מה עוד צריך כדי שהיא תיהפך למיתוס?

רגינה יונאס, יהודייה אורתודוקסית מגרמניה, היתה האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות. זה קרה ב-1935, קרוב ל-40 שנה לפני הסמכת הרבה הרפורמית הראשונה. ב-1942 היא נשלחה לגטו טרזינשטט, שם תיפקדה כרבה ונשאה עשרות דרשות. היא היתה חלק מהצוות של הפסיכולוג ויקטור פרנקל שעודד את רוחם של המגורשים, עד שנרצחה באושוויץ. התעלומה הגדולה היא למה נשכחו שמה ופועלה

אריה דיין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריה דיין

ב-1991, שנתיים אחרי נפילתה של חומת ברלין ומיד אחרי איחוד גרמניה, החל גל של חוקרים ואנשי אקדמיה לפקוד את מזרח ברלין ואת שאר הערים הגדולות שהיו חלק ממזרח גרמניה. הם באו מכל העולם וחיפשו חומר ומסמכים שנחבאו בארכיונים השונים של המדינה הקומוניסטית שאך זה חדלה להתקיים. היו ביניהם היסטוריונים וסוציולוגים, חוקרי המאה העשרים וחוקרי תקופות קדומות, חוקרי הנאציזם וחוקרי הקומוניזם, חוקרי הנצרות וחוקרי היהדות. לא כל הארכיונים נפתחו לפניהם ולא בכל הארכיונים שנפתחו הם הצליחו למצוא מה שחיפשו, אבל רבים מהם חזרו לארצותיהם ולמוסדות המחקר שלהם אחרי שאיתרו מסמכים בעלי ערך היסטורי של ממש.

אחת מהם היתה ד"ר קתרינה פון-קלנבך, חוקרת ומרצה במחלקה לפילוסופיה ולימודי דת בסנט מרי קולג', מכללה נוצרית קטנה בעיר סנט מרי שבמרילנד, ארצות הברית. פון-קלנבך נולדה בגרמניה והיגרה לארצות הברית אחרי שאחד הדודים שלה, שבמלחמת העולם השנייה היה סגן המושל של פינסק, הועמד לדין על הפשעים שביצע נגד האוכלוסייה היהודית בעיר הפולנית. בארה"ב היא נהפכה לפמיניסטית מיליטנטית וגם פיתחה קריירה אקדמית שהושפעה, ככל הנראה, מהרקע המשפחתי שלה.

בעבודת הדוקטורט שלה חשפה פון-קלנבך את הגישה האנטי-יהודית החריפה של "התיאולוגיה הפמיניסטית" שהתפתחה בעשורים האחרונים בכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה. במחקר אחר היא בחנה את השימוש שנעשה ב"שיח-המחילה הנוצרי" כדי לסכל את ההעמדה לדין של פושעים נאצים בגרמניה. ב-1991 היא הגיעה למזרח ברלין כדי לחפש חומר למחקר נוסף, שיעסוק ביחסו של הממסד הדתי - הפרוטסטנטי והיהודי - לנשים שביקשו הסמכה לתפקידי כהונה בגרמניה של שנות השלושים.

בארכיון קטן ונידח במזרח ברלין היא מצאה מעטפה ובה תעודה, כתובה בגרמנית ובעברית, שנשאה את הכותרת "התרת הוראה". את התעודה קיבלה אשה ושמה רגינה יונאס מהנהלת "בית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל", מוסד מפורסם ומפואר בברלין שהכשיר מורים ליהדות ורבנים ליברליים (כפי שכונו הרבנים הלא-אורתודוקסים בגרמניה). בית המדרש נוסד ב-1869 ופעל ברציפות עד לחיסולו ב-1942, תשע שנים אחרי עליית הנאצים לשלטון ושלוש שנים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. התעודה, שניתנה ליונאס ב-12 בדצמבר 1930, העידה שהיא הוסמכה ללמד את מקצועות היהדות, כולל השפה העברית, בבתי הספר של הקהילה היהודית.

באותה מעטפה, לצד התעודה ותמונה גדולה ומרשימה של יונאס לבושה בגדי כהונה ואוחזת ספר בידה, מצאה פון-קלנבך תעודה מעניינת אף יותר שיונאס קיבלה חמש שנים מאוחר יותר. היא חתומה בידי הרב ד"ר מקס דינמן, ראש התאחדות הרבנים הליברליים בעיר אופנבאך, שב-25 בדצמבר 1935 הסמיך את יונאס לשמש רבה בקהילות היהודיות של גרמניה.

קטעי עיתונות מגרמניה ומשווייץ שנמצאו במעטפה סיפרו על מאבק ארוך ועיקש שיונאס ניהלה עד שזכתה בהסמכה לרבנות ועל היחס השלילי אליה אחרי שהוסמכה, אפילו מצד יהודים גרמנים שהיו ידועים כליברלים סובלניים. המסמך המאוחר ביותר שנמצא במעטפה נשא את התאריך 6 בנובמבר 1942. הרב ד"ר יוסף נורדן, ממכריה של הרבה יונאס, כתב בו שיונאס מסרה לידיו את מסמכיה ביום שבו נשלחה עם אמה לגטו טרזינשטט. נורדן, שנשלח לשם בעצמו כעבור ימים אחדים, הכניס את המסמכים למעטפה והפקיד אותם בארכיון שבו מצאה אותם ד"ר פון-קלנבך 49 שנים לאחר מכן.

מכתב ברכה מליאו בק

פון-קלנבך לא התקשתה להבין את החשיבות ההיסטורית של המסמכים הללו. על פי כל מה שהיה ידוע עד אז, האשה הראשונה שהוסמכה אי פעם לרבנות היתה סאלי פריסאנד, שקיבלה את הסמכתה מידי הקהילה הרפורמית בארה"ב ב-1972. בשום מחקר מהמחקרים הרבים שפורסמו עד אז לא הוזכרה העובדה שאשה הוסמכה לרבנות בגרמניה כארבעים שנה קודם לכן. גם לא נכתב בהם כי יונאס קיבלה, כפי שהעיד אחד המכתבים שנמצאו במעטפה, את ברכתו של ד"ר ליאו בק, הרב והוגה הדעות הליברלי שעמד בראש "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", הגוף שהוקם עם עליית הנאצים לשלטון כדי לנהל את ענייני הקהילה היהודית.

בשום מחקר גם לא הוזכרה עובדה נוספת, שד"ר פון-קלנבך גילתה כעבור זמן מה בארכיון של גטו טרזינשטט בצ'כיה: יונאס המשיכה לתפקד כרבה גם בגטו ואף היתה חברה בצוות של הפסיכולוג הידוע ויקטור פרנקל, שהוקם על ידי מועצת היהודים בגטו כדי להקל נפשית ורוחנית את סבלם של היהודים. המסמכים שד"ר פון-קלנבך גילתה בברלין ובטרזינשטט העלו, אם כך, שאלה מציקה: איך קרה ששמה של יונאס נמחק מההיסטוריה, אף על פי שלא מעט ממכריה, כמו פרנקל או בק, שפגש אותה גם בברלין וגם בטרזינשטט, שרדו בשואה?

הסיבה האמיתית להתעלמות מיונאס לא תיוודע לעולם. ד"ר פון-קלנבך, וכמוה גם ההיסטוריונית הישראלית מרגלית שלאין ופמיניסטיות יהודיות בגרמניה, באנגליה ובארה"ב, סבורות שהמניע הוא מגדרי וטוענות שהוא חבוי, לפחות בחלקו, בסיפור חייה של יונאס.

רגינה יונאס נולדה ב-3 באוגוסט 1902 בשכונת עוני בברלין שרבים מדייריה היו יהודים אדוקים בדתם, שהגיעו לגרמניה בסוף המאה ה-19 ממזרח אירופה. גם הוריה הגיעו משם, גם הם התקשו לפרנס את משפחתם וגם הם ניהלו אורח חיים אורתודוקסי. וולף יונאס, אביה של רגינה, היה סוחר לא מוצלח במיוחד, שנפטר ב-1913 והשאיר את אלמנתו שרה ואת שני ילדיהם, רגינה בת ה-11 ואברהם המבוגר ממנה בשנתיים, בחוסר כל. אליזה קלפק, עורכת השבועון היהודי "יודישס ברלין", פירסמה לפני כמה שנים ספר על חייה של רגינה יונאס. קלפק מצאה שאת הלוויית האב, שנקבר באחד מבתי העלמין היהודיים בעיר, מימנה הקהילה היהודית של הרובע.

מות האב אילץ את האם לעבור עם ילדיה לשכונה אחרת. בדירה החדשה, ליד בית כנסת אורתודוקסי קטן לא רחוק מאלכסנדרפלאץ, השתנו חייה של רגינה. היא נמשכה להווי בית הכנסת ורבו, ד"ר מקס וייל, שהיה אחד הראשונים בגרמניה שהנהיגו טקסי בת מצווה, פרש עליה את חסותו. הוא שסלל את דרכה ללימודים, תחילה בבית ספר יהודי ולאחר מכן בבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל. ב-1930 היא הוסמכה שם להוראה והחלה לפרנס את עצמה ואת אמה כמורה ליהדות.

קיבלה את פני הרכבות

לפי ספרה של קלפק, יונאס, שלא נישאה מעולם והתגוררה עם אמה עד ששתיהן נשלחו לגטו, שמרה על אורח חיים דתי אורתודוקסי גם כאשר למדה במוסד חינוכי שנחשב לליברלי ושויך לזרם של ההשכלה. היא היתה אורתודוקסית אך האמינה שאין סתירה בין ההלכה לבין שאיפתה לכהן ברבנות. אחרי שסיימה את לימודי ההוראה המשיכה בלימודים בבית המדרש ובסיומם, ב-1933, כתבה עבודת גמר שדנה בשאלה "היכולה אשה להחזיק במשרה רבנית?" מתוך הסתמכות על שפע של מקורות הלכתיים, המצוטטים בעבודתה במקורם העברי, השיבה בחיוב. שורשי המכשולים הנערמים כיום על דרכן של נשים, כתבה אז, מקורם בדעות קדומות שנוצרו בימי הביניים ושאפשר להתגבר עליהן בלי לשנות דבר בעיקרי היהדות הרבנית. קלפק מביאה בספרה, בגרמנית, את העבודה כולה - 88 עמודים אורכה.

כל מוריה של יונאס אמרו דברי הערכה על עבודת הגמר, אך איש מהם לא הסכים להסמיכה לרבנות. הרב פרופ' חנוך אלבק, המורה שלה לתלמוד, נימק את סירובו באומרו שאינו מוכן להסמיך אשה. גם פרופ' ליאו בק, שבו תלתה יונאס תקוות גדולות, סירב להסמיכה. בק כבר עמד אז בראש הנציגות הפוליטית של יהודי גרמניה וייחס חשיבות עליונה לשמירת אחדות הקהילה, על כל פלגיה, אל מול השלטון הנאצי שכונן זה עתה. אף שהעריך את יונאס ועודד אותה בלימודיה, הוא לא היה מוכן לסכן בשבילה את האחדות הזאת.

כעבור שנתיים, כשנמצא סוף סוף הרב שהסכים להסמיכה, בק הזדרז לשגר אליה מכתב ברכה. ב-1942, זמן קצר לפני ששניהם גורשו לטרזינשטט, הוא צירף את חתימתו לתעודת ההסמכה. גם אחרי שהוסמכה לרבנות, ואף על פי שהרדיפות הנאציות הלכו ודילדלו את הקהילות היהודיות ואת ההנהגה הרוחנית בגרמניה, היא לא הצליחה למצוא קהילה שהסכימה להעסיקה כרב. עד שגורשה לטרזינשטט היא מילאה תפקידים רבניים רק בבתי האבות ובבתי החולים של הקהילה היהודית.

יונאס היתה בטרזינשטט קצת יותר משנתיים ובאוקטובר 1944 נשלחה עם אמה לאושוויץ. עיקר עיסוקה בגטו, כחלק מהצוות של ד"ר פרנקל, היה קשה מנשוא: היא קיבלה את פני הרכבות שהגיעו מגרמניה והכינה את הבאים, חלקם ממיטב המוחות של יהדות גרמניה, למציאות האיומה שציפתה להם.

בטרזינשטט היא שבה ופגשה את פרופ' בק, המנהיג הרפורמי שעשר שנים קודם לכן נמנע מלחתום על כתב ההסמכה שלה. בניגוד לה, בק שרד אבל עד יום מותו בלונדון, ב-1956, נמנע משום מה מלהזכיר את פועלה של יונאס בגטו. גם פרנקל שרד, אף על פי שגורש מטרזינשטט לאושוויץ. גם הוא, כמו בק, נמנע מלהזכיר את יונאס בספריו. הנימוק להתנהגותו של פרנקל ברור יותר מאשר לזו של בק. בהקדמה לספרו "האדם מחפש משמעות" הוא כתב שמחק מזיכרונו את כל מה שהתרחש בחייו בטרם נכנס בשערי אושוויץ.

גם היום, 13 שנים אחרי גילוי מסמכיה של יונאס במזרח ברלין, דמותה של יונאס אפופה תעלומות: מדוע נשכח שמה במשך עשרות שנים? איך קרה שאשה, שהיתה דמות מוכרת ביותר בקרב יהודי גרמניה בעשור שקדם לשואה, לא זכתה עד שנות התשעים למפעל הנצחה כלשהו? איך ייתכן שגם פועלה בצוות של פרנקל בטרזינשטט לא זיכה אותה באזכור כלשהו בספרים שנכתבו על הגטו?

ד"ר אליזבט-תקוה שרה, רבה בבית הכנסת של הקהילה הרפורמית בברייטון שבאנגליה, עסקה בדמותה של יונאס במאמר שפירסמה באנתולוגיה העוסקת בנשים-רבות. היא מתחה ביקורת על התנועה הרפורמית, שלטענתה ניסתה להשכיח את זכרה מטעמים מגדריים. איך ייתכן, שאלה ד"ר שרה, שבכל תקופת לימודי לרבנות במכון ליאו בק בלונדון לא שמעתי את שמה ולו פעם אחת? מדוע, הוסיפה ושאלה, הטקס שבו נמסרו למנהל המכון המסמכים שנמצאו בברלין נערך בחדר צדדי ונכחו בו פחות מעשרה מוזמנים?

סמל פמיניסטי

לרוב השאלות הללו אין תשובות של ממש. חלק מההסבר לתופעה נעוץ, אולי, בעובדה שהנון-קונפורמיזם של יונאס הפך אותה לדמות ששום מגזר דתי או שכבה חברתית לא יכלו להזדהות עמה באופן מלא. יונאס, אורתודוקסית שקראה תיגר על הממסד הרבני והוסמכה לרבנות על ידי רב רפורמי, נפלה בין הכיסאות: הרפורמים לא הנציחו את זכרה כי לא ראו בה חלק ממורשתם; כך גם האורתודוקסים.

ד"ר סיביל שרידן, רבה רפורמית ומרצה בכירה במכון ליאו בק בלונדון הייתה בין המעטים שהשתתפו בטקס מסירת המסמכים. היא מייחסת את ההתעלמות רבת השנים של תנועתה מיונאס לשורה ארוכה של סיבות שאינן קשורות זו בזו. הסיבה הראשונה, אמרה בהרצאה שנשאה בברלין, היא שהסמכתה של יונאס לרבנות לא הוגדרה כהסמכה רשמית מטעם התנועה הרפורמית אלא רק כ"הסמכה פרטית". העובדה שד"ר דינמן, הרב שהסמיכה ב-1935 באופנבאך, "נמצא בקצה הליברלי ביותר של התנועה הרפורמית בגרמניה", תרמה אף היא להשכחתו של האירוע.

הסיבה השנייה קשורה למה שהרבה שרידן מכנה "נסיבות החיים" אחרי השואה. "האם הניצולים באמת היו צריכים לספר על רגינה יונאס?" שאלה. בתשובתה, שכללה רמז ברור למדי לשתיקתו של פרופ' ליאו בק, גילתה שרידן הבנה למניעיו. "בשואה", אמרה, "נספו מורים ומנהיגים רוחניים רבים. נדמה לי שאפשר לסלוח לאלה מבין ניצולי השואה אשר, תוך כדי ניסיונם לבנות חיים חדשים בארץ חדשה ותחת סדר עולמי חדש, לא החזיקו במרכז תודעתם את כל עמיתיהם-לשעבר שנספו בשואה".

אבל להשכחתה של יונאס היתה לדעתה סיבה נוספת, שקשורה ישירות למאבקים הפנימיים שהתנהלו בתוך התנועה הרפורמית. בעשרות השנים שלאחר השואה, לפני וגם אחרי הסמכתה של הרבה סאלי פריסאנד ב-1972, התנהל בתנועה ויכוח קשה סביב סוגיית הסמכתן של נשים. אלה שהתנגדו להסמכתן, טוענת שרידן, נמנעו באופן טבעי מלהזכיר את יונאס, כדי שלא לפגוע בעוצמת טיעוניהם.

אלא שגם מובילות המאבק למען הסמכת נשים לא ששו להזכיר אותה. זאת, לטענת שרידן, כיוון שסברו ש"עדיף להן להסתמך על נימוקים גבריים ולאו דווקא על תקדים שנקבע על ידי אשה, מה גם שהסמכתה לא זכתה להכרה אוניוורסלית". הן חשו שאם יסתמכו על התקדים של יונאס, "רק יגבירו את שוליות הנשים ויעמיקו עוד יותר את הפער בינן לבין עמיתיהן הגברים". הרבה שרידן נמנית היום על אלה שפועלים, בתוך התנועה הרפורמית, כדי להנציח את זכרה של יונאס.

רק בשנות התשעים, אחרי גילוי המסמכים במזרח ברלין, החל שמה לחלחל אל שולי התודעה. רבות ורבנים רפורמיים באנגליה ובארה"ב החלו לשאת דרשות בשבחה ביום השנה להולדתה. אליזה קלפק הקימה בברלין את בית דבורה (כמשקל נגד פמיניסטי לבית הלל) - מרכז קהילתי יהודי שנועד לשמש מקום מפגש לפמיניסטיות יהודיות מרחבי העולם. באולם הכניסה היא הציבה תמונה גדולה של יונאס ושלט המנציח את זכרה. "סיפורים כמו זה של רגינה יונאס", היא אומרת, "מניעים היום את התחדשות החיים היהודיים בגרמניה". שמה של יונאס ותמונתה מתפרסמים באחרונה בתדירות הולכת וגוברת באתרי האינטרנט של ארגונים פמיניסטיים יהודיים ברחבי העולם. מביקור בחלק מהאתרים הללו אפשר להתרשם שהיא הולכת ונהפכת לסמל פמיניסטי, מודל לחיקוי.

בישראל כמעט שאין עדיין התעניינות בדמותה. פרופ' יהודית באומל, מרצה וחוקרת מאוניברסיטת בר-אילן שעסקה בעבר גם בחקר היבטים מגדריים בשואה, אומרת שסיפורה של יונאס נודע ברבים רק בעשור האחרון. בארכיון של בית טרזין בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מוסד שהוקם כדי להנציח את זכרם של היהודים ששהו בגטו טרזינשטט, התיק הנושא את שמה כולל לא יותר משני דפים שתורגמו ממסמך יחיד שנמצא בארכיון הגטו בצ'כיה. שני הדפים הללו כוללים, עם זאת, מידע מרשים: רשימה של עשרות הרצאות שיונאס נשאה לפני יהודי הגטו בשנתיים ששהתה בו. בין השאר היא דיברה על "האשה היהודייה בתנ"ך ובתלמוד", "ההומור בתלמוד" ו"מצוות הדת בטרזין".

החוקרת הישראלית הראשונה שגילתה בה עניין היא מרגלית שלאין, השוקדת באוניברסיטת תל אביב על עבודת דוקטורט הדנה בהנהגת היודנראט של גטו טרזינשטט. יונאס לא היתה חברה במועצת היהודים ולכן פועלה בגטו אינו תופס מקום מרכזי בעבודה של שלאין. אבל שלאין, שנתקלה בשמה כשאספה חומר למחקרה, משוכנעת שדמותה של יונאס ראויה לתשומת לב רבה מזו שניתנה לה עד כה. לפני כמה חודשים, כשהוזמנה לבית טרזין כדי להרצות על הדוקטורט שלה, החליטה להקדיש את הרצאתה ליונאס. שלאין אומרת שהיא מתקשה להבין מדוע זכרה ופועלה הועלמו עד כה מההיסטוריה וטוענת ש"גבר בעל שיעור קומה דומה לשלה היה זוכה להנצחה בולטת".

"רגינה יונאס היתה אשה כריזמטית בצורה בלתי רגילה", אומרת שלאין. "דמות מופת של שליח-ציבור, גם בגרמניה של שנות השלושים וגם בטרזינשטט. בגטו היא קיבלה על עצמה תפקידים קשים ביותר וידעה לתת תקווה גם לאנשים שכל עולמם חרב עליהם. היא היתה בקיאה בכל מקורות היהדות, דיברה עברית על בוריה, נלחמה נגד הממסד היהודי בגרמניה שלא בקלות הסכים לתת לה הסמכה לרבנות. היא היתה האשה הראשונה בעולם שקיבלה הסמכה לרבנות. אני ממש לא מבינה מה עוד צריך בשביל להפוך אותה למיתוס".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ