כפר דרום התפנה לאחר מצור והפגזה כבדה, גוש עציון נפל והלך בשבי, כך גם הרובע היהודי בירושלים. בקיבוץ גזר נהרגו 28 מגינים ואילו 50 נפלו בשבי הלגיון, מסדה ושער הגולן התפנו בלי לירות כדור, מכל אלה רק על ניצנים יצא הקצף.

"אל תלך סחור סחור, רוצים את השורה התחתונה: לחמנו או לא לחמנו?" - זה היה המסר שהעבירו הנוכחים לאבידן. רק באחת בלילה יצא עשן לבן. "ברצוני לתקן ולפזר את הרושם כאילו אנשי ניצנים הלכו לשבי ללא לחימה", סיכם אבידן לבסוף. "אני חוזר, אם כן, אין הדבר כך. אנשי ניצנים וחיילי גדוד 53 של גבעתי החזיקו מעמד, על אף מעט החימוש שהיה בידם, עד אשר השריון פרץ וכבש את החלק החיוני. יש גם כן לראות בהגנת ניצנים אחת מעלילות הגבורה של מלחמת העצמאות.

"החטיבה - לפי יוזמתי - הוציאה דף קרבי, שלו נתנו את הכותרת 'נפילת ניצנים - כשלון'. כאן שגיתי. הייתי חייב לכתוב 'נפילת ניצנים - כשלון לחטיבת גבעתי'. נשאר לי אם כן רק לבקש סליחה על השגיאה המילולית. הדף אשר הוצא על ידי החטיבה וחתום על ידי מלמד שיש להילחם ללא תנאי ובכל תנאי ושאין בקלות ללכת לשבי. הדף הזה היה דרוש לנו ותוכנו יציב ואמת עבורי גם כיום, בינינו לבין לב הארץ היה חלל ריק ואנו היינו החומה. מן ההכרח היה לחזק את רוח הלוחמים בכל דרך. מיעוט הידיעות שהיו לנו על הלחימה בניצנים, ולעומת זאת הצורך להגיב במהירות, גרמו עוול לניצנים".

זמן קצר אחרי השיחה בניצנים התכנסו ביוזמת פונדק ותיקי גדוד 53, לזכר הימים ההם בתש"ח. במטרה לקומם את רוחה השפלה אז של חברי ניצנים הוא החליט שמבין ששת היישובים שהיו בגזרתו בתש"ח, נציג ניצנים יהיה זה שיברך, ובכך כמו יוכרז רשמית על פיוס היסטורי. "שמעון אבידן מאוד לא אהב את ההחלטה שקיבלתי", אומר פונדק. "הוא הודיע שאם לא אחזור בי הוא יבטל את השתתפותו. בסוף הוא בכל זאת הופיע, נשא נאום קצר במיוחד ומיהר לברוח".

עד הכדור האחרון

"שלא תהיה טעות", מבקש פונדק להבהיר. "שמעון אבידן היה המח"ט הטוב ביותר במלחמת העצמאות ולדפים הקרביים של אבא קובנר היה ערך עצום. אין לי מה לומר בגנותם. זה נכון גם לפרשת ניצנים. היינו מחכים להם כל בוקר, הם החדירו בנו רוח קרב, בכל הרצאה אני מדגיש את הנקודה הזאת. אני עצמי, בעיצומה של ההתקפה על קיבוץ גלאון, שהיתה בחודש יולי, דחקתי במפקד הנקודה, על מנת לדרבן אותו כשהמצרים כבר על הגדרות - 'האם יהיו לוחמי גלאון כניצנים, או כלוחמי נגבה תהיו'. מתברר שגם אני הושפעתי מהדף הקרבי עד כדי השמצות על ניצנים.

"לזמנו, כשהחטיבה היתה על הברכיים, זה היה נכון לעשות, אבל אחרי המלחמה חובה היתה לרכך את הטון. היחס לניצנים היה בלתי אנושי, האווירה היתה 'מי אלה בכלל, העובד הציוני, הרי הם לא סוציאליסטים'. גם אני נסחפתי בגל עד שחקרתי את הדברים. את אבא קובנר, אגב, לא ראינו במלחמה. בניגוד מוחלט לבני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח שאותו יכולת למצוא מסתער בראש, הוא הסתגר בחדר שלו במפקדת החטיבה ולא הוציא את האף".

בכך לא תמו טענותיו של פונדק. "ניצנים היתה דלה באמצעים ובנשק בהשוואה לשאר הקיבוצים בגזרתי. את ניצנים המח"ט והמטה שלו לא ביקרו מיום שפרצה המלחמה, לכן היא גם קיבלה פחות". טבלאות להוכחת ההטיה יש לו למכביר. "המח"ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר. זה נשמע אולי מופרך, אבל תן לי לשאול מה היית עושה אילו היית עומד מול שתי דירות שעולות באש, מהן אחת שלך. לאן היית קופץ קודם?"

"לתיאוריה הזאת אין ידיים ורגליים", הודף ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל את הטענה, וניכר כי אהבה גדולה אין בין השניים. "פונדק לא היה מצביא גדול וגם לא המג"ד הכי טוב בחטיבה", שופך פעיל בהנאה שמן למדורה. "כשמזכירים לו את הכשלונות שספג, הוא משום מה מקבל את הביקורת בצורה נוראה. הוא לוקח על עצמו יותר מדי אחריות. ניצנים היא מפלה, אבל לא בגלל פונדק אלא כי באותו שלב מוקדם של ראשית ימי פלישה, הנסיבות האובייקטיוויות נתנו מעט מאוד סיכוי לעמידה מול צבאות ערב הסדירים. צה"ל, שחשב עדיין בדפוסים של לחימה פרטיזנית, רק התחיל להיערך לקראת האתגר החדש".

פעיל, ח"כ לשעבר מטעם רשימת השמאל של"י, דווקא מצדיק את "הדף הקרבי" שחיבר אבא קובנר. "התכנים הם בהחלט קשים, אבל לשבחו של אבא קובנר שהוא זקף את קומתם של לוחמים. זה היה קול קורא חיוני, לולא הניסוחים הבוטים, הייתי אפילו מסתכן ואומר, היו לנו עוד כמה וכמה פרשיות ניצנים. אני גם מסוגל להוכיח שבניצנים לא היה פחות נשק בהשוואה לממקומות אחרים. עניין האפליה הוא קשקוש שאין לו שחר".

שיער ראשו של פונדק החל להאפיר תוך כדי המלחמה. "זה מכרסם", הוא אומר. "שלושה קרבות של גדוד 53 לא נותנים לי מנוח עד היום: קרב השיירה לניצנים, שבעה הרוגים מאש כוחותינו ליד פלוג'ה, אירוע שאני עדיין מחפש מי היה זה שנתן את פקודת האש, ובראש ובראשונה נפילת ניצנים. לפניו של המ"מ אברהם שוורצשטיין, שניהל את הלחימה בניצנים, עמדו שלוש אפשרויות כשהמצור עליו התהדק: להיכנע; לפרוץ מערבה, להתפזר בחולות ולחכות עד שיירד הלילה; או להילחם עד הכדור האחרון. מזלם של מגיני ניצנים שהקשר אתי נותק. אחרת, אם הוא היה שואל אותי, הייתי מודיע לו, ברוח אנשי פנפילוב שעל ברכיה חונכנו, שהאופציה האחרונה היא היחידה שניתנת לו. במקום 30 חללים זה היה נגמר ב-70".

המשימה החמישית

במרכז ספרו של רם אורן רומן שהיה או לא היה בין המ"מ מגבעתי שוורצשטיין לאלחוטנית היפהפיה של ניצנים, מירה בן ארי, אחת מעשר הנשים שלא התפנו מניצנים ערב הקרב הגורלי. היא היתה נשואה, בעורף היו הבעל אליקים והבן דני. בן ארי נהרגה בשעת הכניעה. "מכל הבחינות היא היתה מועמדת בולטת לאות הגבורה", אומר פונדק, שאחרי המלחמה התמנה לעמוד בראש ועדת העיטורים. "ההנחיה שקיבלתי מבן גוריון היתה 12 אותות, כמספר שבטי ישראל. כשהערתי שיש כמובן יותר שראויים, התגובה שלו היתה, 'פונדק, אתה עוד פעם מתווכח?'

"כדי לצמצם את תהליך המיון החלטנו על קריטריון שקובע שהאות יוענק רק למי שעשה מעשה גבורה שהוביל לניצחון בקרב. ניצנים לצערי לא עמדה בתנאים שהצבנו". לזכרן של שלוש הנשים שנהרגו בניצנים, בן ארי, שלומית דורצ'ין ודבורה אפשטיין, הוא שוקד על הקמת אתר הנצחה "יד לאשה העברית הלוחמת".

הכשלון בנצרים לא עצר את הקריירה הצבאית של פונדק. באוגוסט 48' הוא נקרא אל הרמטכ"ל, שבישר לו כי הוא מתמנה למפקד חטיבת עודד. הוא הוביל אותה במבצע "יואב" בדרום ובמבצע "חירם" בצפון. בשנות החמישים הקים פונדק את הנח"ל ואת את גייסות השריון ובשנת 59' השתחרר מצבא הקבע.

הוא היה מנהל חבל ערד, שגריר בטנזניה, ובשנת 71', בהזמנת שר הביטחון משה דיין, גויס בשנית והיה מושל רצועת עזה וצפון סיני, פרק שבו התעמת חדשות לבקרים עם ראש הממשלה הנוכחי אריאל שרון, אז אלוף פיקוד דרום, "שעשה חזירויות על גבי חזירויות. היתה לנו הזדמנות חד פעמית לפתור את בעיית הפליטים בעזה והחמצנו אותה. תיכננו לפנות את המחנות ולהקים למפונים עיר בסיני - אז חיו ברצועה 320 אלף ערבים וזה היה אפשרי. היום יש שם מיליון ורבע, איחרנו את הרכבת".

אשר לנסיגה הצפויה מעזה, כבר באינתיפאדה הראשונה דעתו של פונדק היתה נחרצת, "לצאת מהרצועה באופן חד צדדי". עכשיו, צחוק הגורל, אימץ את הנוסחה יריבו מאז, אריאל שרון.

את כל תחנות חייו, מפולין ועד עזה, פרש פונדק בספר מאלף שלא זכה לתהודה הראויה לו, "חמש משימות". ארגנטינה היתה התחנה האחרונה בטרם פרש לגמלאות. פונדק היה ראש מערך השליחים של הסוכנות היהודית בתקופת השיא של שלטון הגנרלים. "הם לא הורגים יהודים, הם הורגים קומוניסטים, אז אל תתערבו", הוא מתאר את תגובתו האדישה של השגריר אז בבואנוס איירס, רם נירגד.

"זה היה הפרק הכואב בחיי", אומר פונדק. "מדינת ישראל, שלקחה על עצמה להגן על יהודים בכל העולם, מעלה בתפקידה. שלושת אלפים צעירים יהודים נרצחו אז, תמורת ארבעה-חמישה מיליון דולר לגנרלים היתה אפשרות להוציא אותם. ישראל והקהילה היהודית לא נקפו אצבע. ההתנכרות הגיעה לממדים כאלה, שהמשפחות רצו לקרדינל ולא לרב שישתדל בשבילם". ספרו הבא, תוכניות יש לו למכביר, יגולל את הפרשה מא' עד ת'.

מעל גבעת המכלים, השטח החיוני של ניצנים בתש"ח, שעם השתלטות המצרים עליו אבד הקיבוץ, הוא מביט בסיפוק מזרחה אל שדות פלשת. "הלב שלי שר. מאתיים כפרים ערבים היו כאן והם אינם יותר. היה הכרח להרוס אותם, אחרת גם פה, כמו בגליל, היו בתוכנו עוד מיליון ערבים. אחרי אלפיים שנות גלות אי אפשר להקים מדינה בכפפות של משי".



יצחק פונדק למרגלות האנדרטה לזכר חללי שיירת ניצנים, מול בסיס חסה. שני המשורינים הושארו במקום ונלקחו שלל


פונדק (במרכז) עם חברי קיבוץ ניצנים, זמן קצר אחרי שהקימוהו מחדש. מי שנולד כאן נולד נגוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו