שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום עבודה של שלוש שעות

הזכות לעצלות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נועם יורן

פול לפארג. תירגמה מצרפתית: תמר קפלנסקי
אחרית דבר: ראובן מירן. הוצאת נהר, 70 עמ', 42 שקלים

"הזכות לעצלות" הוא חיבור קצר שכתב ב-1880 פול לפארג, הוגה מהפכן שהיה חתנו של מרקס. לפארג מציג בו את העבודה כחטא שמטיפים בעדו אנשי כנסיות שונות - כמרים, כלכלנים ותעשיינים. הפועלים ממשיכים להעביד את עצמם למוות, אף על פי שקצב הצמיחה העצום של יכולת הייצור של האנושות צריך היה להוביל - לכאורה - לשפע כולל ולבטלה מבורכת. הגאולה, לפי לפארג, תבוא כאשר יחולקו העבודה והצריכה שווה בשווה בין בני האדם - הפועלים יצרכו באמת את מה שהם מייצרים, ואילו הבורגנים אולי יצטרכו לעבוד קצת. הוא מעריך ששלוש שעות עבודה ביום יספיקו אז למלא את צורכיהם של בני האדם.

לשם מה לנו לקרוא את החיבור הזה היום? סיבה טובה אחת היא שנדמה ששכחנו מה רע בקפיטליזם, או בעצם שכחנו שבכלל אפשר לטעון מין טענה משונה כזאת, שיש רע בקפיטליזם. אפשר לחזור לקרוא את מרקס כדי להיזכר - הוא בוודאי מציע ראייה מקיפה ומרשימה הרבה יותר משל חתנו. אבל לפארג, לעומתו, מעלה טיעון פשוט ורלוונטי מאוד לחברת השפע שלנו כיום. את הטיעון הזה אפשר אולי לסכם היום, בראייה לאחור, בהבנה שהשפע הקפיטליסטי כרוך לבלי הפרד במחסור - שפע שהוא מחסור. לא רק מחסור לאלה שבאמת חסר להם, כמו אנשי העולם השלישי או הפרולטריון שהצטמק בעולם המערבי, אלא גם לאלה שיש להם, אבל בכל זאת תמיד חסר להם. כלומר, עובדה מובנת מאליה היא שלכולם חסר: תמיד יש עוד משהו שאנחנו רוצים אבל לא יכולים לקנות. מה שלפעמים שוכחים הוא שאת המחסור הקבוע הזה אין לראות כתופעה אישית, אלא כתופעה כלכלית.

לפארג לא ניסח זאת בדיוק כך, אבל הוא הראה כי ההתייעלות המתמדת בייצור בעולם הקפיטליסטי, במקום שתביא לרווחה לפועלים - משמע, פחות עבודה ויותר בטלה מבורכת - מביאה דווקא להשתלטותה של מעין דת עבודה: "הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו... העבודה היא סיבת כל התנוונות אינטלקטואלית, שורש כל עיוות גופני בחברה הקפיטליסטית". היום, לכאורה, הדברים יכולים להיראות באופן ברור הרבה יותר. אפשר לשאול, למשל, כמה שעות עבודה אנו צריכים היום כדי לספק לכלל האנושות רמת חיים שעוד בילדותנו נחשבה למותרות גמורים. אבל דווקא היום הדברים האלה בלתי נראים, אולי משום ששקענו לגמרי בדימויי הקידמה, שפירושם המעשי הוא שכל דבר שיש לנו הוא כמעט תמיד ישן מדי.

אבל לפארג עדיין ראה את הדברים היטב. בחיבור שלו הייצור עצמו הוא בעיה. קצב הייצור העצום מחייב את הפועלים לעבודה ממיתה, ואת הבורגנים לצריכה אינטנסיווית שהנאה בוודאי אין בה, והיא בעצם תמונת מראה של עבודת הפרולטריון. אלה עובדים בייצור רב מדי, ואלה בצריכה רבה מדי. "כיום אין ולו בן עשירים אחד שאינו מאמין כי חובתו לפתח את הזנות ולעודד בכך אותה מחלה המטופלת בכספית, כדי להעניק תכלית לעמל שכופים על עצמם פועלי מכרות הכספית. אין בורגני שאינו מתפטם בעופות ממולאים בכמהין ובשטו לפיט, כדי לעודד את מגדלי העופות המובחרים ואת כורמי ענבי בורדו. במקצוע הזה הגוף נהרס במהירות, השערות נושרות, החניכיים נסוגים והשיניים מתנדנדות, הגו מתעוות, הבטן מקרקשת, הנשימה מתקצרת...".

המקבילה המיידית בת זמננו העולה למקרא הדברים היא ארוחה מוגדלת במק'דונלדס, שפע שנותן את אותותיו בגוף המשמין. אבל כדי להבין את טווח ההקבלה שלהם לזמננו חשוב אולי יותר לחפש אותה דווקא בתופעות מרוחקות ומתקדמות יותר, כמו למשל תרבות המועדונים כיום. זו אמנם אינה קשורה ישירות לצריכה, אבל נדמה שהיא הטמיעה במישור סמלי אותו עיקרון, בצורך שלה להתיש את הגוף ולהציף את החושים כדי להגיע להנאה.

הנה עוד ציטוט רלוונטי לימינו: "כל המוצרים שלנו מזויפים כדי להקל על הבלאי שלהם ולקצר את קיומם. תקופתנו תיקרא 'עידן הזיוף', כשם שהתקופות הראשונות של האנושות נקראו 'עידן האבן' או 'עידן הברונזה', על שם מה שנוצר בהן".

מאז שנכתבו הדברים, תופעת "האופנה" החליפה ביתר יעילות את הצורך לקצר את חיי המוצרים כדי לאפשר צריכה של הייצור המוגבר. היום המוצרים כבר אינם צריכים להתבלות כדי להתיישן. אולי הביטוי המובהק ביותר בתחום זה למעמסה שמטיל הייצור המוגבר היא תופעת הרטרו. הצורך ליישן במהירות את הדברים שכבר נקנו, כדי שאפשר יהיה לקנות חדשים, מטיל מעמסה שנהפכה לכבדה מדי למתכננים ולמעצבים. נדמה שלא נותר להם פנאי לפתח "סגנון" - מונח שנעשה מיושן כשלעצמו. הרטרו מגלה כך במישור עילי יותר כי "החדש" נהפך לקטגוריה פורמלית. החדש אינו אלא מה שמיישן את מה שעד עכשיו נחשב לחדש (ומשום כך, מדוע לטרוח וליצור חדש במקום לייצר את הישן מחדש). הרטרו נהפך להתגשמות מלאה של "עידן הזיוף" שלפארג כתב עליו - וההבדל הוא שעתה הזיוף הוא מוצהר.

לכל אורך החיבור לפארג מפנה אל הפועלים האשמה אירונית בייצור היתר ועבודת היתר. "היצרנים המבוהלים אובדי עצות. הם אינם מצליחים למצוא את חומרי הגלם הנחוצים כדי להשביע את התשוקה הפרועה, המושחתת, של פועליהם כלפי העבודה". אבל לפעמים, במפתיע, ההאשמה שלו היא גם רצינית: הפרולטריון באמת קיבל על עצמו את דת העבודה. "התמימים הללו, הם התייחסו ברצינות לתיאוריות של הכלכלנים ואנשי המוסר והקיזו דם כדי לכפות אותן הלכה למעשה על הקפיטליסטים. הפרולטריון טבע את הסיסמה: 'מי שלא עובד לא אוכל!'"

מה מקורה של ההאשמה האירונית הזאת? כאן נמצא ההבדל בין מרקס לבין חתנו לפארג. מרקס כתב על מהפכה שעומדת להתחולל. לפארג כבר כתב על מהפכה שלא קרתה. אירוניה היא אולי הדרך שלו להפוך את העובדה שמהפכה לא קרתה, לעובדה של ממש - שאף על פי שהיא שלילית היא נוכחת תמיד. כלומר, בוודאי לא כך הם הדברים - הפועלים לא באמת אוהבים לעבוד - אבל כך צריך לראות אותם. הדרך היחידה להסביר את העובדה הממשית שמהפכה לא קרתה היא להניח שהפועלים אוהבים לעבוד.

המבט האירוני הזה מצביע על מה שנהפך למוקד מרכזי במחשבה הביקורתית, ובמיוחד בקרב ממשיכי דרכו של מרקס: השאלה מדוע דווקא המדוכאים הם אלה שמגינים על השיטה שמדכאת אותם.

Paul Lafargue Le Droit a la paresse \

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ