בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשר קצוץ כנפיים

45 שנים לאחר שגורש מעין החורש חזר נעמן דילר לקיבוץ בארון. למחרת ההלוויה התגלה כי הפורץ המתוחכם, שעלילותיו הסעירו את הציבור אחרי 1967, השאיר רכוש רב וצוואה מפתיעה

תגובות

את נעמן דילר קברו בתחילת החודש בבית העלמין עטור האקליפטוסים בקיבוץ עין החורש. נציגי התקשורת לא נכחו בהלוויה, לבקשת המשפחה. סביב הקבר הפתוח של הקיבוצניק הקרימינל הראשון בתולדות המדינה, שהוכתר בסוף שנות ה-60 בתואר "הפורץ הגאון", התקבצו כעשרים קרובי משפחה ומספר דומה של מכרים ובני עין החורש. נעמן דילר, שסולק מן הקיבוץ בבושת פנים ב-1959, חזר הביתה בארון, לאחר 45 שנה. הוא לא נראה בעין החורש באותן 45 שנים, אם כי כשלא ישב בכלא או הסתובב באירופה, נהג להתגנב מדי פעם עם רדת החשיכה כדי לבקר את אמו, נזהר לא לפגוש מישהו מהחברים פנים אל פנים.

ארנה פרידמן-לידור, אמו בת ה-96, לא חדלה לבכות. היא חיתה רק למענו. עד ימיו האחרונים נסעה בטרמפים לבקרו בהוספיס של תל השומר. אחותו, הילה לידור ענבר, מורה למוסיקה בת 52 שבאה במיוחד מאמריקה, זימרה בהלוויה את "כמו צמח בר". מלות השיר של רחל שפירא משנת 75' כמו נכתבו במיוחד על דילר, שמסכת חייו הטרגית הפכה אותו לסוג של גיבור ספרותי. "מחר, אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי", שרה האחות הדומעת. "אני חייתי ביניכם כמו צמח בר... אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד נסתר".

אחיו, ירון לידור, גינקולוג בן 57, לא בא מארצות הברית. לעתים רחוקות דיברו בטלפון, קצת יותר אחרי שנעמן חלה בסרטן, אבל יחסיהם אף פעם לא היו קרובים. הרחיק אותם זה מזה חשבון ישן, שנפתח בראש השנה 1967, כשבועיים לפני חתונתו של ירון. נעמן בישל לו מתנת נישואים כשפרץ לבנק בתל אביב, נורה ונפצע לאחר שרוקן את הכספות. תצלומיו מילאו את העיתונים והכותרות ריסקו את המשפחה השברירית.

נילי שמרת, בת 59, רעייתו הטרייה של דילר שבאה אף היא במיוחד מארצות הברית, ספדה לו בדמע. "יקירי, כה עדין, אציל ומוכשר", אמרה בקול רך כשהיא נתמכת על ידי חברת ילדות, " חזרת לשורשיך". ונכח גם גבר דתי, שכן של דילר מהבניין שבסוקולוב 20 בתל אביב, שאמר קדיש בהסכמת המשפחה.

עין החורש, קיבוץ של חברי השומר הצעיר מפולין שהוקם ב-1931, היה מזוהה יותר מכל עם אבא קובנר, משורר ופרטיזן, אבל הצמיח עוד כמה שמות מפורסמים: יהודה גוטהלף, שהיה עורך "דבר" בשנים 70-'65'; המשוררים עמירה הגני, מרים דרור, מיכל סנונית, אלישע פורת ויהודית כפרי; הצייר משה פרופס חי שם אי-אלו שנים וכך גם הסופר חנוך ברטוב, שקשר את גורלו עם הקיבוץ; הפרטיזנית, הסופרת והמחנכת רוז'קה קורצ'ק היתה בגרעין המייסד, ועל כולם היתה תפארתו של הקיבוץ. אבל היו שנים שעין החורש זוהה בציבור דווקא כבית גידולו של הפורץ הגאון, ועל כך לא סלחו לו עד היום.

מי שגדלו עם דילר ב"קבוצת סנונית" לא טרחו לבוא להלוויה, חוץ משניים-שלושה שעמדו בצד ודיברו בלחש על התעלומה הגדולה: לאן נעלם הרכוש שדילר שדד בשעתו ושהמשטרה לא מצאה מעולם.

הפריצה לבנק הלוואה וחיסכון

נדמה ששני מבצעים הסעירו את המדינה בשנת 67'. מלחמת ששת הימים ביוני, שעוררה התפעלות והערצה בעולם, ומבצע הפריצה של נעמן דילר באוקטובר, לבנק הלוואה וחיסכון בתל אביב, ברחוב דיזנגוף פינת בן גוריון(אז קק"ל). הפריצה היתה כה מתוחכמת שכמוה נראו רק על מסכי הקולנוע. השבוע אמרה השופטת נירה לידסקי, שבעלה לשעבר צבי לידסקי ייצג את דילר במשפטיו בתחילת שנות ה-80, שבסרט "מבצע שוויץ 7" מ-1965 תוארה פריצה דומה.

כבר בתחילת מאי 67', לאחר עבודת הכנה שארכה חמישה חודשים וכללה היכרות עם מנהגי השכנים הגרים מסביב לבנק וכתיבת פקודת מבצע מפורטת, החל דילר לחפור תעלה ברחוב באר טוביה, שאליו היו מופנים אחוריו של סניף הבנק. הוא עשה זאת בגלוי: לבוש סרבל של עובד דואר, הסביר דילר לשכנים הסקרנים שהוא עובד מחלקת ההנדסה שעורך בדיקות כבלים בחצרות. הוא חפר מדי יום ביומו, מפלס דרך החצרות מעין תעלה שלתוכה הכניס צינור מתכת ובו חוטי ברזל, וכיסה אותו בעפר.

בסוף מאי 67', בעיצומה של תקופת ההמתנה למלחמה, גויס לשירות מילואים ונאלץ להפסיק את החפירות לזמן מה. רק בסוף יולי, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, שוחרר מהצבא ומיהר לחזור לחפירות. בסוף אוגוסט סיים את פרק החפירה בתוכניתו, ושישה ימים לפני הפריצה החנה ברחוב באר טוביה מכונית טרנזיט גנובה שלוחיות הרישוי שלה הוחלפו, ובה שישה בלוני חמצן גדולים. הוא רכש תלת אופניים משומשים שעליהם הניח ארגז חלבנים גנוב, הכניס לתוכו את ציוד הפריצה המתוחכם, והציב אותם בחצר קרובה.

ביום רביעי, 4 באוקטובר, ערב ראש השנה, הוא היה מוכן. בבוקרו של אותו יום ירה בעצמו גור שרון, בנו בן ה-11 של האלוף אריאל שרון, כששיחק ברובה ציד איטלקי עתיק. אחר הצהריים נטמנה גופתו של הילד בקרית שאול לצד אמו מרגלית, שמתה שש שנים קודם לכן.

ביום שישי ב-11 בלילה הגיע נעמן דילר לרחוב באר טוביה, וחיבר את מכלי החמצן לקצה הצינור שהניח מתחת לאדמה. הוא פירק את סורג הברזל שהגן על החלון האחורי של הבנק, ניתק את פעמון האזעקה והכניס פנימה את ציוד הפריצה. אחר כך החזיר את הסורג למקומו והלך להתקלח בדירתו. דילר הקפיד בכפייתיות על ניקיון גופו ועל בריאותו, תכונה שהוזכרה שוב ושוב במשפטים שבהם נידון על מעשי הפריצה והשוד הבאים.

בשישי בלילה חזר דילר אל הבנק, חדר למרתפו והחל בחיתוך דלת הפלדה אל שני חדרי הכספות, בעזרת מערכת ריתוך אוטוגנית שבנה בהשראת מאמר ב"דיילי מייל" האנגלי. "קצה הצינור יחד עם חוטי הברזל שבתוכו מתלהטים בטמפרטורת בעירת הברזל", תיאר במשפט את שיטת הפעולה. הכל עבד כמתוכנן ובמהירות. כעבור זמן, לאחר שנעצר, הסביר ליגאל לב מ"מעריב" שמלאכת הפריצה העניקה לו ריגוש עז, "הרגשה מוזרה, כמו רטט של גבר ליד אשה יפה כשהוא יודע שהיא יכולה להיות שלו". הוא תיאר את הגניבות כחוויה גופנית, "מין דגדוג באצבעות, רטט שיורד לרגליים, תחושת דריכות, כמו חיה ביער... משהו דומה ללקיחת ל-ס-ד".

הוא פיצח שלוש כספות-בנק ו-50 תאי כספות פרטיים, ויצא משם עם 97 אלף לירות ו-8,000 דולר במזומן, יהלומים ותכשיטים בשווי כרבע מיליון לירות. הפרס הגדול של מפעל הפיס היה אז מאה אלף לירות, אבל דילר לא הסתפק בזה. לאחר שהעביר את השלל לדירתו חזר למרתף הבנק, ובמקום להמשיך לרתך בשקט את שאר הכספות, החל להלום בלהטו על דלתותיהן. הנקישות העירו דייר שכן, שהזעיק את השוטרים. כעבור שנה לקח השכן את 500 הלירות שקיבל כפרס על אזרחות טובה, ותרם לנזקקים.

סימנים מוקדמים של סכיזופרניה

בשמונה בבוקר שמע דילר קולות מחוץ לבנק. הוא עלה לאולם הבנק, וראה את השוטרים שכבר היו בדרכם לחלון הפרוץ. הוא אחז במיכל גז מדמיע ובאקדח הזנקה שהיה ברשותו, וחיכה דרוך. כשהשוטר הראשון הבחין בו, התקרב אליו דילר, התיז עליו גז מדמיע, ורץ לכיוון החלון בניסיון להשתחל החוצה. השוטר, רוני נדלר, היה לא אחר מאשר אלוף ישראל באגרוף במשקל נוצה, אבל מכת אגרוף בעינו הימנית לא הספיקה והמאבק הסתיים בשלוש יריות ובפציעה של דילר ברגל. היתה זו הפעם הראשונה ולא האחרונה שדילר הוסע מאתר הפריצה באמבולנס, הפעם לבית החולים איכילוב.

בחיפוש שערכו השוטרים בדירתו נמצאה ספרות מקצועית ענפה, ממנה שאב את שיטות הפריצה והריתוך, לצד כמות עצומה של רכוש גנוב ומטבע זר וכמה רימוני יד שקיבל בשירות המילואים שלו ולא החזיר. בחדרו שבבית החולים הוצבה שמירה. את פקודת המעצר הוציאה השופטת הדסה בן עתו ליד מיטתו. המשטרה קבעה שפריצה כזאת טרם היתה בארץ ושעל פי הציוד ורמת הביצוע לא ייתכן שהוא פעל לבד, אבל דילר היה זאב בודד וכך נשאר עד הסוף.

המשפט התמקד בפריצות שביצע משנת 64' עד לפריצה הגדולה בראש השנה 67'. דילר סיפר בחקירתו שהוא התגורר בתל אביב משנת 60', עבד בבנק לאומי, למד לבחינות הבגרות והתגורר בדירת דודתו הגננת הלה ובעלה הפסל אריה רזניק, בשדרות עמנואל. לדבריו, הוא חיפש "דרך להתקדמות בחיים", עבד בכמה סוכנויות ביטוח ואחר כך כפקיד בארכיון משרד החינוך ביפו, והחליף כמה דירות. "התחלתי לחפש דרכים להוכיח שאני מצליח והוכחה זו התבטאה בכסף", אמר בעדותו במשטרה.

כשלא הצליח להתקדם בעבודה, החל לגנוב. מספרים הוא למד בעיון על פלדה ושיטות ריתוך, פרץ לחנויות, שדד סופרמרקטים, גנב מכוניות, מכלי חמצן וגז, פרץ לבנקים ולסניפי דואר, וביולי 66' טס לאירופה, לטיול שנמשך חמישה חודשים.

לבקשת עורך דינו יהודה עצמון, נבדק דילר בכלא רמלה על ידי פסיכיאטר. ד"ר דב אלכסנדרוביץ קבע בחוות דעתו ש"ההפרעה הנפשית (שלו) פוגעת בתהליכי החשיבה, דבר המצוי רק במחלות רוח. לפנינו בן אדם המגלה סימנים מוקדמים של מחלת הסכיזופרניה". דילר, קבע הפסיכיאטר, הרגיש כל חייו נחות ונדחה ולכן שאב סיפוק מיכולתו להערים על המשטרה. "הכסף איכשהו הצטייר בדמיונו כמעין כוח כל יכול שבעזרתו הוא עתיד לבנות את הריסות חייו".

בבדיקה התגלה דילר כבעל מנת משכל של יותר מ-130. "האינטליגנציה הטובה מסייעת לנבדק לשמור על קשר כלשהו עם המציאות", כתב הפסיכיאטר בפרק המסקנות. "יחד עם זאת הוא נאלץ בגלל מופרעותו לוותר על תחומים רבים של החיים, כולל חיי מין".

השופטים התחשבו במצב בריאותו, הגופנית והנפשית, ובמרס 1968 גזרו את דינו לארבע שנות מאסר. כעבור פחות משנתיים הוא זכה בחנינה נשיאותית ושוחרר. בתוך זמן קצר חזר לחיי הפשע.

נולד כילד לא רצוי

כדי לגולל את מה שהוגדר "הריסות חייו" של נעמן דילר יש להתחיל בדמות המהותית בחייו. אמו, ארנסטינה (ארנה) פרידמן, נולדה ב-1909 בעיר ירוסלב בפולין, ומגיל צעיר היתה חברת השומר הצעיר. היא שמעה על פועלו החינוכי של יאנוש קורצ'ק, ביקשה לעבוד איתו והוזמנה לראיון באחד מבתי היתומים שהפעיל בוארשה. היא נסעה לוארשה ברכבת הלילה ולמחרת בשעות הצהריים כבר היה רשום על הלוח שמה של המטפלת החדשה.

בד בבד עם העבודה בבית היתומים למדה באוניברסיטה פסיכולוגיה וחינוך. לארץ הגיעה ב-1935 עם חבריה לגרעין, שהתיישבו בעין המפרץ. היא מספרת שחלמה לעבוד כפסיכולוגית, אבל התנועה קבעה שעליה לעבוד בגן הילדים הבעייתי של הקיבוץ, למרות שהעברית שלה היתה קלושה. מצוקתה כגננת רק הלכה והחמירה. "בטיולי הבוקר הילדים שאלו לשמו של פרח או של חילזון, ואני לא ידעתי את השם בעברית. 'מחר מחר' הייתי מבטיחה ומבררת. היה שלב שהפסקתי לצאת לטיולים וארגנתי לילדים פעילות בגן, כדי שלא ישאלו כל כך הרבה שאלות".

בקיבוץ הכירה את צבי דילר, שהיה אחראי על גן הירק. "הוא התאהב בי כי עבדתי טוב", היא מספרת. ב-7 בינואר 1939 נולדו בחדר הלידה בבילינסון, בהפרש של כמה דקות, שני תינוקות: נעמן דילר ואריק איינשטיין. שתי האמהות נהיו חברות טובות. בראיון שנתנה לפסיכיאטר המחוזי ב-71', כחלק מהבדיקות שנעשו לבנה לאחר מבצע הפריצות השני שלו, אמרה ארנה שנעמן "נולד כילד לא רצוי". היא חזרה לקיבוץ ולגן הילדים, שממנו הצליחה להיחלץ רק כשלקתה בטיפוס הבטן. לאחר שהחלימה דרשו ממנה לחזור לעבודה בגן והיא עזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב. התינוק נעמן נשאר בקיבוץ עם אביו.

משפט של קורצ'אק שארנה אהבה לצטט היה "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". כמה חודשים לפני מותו שאל אותה נעמן מדוע נטשה אותו בגיל כה רך. "לא יכולתי להסביר לו פנים אל פנים, אבל כתבתי לו מכתב ארוך והסברתי לו שההחלטות לא היו שלי אלא של התנועה. הוא הבין, ולראיה בפגישתנו הבאה הוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה כמי שסלח והבין".

כשהיה כבן שנה ביקשו נציגי התנועה מאמו שתעבור לעין החורש ותיקח תחת אחריותה גן ילדים בעייתי נוסף. כדי להתגבר על הסתייגותה אמרו לה שאם תסרב יילך דור לאיבוד. "הייתי בקיבוץ בלי עורף חברתי והיה לי מאוד קשה להיקלט", היא אומרת. רק כשנעמן היה בערך בן ארבע, החליט צבי לידר לקחת את הילד ולהצטרף אל ארנה בעין החורש.

שני גני הילדים של הקיבוץ פעלו באותו בניין, כשרק קיר דק מבדיל ביניהם. ארנה עבדה בגן אחד, בנה צורף לגן השני. "הוא היה ילד רגיש והילדים התעללו בו. הוא היה שומע את קולי מעבר לקיר ואני שמעתי את בכיו, אבל לא יכולתי להתערב כי הייתי עסוקה בעבודתי. חששתי שזה לא יתקבל טוב".

אבשלום ארצי, שחי היום בתל אביב, היה בן כיתתו של נעמן מגיל הגן. "הציקו לו בגלל שלא גדל אורגנית עם כולם ולא היה חלק מהלהקה", אומר ארצי. "הוא לא היה חזק פיסית ונחשב פחדן, וכשמגיע חלשלוש כזה לחברת הילדים ישר תופסים בבשר הרך וטורפים. הוא היה בודד ולא היה לו אף חבר נפש עד י"ב".

אריק איינשטיין זוכר עד היום לטובה את הלה, הגננת שלו מרחוב גורדון בתל אביב, אחותה של ארנה דילר, ואת בעלה הפסל אריה רזניק, שפיסל אותו כשהיה ילד. עזרא כפרי, שחקן ובן עין החורש, מספר שאיינשטיין היה בא עם אמו לעין החורש בכל קיץ, אל משפחתו של נעמן. בזיכרונו של איינשטיין נחרת מאותם ביקורים מראה אחד: "כעירונים שבאו לקיבוץ, אבא שלו היה נותן לנו תרנגולת לקחת הביתה. אני זוכר שהוא הלך הצידה עם איזו תרנגולת ועשה לה משהו, ואחר כך נשארו על הדשא רסיסי דם שהתערבבו בטל של הבוקר".

אבשלום ארצי זוכר את צבי דילר כמנהל משק הילדים, וכמורה לא אהוב. "הוא לא היה דמות חינוכית ולא ידע למצוא דרך ללב הילדים". ארנה זכורה לו כטיפוס מלחיץ ושתלטני. "אפילו הופעתה החיצונית היתה מוזרה, משהו באופן הנחת הרגל ותנועת הגוף, תמיד מתוחה ונוקשה, לבושה בסגנון פולני".

יצחק ברעם, כיום בן 67, זוכר היטב את ארנה, שהיתה הגננת שלו ושל אחיו. "היא היתה קשה ונוקשה עם הילדים ועם ההורים, שנתנו אז אמון מלא במטפלות. לפי אורח החיים אז, הורים קיבלו את הילדים מארבע עד שמונה בערב. ההורים החזירו אותנו לחדר הילדים כמו שמכניסים מזוודה לתא אחסון בשדה תעופה. הם לא ידעו מה קורה ולא התערבו. ארנה נחשבה למי שיצקה מים על ידיו של קורצ'אק ורק אחר כך התברר שהיא לא עבדה אתו, אלא היתה מטפלת באחד מבתי היתומים. אנחנו לא היינו יתומים שהופקרו".

ברעם מספר שעד היום יש מאכלים שהוא לא מכניס לפיו, "כי היא האכילה אותי בכוח". לדבריו היו הורים שאיימו לעזוב את הקיבוץ אם היא תמשיך לעבוד כמטפלת. "כששאלו למה היא נותנת לילדה לבכות, היא ענתה שהילדה לא בכתה מספיק. אני לא משמיץ אותה, אני רוצה לומר שלמרות הכל היתה לנו ילדות מאושרת".

ההדחה מקורס טיס

בתצלום של ילדי קבוצת סנונית נראה דילר כילד מתוק וחייכן. לאף אחד מהילדים לא היו אופניים משלו, נזכר עזרא כפרי. לדילר היו, והוא מעולם לא הסכים לתת למישהו סיבוב. "הוא היה אינדיווידואליסט ובקיבוץ של השומר הצעיר זו לא היתה מחמאה".

ארצי: "המפלט שלו היה בספרים. אני זוכר שגילינו מתחת למזרן שלו רומנים זעירים. תארי לך, כשכולנו היינו שקועים באידיאולוגיות המרקסיסטיות, הוא כבר היה בכיוון אחר. הוא לא בלט בשום דבר והיה תלמיד טוב במקצועות ההומניים. עובדה שהוא התקבל לקורס טיס, היחיד במחזור שלנו, מה שמעיד שהיה מסוגל ללמוד ולהתקדם".

דבר ממה שעבר עליו לא ניכר על פניו המחויכים של דילר הנער, בצילומים הקבוצתיים שנעשו כשהיה במוסד החינוכי. הסחיבות החלו בתקופה ההיא. לאחד מהחטיבה הצעירה, שמעדיף להישאר בעילום שם, הוא "פילח" מקלט רדיו תוצרת בית. איש בקיבוץ לא עשה עניין מהמעידות הללו.

ב-1957 התגייס דילר לצבא והתקבל לקורס טיס. בחופשות היה מתהלך בקיבוץ כטווס, מבליט את פסי הצוער הלבנים על כתפיו. עזרא כפרי, צעיר מדילר בכארבע שנים, זוכר שיום אחד בשנת 58' חלף מטוס אימון "הרוורד" מעל המוסד החינוכי, "צלל נמוך ונכנס מתחת לחוטי החשמל ואז משך מעלה וגירד בגלגליו את צמרות האקליפטוסים. זה היה תעלול אקרובטי מסוכן. משם המשיך הטייס לכיוון בריכות הדגים שגבלו בקיבוץ מעברות וירד נמוך כל כך, עד שהוריד בדרך מישהו מהטרקטור".

גיורא פורמן, בן 69, היום יו"ר הקונצרן "מוצרי מעברות", היה אז מדריך בבית הספר לטיסה ובאותו יום היה בחופשה בקיבוצו. "עבדתי במטע התפוחים כשראיתי מטוס אימון ובו חניך בניווט סולו. הוא ביצע מספר 'בזים' והבנתי שהוא יודע לזהות את המקום. בערב פגשתי את אהרן (ילובסקי) שביט, שהיה מפקד בית הספר לטיסה, ושאלתי אותו מה זה היה הבזים האלה. הוא הבטיח לברר. למחרת הוא העיף את דילר מהקורס".

פורמן אומר שדילר היה כבר ממילא על הכוונת, והיה מודח ממילא במוקדם או במאוחר. עזר ויצמן, שהיה אז מפקד החיל, לא זוכר את הפרשה אבל אהרן שביט, כיום איש עסקים, זוכר גם זוכר את הקיבוצניק הצעיר שהצליח להסתיר את אישיותו הבעייתית במבדקי החיל הקפדניים. "נעמן דילר היה זבל. לא סתם זבל, זבל אמיתי", אומר שביט. אבל ד"ר גיורא נדל, שהיה פרח טיס באותו קורס, אומר שדילר היה מועמד פוטנציאלי לסיים כחניך מצטיין.

לא רק שהודח מהקורס, דילר גם נידון למאסר. השבוע סיפרה אמו איך נדדה ממפקד למפקד כדי לנסות לשכנעם לתת לבנה סיכוי נוסף. עבר זמן עד שאיתרה את הכלא הצבאי שבו הוחזק, והיא מצאה אותו "שבור ובכלל לא דיבר". אבל בראיון שנתן כעבור שנים דיבר דילר בהתרגשות על תחושת החירות שאפפה אותו כשחג מעל עין החורש. "זה היה כמו לרחף בשמים", אמר. "זה היה הדבר היקר ביותר והנפלא ביותר שהרגשתי בחיי. אני למעלה והם למטה. אני ציפור והם זוחלים". אומרים שאת הביטוי "נשר קצוץ כנפיים" טבעה אמו בתוגתה. על פי גרסה אחרת, זכות היוצרים שייכת לסנגורו עצמון.

"ההדחה היתה מפנה בגורלו", כתב הפסיכיאטר בחוות דעת מנובמבר 67'. "המשך שירותו הצבאי בפקידות היה תפקיד שלא התאים לא לכשרונותיו ולא לאמביציה שלו". האם כאן מקורו של מה שתואר בדיעבד כרצונו של דילר לנקום בחברה? "נעמן גנב כל הזמן, קראנו לזה סחיבות", אומר יצחק ברעם. "כששירת בצבא היתה לו חברה בבית ליד והוא נהג לגנוב כלי רכב בקיבוץ כדי לנסוע אליה".

לנה חסין, ממייסדות הקיבוץ, היתה אחראית על הכסף שהקיבוץ הקציב לחיילים. "בערב פסח נעמן היה אצלה, וקיבל את הסכום המגיע לו", מספר ברעם. "מאוחר יותר, באמצע ליל הסדר הוא עזב את חדר האוכל, התגנב לדירתה ורוקן את הקופה. החבר'ה בקיבוץ כבר עשו לו אז אמבושים. ביולי 59' נהרג יאיר חסין, בנה של לנה, שהיה טייס ריסוס. בדרך לבית הקברות ראו את דילר מסתובב ליד אחד החדרים בשכונת הצריפים. העוקבים נכנסו ומצאו אותו מחפש כסף. פריצה לחדר של חבר בזמן ההלוויה עוררה זעם כה רב, שכמעט עשו בו לינץ'. בערב הזמנו אותו למזכירות החטיבה הצעירה והודענו לו שיארוז מזוודה ויתחפף".

הפריצה לדירת הצייר ראובן

בשנת 1960 השתקע דילר בתל אביב, החל ללמוד לבחינות הבגרות והתקבל לעבודה כפקיד בבנק. חוף הים היה המקום האהוב עליו. הוא נכשל בבחינות, התייאש מעבודתו בבנק ונעשה תלוי יותר ויותר בכספי אמו, שהתחילה באותה שנה לעבוד בעיריית כפר סבא כמנהלת תחנה טיפולית, עבודה שהיתה מרכז חייה עד צאתה לפנסיה בשנת 74'.

בחוות הדעת הפסיכיאטרית כתב ד"ר אלכסנדרוביץ, שעד 63' "חלו שינויים חמורים בהתנהגותו של דילר. הוא פיתח מחשבות היפוכונדריות קשות סביב נשירת שיערות ראשו". יחסו לנשירה גרם "להרגשת אסון והתמוטטות עולמו. הוא שקע בהתעניינות חולנית בפעולות גופו והחל לעקוב אחר הפרשת שומן העור, לאחר שנודע לו על קשר בינה לבין הנשירה".

הוא פנה לרופאים, קרא ספרי רפואה ובחר לבסוף בטבעונות. "יחסו המוזר למזון עבר את המקובל בתורת הטבעונות", כתב הפסיכיאטר. נילי שמרת הכירה את דילר בתל אביב. היא היתה צעירה ממנו בשש שנים. השניים התאהבו. אמו זוכרת ששמרת היתה "נערת פרחים" שהתגוררה ב"קומונה של זהב" עם כמה חברות, וטוענת שבנה החל לפרוץ כדי לספק חפצים ורהיטים לקומונה. האם זה נכון? שמרת, המתגוררת בפרבר טרזנה בלוס אנג'לס ומלמדת עברית ויהדות בכמה קולג'ים, לא הסכימה להתראיין. בשיחה עם פסיכיאטר שאיבחן את דילר ב-71' סיפרה שנעמן ביצע פריצות בזמן שהיו חברים, וחלק מהרכוש הגנוב נמצא בדירתם המשותפת ברחוב שלומציון בתל אביב.

ארנה מספרת כי אחרי שבנה נעצר לראשונה, באוקטובר 67', הקיבוץ התנער ממנו ואילו שמרת וחברה טובה שלה סייעו לה בעניינים המשפטיים. ניבה לניר, בת הקיבוץ ועיתונאית לשעבר, זוכרת את הדיון הסוער בקיבוץ לאחר השוד המפורסם, "בעיקר בגלל אבי, משה לרנר, שהיה גזבר הקיבוץ וחבר מזכירות". המשפחה ביקשה סיוע במימון ההגנה המשפטית, אביה של לניר טען שיש להיענות לבקשה ובעמדה דומה החזיקה גם אמו של עזרא כפרי. "במזכירות ההחלטה לא עברה", מספרת לניר. "הייתי כבת 21 ואני זוכרת את שיחת הקיבוץ הקשה והדרמטית".

בנובמבר ביקשה ארנה מהקיבוץ לצאת לשנת חופש. מתרשומות של שיחות הקיבוץ מתברר שבדצמבר הוחלט לאשר לה חופשה של שנה ולשמור לזכותה את כל התקציבים כמקובל. משכרה בעיריית כפר סבא היא מימנה את ההגנה המשפטית.

בפברואר 71' שוחרר דילר מהכלא. הרופאים איבחנו אצלו סרטן עור, ואמו עברה לגור איתו וטיפלה בו. הקשר שלו עם נילי שמרת חודש ועל פני השטח הכל נראה רגוע. אלא שבמשך כחצי שנה, עד לכידתו באוגוסט 71', ביצע דילר 23 גניבות, שמונה מתוכן בפריצה. שוב לבדו, לומד את השטח, מתכנן הכל בקפידה.

ביום שישי, 16 ביולי 1971, התפרסם ראיון עם הצייר ראובן רובין, שנבחר לאמן השנה. רובין, שהתגורר ברחוב ביאליק בתל אביב, נסע באותו יום עם רעייתו אסתר לביתם השני בקיסריה. באותו ערב פרץ דילר לדירתם בתל אביב. בנם דוד רובין זוכר את המגירות ההפוכות שכה זיעזעו את אביו, ש"אף פעם לא התאושש וחזר להיות מה שהיה קודם לפריצה". ראובן רובין היה אז בן 78 ובריא, אבל אחרי הפריצה החל מצבו להידרדר. הוא מת כעבור שלוש שנים.

מהדירה נגנבו כ-15 ציורים בעלי ערך, שאותם בחר דילר לפי הגודל, שתי צלחות בחתימתו של פיקסו, אגרטלים וכלי כסף, תכשיטים, כסף מזומן וסיכה בצורת יונה פרושת כנפיים משובצת יהלומים, שרובין עיצב ליום השנה ה-40 לנישואיו, ששוויה הוערך אז ב-25 אלף דולר ומעולם לא אותרה.

דוד רובין נזכר השבוע איך התקשו השוטרים לפצח כיצד נפרצה הדירה. סימנים יחידים לניסיון פריצה ניכרו בדלת האחורית, שלא נפרצה. "הבחנתי שמוטות הסורג לא מקבילים. עליתי על כיסא וראיתי שהמוטות מנוסרים והודקו בסלוטייפ. אחד הבלשים נזכר שזאת היתה שיטת הפעולה של דילר. ביררו וגילו שהוא חופשי והציבו אחריו מעקב. לילה אחד הוא יצא מהדירה של חברה שלו והלך למכונית חונה".

המכונית היתה גנובה ולוחות הרישוי שלה הוחלפו. כשדילר נעצר ב-16 באוגוסט הוא העיר שאין לרחם על רובין העשיר, בעל חשבונות הבנק בשוויץ, וסירב להחזיר את הציורים. מבני משפחתו ביקש שלא ישכרו לו עורך דין ושינסו לשכוח אותו: "יבלית צריך לעקור מהשורש ולתת לה להתייבש". אבל הוא עצמו לא ניסה לשכוח את משפחתו. להיפך, אחרי שאחיו ירון החליף את שם משפחתו ללידור, כדי להרחיק עצמו מהאח הידוע לשמצה, ואחריו שינתה גם ארנה את שם משפחתה, טרח נעמן ושינה גם הוא את שם משפחתו ללידור.

בספטמבר כתב אורי קיסרי ב"הארץ" מאמר ובו טען כי למרות מספר התיקים שצבר, דילר "אינו מצליח להשניא עצמו עלי". קיסרי ראה בו סוג של אנרכיסט ולא הבין מדוע צעיר כמוהו, איסטניס ביסודו שנוהג לטפח את גופו, בחר בקריירה כזאת. הוא הגדיר את דילר "משורר-פילוסוף מודרני החורז את חרוזיו בפריצות" ו"פורץ אריסטוקרט", וסיכם את מאמרו בניתוח חברתי: "נעמן מעין החורש הוא קורבן של חיידקים של המגיפה המשתוללת בארץ. מגיפת הכמות ההורסת את האיכות. הקיבוץ הפרוץ מהווה את אחת המצודות האחרונות שלנו, כמה זמן עוד יחזיקו מעמד המנזרים האידיאולוגיים הללו?"

פורץ עם רגישות של אמן

תיק פלילי 760/71 בבית המשפט המחוזי הכיל כתב אישום על עשרות פריצות. השלל רוכז בחדר במשטרה, וצולם. מכתב האישום עלה שדילר, שכבר נקרא לידור, גנב לוחיות רישוי ממכוניות כדי להצמיד אותן למכוניות אחרות שגנב. הוא פרץ לחנות צילום באלנבי וגנב מצלמות וציוד, פרץ לחנות הלבשה, זייף שיקים באמצעות חותמות, פרץ למשרד הפנים וגנב כ-60 תעודות זיהוי, גנב ציוד חשמלי. מכמה דירות בצפון תל אביב גנב פרוות, שטיחים, חפצי אמנות ותכשיטים, והשיא היה הפריצה לבית רובין.

רוב הרכוש הגנוב הוחבא במכוניות הגנובות, שאותן החנה מכוסות ברזנט. במשפט הוזכר התקף פעלתני דומה, שהיה לו בשנים 67-'64'. שווי הרכוש שגנב ב-71' הוערך ב-430 אלף לירות (ששוויין היום 2.2 מיליון שקל), אבל לא כולו אותר. חפצים בשווי כ-80 אלף לירות (כ-400 אלף שקל של היום) התאיידו.

שוב עמד עורך הדין וגולל את מסכת סבלותיו של דילר כילד וכנער. חוות הדעת הפסיכיאטרית עוררה את רחמי כל. ד"ר איזידור אגר קבע שמאז שחרורו מהכלא התקשה דילר לעמוד בלחצים של אמו, שבדקה כל צעד ושעל שלו ודרשה שילך לטיפול נפשי. כדי להשתחרר ממנה היה יוצא ל"ריצות לילה". יום יום התראה עם נילי שמרת ובמשך זמן מה אף גר אצלה, אך דבר בהתנהגותו לא עורר חשד. ההערכה המעודכנת של אגר היתה שדילר לא מגלה סימנים פסיכוטיים, ואישיותו הסכיזואידית הוגדרה "בעלת תוכן פנימי עשיר מאוד וקשר קריאטיווי רב עם רגישות של אמן". נטען שהוא אגוצנטרי ונרקיסי וכי מאחורי החזות החיצונית מסתתרת "אישיות ילדותית ומפונקת הכמהה עדיין לתלות".

נילי שמרת עמדה רועדת ליד דוכן העדים ועל שאלתו של השופט חיים דבורין השיבה שהיא מוכנה ומזומנה להתחתן עם דילר וכך אולי להצילו. בינואר 72' גזר עליו השופט שבע שנות מאסר, ופסק שעליו לקבל בכלא טיפול נפשי.

בכלא רמלה עבד דילר בבית הדפוס, למד שפות והתעמק בספרי רפואה הומאופטית. הוא טופל על ידי הפסיכולוג ד"ר אפרים להמן. הוא ניסח בכוחות עצמו את ערעורו לבית המשפט העליון והופיע בלי עורך דין. דורית בייניש ייצגה בערעור את המדינה. ערעורו נדחה והשופטים כתבו כי "שאיפת עליונות מביאה אותו לידי כך שהוא חותר להטיל מרותו על החברה, אינו מקבל מרותה וחוקיה".

ד"ר אפרים להמן, בן 80, עזב את ישראל לגרמניה בשנת 77', לדבריו בגלל עליית בגין לשלטון. הוא עדיין מקבל פציינטים מחמש אחר הצהריים עד 11 בלילה. "נעמן סבל מתחושת אפסיות באותה מסגרת קיבוצית", הוא אומר בשיחת טלפון. "הקיבוץ היה חברה אליטיסטית מתנדבת. התחרות היחידה שהתאפשרה בה היתה להופיע כאדם הממלא אחר ערכים שהקיבוץ עומד עליהם, כלומר להתקיים או להיעלם. מאמו קיבל את הציפייה לעמוד בנורמות שהקיבוץ הציב. דילר לא הסתדר עם הדימוי העצמי האפסי שלו וניסה לפצות על החסר האקזיסטנציאלי הזה. הפריצות שלו היו גאוניות, פרי של תכנון. היה חשוב לו לעשות את הבלתי אפשרי. הוא לא יכול להיות גיבור בחברה הרלוונטית - אז לפחות להיות הגיבור מעבר לפסים של הלגיטימי".

להמן טיפל בדילר כשנתיים ומצא שהוא לא כשר לקשר רגשי ממשי. "מינית הוא היה בסדר, אבל הוא לא היה בעל עוז לחשוף את עצמו. כל יחס עם בן זוג זו חשיפה, ודילר מעולם לא הצליח לחשוף את עצמו בגלל תחושת קטנותו. אני זוכר משהו עם בחורה, אבל בנפשו של דילר הקשר לא שיחק תפקיד מרכזי. הוא לא היה מסוגל לאהוב. אביו לא שיחק תפקיד בחייו, האם כן. היא היתה קרה ושכלתנית. היו אח ואחות שלא שיחקו שום תפקיד בחייו הקונקרטיים. הם סימלו את הילדים הטובים שהוא לא היה שייך אליהם".

הגירוש מהולנד

דילר שוחרר מהכלא בשנת 76', לאחר ניכוי שליש. הקשר שלו עם נילי שמרת נותק. "אחת, שאהבתיה ותיכננו להינשא, המשיכה לכתוב לי מכתבים נפלאים במשך מאסרי השני הארוך, אך לא יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור עם שחרורי", כתב כעבור כמה שנים. שמרת נסעה לארצות הברית ללמוד לתואר שני בפילוסופיה. היא נישאה לגבר עשיר וילדה ב-81' את אריאל אדמס. כשהילד היה כבן שבע התגרשו בני הזוג, והילד נשאר בחזקת אביו.

דילר הודיע להוריו שברצונו ללמוד רפואה טבעונית. הם רצו שילמד בישראל, הוא העדיף לעזוב, ובכסף שקיבל מהם נסע לאירופה. ברומא נגנב כספו. "הופתעתי לגלות שאני משולל יכולת תקשורת 'בחוץ' בזמני משבר", גילה אחר כך. "אני חסר אפשרות לזעוק לעזרה אפילו כשחשתי עצמי טובע ממש. אני נהפך ממש לאילם".

הוא הגיע לבריסל, ומשם נסע להולנד בדרכון גרמני מזויף, כדי להתחמק מעינו הפקוחה של האינטרפול. ב-13 בנובמבר 77' ניסה לפרוץ לחנות תכשיטים במרכז מסחרי באמסטרדם. כשיצא ובידו שק תכשיטים בשווי 150 אלף גילדן, נעצר. בקרבת מקום מצאו השוטרים מכונית גנובה ובה בלוני חמצן ששימשו להפעלת מבער תרמי. דילר הציג את הדרכון הגרמני, אבל לפי טביעת אצבעותיו התגלתה זהותו האמיתית. בחקירה הודה בביצוע ארבע גניבות רכב, 11 גניבות מתוך מכוניות, קבלת רכוש גנוב ונשיאת דרכון מזויף, ובמשפט נידון לשלוש שנות מאסר. ההולנדים העריכו שהוא היה קשור לפריצות מתוחכמות נוספות, שלא פוענחו.

בכלא בהאג הכיר את יוליה וילדה, חברה במסדר נוצרי מיסיונרי, שביקרה אצל האסירים בתקווה להחזיר שיות תועות לחיקו של ישוע. היא התמידה לבקרו, ואחרי שחרורו ניסתה לעזור לו להגשים את חלומו ללמוד רפואה טבעונית, ומצאה בשבילו בית ספר בשוודיה. הוא נסע לשם, אך בגלל קשיי השפה חזר להולנד. הוא ניסה לגנוב מכונית, עורר את חשדם של שוטרים וכשניסה להימלט מהם במכונית התנגש בעץ ונפצע.

במרס 1980 החליטו ההולנדים לגרש את הפורץ הפצוע לישראל, ויוליה וילדה ליוותה אותו למטוס, כשהוא יושב בכיסא גלגלים. הוא אושפז כאן בבית חולים, ואחרי שהחלים שכר חדר ביד אליהו. יום הולדתו ה-41 התקרב, ובתחושה שחייו התבזבזו החליט לעשות פריצה אחרונה, כדי לגייס כסף ללימודים בחו"ל. לאחר שניסר את הסורג של חדרי השירותים הוא הצליח לחדור לסניף לסניף מרמורק של בנק לאומי, וניסה לפצח את מכשיר הכספומט בשיטת בלון החמצן וכלי ריתוך. הוא נכשל, יצא, חזר כדי לנסות בשנית ואז חיכו לו השוטרים. דילר ניסה לברוח, נאבק בשוטרים שתפסו אותו, הוכה והובל לחדר מיון.

מכתב ששלח לד"ר ראובן מאייר, הפסיכיאטר המחוזי, לאחר שנלכד, פורסם במוסף "הארץ" ב-2 במאי 80'. "אני עמוס בנטל תבוסתי, כישלונותי ונכותי", כתב. "אני רחוק מלהיות קדוש, אבל אני משתדל להגיע למדרגת 'בעל תשובה'". את ניסיון הקאמבק שלו כפורץ גאון כינה במכתב "פארודיה". הצינורות שגנב היו חלודים, כלי הפריצה היו עלובים.

יש לו חלום להקים משפחה, כתב עוד. הוא הגדיר את עצמו כאדם המסתפק במועט, כסף כבר לא היה בראש סולם הערכים שלו. המשפטים האינטליגנטיים הללו נפלו על אוזניים קשובות והוא נידון לשנת מאסר בלבד. סנגורו צבי לידסקי הגדירו "כלב בודד בעל רגל שבורה".

באפריל 11 ,'81 חודשים לאחר ששוחרר, תפסו אותו בלשים כשניסה להוציא תיק ממכונית ברחוב דפנה בתל אביב. שוב הוכה כשהתנגד למעצר והובל לחדר המיון באיכילוב. הנזירה ההולנדית וילדה באה במיוחד לישראל כדי לתת עדות אופי במשפטו, שבו ייצג אותו לידסקי בשנית. דילר כפר באשמה וטען שהמכונית היתה של חבר, ובפברואר 82' יצא זכאי מחמת הספק.

ירושה מסתורית

כמה שנים לפני כן, כשהתברר לה שבנה ממשיך לפרוץ, ויתרה אמו על חברותה בקיבוץ ובשכר עבודתה מימנה את שכר טרחתם של עורכי הדין, רכשה לנעמן דירה בסוקולוב 20 בתל אביב ובהמשך גם מכונית פז'ו 205. לאחר מות בעלה ב-99' היא חידשה את חברותה בקיבוץ.

מאז שגורש מהולנד שמר דילר על פרטיותו בכפייתיות. הכל היה סוד. קרוביו ידעו שאחרי 82' נסע שוב להולנד והיה קשור במכירת ציורים מזויפים. הוא הרבה לנסוע לאירופה ותמיד החזיק מטבע חוץ בארנקו. דודתו הלה הורישה לו במותה את דירתה בשדרות עמנואל, שנשארה סגורה במשך שנים ובה עזבונו של בעלה הפסל, שמת ב-1980. דילר המשיך לגור בסוקולוב 20, לשם באה אמו לבקרו לפחות פעם בשבוע. הוא המשיך עם הדיאטות ועסק בספורט. עזרא כפרי נתקל בו יום אחד באוטובוס, "אפו שהיה מקומר הפך סולד ועל ראשו היתה פיאה".

הוא שנא להצטלם, אבל היה דוד טוב ונעים לאחייניו. כשהיו קטנים לקח אותם לגינות הציבוריות בעיר, הצביע על הצמחים ונקב בשמותיהם. הקשר שלו עם נילי שמרת חודש. בתחילת שנות ה-90 הם עשו טיול ממושך באירופה, ומאז היתה באה לישראל בכל קיץ והתגוררה אצלו. כשהיתה בארצות הברית הוא נהג לטלפן אליה בכל בוקר כדי "להעיר אותה". קרוביו לא חיבבו אותה, אבל הסתירו זאת. הם מספרים שכמוהו גם היא סגפנית, מכורה להומאופתיה ולספורט.

כשסרטן העור שלו התפשט לעצמות, הוא סירב לקבל הקרנות. קרוביו היו מביאים לו מורפיום מקופת חולים ואיש לא ידע מה עשה בתרופה. בפסח 2003 באה שמרת לביקור, הלכה לטבול במקווה ולמחרת בבוקר נישאו השניים ברבנות. אף אחד מבני משפחתו לא נכח בחתונה. זמן מה אחרי החתונה חזרה שמרת לארצות הברית.

בחודש שעבר לא טילפן דילר לארצות הברית להעיר את שמרת. כשעברו עוד יומיים מבלי ששמעה ממנו היא פנתה לאמו. אחד האחיינים מצא אותו על הרצפה בדירה, מתבוסס בהפרשותיו. הוא ביקש שירחצו אותו. לבית החולים לא רצה ללכת. הוא הועבר להוספיס בתל השומר ואיבד את הכרתו. כעבור כמה ימים מת.

למחרת ההלוויה התייצבה נילי שמרת שוב בקיבוץ. היא הלכה לבית הקברות לאשר את האבן שבחרו למצבה, אבל אל הקבר הטרי לא ניגשה. אחר כך שלפה עותק של צוואה. חודשיים לפני החתונה, כך התברר, כתב דילר צוואה משפטית מפורטת שבה הוריש לשמרת, "שליוותה אותי שנים רבות ונתנה לי המון אושר ואהבה, את כל רכושי ונכסי דניידי ולא ניידי לרבות מטלטלין, כסף מזומן, כלי כסף וזהב, ניירות ערך, זכויות חפציות וכל כספים וזכויות אחרות ונוספות מכל סוג ומין שמוחזקים בלי כל הבדל לגבי מקום הימצאם אם בישראל או באחת ממדינות העולם". פסליו של דודו, אריה רזניק, יועברו לאחותו הילה, לאחר ששמרת תבחר את אלה מהם שברצונה להחזיק. בני המשפחה טוענים שהיא לקחה את כולם.

מאז איש מהם לא ראה את שמרת. דילר, הכבשה השחורה והמסכנה, שבר שוב את לבם של בני המשפחה. דירת הדודה והמכונית שאמו קנתה לו, עברו לידי שמרת יחד עם יתר רכושו. מעמד הדירה בסוקולוב 22, שגם אותה רכשה האם, לא לגמרי ברור. גורל הפסלים של רזניק הרתיח אותם במיוחד. ואז התברר שדילר, שלא עבד יום אחד מאז שסיים את קריירת הפשע שלו בישראל ב-82', החזיק שתי כספות בבנק דיסקונט בפתח תקווה, קיבל קצבה חודשית בסך 1,368 יורו בחודש מחשבון בנק בפאריס, ושילם שכירות על חלל אחסון בהאג שאיש אינו יודע מה מוחזק שם. מותו של דילר, במקום לפתור כמה מתעלומות חייו, הוליד מסתורין נוספים.



נעמן דילר כפי שצולם בבית החולים לאחר שנתפס וניסה להימלט ב-1971 (צילום: יצחק פריידין). מסביבו תמונות שצולמו אחרי הפריצה ב-67' לחדרי הכספות של בנק הלוואה וחיסכון: את בלוני החמצן לריתוך הפלדה הסתיר ברכב גנוב שהחנה ליד הבנק וכיסה בברזנט; את הרכוש הגנוב החזיק במכוניות גנובות שהחנה ברחובות העיר


מימין: נעמן דילר בגיל 18. בודד בקיבוץ. משמאל: נעמן דילר עם אמו. שמעה את בכיו מעבר לקיר הדק. למטה: נעמן דילר ונילי שמרת, שהיתה חברתו בשנות ה-60. התחתנו בשנה שעברה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו