מאמר בגב האומה - כללי - הארץ

מאמר בגב האומה

מאמר שכתב ד"ר לב גרינברג נגד מדיניות החיסולים של ישראל הפך אותו לאויב הציבור הימני, גרר התערבות נמרצת של שרת החינוך ומאיים על מערך התרומות של אוניברסיטת בן גוריון. פלא שאבישי ברוורמן מתפתל? קורס מבוא בחופש הביטוי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשסיים לקרוא את התגובה ה-241 באתר האינטרנט של "מעריב", שכמו רוב קודמותיה הגדירה אותו כשונא ישראל ושלחה אותו לעזאזל, הפטיר לב גרינברג: "זה שיעור בסוציולוגיה מה שקורה פה, אני אומר לך. השיעור הכי טוב שהיה לי". ד"ר גרינברג יודע על מה הוא מדבר: כמרצה לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון, הוא עומד בשבועות האחרונים במרכזה של סערה שמעניקה לו, שלא בטובתו, הזדמנות להסיק כמה מסקנות על מצבה הנפשי העדכני של החברה הישראלית.

הסערה התעוררה בעקבות כותרת (מסולפת) שפירסם "מעריב" בזו הלשון: "המרצה הישראלי בבלגיה: המדינה מבצעת רצח עם". מאז שרת החינוך מחרימה בגללו את האוניברסיטה, אתרי האינטרנט רוחשים איומים, פובליציסטים נכבדים איבחנו את עמדותיו כ"מטורפות". כל זה לא הפריע לגרינברג לחגוג את יום ההולדת ה-56 למדינה, כיאה לבשר מבשרה של קהילת עולי ארגנטינה, על אסאדו עם חברים בגינת ביתו בירושלים.

מה לשמאלן מודאג כמוך ולחגיגות העצמאות?

"אנחנו מנסים לציין את העובדה שלמרות כל הניסיונות להוציא אותנו מהכלל, אותי ועוד רבים כמותי שחושבים אחרת מהרוב, יש כאן קהילה שמרגישה שייכת, לא מנותקת, לא מנוכרת, מחויבת. וכדי שבכל זאת יהיה שוני, לפני שעושים על האש במתקן מיוחד שסחבתי מארגנטינה, אנחנו הולכים לטקס הדלקת המשואות האלטרנטיווי של 'יש גבול' מול משרד ראש הממשלה, בכיכר על שם אמיל גרינצוויג".

מה זה ג'נוסייד סמלי

הכל התחיל עם חיסולו של השייח' אחמד יאסין. חמתו של גרינברג, דעתן לא קטן, בערה בו, והוא כתב מאמר שפורסם בסוף מארס בעיתון בלגי בשם "בלגיה החופשית".

מה לך ולעיתון בלגי?

"בדרך כלל אני כותב את המאמרים שלי בעברית, ויש מי שמתעניינים בהם, מתרגמים אותם, ומפיצים אותם לאתרי אינטרנט. עיתונים שמעוניינים לפרסם אותם מבקשים רשות. במקרה הזה מדובר בשני יהודים בלגים שכעסו מאוד על התגובה הרפה של השמאל הישראלי אחרי חיסול יאסין, וביקשו לתרגם את המאמר לצרפתית ולשכנע עיתון בלגי לפרסם אותו. הם הרגישו שהרצח פוגע בהם כיהודים ובמעמד שלהם בקהילה. הסכמתי, והם פנו לעיתון הזה, שאני לא יודע מה הוא. זה כנראה עיתון שמאל קטן, והטענה כאילו הביקורת שלי על ישראל הופיעה בעמודים הראשיים של עיתונים מרכזיים באירופה היא שטויות".

ברור לך שעצם הפרסום של ביקורת מהסוג הזה בחו"ל מקפיץ את הפיוזים של הישראלים.

"לא חשבתי שהמאמר יעשה רעש. הפנייה שלי לכתוב לחו"ל נעשתה באופן הדרגתי. פעם הייתי מפרסם מאמרים בכל העיתונים בארץ, אבל מאז שפרצה האינתיפאדה נדחו יותר ויותר חומרים ששלחתי. ב'מעריב' הפסקתי לכתוב לפני כשנה אחרי שהרגשתי שאני משמש בשבילם עלה תאנה. במקביל גם הגעתי למסקנה שהפנייה לפוליטיקה הפנים ישראלית היא חסרת תכלית, כי התפרקנו מהיכולת ליצור קואליציה שמבוססת על הסכמה על יציאה מהשטחים. רוב הציבור רוצה את זה, אבל כדי שזה יקרה אנחנו מוכרחים שמישהו אחר יאמר לנו 'לכו על זה, זה אפשרי'.

"ברגע שהבנתי את זה התחלתי לפעול למען התערבות בינלאומית בסכסוך וגם הופעתי באו"ם בכנס על סיום הכיבוש. פעלתי מתוך תובנה שבתנאי האלימות שהתפרצה, שתי החברות לא בשלות להגיע למו"מ על הסדר, והדבר הראשון שצריך לעשות זה להוריד את החיכוך למינימום. את זה יכול לעשות רק כוח בינלאומי שייתן לפלשתינאים וגם לנו תחושה של הגנה. למעשה זו היתה הפעם הראשונה שכתבתי לאירופה בשביל האירופאים. בכלל לא חשבתי מה יגידו בישראל, ודווקא המאמר הזה עשה כזה רעש".

ועוד איזה רעש. המהומה החלה כמה ימים לאחר הפרסום בבלגיה, כש"מעריב" ו"ידיעות" דיווחו על עיקרי דבריו של גרינברג. לתדהמתו של גרינברג, הציטוטים בשני העיתונים נכללו במסגרת סדרת ידיעות על התגברות האנטישמיות באירופה. אלא שבעוד ב"ידיעות" הציטוטים לפחות היו מדויקים, הקשר בין מה שהתפרסם ב"מעריב" למקור היה חלקי ביותר. זה התחיל בכותרת: גרינברג כתב כי "הרצח של שייח' יאסין על ידי ממשלת ישראל הוא חלק ממהלך גדול יותר שיכול להיות מתואר כרצח עם סמלי"; הכותרת ב"מעריב" ייחסה לו קביעה ש"המדינה מבצעת רצח עם".

גם ההמשך היה רצוף סילופים: על פי "מעריב" מאשים גרינברג את שרון ב"חיסול המנהיגות הדמוקרטית של העם הפלשתיני", אבל בשום מקום גרינברג לא מכנה את המנהיגות הפלשתינית דמוקרטית; ב"מעריב" גרינברג טוען כי "הפלשתינאים הציעו אינסוף הפסקות אש", אבל במאמר המקורי מוזכרות רק שתי הזדמנויות שבהן הפלשתינאים הכריזו על הפסקת אש חד צדדית, ועוד ועוד. גרינברג טוען ש"הסילופים הקטנים האלה וההוצאות מן ההקשר עושים את כל ההבדל בין ביקורת ודיון לגיטימיים לבין הכפשה והסתה. הפכו אותי לדמות שטוחה, שכחו את המלה הכי חשובה במשפט - 'סמלי' - ועכשיו אני מזוהה עם שתי מלים: 'רצח עם'".

מה זה בעצם רצח עם סמלי?

"זה אומר חיסול שיטתי של כל הסמלים הלאומיים הפלשתיניים, אם זה יאסין, הרשות הפלשתינית, המשטרה, הריבונות. אנחנו לא מחסלים את העם הפלשתיני, אבל בהחלט מנסים לחסל פוליטית את הלאומיות הפלשתינית. כמה אנשי אקדמיה, כולל אני, מנסים לחפש כבר כמה שנים את הטרמינולוגיה הנכונה להגדיר את התהליך הנוכחי שהתחיל אחרי פיגועי 11 בספטמבר. כששמעתי אחרי החיסול של יאסין את הרמטכ"ל מודיע שעכשיו ערפאת מבין שזה מתקרב גם אליו, חשבתי שאני מוכרח לכתוב משהו שידליק נורה אדומה לפני שירצחו גם את ערפאת. הפילוסוף הצרפתי פייר בורדייה כתב על האלימות הסמלית של החזק, שמשתמש בכלים כמו התעלמות, השפלה והשתקה. מה שעושה מעסיק לעובד שלו, למשל. מי שאין לו כוח סמלי מגיב באלימות פיזית, כי זה מה שיש לו. בסך הכל נעזרתי בביטוי של בורדייה. מה שעושים לי בשבועות האחרונים, אגב, זו אלימות סמלית".

יש גם אלימות אמיתית?

"לא, טאץ' ווד. ביום שבו הדברים התפרסמו התקבלה במחלקת הביטחון של האוניברסיטה הודעה שאני על הכוונת, אבל לא קרה כלום".

למרות ההסבר המנומק, דומה שעם קצת יותר רגישות גרינברג יכול היה לצפות את הסערה שיחולל השימוש במלה "ג'נוסייד" (גם אם צורף לו התואר "סימבוליק"). אחד מעמיתיו באוניברסיטת בן גוריון, שדווקא שותף לעמדותיו הפוליטיות, סבור שמדובר בניסוח מאוד לא מוצלח. "כל מה שצריך זה להחליף מלה אחת. במקום 'רצח עם סמלי' היה צריך להיות 'רצח של סמלי עם'. זה גם יותר מדויק וגם פחות נפיץ".

"מהקריאה של התגובות המתלהמות", מקונן גרינברג, "ברור לי שרוב המתקיפים כלל לא קראו את הטקסט המקורי, אלא רק את התרגום המסולף והחלקי ב'מעריב'. לעתים אני נוטה לזלזל בכוחה של התקשורת, אבל זה פשוט שיעור בהבניית תודעה".

דווקא במאמר המקורי יש משפט מקומם. אתה קובע ש"היות והעולם לא יאפשר חיסול מלא, מתבצע חיסול סמלי". זו האשמה חמורה שנשענת על ספקולציה.

"אני מסכים איתך לגמרי, והעובדה שהמבקרים לא התייחסו למשפט הזה רק מעידה שהם לא ראו בכלל את המאמר המקורי. אני חושב שזה משפט שלא היה צריך להיכתב, התחרטתי עליו עוד לפני שהוא פורסם וגם שיתפתי בזה את כל בני המשפחה שלי. זה דבר שאני לא מאמין בו, אני מאמין ומקווה שבחברה הישראלית יש מספיק חישוקים מוסריים כדי למנוע את זה. המשפט הזה נכתב ברגע של כעס גדול על העיוורון הישראלי לראות את הצד השני כבני אדם".

גרינברג ניסה לתקן את הנזק, אבל לשווא. הוא שיגר מכתב נזעם לאמנון דנקנר, עורך "מעריב", והעמיד אותו על הטעויות בידיעה שפורסמה. העיתון לא פירסם התנצלות או הבהרה והמכתב עצמו פורסם רק לאחר שלושה שבועות. למזלו, הצליח לחמוק מהזובור המתבקש באחת מתוכניות האקטואליה בטלוויזיה. "על הבוקר התקשרו אלי מ'לונדון וקירשנבאום', ואמרתי להם שאני לא יודע על מה הם מדברים. שלחו אותי לקרוא עיתונים, ואחרי שקראתי אמרתי להם 'לא תודה, אני לא מדבר בטלוויזיה'. קראתי כמה ספרים על המדיום, ואני יודע שכשיש אווירה של עליהום אין טעם להופיע כי רק מחפשים את הדם שלך. קיבלתי שיעור על איך התקשורת יכולה לחסל בנאדם, סימבולית כמובן, ואין לו מה לעשות".

בעקבות התקשורת, נכנסה לתמונה שרת החינוך. ליבנת פנתה במכתב תקיף לפרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן גוריון, ודרשה ממנו להפסיק לספק "בית ומחסה אקדמי למרצה הנוטל חלק פעיל בהסתה נגד העם היהודי ומדינת ישראל". ליבנת גם קבעה כי גרינברג "קורא לאומות העולם לפתוח במלחמה נגד ישראל", אף כי לא ברור מהיכן שאבה את הטענה הזו. לתביעתה היתה גם משמעות מעשית: בצעד חסר תקדים הודיעה כי תחרים את כינוס חבר הנאמנים של האוניברסיטה שמתחיל מחר (שישי). חבר הנאמנים הוא גוף המונה כמה מאות אנשים, ביניהם כמאתיים אורחים מחו"ל, רבים מהם בעלי הון שמגיעים לכאן כדי לשזוף את עיניהם במפעל הציוני המשגשג הודות לתרומותיהם הנדיבות. בעיניהם, חוששים באוניברסיטה, יש להעדרה של שרת החינוך משמעות רבה. אם נציגת הממשלה לא מוצאת לנכון להיות כאן, אפשר שישאלו את עצמם, אולי באמת משהו לא בסדר?

הרוח הארגנטינאית

האירוניה היא שהציונות היא מרכיב מכונן בביוגרפיה של גרינברג. הוא עלה לישראל מארגנטינה מעט לפני גיל 18, ב-1971, במסגרת תנועת מכבי. "ההורים שלי עלו עשרה ימים אחרי, אבל ברור שאני הייתי האידיאולוג של המשפחה. הם סמכו על הציונות שלי".

מה גורם לנער יהודי מבואנוס איירס לנדוד לצד השני של העולם?

"לא היה לנו רע שם, אבא שלי היה עורך דין ואמא שלי רואת חשבון, אבל אני חושב שב-67' עברנו משבר שדחף את כולנו להזדהות עם המצוקה של ישראל, מדינה שמוקפת אויבים. אמא התגייסה לאסוף כספים, אבא נהיה פעיל והפך לסגן מזכיר הקהילה היהודית, אני התחלתי ללמוד עברית ולהדריך בתנועה. היינו סוציאליסטים, והציונות היא גם תוצאה של תחושה מאוד לא נעימה שאתה מסומן, שונה. בדרך כלל קוראים לזה אנטישמיות, אבל זה יותר מורכב מזה. זו תחושה של פגיעות".

ובארץ אתה מוצא את עצמך מסומן כעולה חדש.

"נכון. אבל לקח לי הרבה שנים להבין את זה. הציונות מורכבת משני חלקים: הרצון שלך לא להיות שם, והרצון להיות פה. ואז, כשאתה מגיע לפה, אתה חוטף שוק, כי זה בכלל לא מה שציפית".

תהליך ההתאקלמות של גרינברג החל בהחלפת השם: "השם המקורי שלי הוא לואיס. באולפן, בהתאם לשטאנצים שלהם, רצו להפוך אותי לאליעזר. סירבתי, ובחרתי בלב, כי אהבתי את הצליל וגם כי אני עושה כל דבר עם כל הלב. לא ידעתי שלשם יש קונוטציה רוסית, שהולכת טוב יחד עם המראה שלי". ואכן, השילוב בין החזות הטרוצקיסטית לשם גרם לכמה מגיבים טובי לב באתרי האינטרנט לשגר אותו בחזרה לאמא רוסיה, "אל סטאלין וכל החברים שלך".

כיאה לסוציאליסט חשב להשתקע בקיבוץ ("עד היום אני בקשר טוב עם האח המאמץ שלי ממשמר הנגב"), אבל אחר כך פנה ללמוד באוניברסיטה, התחתן ונטש את הרעיון. בקמפוס הבין לראשונה שבין החלום הציוני שלו לבין המציאות יש פער מסוים. "הדבר הראשון שבלט לי הוא הצביעות של מפלגת העבודה, הסוציאליזם המזויף של מפלגה שבעצם מייצגת את הקבוצה השלטת בחברה. זו היתה התקופה של הפנתרים השחורים והצטרפתי אליהם. קראו לי 'הפנתר האדום'. שידכתי למפלגת של"י את סעדיה מרציאנו, אבל די מהר התברר שהם ראו בו קבלן קולות, מין סלאח שבתי כזה, וכשהוא לא הביא את הקולות אמרו לו שלום. זו גם היתה הפרידה שלי מהשמאל הסוציאליסטי הציוני".

בהדרגה החל להתעמק גם בנושא הסכסוך היהודי-ערבי, והיה שותף להקמת תנועת הסטודנטים היהודית-ערבית "קמפוס". "אני המצאתי את השם. כל המנהיגות הערבית של היום צמחה אצלנו, חלק מהיהודים הקימו אחר כך את הקשת הדמוקרטית המזרחית".

בגיל מאוחר יחסית גויס לשתי שנות שירות קרבי בתותחנים. "ישבנו באזור קדום, כשהתחילו להגיע לשם המתנחלים הראשונים. כשהתחילו ההפגנות של הפלשתינאים בשכם קיבלנו הוראה 'לדאוג שהם לא יוכלו להגיע לוועד ההורים', זאת אומרת להיכנס בהם. אז לראשונה ראיתי את עצמי בנעליים של הילד הפלשתינאי וביקשתי להישאר במטבח. הרי אני בא ממקום שבו אנשים שהתנגדו למשטר הצבאי חוסלו על עצם ההתנגדות. פתאום הבנתי שאמנם ברחתי משם, אבל הגעתי למקום קצת משוגע".

יש משהו משותף לקבוצה גדולה של יוצאי ארגנטינה ודרום אמריקה שמפוזרים באקדמיה. אולי בהשראת החוויות מהמולדת, רבים מכם מחזיקים בהשקפת עולם שמאלית.

"קודם כל חשוב לי לומר שלמרות המבטא אני לגמרי לא מרגיש אאוטסיידר. אבל אני מסכים שיש בנו משהו שונה, שכולל אפילו קיבוץ כמו מצר, למשל, שהוקם על ידי יוצאי ארגנטינה. אנחנו, בדיוק כמו בואנוס איירס, קצת אירופים אבל לא בדיוק, כי אנחנו לא מרגישים עליונות על המזרחים, וזה כולל גם את הערבים. אנחנו כן אירופה במובן של המסורת הפוליטית והחשיבה האינטלקטואלית, אבל יש לנו ניכור מהקישור בין צבא ללאומיות, שזה הרי הגדרת הישראליות. ב'קמפוס' הערבים תמיד היו אומרים 'אתם מתייחסים אלינו אחרת מהאשכנזים', וכשהייתי פעם בכנס פעילים של ההסתדרות אצל עמיר פרץ הוא אמר עלי 'הוא אמנם נראה כמו אשכנזי אבל הוא דרום אמריקאי', וכולם ידעו למה הכוונה. אני תמיד גאה בכך שהסרבן הראשון במלחמת לבנון היה ארגנטינאי, זה לא היה מקרי".

גרינברג חי מקרוב את נושא הסרבנות בשנות לבנון: בזמן המלחמה ההיא שימש כדובר "יש גבול", ובימי האינתיפאדה הראשונה הוא עצמו ישב 28 ימים בכלא הצבאי. בין לבין הקדיש את עיקר עיתותיו, לבד מהתקדמות במעלה הסולם האקדמי, לפעילות בתחום החברתי דווקא. הוא נחשב לאחד ממבקריה החריפים של ההסתדרות הישנה, על מוסדותיה המושחתים, פירסם ספר בנושא, וסייע לחיים רמון ועמיר פרץ במלאכת בניית ההסתדרות החדשה בתוקף תפקידו כמתאם הפעולות של האגף לאיגוד מקצועי. "כשכתבתי על ההסתדרות החברים השמאלנים שלי ירדו עלי, אמרו שאני ימני. פגעתי בקודש הקודשים. עזרתי לרמון ופרץ לפרק את מנגנוני הכוח של ההסתדרות הישנה, זו היתה בעיני מצווה, וגם כתבתי את החוקה החדשה של ההסתדרות".

אחרי שהשלים את הדוקטורט שלו בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב נדד לאוניברסיטת בן גוריון, שם עמד במשך חמש שנים בראש מכון המפרי למחקר חברתי. היום הוא מעביר קורסים בסוציולוגיה פוליטית ומבוא למדעי החברה. "הוא מרצה בהחלט אהוד", מעידים שניים מהסטודנטים הלומדים אצלו. "הוא ידוע כדעתן ושמאלן, אבל לרוב הסטודנטים זה לא מפריע. רבים מאלה שממשיכים לתואר שני בסוציולוגיה עושים את זה בזכותו".

לפגוע דרך הכיס

המכתב ששיגרה לברוורמן בעניין גרינברג הוא לא הניסיון הראשון של לימור ליבנת להפעיל לחץ על ראשי מוסדות אקדמיים מאז שהתיישבה על כס שרת החינוך. לפני שנתיים פנתה אל היועץ המשפטי לממשלה אז, אליקים רובינשטיין, כדי שיבחן את האפשרות להעמיד לדין מרצים מהאוניברסיטה העברית שחתמו על עצומה התומכת בזכותם של חיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחים. כתב אישום, כידוע, לא הוגש, ופרופסור מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית, הכריז: "אני לא מפקח מה אנשי הסגל אומרים ומה הם מפיצים".

באותה תקופה הורתה שרת החינוך להקים ועדה בראשות שופטת בדימוס שתבדוק מדוע התיר ראש מכללת דוד ילין לסטודנטים ערבים לעמוד ביום השואה דקה דומייה לזכר פלשתינאים שנהרגו בפעולות צה"ל, והתלוננה לפני רקטור אוניברסיטת חיפה על התבטאות פוליטית של פרופסור אברהם עוז, מרצה בחוג לתיאטרון. גרינברג עצמו, מתברר, הרגיז את ליבנת כבר ב-2002: תוכן אחד ממאמריו גרם לה לפנות אל ברוורמן בתביעה להרגיע את המרצה הסורר: "נדהמתי לקבל מאמר התוקף את ראש הממשלה ואת ממשלת ישראל בצורה קשה וחמורה", כתבה.

התגובות הנמרצות של ליבנת נתפשות על ידי אנשי אקדמיה רבים כאיום ממשי על חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי האקדמי בפרט. רבים מהם גם מציינים שליבנת מעולם לא טרחה לשגר מכתב חוצב להבות בעקבות התבטאויות גזעניות של מרצים מהימין, קריאות לטרנספר בנוסח בני מוריס ואף למעלה מזה. רק השמאלנים מרגיזים אותה. במסגרת הכנת הכתבה הזו הוכנה רשימת שאלות ארוכה לשרת החינוך (בין השאר - האם בכלל קראה את המאמר המקורי של לב גרינברג, ועד היכן נמתחים בעיניה גבולות חופש הביטוי האקדמי), אך היא סירבה להשיב לשאלות "הארץ". מדוברות משרד החינוך נמסר בשמה ש"במכתב של השרה לפרופ' אבישי ברוורמן נמצא כל מה שיש לה לומר בנושא, ואתה יכול לצטט משם כראות עיניך".

אלא שניסיונות ההתערבות הבוטים של ליבנת הם רק קצה הקרחון של מאבק המתרחש מאחורי הקלעים של עולם האקדמיה הישראלי, מאבק שבו מעורבים ימין ושמאל, לא מעט יצרים והרבה מאוד כסף. אוניברסיטת בן גוריון מגייסת מדי שנה תרומות בסך של יותר מ-30 מיליון דולר. "שרת החינוך כשלעצמה לא מאוד חשובה בסיפור הזה", אומר מרצה באוניברסיטת בן גוריון, "אבל היא עלולה להשפיע על התורמים, והתורמים מאוד חשובים, בעיקר בתקופה שבה הממשלה מקצצת את תקציב האוניברסיטאות בלי רחמים" (קיצוץ של כ-20% בשלוש השנים האחרונות).

והתורמים בהחלט עוקבים בעניין. ימים ספורים לפני פתיחת כנס הנאמנים השנתי של אוניברסיטת בן גוריון, אמר הלורד ג'ורג' וידנפלד, יו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה ומגדולי הנדבנים בקהילה היהודית בבריטניה, לכתב "הארץ" באנגליה כי "ההחלטה של השרה ליבנת שגויה לחלוטין, היה עליה להסתפק בהבעת צער במקום לנקוט בסנקציות". אבל באותה נשימה הוסיף ש"מצער לגלות שהפקולטה להיסטוריה ידועה היום כמי שמפיצה עמדות חמורות ומרושעות. ראשי האוניברסיטה צריכים לשקול את השלכות המצב".

הפסטיבל סביב המאמר של גרינברג לא נולד בחלל ריק. יש מי שמעוניין להפוך כל התבטאות שנויה במחלוקת של איש אקדמיה לחגיגה, ולהפעיל לחץ על הפוליטיקאים והתורמים. מדובר, אומרים בדאגה אנשי אקדמיה, בניסיון לייבא לארץ את מה שבאמריקה נודע בכינוי 'קמפוס ווטש'. זהו שמה של קבוצה שהוקמה לפני כשנה וחצי על ידי דניאל פייפס, חוקר ב"פורום המזרח התיכון" בפילדלפיה, שעוקבת באמצעות דיווחי סטודנטים אחרי התבטאויות של מרצים ואנשי סגל בנוגע לישראל והמזרח התיכון ומפרסמת את ממצאיה באינטרנט. הציטוטים משפיעים על ראשי האוניברסיטאות וכמובן על התורמים - בחלק גדול מהמקרים יהודים - שמאיימים לפגוע במוסדות דרך הכיס.

"זה ציד מכשפות לכל דבר", אומר דיוויד ניומן, פרופ' לגיאוגרפיה פוליטית מאוניברסיטת בן גוריון, "מאז 11 בספטמבר יש באמריקה מתקפה חזקה מאוד על כל מי שמבטא עמדות לא פופולריות, פה זה הולך ומתגבר מאז שפרצה האינתיפאדה. אני מרגיש את הסיפור הזה כבר יותר משלוש שנים, הרבה לפני העניין של לב גרינברג, והמכתב של לימור ליבנת הוא הקש ששבר את גב הגמל".

מי שראוי להיחשב מקבילו הישראלי של דניאל פייפס הוא ד"ר סטיבן פלאוט, כלכלן ומרצה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. פלאוט הקים אתר אינטרנט בו הוא מפרסם מאמרים המאופיינים בעמדות ימניות קיצוניות. אחד הנושאים החביבים עליו הוא ציטוט התבטאויות של אנשי אקדמיה מהשמאל. באתר שלו הוא מייחד מאמר רחב יריעה לפרשת גרינברג, ומזמין את גולשיו להפציץ את שרת החינוך בפקסים, טלפונים ומכתבים, ולשבח אותה על החרם שהטילה על אוניברסיטת בן גוריון. הוא לא רואה מה הבעיה בכך שאיש אקדמיה מזמין חרם על מוסד אקדמי: "כל עוד האוניברסיטאות ממומנות בעיקר מכספי משלם המסים, זכותו של משלם המסים לקבל משהו שהוא מרוצה ממנו. בדמוקרטיה לציבור יש נציגים, אז אני פונה לציבור שיביע בפני הנציגה שלו, שרת החינוך, את דעתו על כך שמרצה באוניברסיטה תומך באוייב ועוד עושה את זה על חשבונו".

מעצם הגדרתם של מוסדות שעוסקים בשיח רעיוני, כמו אוניברסיטה, הציבור מממן אותם גם כדי לשמוע דעות ורעיונות שלעתים אינם ערבים לאוזניו.

"אם האוניברסיטאות לא רוצות לתת דין וחשבון למשלם המסים, שימצאו לעצמן את מקורות המימון".

נוצר מצב מוזר. בשולי השמאל יש אנשי אקדמיה שקוראים לחרם אקדמי על ישראל בגלל הכיבוש, ואילו אתה מזמין לחץ על תורמים להפסיק לתרום לאוניברסיטאות בגלל התבטאויות של מרצים מהשמאל.

"אני לא הצעתי לאף אחד להחרים את ישראל והאוניברסיטאות שלה, אבל אני כלכלן ואני חושב שלכל אחד יש דעה על מה הוא צריך להוציא את הכסף שלו. אם יש פגיעה בתרומות זה לא בגלל מה שאני אומר או מה שלימור ליבנת אומרת אלא בגלל פעילות חתרנית של קבוצה קטנה שפוגעת בשם של אוניברסיטת בן גוריון, שמנסה לשמור על שמה המכובד בעולם".

גם באוניברסיטת חיפה שבה אתה עובד יש מרצים בעלי דעות שמזוהות כשמאל רדיקלי. אתה מציע גם לתורמים שלכם לשקול את צעדיהם?

"בוודאי. ברגע שמישהו תורם כספים הוא הופך להיות חלק מהמוסד, לפעמים יש לו גם זכות הצבעה, ואני כבר מזמן קורה לאנשים להפעיל לחץ על האוניברסיטה בגלל אנשים כמו אילן פפה, למשל".

אתה טוען באתר שלך שבאוניברסיטת בן גוריון יש בוגדים. אתה מתכוון ללב גרינברג?

"אני מתכוון לקבוצת מרצים לא מזוהה".

יכול להיות שאתה חושש מתביעת דיבה?

"בדיוק".

אנשי אקדמיה רבים מודאגים מהכיוון שישראל צועדת אליו בתחום החופש האדמי. "ההיטפלות להתבטאויות של מרצים היא חלק מהמהלך הגדול של שינוי מבנה האוניברסיטאות", אומר מרצה מבן גוריון. "רוצים להפוך את האוניברסיטה לעסק כלכלי, התכנון הוא שמוקד הכוח יעבור מהסנאט, שבו יושבים אנשי אקדמיה, לוועד המנהל, לאדמיניסטרטורים, לאנשי הכספים שפועלים קודם כל משיקולים של רווח והפסד. מרצה שנוי במחלוקת כמו גרינברג מוגן היום בזכות הקביעות, שעם כל המגרעות שלה מאפשרת לאנשי אקדמיה להיות נון קונפורמיסטים ולצאת עם רעיונות מרגיזים וחריגים. במבנה החדש אפשר יהיה להיפטר מאחד כמוהו בלי שום בעייה, ואז כולם ישתקו כמו ילדים טובים".

גרינברג דווקא שומר על אופטימיות: "אני מאמין שבישראל אין למשהו בסגנון 'קמפוס ווטש' סיכוי להצליח, כי השיח הציבורי כאן יותר סובלני לביקורת על השלטון מאשר בארצות הברית. אבל ברור שזה משפיע. כרגע אי אפשר לפטר אותי גם אם רוצים, אבל פרשה כזו יכולה לפגוע בקידום שלי ובעיקר לפגום במעמד שלי מול הסטודנטים. בינתיים אני לא מרגיש מחוסר גיבוי, איש מהנהלת האוניברסיטה לא שוחח איתי, אבל הרבה קולגות שלי דורשים מהאוניברסיטה עמידה מול הניסיון להשתיק, כי ברור שאם משתיקים אותי יש עוד אנשים בתור. הביטוי שבו השתמשתי אולי חריג, אבל הדעות שלי לא יוצאות דופן. כל הרעיון של חופש אקדמי הוא שאקדמאים יכולים להרשות לעצמם לומר דברים לא מקובלים כי בניגוד לפוליטיקאים הם לא עומדים לבחירת הציבור. אם אמרתי שטות, לא נגרם נזק גדול. לעומת זאת אם יש לי רעיון מבריק, אולי הוא יפתח את הדיון הציבורי או המדעי לכיוון חדש ומקורי".

ברוורמן בין הטיפות

גרינברג תובע את החופש לדבר שטויות, אבל הסערה שהוא עומד במרכזה תפסה את אוניברסיטת בן גוריון בעיתוי שאין רגיש ממנו. אבישי ברוורמן עשה בימים האחרונים מאמצים אדירים להרגיע את הרוחות רגע לפני שמוזמניו הנכבדים, ביניהם הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראוט, נוחתים בקמפוס שלו לשבוע של דיונים שתוצאותיהם יכולות להיות הרות גורל עבור תזרים המזומנים של המוסד. את המדיניות שלו השבוע הגדיר אחד מהמרצים בבן גוריון "בואו לא נדבר על זה ואולי זה יעבור". "אין לו שום סיבה לצאת למאבק חזיתי בלימור ליבנת", מוסיף מרצה אחר. "ברור שהיא בחרה את העיתוי כדי לגרום לאוניברסיטה נזק, אבל אם כבר לשחק פוטבול, אז עדיף במועד שנוח לנו".

בשבוע שעבר נערכה פגישה בין ברוורמן לכמה מתומכיו של גרינברג בקמפוס. לא יכול להיות שגורמים מחוץ לאוניברסיטה מגינים עליו יותר מאשר המוסד שבו הוא עובד, הטיחו בנשיא. אני לא מוכן לשחק את המשחק הזה, השיב ברוורמן, אם אכנס לעימות עם לימור ליבנת כל התקשורת תחגוג על זה וזה הדבר האחרון שחסר לי עכשיו. על פי כמה מהנוכחים בפגישה, הושגו בה הבנות שבעל פה: המרצים יתחשבו בבקשה של ברוורמן לתת לו לעבור את כינוס חבר הנאמנים בשלום, ישמרו על שקט יחסי ויימנעו מהצהרות לוחמניות בשבוע הקרוב; ברוורמן התחייב שמיד עם סיום הכנס האוניברסיטה תצא בהצהרת תמיכה חד משמעית בחופש הביטוי האקדמי של חברי הסגל, ובכלל זה לב גרינברג. "עוד נראה אם הוא יעמוד בסיכום הזה", אומר מרצה סקפטי. "נכון שהוא מקפיד כל הזמן להתבטא בזכות החופש האקדמי, אבל בתוך תוכו הוא לא סובל את הדעות של השמאל הרדיקלי, ואם היה יכול להיפטר מלב גרינברג הוא היה שמח לעשות את זה. גם את הימין הקיצוני הוא מתעב, אבל הם לא גורמים לו בעיות".

ההבנות עם ברוורמן מחייבות אולי את הקולגות של גרינברג מבן גוריון, אבל אנשי אקדמיה ממוסדות אחרים פטורים מהן. השבוע האחרון רחש פעילות ערה של החתמת עצומות שבמרכזן תמיכה בחופש הביטוי האקדמי ומחאה על הלחצים שמפעילה שרת החינוך. האגודה לזכויות האזרח פירסמה גילוי דעת, 325 אנשי אקדמיה חתמו על עצומה של "הקמפוס לא שותק", פרופ' עדי אופיר החתים 130 מרצים על עצומה נוספת, ואפילו סטודנטים בבן גוריון חיברו עצומה, עליה חתמו, לדברי ישי וויס, אחד היוזמים, "יותר מ-500 סטודנטים תוך יום וחצי".

אבישי ברוורמן סירב להתראיין לכתבה הזו, והעביר באמצעות דובר האוניברסיטה את התגובה הבאה: "המדובר במאבק פרטי של אנשים בעלי דעות שונות, המנסים לגרור את האוניברסיטה אליו כדי לזכות בחשיפה עיתונאית. אוניברסיטת בן גוריון היא התגשמותו של החלום הציוני, שהעניקה בעבר תואר דוקטור כבוד לראש הממשלה אריאל שרון ולאישים פוליטיים נוספים מהימין, ביניהם יצחק שמיר ומשה ארנס, וזאת לצד אנשי שמאל כמו שמעון פרס, יצחק בן אהרון ולובה אליאב. איננו צריכים להתנצל בפני איש או להוכיח את הציונות שלנו כל אימת שמישהו, לא משנה מאיזה צד, מנסה לגרור אותנו לוויכוח שלו".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ