בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שכחו אותו בבית

אפרים אילין, האיש שהקים את תעשיית הרכב בישראל, מתוסכל: גם היום, בגיל 92, נמשכת ההתעלמות מתרומתו הענפה למדינה וגם השנה מנעו ממנו את פרס ישראל על מפעל חיים. האם זה קשור לעלילת הבגידה ההיסטורית שמייחסים לו יוצאי מחתרות הימין?

תגובות

אפרים אילין נסער, גופו רועד והוא פורץ בבכי. אחר כך הוא מתעשת, הולם באגרופו על השולחן וצועק: "תראה את המנוולים האלה. תראה איך הם פגעו בי, איך הם השפילו אותי. לסוחר היהלומים הזה, משה שניצר, העניקו את פרס ישראל על מפעל חיים. וליה ון ליר, זו מהסינמטק, שהסכימה להציג את הסרט 'ג'נין ג'נין' של מוחמד בכרי, גם לה העניקו את פרס ישראל על מפעל חיים. וממני, אחרי כל מה שעשיתי למען המדינה, ממשיכים להתעלם".

כבר לפני שנה המליץ גנז המדינה, ד"ר טוביה פרילינג, שוועדת פרס ישראל תעניק פרס על מפעל חיים לאילין, היום בן 92, בריא וצלול. אילין מוכר כמי שהקים את תעשיית הרכב במדינת ישראל (ונתן מכונית "קייזר" במתנה לדוד בן גוריון), אולם פרילינג, היסטוריון שכתב את הספר "חץ בערפל" העוסק בהנהגת היישוב בשנות ה-40 והיום חוקר את פעילות חוגי הימין באותה תקופה, מציע להעניק לו את פרס ישראל על פעולותיו במלחמת השחרור.

בתחומי בניית הכוח העברי, ההעפלה והעליה, כתב פרילינג במכתבו לוועדת פרס ישראל, "בכל אחד מהמעגלים הללו הסתמנה מעורבותו של אפרים אילין. בכמה מהם התחדד כבר באותו שלב פער מהותי בין מה שנכתב בכמה מספרי הזיכרונות של כמה מפעילי התקופה על חלקו של אילין בכל המעגלים הללו, לבין מה שעלה והתגבש לפני על אותן הפעולות מן התיעוד הגולמי. פער משמעותי כזה הסתמן גם בסקירה ובניתוח של מחקרי הגל ההיסטוריוגרפי הראשון של ראשית שנות ה-50 וה-60, ובכמה מקרים גם מתוך דברים שנכתבו בשנים האחרונות ממש".

במסגרת מחקרו בדק פרילינג מה נכתב בספרי ההיסטוריה שפורסמו בחסות תנועות המרכז והשמאל ובמימונן, כולל כרכי "ספר הפלמ"ח" ותולדות ארגון ההגנה. לעומתם הוא עבר בקפידה על ספרות הימין, ביניהם ספרו של מנחם בגין "המרד" והכרכים על תולדות האצ"ל מאת דוד ניב. "ניתן היה להניח", הוא כותב, "כי אילין, שהיה שייך לפחות לכאורה למחנה הימין - המחנה ה'אזרחי'... יופיע מן הסתם בנרטיב ובזיכרון הקיבוצי והמכונן של מחנה הימין, ולא היא. אם העדרו של אילין בולט בסיפרים של המרכז והשמאל, שבעת הצורך ועל אף ניגודי הדעות האידיאולוגיים לא נמנעו מלפנות אליו כדי לזכות בשירותיו, הרי שהוא זועק בהעדרו בייצוגי העבר של חוגי הימין".

והוא מוסיף וקובע: "אני מרשה לעצמי לקבוע שבכל התחומים - הפעילות בשורות האצ"ל במהלך המלחמה, הפעילות בתחום הרכש באירופה, הפעילות בתחום ההעפלה בתקופת היישוב והעלייה בשנותיה הראשונות של המדינה, בהקמת התעשיות הראשונות בישראל, בתחום הרכב, בתחום עיבוד המתכת והשטיחים האמנותיים - המחקר והכתיבה ההיסטורית המעודכנת טרם חשפו את נפח מעורבותו של אילין בכל אחד מהם. את תרומתו הגדולה והייחודית לכל אחד מהם ואת גודל ההתעלמות המפורשת מתרומתו - פעולות שנעשו בידי אדם שפעל לא כשליחה של מפלגה או תנועה, אלא כאדם פרטי, העושה את המעשים הללו כמעין 'יחידה של איש אחד', בתעוזה גדולה, מתוך סיכון אישי רב ומתוך שימוש וסיכון סכומי עתק מכספו האישי - הפרטי ולא המוסדי".

מדוע לא הוענק עד היום פרס ישראל לאילין? לו עצמו יש הסבר חצי חברתי-חצי פוליטי לכך. "שני תוארים היו בעוכרי, היותי שייך ל'מחנה האחר' והיותי תעשיין ובעל הון", הוא אומר במהלך השיחה בדירתו הצנועה יחסית באזורי חן. שמעון פרס, שהכירו כשהיה מנכ"ל משרד הביטחון בשנות ה-50, מציע הסבר נוסף, מחתרתי יותר: "ייתכן שהסיבה לכך שאילין לא זכה עד כה בפרס ישראל על מפעל חיים היא העלילה בדבר הבגידה שנשמעת בחוגי אצ"ל ולח"י כבר 65 שנה".

העלילה

אילין מנסה להמעיט ממשקלה של העלילה. על פי הטענה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הסגיר את מייסד ומפקד האצ"ל, דוד רזיאל, לידי הבריטים (רזיאל נהרג לבסוף ב-1941, בפעולה נגד הגרמנים בעיראק במסגרת הצבא הבריטי). אבל לא המחקר ההיסטורי ולא אנשי האצ"ל אימתו מאז את החשדות. אדרבה, ב-1960, בעקבות פנייה של אילין, הורה מנחם בגין על הקמת ועדת בדיקה פנימית במסגרת חירות, שתחקור את החשדות. בראש הוועדה עמד ד"ר יוחנן בדר וחבריה היו אליהו לנקין ואליהו מרידור, אולם בהיעדר עדים פרשו לנקין ומרידור מהוועדה. בדר המשיך בבדיקה ובמסקנות שמסר הסיר מעל אילין כל חשד.

אולם החשדות לא התפוגגו מאז. איש האצ"ל אלי תבין חזר עליהם בספרו "החזית השנייה" (מ-73'). גם קצין המודיעין של האצ"ל, יעקב עמרמי, כתב בספר זיכרונות שפירסם ב-94' ("הדברים גדולים הם מאיתנו") שבאפריל 48' התייצב אילין במשרדי אצ"ל בפאריס: "אילין, שנחשד בשעתו בהסגרתו של רזיאל לבריטים, רצה להוכיח את מסירותו לארגון על ידי הצעת קשרים לרכישת נשק. הצעתו הובנה כרצון להחזרת שמו הטוב. אילין ידע כי אי שם בארץ התקבלו החלטות לפסק דין מוות נגדו מטעם האצ"ל ומטעם לח"י. הוא קיווה לבטל את פסקי הדין נגדו על ידי שיסייע לאצ"ל בענייני רכש".

לפני שנתיים יצא ספר נוסף, "ראשוני אצ"ל 1940 -1931", מאת יהושע אופיר, וגם בו חוזרות הטענות שאילין הסגיר את רזיאל לידי הבריטים. אילין כופר בדברים. "מאחורי הספר הזה עומד אברהם חייכמן", הוא אומר. "הוא היה מפקד האצ"ל בתל אביב עד 1940 והוא זה שמפיץ את העלילה נגדי כבר 65 שנה. הוא גם יזם את הוצאת הספר".

על סיפור המסגרת אין מחלוקת בין הצדדים. ב-19 במאי 1939 טס רזיאל בלוויית אילין לפגישה בחיפה עם ראש הוועד הלאומי, פנחם רוטנברג. בעת בדיקת תעודות הזהות, בשדה התעופה, זיהה קצין ערבי את פניו של רזיאל והורה לעוצרו. אילין, שלא נעצר, חזר לתל אביב ודיווח על מעצרו של רזיאל לחייכמן, כאמור מפקד אצ"ל בתל אביב. "הדיווח של אילין עורר את חשדותיו של חייכמן", כותב אופיר בספרו. "הוא הטיל ספק בגירסתו".

חייכמן, כיום בן 93, פרש מפעילות באצ"ל סמוך לאותם אירועים. מאז משך עשרות שנים ניהל את בית ציוני אמריקה בתל אביב. "היו לנו חשדות נגד אילין לא רק על כך שהסגיר את רזיאל לבריטים", הוא אומר, "אלא גם את המפקדה של אצ"ל שהתכנסה ב-31 באוגוסט 1939, יום לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בדירה ברחוב אהרונוביץ שהיתה מושכרת על ידי אילין".

אתה ממשיך לחשוד כל השנים באילין למרות שיוחנן בדר ניקה את שמו?

חייכמן: "לנקין ומרידור לא הסכימו להיות בוועדה. ואני לא חושב שבדר מזכה את אילין על סמך עובדות".

הם פרשו מהוועדה כי אתה וחבריך לא הסכמתם להעיד.

"לא רצינו להאשים את אילין אבל גם לא רצינו לנקות אותו. נפגשתי גם עם אילין. אמרתי לו: 'אני לא מאשים אותך, אבל אני גם לא מנקה אותך'".

איזה אינטרס היה לאילין? מדוע שיסגיר את רזיאל?

"לאילין היו קשרים עסקיים עם המשטרה הבריטית ולכן הסגיר את רזיאל".

אם הוא היה חשוד למה לא העמדתם אותו לדין?

"פרצה מלחמת העולם השנייה ועל רקע המחלוקת אם לתמוך בבריטניה היה פילוג באצ"ל. המפקדה נאסרה, לא נשאר ממנה כלום. רזיאל נהרג. התמנה יעקב מרידור, הוא היה מפקד לא מוצלח. אבל היה פסק דין מוות של הלח"י נגד אילין ורצו לחסל אותו".

הדעות במשפחת רזיאל על מעורבות אילין במעצרו של דוד היו חלוקות במשך עשרות שנים. אלמנתו של רזיאל, שושנה, מאמינה עד היום בחפותו של אילין. "אני לא חושבת שאפרים הסגיר את בעלי", היא אומרת. "שמענו בזמנו לחשושים אבל אפילו דוד אמר לי, אחרי שהבריטים שיחררו אותו מבית הכלא, שאפרים הוא בחור טוב והוא לא עשה דבר כזה. אבל אז פרצה מלחמת העולם, דוד נהרג בעיראק בפעולה הראשונה שלו למען הבריטים ואיש לא עסק בזה יותר".

לא מדויק. אחיינו של רזיאל, פרופ' אריה נאור, בנה של אסתר רזיאל נאור, בעבר חברת כנסת מטעם חירות, כתב בביוגרפיה על רזיאל שפירסם ב-1990 שאין ראיות שאילין הסגיר את רזיאל. אם אז עוד כתב את הדברים בהסתייגות, הרי שהיום נאור משוכנע עוד יותר בחפותו של אילין. "בראיית העולם הקונספירטיווית של אנשי מחתרת, צירוף של נסיבות התפרש כעובדה", הוא אומר. "אבל אין שום ראיה פוזיטיווית וקשה לראות מניע מתקבל על הדעת. הרי אילין רצה שרזיאל יגיע לפגישה עם ראש הוועד הלאומי רוטנברג. היא נועדה לגבש מדיניות של שיתוף פעולה עם הבריטים. אם הפגישה היתה יוצאת לפועל, אילין היה זוכה למעמד חשוב. זה היה נותן לו לגיטימציה".

אולם להוריו, יהודה נאור ואסתר, שהיו מקורבים מאוד לבגין, היתה דעה אחרת. נאור: "אבי חשב עד יום מותו שאילין אשם. ואמי לא אמרה אף פעם דבר חד משמעי, אבל עד יום מותה היא הסתייגה מאילין. אף פעם לא רצתה לפגוש אותו. בשבילה הספיקה המחשבה שאולי זה קרה, כדי שתתרחק ממנו".

"אלה חשדות מטופשים", אומר יצחק ברמן, שהיה מהפעילים המרכזיים באצ"ל ולימים כיהן כיו"ר הכנסת. "אילין הכיר את רזיאל וידע היכן הוא גר. רק מעטים ידעו על הקשר המיוחד ביניהם. הוא לא היה צריך לטוס איתו כדי להסגיר אותו, אילו היה רוצה בכך. במחתרות יש אווירה של חשדנות, כשקורה משהו מחפשים משת"פים. והיתה גם סיבה נוספת לחשדות. אילין הצליח באותה תקופה, בעיני חלק מהאנשים, יותר מדי בענייני כספים. הם קינאו בו".

ד"ר פרילינג אומר שמקור החשדות נגד אילין הוא במחלוקת שפרצה באצ"ל בנוגע למדיניות כלפי בריטניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סבר רזיאל, כמו בן גוריון, שיש לשתף פעולה עם בריטניה נגד הגרמנים. אילין החזיק בדעה דומה. בעיני חלק מהאצ"ל היה שיתוף הפעולה בעייתי מאוד. על רקע זה התרחש הפילוג באצ"ל וקם הלח"י, ועל כך לא סלחו לאילין.

כישרון לפסנתר ולכסף

פרילינג אינו ההיסטוריון היחיד שמבטל את חשדות ההסגרה וחושב שאילין ראוי לפרס על תרומתו למדינה. גם ד"ר מאיר פעיל סבור כך. במארס 2001 קיים פורום מצומצם של ותיקי ההגנה יום עיון בנושא ההעפלה והרכש במלחמת השחרור. בין הנוכחים בדיון היה יו"ר ארגון חברי ההגנה, אלוף מיל' אהרון (ארווין) דורון. בוויכוח שהתעורר בנוגע לרכישת ספינת הנשק "נורה" נשמעו הערות בגנות אילין, בין השאר על כך ששיתף בשנות ה-40 פעולה עם הבריטים, ואז ביקש פעיל, שהתמחה בחקר תולדות ארגון ההגנה, את רשות הדיבור ואמר: "אני דורש להפסיק מיד את ציד המכשפות הזה. אני אומר לכם באחריות, לא היו דברים מעולם. תרדו מזה. אילין היה איש אמין. כל מה שנאמר עליו כאן אלו הן סתם השמצות. ויכול להיות שאם חלקכם לא היו חושבים עליו את מה שנאמר כאן, הוא היה תורם הרבה יותר ממה שתרם".

חלק מהדברים שאמר באותו מעמד ניסח פעיל כמכתב המלצה ששיגר לוועדת פרס ישראל. בין השאר כתב לוועדה: "במהלך הבחינה ההיסטורית שלי גיליתי שאילין היה דמות מפתח חשובה מאוד בתהליך המשלוח וההעברה של מטען הנשק הגדול הראשון שהגיע במלחמת העצמאות אל הצד הלוחם היהודי בארץ ישראל ונפרק בנמל תל אביב ב-3 באפריל 1948. זאת באמצעות הספינה 'נורה' שנרכשה באיטליה על ידי אילין, לצורך הובלת הנשק, בעקבות פנייה מפורשת של נציגי 'הרכש' הבכירים מטעם ההגנה באיטליה, מוניה מרדור ואליהו סחרוב, שנמנעו מלהשתמש במנגנון קניית הספינות של 'המוסד' לעלייה ב' שהיה נתון למעקב המודיעין הבריטי".

הנשק והתחמושת שהיו על סיפונה של "נורה" נועדו להצטיידות הכוחות שגויסו למבצע "נחשון" באפריל 48', ופעיל מוסיף: "לא היו מסוגלים לפרוץ את הדרך לירושלים אלמלא משלוח הנשק החיוני הזה, שהגיע ברגע ההיסטורי המכריע הנכון... אילין היה האיש שרכש, כביכול כאיש עסקים פרטי, את 'נורה' ואת צוות מלחיה באיטליה ושילח אותם מנמל ונציה אל נמל שיבניק היוגוסלווי... מנקודת ההשקפה של האינטרס הציוני והישראלי תיפקד אילין בפרשה כשליח מצווה מובהק, אף שפעל לכאורה כאיש פרטי. מה גם שזכה לשמש חוליה חיונית בשרשרת רכישת הנשק הגדולה הראשונה שאיפשרה להעביר את מלחמת העצמאות העברית בארץ ישראל ממגננה למתקפה. אכן יש ואדם קונה את עולמו בשעה אחת... לכן ראוי אפוא אילין שיקבל את פרס ישראל למפעל חיים".

איך צבר אילין את ההון שאיפשר לו לרכוש את "נורה"? הוא נולד בחארקוב שברוסיה בפברואר 1912, בבית ציוני. הוא למד עברית בבית הספר "תרבות" ובגיל שש התגלה כנגן פסנתר מחונן בנגינה. לארץ עלה בגיל 12, עם הוריו יוסף ואסתר ואחותו בתיה. אביו, שרכש פרדס בנס ציונה, החליט להשתקע במושבה, ואולם אפרים, שהשתלט במהירות על השפה העברית, נשאר בתל אביב, גר לבדו בחדר בעיר והתקבל לכיתה ט' בגימנסיה הרצליה. בגימנסיה נטש את לימודי הנגינה בפסנתר ובעידודו של המורה למוסיקה למד לנגן בכלי נשיפה. בטקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים ב-1925, בהשתתפותם של הלורד בלפור וחיים ויצמן ושאר המכובדים, ניגנה תזמורת הגימנסיה. אילין ניגן על קרן צרפתית.

ב-1929, עם סיום לימודיו בגימנסיה, נסע אילין, בלחצו של אביו, ללמוד כלכלה ומסחר באוניברסיטת ליאז' שבבלגיה. בספרו הביוגרפי "על החתום" (מ-85') הוא כותב שהלימודים היו קשים, אך למזלו ניחן בזיכרון פנומנלי. באחד השיעורים שעסקו בשיווק, הוא מספר, שאל המרצה מי משלם את מחיר הפרסום הנכלל במחירו הסופי של המוצר, היצרן או הצרכן? בין התלמידים פרץ ויכוח ואז קם אילין ואמר כי מי שנושא במחיר הפרסום הוא לא היצרן המפרסם ולא הצרכן, אלא היצרן שאינו משקיע בפרסום ובסופו של דבר מפסיד בשל כך לקוחות. תשובתו זכתה לתשואות.

ב-1932, עם תום לימודיו, חזר הביתה. הוא היה בן 20 ולא רצה לעבוד בחקלאות וחיפש עבודה בתחום המסחר והפקידות. הוא פנה למנהל בנק אנגלו-פלשתינה בחיפה, זלמן נתנזון, שאת בתו הכיר בעת לימודיו, בבקשה שיסייע לו למצוא עבודה, ובבית נתנזון הכיר את פנחס רוטנברג, מקים חברת החשמל. אילין: "רוטנברג לא דיבר עברית, בקושי דיבר אנגלית ודיבר יידיש גרועה. הוא היה בן 53 ואני בן 20, אבל שנינו דיברנו רוסית שוטפת וכך מצאנו שפה משותפת והיינו ידידים. פעם דיברנו על נשים ורוטנברג שיתף אותי בחוכמת החיים שלו. 'לשכב עם כל הבחורות לא תוכל', הוא אומר, 'אבל להשתדל צריך'". בזכות אותה ידידות ביקש רזיאל מאילין שיתלווה אליו ב-39' לפגישה המיועדת עם רוטנברג שבמהלכה נעצר רזיאל.

את הונו מאז סיום לימודיו, במקביל להעמקת פעילותו באצ"ל, צבר בעיסקות נדל"ן. העיסקה המוצלחת הראשונה היתה רכישת קרקעות ב"תוכנית ל'" בצפון תל אביב, עבור קבוצה שאירגן מקרב רופאי "הדסה". בהזדמנות אחרת זימן אותו אברהם (יאיר) שטרן, ממפקדי האצ"ל, וביקשו לרכוש אדמות בארץ עבור יהודים בפולין. התוכנית היתה שהכסף ישולם לו בפולין בזלוטי, שיועבר לאנשי אצ"ל לרכישת נשק שם, ועל הקרקע הוא יקבל לירות מנדטוריות שעמן ישלם לערבים.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, בדצמבר 1945, הסתכם הונו העצמי של אילין בסכום נאה של 10,000 ליש"ט. בבעלותו כבר היה פרדס שקנה בנס ציונה ומגרש בן שני דונם בגבעת הרצל. עיסקת הענק הראשונה שלו, שהביאה לו מוניטין וקשרים באירופה, ההחלה להתרקם מספר חודשים אחר כך. "הרעיון היה מדהים בפשטותו וממש מפליא שאיש לא הקדימני", הוא העיד ב"על החתום", ואמנם היה כזה. במהלך 1945 היתה תעשיית הטקסטיל בעמק הפו באיטליה, ששיוועה לאספקת כותנה, מושבתת; באותה עת נרקבו אלפי טונות של כותנה בשדות הכותנה של מצרים. אילין החליט לייצא כותנה מצרית לאיטליה.

במשך מספר שבועות הוא למד את יסודות הסחר בכותנה ובדק ומצא כיצד להשיג אמצעי מימון ולייבא את הכותנה המצרית ולמצוא שותפים לעיסקה במצרים ואיטליה. החוליה האחרונה להשלמת העיסקה היתה השגת אוניית משא שתפליג ממצרים דרך ארץ ישראל לאיטליה. לאחר שקשר את כל קצות החוטים ומשלוחי הכותנה עשו את דרכם לצפון איטליה, העתיק את מרכז עסקיו לאיטליה והתגורר עם משפחתו במילאנו. ב-1947, בתוך פחות משנתיים, בהיותו בן 35 בלבד, היה בחשבון הבנק שלו יותר ממיליון דולר. פעיל: "הסוציאליסטים שלנו לא אוהבים סוחרים שמתעשרים, אבל צריך להודות, אלמלא ההתעשרות של אילין וההתמצאות שלו לא היה מי שירכוש את הספינה 'נורה'".

טובה קטנה לבן גוריון ולפרס

"נורה" היתה רק הדיווידנד הראשון שנשאה ההתעשרות של אילין למדינה. קשריו הענפים באירופה היוו ראש גשר חשאי אך מכריע בהבאת נשק ארצה ואף בקשירת היחסים עם יוגוסלוויה (ראו מסגרת). גם מנכ"ל משרד הביטחון אז לא יכול היה לדמיין את חימושו של חיל האוויר בלעדיו. "אפרים אילין היה האיש שבאמצעותו בניתי את הקשר שלי עם ממשלת צרפת", אומר פרס. "רק בעזרתו יכולנו לקדם את העיסקה לרכישת מטוסי המיסטר 4 עבור חיל האוויר שלנו".

בנובמבר 1955, חודשים אחדים לאחר עיסקת הנשק הצ'כית, טס פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, לצרפת. ישראל הגישה בקשה דחופה לממשלת צרפת לרכישת מטוסי קרב מתקדמים אך נדמה היה שכל התהליך נתקע. במסיבת חנוכה שערך שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, פגש פרס באילין.

באותה עת התגורר אילין עם רעייתו, צפירה, ילידת רחובות, בפאריס, אחרי שהכירו והתחתנו בארץ ב-34'. אילין: "ב-1950 עברנו ממילאנו לפאריס. התגוררנו בבתי וולטר ביער בולון, באחת הדירות המפוארות ביותר בפאריס. דירה ענקית של 500 מ"ר, עם ארבעה משרתים. השכנים שלי היו בעל מפעל המטוסים מרסל דאסו והנסיך מוויילס הדוכס אדוארד שוויתר על כס המלוכה באנגליה. דירת הקרקע היתה שייכת לנסיך רנייה ממונקו".

אילין הגיע לפאריס כבר לאחר שייסד את תעשיית הרכב בישראל. במאי 1951 החל לעבוד קו הייצור להרכבת מכוניות נוסעים במפעל "קייזר פרייזר לישראל" בחיפה, בבעלותו של אילין, גיסו נתן אברמוביץ ושותפיו האמריקאים. ממפעל קפ"ל יצאו המכוניות הפרטיות הראשונות שהורכבו בישראל: קייזר, הנרי ג'יי והג'יפ והטנדר ויליס (של חברת קייזר), דופין קאטר-שבו (של רנו הצרפתית), לארק (סטודיבייקר) וקונטסה היפאנית. המפעל חדל להרכיב מכוניות נוסעים ב-68', אך במשך כעשרים שנה יצאו ממנו עשרות אלפי מכוניות שנמכרו באירופה.

בתחילת טקס חנוכת המפעל, ביוני 51', צפרו כל האוניות בנמל חיפה באוזני רוב שרי הממשלה, בראשותו של בן גוריון. "בן גוריון גילה עניין בכל תהליך הייצור ועקב אחרי כל התחנות ונעמד מול המכונית הראשונה שיצאה מקו הייצור", נזכר אילין. "הוא הביע עניין במכונית הראשונה, קייזר, ונתתי לו אותה במתנה".

הוא לא שילם עליה?

"בעיתונות בארץ התעלמו מהסיפור אבל בעיתונות העולמית כתבו שבן גוריון אמר שכפקיד מדינה הוא לא יכול לקבל את המכונית במתנה ולכן ישלם סכום סמלי. כתבו שאמרתי לבן גוריון שישלם חמש לירות. בן גוריון פנה לפולה שתיתן לי את הכסף, אבל פולה אמרה שיש לה רק שטר של עשר לירות ואני אמרתי שאין לי עודף. ואז פולה אמרה: 'אם כך תן לי שתי מכוניות'".

ומה האמת?

"הכתבות בעיתונים היו גימיק. בן גוריון קיבל את המכונית במתנה ולא שילם עליה אף אגורה. למיטב ידיעתי היא היתה בשימוש המשפחה".

מה היה שווי המתנה?

"מכונית בלי מסים עלתה ב-1951 כ-2,200 דולר, ובמחירים של היום כ-30,000 דולר".

אילין אמנם התחיל לבנות וילה מפוארת בכרמל, אך הוא סבר שכתעשיין ויצואן רכב עליו לחיות בלבה הפועם של תעשיית הרכב האירופאית וכך הגיע לפאריס, שבה התפרסמה רעייתו בזכות כישרון הציור שלה. במהרה נהפך ביתם למקום מפגש לאמנים, אנשי עסקים ופוליטיקאים ישראלים. אלא שהחיים מחוץ למדינת ישראל, ועוד כאלה שנוהלו בפאר מנקר עיניים שעה שבישראל הסוציאליסטית חיו בצנע, גרמו לאילין נזק תדמיתי קשה. במבט לאחור הוא לא מצטער על אורחות חייו אלא על רשימות האורחים: "הייתי טיפש, למסיבות הזמנתי גם את השגריר שלנו בצרפת. והוא היה מדווח לירושלים על מסיבות השמפניה והקוויאר שערכתי בפאריס".

כך או כך היה זה בביתו של השגריר צור שאילין הציע לפרס לבוא לביתו וליהנות ממבחר משקאותיו. פרס: "שיתפתי את אילין בעניין ההחלטה שנתקעה בוועדה הבין-משרדית בנוגע למטוסי הקרב ושאין לי מושג אל מי לפנות. אילין סיפר לי שהוא מכיר את אחד מיועציו הקרובים של ראש ממשלת צרפת, אדגר פור". אילין התכוון לג'ורג' אלגוזי, יהודי ממוצא אלג'ירי שבין שאר עיסוקיו היה גם מבקר אמנות ואספן תמונות נלהב. אילין, אף הוא אספן אמנות, הכירו באמצעות הצייר היהודי מאנה כץ שהיה מבאי ביתו.

למחרת התייצב אילין בלשכתו של אלגוזי במשכן ראש ממשלת צרפת ב"הוטל מטיניון". אילין סיפר לו על הוועדה הבין-משרדית, על העיכוב בהחלטה ועל הימצאותו של פרס בפאריס. בנוכחותו התקשר אלגוזי למנכ"ל משרד ראש הממשלה וביקש ממנו, בשם אדגר פור, פרטים על הוועדה. כמו כן ביקש לצרפו כחבר מן המניין בוועדה. פרס: "כעבור יום באתי עם אפרים לביתו של אלגוזי לפגישת היכרות. אלגוזי הציע שנבוא אליו למחרת ללשכתו. יוסף נחמיאס, שהיה אז ראש משלחת הקניות של משרד הביטחון בצרפת והתלווה אלי, התגלגל מצחוק. הוא אמר שזה פנטסיה, שזה עוד אחד מהבלופים של אילין. ואז הגענו לארמון ראש הממשלה.

"בלב רועד אמרתי למפקד המשמר שאנחנו מוזמנים לאלגוזי", הוא ממשיך. "להפתעתנו הוא ביקש שנתלווה אליו. עלינו ללשכה, היא היתה ממוקמת שלושה חדרים מלשכת ראש הממשלה. סיפרתי לאלגוזי שאנחנו מחכים להחלטה בעניין מטוסי המיסטר. אלגוזי אמר שזה קשור ליועץ המדיני. נכנסנו ללשכת היועץ המדיני ואלגוזי שאל אותו אם אכפת לו שהוא יטפל בכך אישית. היועץ הסכים. ואז היה צריך את הסכמת ראש הממשלה. ג'ורג' נכנס ללשכתו, ביקש את רשותו לטפל בנושא אישית ואדגר פור הסכים. חזרנו לחדרו של אלגוזי. מאז היתה לשכתו של אלגוזי לחמ"ל שלנו בפאריס. באמצעות ג'ורג' נפתחו דלתות שלא היו לי כמותן קודם לכן. וזה היה בזכות אילין". אילין: אני ידעתי ליצור את האטמוספירה. זמן קצר לאחר הפגישה של פרס עם אלגוזי ממשלת צרפת נפלה ופור התפטר, אבל אלגוזי נשאר בוועדה הבין-משרדית".

טוב שם טוב

התלהבותו של בן גוריון מהמפעל לרכב לא עזרה לאילין במיוחד. מיום הקמת המפעל, הוא אומר, הוא סבל התנכלויות מהממשלה. "אשכול לא היה איש נקמן וחשדן", אומר צבי דינשטיין, לשעבר מנכ"ל משרד הפיתוח ואחר כך סגן שר האוצר והביטחון, על ראש הממשלה שהחליף את בן גוריון ב-1963. "הוא העריך את כושר העשייה של אילין ואמר 'כבדהו וחשדהו'. הבעיה של אילין היתה מצד אנשי אחדות העבודה. בשנות ה-50 וה-60 הם שלטו על משרד התחבורה. שר התחבורה, משה כרמל, סלד מאילין והמנכ"ל פינו גינזבורג מקיבוץ רמת הכובש רצה שאילין ייעלם מהאופק".

במהלך שנות ה-60 חלה דעיכה בעסקיו של אילין. שבע אכזבות ומרירות הוא סגר את המפעל ב-68', אחרי שביתה ממושכת של הפועלים, ומכר את החברה ל"אוטוקארס" תמורת שלושה מיליון דולר, לעומת שווי של עשרה מיליון דולר ב-1960. את מפעל "עשות אשקלון", שייצר גלגלי שיניים, מכר בסוף שנות ה-60 לתעשייה הצבאית.

בשנות ה-70 הוא עבר לעסקי אמנות. יחד עם שותפים אירופים הקים חברה בינלאומית להשקעות בתמונות וביצירות מופת ומונה למנהלה הכללי ולנשיאה, אלא שהשותפות לא החזיקה מעמד והתפרקה כעבור כחמש שנים. אחר כך נכנס לעסקי הגולף. בפרנק בלגי אחד הוא רכש באזור בריסל שבבלגיה מועדון גולף כושל, תמורת התחייבות לשלם את חובותיו. כעבור כשבע שנים מכר את המועדון ברווח של שלושה מיליון דולר.

באמצע שנות ה-80 החלו הצרות לפקוד אותו. צפירה חלתה במחלה קשה שממנה לא נרפאה עד למותה, לפני כשנתיים. אחר כך ב-88' קרסה סוכנות המכוניות של בניו, ארנון ורמי אילין, אחרי שהשניים, יבואני אלפא רומאו, החליטו לייבא גם את המכונית הרומנית "דלתא" המאכזבת שהריצה מאות קונים לדרוש את כספם בחזרה מהיבואנים. אילין: "אני חונכתי שטוב שם טוב משמן טוב. לא היתה ברירה. החובות של ארנון ורמי הגיעו לתשעה מיליון דולר. לכיסוי החובות נאלצתי למכור את כל הנדל"ן שהיה בבעלותי: את מוסך אמקור ברחוב יגאל אלון על שטח של שישה דונם - שהיום שווה כ-30 מיליון דולר, את אולם התצוגה בבית הדר בתל אביב, 28 דונם קרקע ליד הצ'ק פוסט בחיפה. נאלצתי למכור גם תמונות מהאוסף שלי".

עוד לפני שנפרד מרעייתו הוא נפרד גם מהאוצר היקר השני שלו. לפני שלוש שנים הוא העביר את אוסף האמנות שלו, ובו יצירות משל ג'קומטי, שאגאל ומאנה כץ, לאוניברסיטת בן גוריון כמעט בשלמותו. מנכ"ל מוזיאון תל אביב, פרופ' מוטי עומר, אומר שאילין הוא אחד מאספני האמנות הגדולים בארץ ומעריך את שוויין של התמונות שהוענקו לאוניברסיטה ביותר מעשרה מיליון דולר. אילין: "גם התמונות שתלויות על קירות ביתי אני מקדיש לאוניברסיטה. את האמנות קונים באהבה ובהתלהבות, אבל היא שייכת לעם ולחברה. במקום שהתמונות יהיו אצלי במחסן הן נמצאות באוניברסיטה. באר שבע היא המטרופולין של הנגב. יחד עם בתי חרושת צריך להביא אליה גם תרבות. אני התחלתי עם התרבות, לפני שהביאו את בתי החרושת".



אפרים אילין. שני תוארים היו בעוכרי, היותי שייך ל"מחנה האחר" והיותי בעל הון


טקס חנוכת מפעל קפ"ל בחיפה ב-51'. בן גוריון הביע עניין במכונית הראשונה ונתתי לו אותה במתנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו