שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המפיק אברהם דשא (פשנל) מת בגיל 78

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

המפיק אברהם דשא (פשנל) מת אתמול אחר הצהריים בבית החולים "שיבא" בתל השומר ממחלה קשה. בן 78 היה במותו. ארונו יוצב היום בתיאטרון הבימה בשעה 1 אחר הצהריים, ב-2 יתקיים שם טקס וב-2:30 ייצא מסע הלוויה לקיבוץ עינת.

דשא הותיר אשה, ניצה, ושלושה ילדים, שירילי, גשש ונועז. שלושתם ממשיכים את דרכו בתחומי הבידור והתקשורת: שירילי שחקנית תיאטרון ובימאית בטלוויזיה, גשש עוסק בניהול והפקות פרויקטים בתחום, ונועז קולנוען.

פשנל נולד בתל אביב ב-1926. בגלל גירושי הוריו התחנך במוסדות של כפר יחזקאל ועין חרוד, ובהיותו בן 16.5 זייף את גילו והתגייס לצבא הבריטי. כשהשתחרר הפך לנהג מונית, ובין השאר הסיע שחקנים להצגות. באחת הנסיעות סיפר לו השחקן שלמה בר שביט שמחפשים מנהל לתיאטרון החובבים 'הזירה'. "באתי ואמרתי למיקי אלמז, שהיה מנהל התיאטרון: 'בוא נהפוך אותו לתיאטרון מקצועי. והוא הסכים. מכרתי את הטקסי, שמתי את הכסף בתיאטרון וכך התחלתי", סיפר פשנל בראיון ל"הארץ" לפני כמה שנים.

שני הלהיטים הראשונים שלו, "משה וינטלטור" ו"פרנסואה ראש גזר", הוכיחו שההשקעה היתה כדאית, ומאז היו חייו ויצירתו שזורים היטב בעולם הבידור והתיאטרון הישראלי. ב-48 שנות פעילותו הפיק מאות הצגות, מחזות זמר, מופעים, סרטים ותוכניות טלוויזיה, הקים להקות וניהל תיאטרונים פרטיים ומועדוני בידור. לצד גולת הכותרת של עשייתו - "הגשש החיוור" - הפיק את "בצל ירוק", "התרנגולים", "כוורת", "גזוז" ו"שוקולד, מנטה, מסטיק". בין הפקות הבמה הידועות שלו "כנר על הגג", "נאסר א-דין", "סימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי ו"אוויטה".

לטלוויזיה הפיק עם ספי ריבלין את הסדרה "איצ'ה". לקולנוע הפיק עם אורי זוהר את "התרנגול", "השכונה שלנו", "מוישה וינטלטור", כל ממזר מלך"; ועם ז'ק קטמור את "מקרה אשה".

פשנל נהג לומר שהוא בר מזל שהכשרונות הגדולים בבידור הסכימו לעבוד אתו, ובהם אורי זוהר, חיים טופול, שייקה אופיר, יוסי בנאי, יונה עטרי, אבנר חזקיהו, רבקה מיכאלי, יהורם גאון, בומבה צור, גדי יגיל, רבקה זוהר, חנה לסלאו, ציפי שביט, ספי ריבלין, ריקי גל ועפרה חזה.

"הוא הפיק את התוכנית השנייה של 'התרנגולים' ב-1962 ואז קטף את שלושתנו", מספר שייקה לוי על תחילת הדרך של "הגשש החיוור". "הוא הציע לנו להקים שלישייה ואנחנו אמרנו 'למה לא?!' לא היתה אז הרבה עבודה בארץ. התוכנית הראשונה, 'שמחת זקנתי', עלתה ב-1964 ומאז עשינו עשר תוכניות (...) הוא שמר עלינו כעל בבת עינו. לא נתן להתקרב אלינו, ובשנים הראשונות אסר עלינו להתראיין. אמר לנו לא לגדל שיער, להשתחוות בצניעות, להיות אנשים בלי אגו. היינו כמו ילדים שלו. היום אני לא יודע להגיד אם זה היה נכון לנהוג כך. פשה היה דמות יוצאת דופן ומיוחדת במינה".

כשהגששים זכו במאי 2000 בפרס ישראל נותר פשנל מחוץ לתמונה. חיים טופול: "כל מי שיודע והכיר ידע ש'הגשש החיוור' היא היצירה של פשה, ואלמלא הוא הם לא היו קיימים. לכן ההחלטה לתת להם את הפרס ולא לכלול אותו הכאיבה לו מאוד".

גם ספי ריבלין התאכזב אז, והמליץ להעניק את הפרס לפשנל השנה. שלשום, כשהפרסים חולקו, נאבק פשנל על חייו בבית החולים. "כיביתי את הטלוויזיה ששידרה את הטקס ונסעתי להיות עם פשה בבית חולים", מוסיף ריבלין. "

פשה זכה לתואר יקיר העיר תל אביב, וקיבל פרסים רבים, בהם פרס הוקרה על עשייה קולנועית שהוענק לו בפסטיבל הסרטים בירושלים בשנה שעברה, פרס על מפעל חיים בטקס פרס התיאטרון הישראלי, ופרס של תעשיית המוסיקה הישראלית. אבל את הפרס הראוי ביותר הוא לא קיבל".

ריבלין הגדיר את פשנל "גדול המפעלים היצרניים בשטח הבידור, המוסיקה ובעקיפין גם התיאטרון הממוסד בארץ". לדבריו, "דורות של אמנים חבים לו את גילויים והצלחתם. הוא לא היה רק מפיק אלא גם יוצר אמיתי. בכל מערכון, בכל קטע כמעט, ניכרות טביעות האצבעות שלו, וכל כותב יודע מהן השורות שפשה כתב למרות ששמו לא התנוסס ברשימת הכותבים". אורי לוי, מנכ"ל תיאטרון גשר, מוסיף: "כשניסינו לשחזר את כמות הדברים האדירה שהפיק, יזם והקים הבנו שהוא לא אחד בדורו אלא שרק פעם בשלושה דורות קם אחד כמוהו". וריבלין מאיר פן נוסף: "הוא שפע רעיונות ולא פחד לעשות דברים. למשל, היה הראשון שהביא את הפיצה לישראל, ויש לו פטנט רשום איך לעשות קוביות קרח".

פשנל היה ידוע כמפיק שלוקח סיכונים, ושלא תמיד פועל משיקולי רווח והפסד. "לכל מיני אנשים נדמה שהבידור והתיאטרון הם מכרה זהב", אמר בראיון ל"הארץ", "וזה לא בדיוק כך. אני פה לא בגלל הכסף, אני פה בגלל האהבה".

הוא הרבה להשתמש במלה "אהבה" כשדיבר על עבודתו. האיש הסמכותי, שהיה גם בעל מידות הגוף גדולות, יכול היה להתרגש עד דמעות ולהגיב כמו ילד כשראה הפקה שדיברה אל לבו. "החלום שלו היה לראות את הקהל ממלא את התיאטרון", מספר טופול, "ורוב הזמן הוא הצליח לעשות את זה".

הוא רשם הצלחות גדולות - כמו "כנר על הגג", שהריץ ברחבי העולם בשותפות עם חיים טופול - או "יוסף וכותונת הפסים המשגעת", "הקומיקאים" שהועלה בתיאטרון בית ליסין עם ששון גבאי וספי ריבלין, "שובו של הסורמלו" עם יוסי בנאי, וכמובן ההצלחה של "הגשש החיוור". אבל היו גם רגעים אחרים: המחזמר "אוויטה" לא הגשים את התקוות הגדולות שתלה בו, האופרה של פקין שהביא לישראל בתחילת שנות ה-90 נחלה כישלון קופתי.

חרף הכישלונות, פשנל היה מאחרוני המפיקים שהצליחו לשרוד בתחום הבידור והתיאטרון המסחרי הפרטי בארץ. אבל בשנים האחרונות התסכול שלו גבר, כשהתיאטרון הממוסד "בלע" עוד ועוד מהתיאטרון המסחרי, העלה מחזות זמר והצגות בידור. פשנל התלונן על הקשר בין מפעלי המינויים לתיאטרונים הציבוריים, הזוכים לתמיכה ציבורית, על צמצום שטח המחייה של המפיקים הפרטיים ועל היעדר התמיכה בהם. פעמים אחדות ניסה להקים תיאטרון פרטי, אבל הציפיות הגדולות שתלה בפרויקטים הללו לא התממשו.

כמו כן הוא התקשה לעכל את עולם הבידור החדש שנוצר סביבו. זה לא היה הסגנון שלו, ולא היה ההומור שלו. הוא אהב את ההומור של יוסי בנאי, שייקה אופיר, נסים אלוני, גידי גוב. "פשה מעולם לא עשה דברים וולגריים", מעיד לוי. "הוא שנא גסויות, אף פעם לא דיבר רכיל. עולם הבידור החדש היה זר לו, נראה לו וולגרי". לכל הקשיים הללו הצטרפה בשנים האחרונות גם מחלתו, אך פשנל לא ויתר והמשיך לחפש אפיקים אחרים. באחרונה העלה, עם בנו גשש וחיים טופול, הפקה בהודו עם שחקנים וזמרים הודים. ביומן האישי שלו רשומות פגישות עם מפיקים בלוס אנג'לס, אוסטרליה ולאס וגאס שאליהן כבר לא יזכה להגיע. בכלל, אומר ריבלין, היו לו תוכניות ורעיונות לעוד 30 שנה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ