בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה עולה לנו לקנות בזול

רשת זולה מחוץ לעיר, מרכול במרכזה או מכולת שכונתית? ברשת הזולה אמנם אפשר לחסוך לא מעט, אבל השפע והמחירים הנמוכים יותר מעודדים קניות לא נחוצות ובכמויות גדולות. במקרים מסוימים האפשרות הזאת גם כרוכה בניצול עובדים

תגובות

לכאורה, מה השאלה? אם הכל יותר זול בכלבו "חצי חינם", החניה בשפע, מגוון המוצרים עצום, המסדרונות בין המדפים רחבים, המזגן יעיל והכל נראה אמריקה - אז למה שלא יקנו שם כולם? האם ייתכן שטמון פה מכשול, וזול הוא בעצם יקר? האם אפשר שלכל דבר - גם לחיסכון בקניות - יש מחיר?

מפת המרכולים באזור המרכז השתנתה לבלי הכר בשנים האחרונות. מצד אחד, רבים התרגלו לצאת מלב העיר כדי לערוך את הקניות הבסיסיות באחד המרכולים הזולים - כמו חצי חינם, מגה וקוסמוס - שמשגשגים בשולי גוש דן. מצד שני, פורחת באחרונה בתל אביב מגמה חדשה: כמעט בכל פינה קם לו סופרמרקט קטן, או קיוסק ענק, שמשרת את תושבי הסביבה בכל שעות היממה. הרשת אי-אם פי-אם - הבנויה מקיוסקים שצמחו לכדי סופרמרקטים - פתחה בשבוע שעבר סניף חדש, עשירי, ברחוב שינקין בעיר. וכמובן, מול שתי המגמות האלה עומדות המכולות האחרונות בתל אביב, שמנסות לשרוד כנגד קשיים רבים, ובקרוב כנראה ייעלמו מהנוף.

המגמות האלה מעניינות בין השאר משום שאין התאמה בין מחירי המוצרים ברשתות ובין מצבם הכלכלי של הלקוחות. ברשת חצי חינם, למשל, קונים לא מעט בני מעמד הביניים ואפילו אנשים אמידים מאוד. רוב המוצרים אכן זולים יותר ברשת הזאת מאשר במקבילות העירוניות שלה, אבל מי שקונים שם אינם עניי העיר אלא בעלי משפחה שיש להם מכונית. הם עורכים קניות שבועיות גדולות לכמה נפשות ועקרון החיסכון הוא שעומד לנגד עיניהם.

ברשתות העירוניות היקרות יותר, לעומת זאת, קונים צעירים רבים, שגרים בדירות שכורות, "הרבה רווקים ורווקות שנפגשים אצלנו בלילה", כדברי גיא אדרי מבעלי אי-אם פי-אם. כלומר, בדרך כלל אלה צעירים שעדיין לא עשו את הונם ואינם משתכרים מי יודע מה. עקרון הנגישות והגמישות הוא שמושך אותם לרשת הלא-זולה. ואילו דווקא במכולות, שלפעמים הן היקרות מכולם, קונים תכופות גם "אנשים שממש אין להם כסף, כי הם יכולים לפתוח אצלנו חשבון, לקנות מעט ובהקפה", כפי שמעיד טוביה עגמי, מבעלי המכולת "עליזה וטוביה", ברחוב אידלסון בתל אביב.

מציאות בכמויות גדולות

הצלחת רשתות כמו חצי חינם משפיעה בוודאי על המרקם העירוני: אם תושבים רבים נכנסים למכוניותיהם ויוצאים מתל אביב כדי להשאיר את כספם בשולי חולון ופתח תקוה, הכסף הזה נגרע מעירם, ועקב כך מצטמצם מגוון המכולות, המינימרקטים והסופרמרקטים, ששירת אותם עד כה ליד הבית.

אבל זו אינה סיבה מספקת לפקפק בכדאיות של קנייה במרכול גדול וזול מחוץ לעיר. ק', תושבת שכונת נוה צדק בתל אביב ואם לשלושה, אומרת שהוויכוח בביתה נסב דווקא על העיקרון המתעתע של "שפע בזול". היא אומרת שבעלה מתלהב מהקניות בחצי חינם על הבסיס הפשוט של השוואת מחירים. הוא מוכיח לה שוב ושוב שהם חוסכים המון כסף בקנייה שם. "אבל לא מעט מהמציאות הזולות כרוכות בקנייה בכמויות", היא מסבירה את התנגדותה: "וכך, אני מוצאת בארון שישייה של תפוצ'יפס ושישה סוגים של עוגיות מגעילות, וכמה בקבוקי תרכיז ויטמינצ'יק שאין סיכוי שנגמור אותם לעולם".

לדבריה, תעתוע המחיר הנמוך מעודד קנייה מופרזת. ולא רק שקונים דברים מיותרים, שלא ממש צריכים, אלא משתנה מן היסוד הגדרת המושג "דברים שצריכים". הרי מלבד נייר טואלט ועוד כמה מוצרי מכולת בסיסיים, אפשר להסתדר בבית לפעמים בלי מוצרים רבים. אבל הקנייה בשפע בזול יוצרת נורמה חדשה: משפחה מרגישה מחסור ברגע שאין בארון תרכיז מיץ פטל או חטיף אהוב. מתבטלים כליל מרווחי הזמן הריקים, שבהם סוחטים לימונים ללימונדה, או שותים רק מים. המזווה אינו מתרוקן, אין הפוגה מצריכה. וכך, בחשבון סופי, הקנייה בשפע בזול עלולה דווקא לייקר את החיים. "קנינו השבוע המון דברים זולים ב-900 שקל, ואני אמורה להרגיש שהרווחתי", היא צוחקת.

אבל יש סיבות נוספות לעצור לרגע לפני שנוסעים בחדווה לרשת זולה כמו חצי חינם. אמנם השוואת מחירים בין חצי חינם לרשת אי-אם פי-אם העירונית יוצאת לטובת חצי חינם, אבל בהשוואות אחרות, לא פחות חשובות, קנייה בה דווקא פחות כדאית.

בכל הקשור למחירים, רוב ההבדלים מסתכמים בשקל או שניים לכל היותר. לדוגמה: נייר טואלט לילי, 32 גלילים, עולה בחצי חינם 38 שקל ובאי-אם פי-אם 40 שקל. שמפו קרמה עולה 17 שקל בחצי חינם ו-18.30 שקל ברשת העירונית. חלב סויה אלפרו עולה שני שקלים פחות בחצי חינם (10 שקלים לעומת 12 שקל). חומוס אחלה (250 גרם) עולה 90 אגורות פחות בחצי חינם (6 שקלים לעומת 6.90) ושישיית בקבוקי בירה הייניקן עולה 3 שקלים פחות (37 שקל לעומת 40 שקל באי-אם פי-אם). עם זאת, אין ספק שבקנייה גדולה, החיסכון המצטבר הוא משמעותי.

איפה הכיסא?

הבעיה היא שברשת חצי חינם, המחירים נמוכים בין השאר משום שהמשכורות לעובדים נמוכות מאוד. מתברר כי הצלחת הרשת כרוכה בניצול עובדים. עובדת באחת ממחלקות המזון המוכן בחצי חינם תיארה בשבוע שעבר כך את תנאי העבודה: "כולם משתכרים כאן שכר מינימום לשעה (17.93 שקל). אין העלאות, גם למי שעובד כאן שנים, חוץ מתוספות יוקר ודברים כאלה שיש בשוק בכלל. אנחנו עובדים כאן, לסירוגין, שבוע של משמרות בוקר ושבוע של משמרות ערב. בימי שישי עובדים רצוף מהפתיחה עד הסגירה. המשמרת בדרך כלל נמשכת תשע-עשר שעות. אין זמן להפסקות. אין זמן לשבת. את רואה: אין כאן בכלל כיסא. עובדים עשר שעות על הרגליים. לפעמים אנחנו אוכלים בעמידה. לפעמים אין לנו זמן אפילו להשתין. אולי הם חושבים שאנחנו לובשים חיתול, אני לא יודעת". על השאלה למה היא עובדת כאן בתנאים האלה, היא אומרת שאין לה ברירה. אין עבודה אחרת. בסוף החודש היא משתכרת על משרה מלאה ומתישה כ-3,500 שקל.

עובדים זרים המועסקים ברשת מנוצלים בצורה מחפירה עוד יותר. כתריסר תיקי חקירה נפתחו בשנה האחרונה נגד זקי שלום, מבעלי הרשת, בגלל "העסקה בלתי חוקית של עובדים זרים, תוך הפרת תנאי המגורים והשכר הקבועים בחוק". במארס האחרון דווח כי משטרת ההגירה מצאה בסמוך לאחד הסניפים 18 עובדים מדרום אמריקה ומסין, "שישנו על מיטות וקרטונים באולם שבו לא היו מטבח או אמבטיה". העובדים סיפרו לפקחים שהם נדרשים לעבוד יותר מ-17 שעות ביום ולכן הם לנים בסמוך לחנות. בסוף מארס הוטל על הרשת קנס בגובה 140 אלף שקל בגין אחד התיקים האלה. ממשרד התעשייה והמסחר נמסר השבוע: "בימים אלה פועל אגף האכיפה במשרד לאיחוד תיקים כדי להמליץ למחלקה המשפטית על הגשת כתב אישום נגד רשת כלבו חצי חינם בסניפיה השונים". אורית שלום, מזכירתו של זקי שלום, אומרת שהנהלת חצי חינם אינה מדברת עם העיתונות בשום עניין. אין תגובה ואין תשובה על שום שאלה.

יוצאים יחד לבאולינג

עובדים ברשת אי-אם פי-אם מדווחים על תנאים קצת יותר טובים. "העבודה כאן קשה, אבל היחס בסך הכל טוב", אומרת עובדת בסניף בדרום העיר. המשכורת היא 20 שקל לשעה - 2 שקלים יותר משכר מינימום, אבל זה כולל עבודה בשבתות ללא תוספת. בדרך כלל עובדים חמש-שש משמרות בשבוע, שמונה-תשע שעות ביום, ואפשר לשבת לפעמים. בהנהלת הרשת אומרים שהעובדים - יותר מ-200 - חשובים להצלחת העסק. "יש לנו עובדים שנשארו אתנו שנים. זהו מקום עבודה דינמי, שמתאים לעובדים צעירים. גם הבעלים הם בני 30 בערך", אומר אדרי, אחד הבעלים. לדבריו, "בכל יום רביעי העובדים משחקים כדורגל ביחד, ואנחנו עושים עוד פעילויות לרווחת העובדים, כמו יציאות משותפות לבאולינג. יש תחושה של שייכות. והכי חשוב: כל העובדים שלנו קונים את המצרכים שלהם ברשת. יש להם הטבות, וחשוב לנו שהם יקנו אצלנו ולא יילכו לאחרים. אם עובד קונה במקום אחר, מצבנו לא טוב".

אגב כך, אדרי מציין כי בניגוד לרשתות אחרות, שמשתלטות על העיר במראה אחיד ופוגעות במגוון, הרשת שלו היא "רשת עירונית, שמכבדת ואוהבת את המגוון העירוני, וכל סניף מתאים את עצמו לאזור, בצורה ובתכנים. סניף בדרום העיר מוכר יותר אלכוהול וחטיפים, לעומת סניף בצפון שפונה למשפחות ומוכר יותר מוצרי מכולת. אנחנו אוהבים את ההבדלים בין האזורים ומנסים להשתלב בהם ולא להשתלט עליהם", הוא אומר.

סיגריות, לחם ושידוכים

כך או כך, יש מי שנפגעים מהצלחתה של הרשת העירונית: בעלי חנויות המכולת. מוני עגמי, שעובד במכולת של הוריו, עליזה וטוביה, אומר שהלקוחות הם בחלקם מזדמנים, שנכנסים בשביל סיגריות ושתייה, והרוב קבועים, כאלה שנקשרו אל בעלי המכולת בקשרים אישיים חמים במשך שנים. יש אפילו לקוחות שהכירו במכולת - עליזה עשתה כמה שידוכים מוצלחים - ומשפחת עגמי הוזמנה כבר לחגיגות משפחתיות כמו חתונה ובר מצווה. עליזה וטוביה פתחו את המכולת לפני 28 שנה, בדיוק ביום שבו נולד הבן מוני. לדבריו, הם שורדים בינתיים - למרות ירידה של 50% במכירות בחמש השנים האחרונות - משום שהמכולת היא בבעלותם, בדמי מפתח, המקום קטן והסחורה מצומצמת; אין הרבה פחת. כל הרווחים מתחלקים בין בני המשפחה שעובדים במקום שעות ארוכות.

בשבוע שעבר מוני הכין ללקוחה קבועה כריך עם גבינה צהובה ועגבנייה שפרס באטיות. הוא הזכיר לה שיש לה 400 שקל חוב בחשבון והיא הבטיחה לבוא למחרת עם הכסף. לקוחה אחרת הזמינה בטלפון כריך עם חביתה. "ברמת המחירים אנחנו משתווים לסופרמרקט", אומר מוני עגמי, "אבל אצלנו יש גם יחס חם".

אלא שכפי שמעיד אבי ניב, הבעלים של "מינימרקט אבי" ברחוב טשרניחובסקי בעיר, עם יחס חם לא קונים במכולת. כלומר, זה לא מספיק. אמנם גם הוא מכיר כמעט את כל הלקוחות במכולת שלו בשמותיהם הפרטיים, והוא מצליח להרוויח משכורת נאה בסוף החודש, אבל מסי העירייה, השינויים בהרגלי הצריכה, יתרונן של רשתות הפתוחות גם בלילה ובשבתות, המיתון והחלל הקטן של החנות, שלא מאפשר לו להחזיק מגוון מוצרים גדול - כל אלה מעיקים עליו ומסכנים את פרנסתו. "עם זאת, התחום שעזבתי גרוע יותר - הייתי מורה בתיכון. פתחתי מכולת לפני תשע שנים דווקא מסיבות כלכליות. הראש פה מתנוון, זו לא העבודה שמספקת אותי, המכירות הולכות ומצטמצמות, אבל עדיין זו בשבילי האופציה העדיפה, כי אני עצמאי ומכלכל את עצמי", הוא אומר.



מכולת בתל אביב. אפשר לקנות מעט ובהקפה


סניף חצי חינם בצומת ירקונים. בסמוך לאחד מסניפי הרשת נמצאו 18 עובדים זרים שישנו על מיטות וקרטונים, באולם שבו לא היו מטבח או אמבטיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו