לחגוג את יומו של ליאופולד בלום נעים ונוח הרבה יותר מאשר לצלוח את הספר שבלום הוא גיבורו

עלילתו של רומאן הענקים "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, שגיבורו המרכזי הוא היהודי הדבלינאי ליאופולד בלום, מתרחשת כולה ביום אחד - 16 ביוני 1904. ביום רביעי בשבוע הבא ימלאו מאה שנה לאותו "יום של בלום", וברחבי העולם יציינו זאת בחגיגות ובאירועים שבמרכזם ג'יימס ג'ויס ויצירתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות אלמוג

במלאות מאה שנים ל"יומו של בלום" - "Bloomsday" - ב-16 ביוני 2004, יחגגו אותו ברחבי העולם, כולל בסין, גם כאלה שמעולם לא ניסו לצלוח את הרומאן הבלתי רגיל של ג'יימס ג'ויס "יוליסס", שגיבורו הוא יהודי ושמו ליאופולד בלום. החגיגות בדבלין כבר נפתחו בחודש אפריל והן יימשכו גם אחרי 16 ביוני, היום שבו מתרחש סיפורו של הרומאן המודרניסטי הגדול הזה.

"יוליסס", ללא ספק הרומאן המהפכני ביותר שנכתב בראשית המאה העשרים, מתרחש כולו ביום אחד, שמתחיל בבוקרו של 16 ביוני 1904, במגדל "מרטלו" (מגדלי שמירה עגולים שהקימו הבריטים לאורך חופי אירלנד), בסנדיקוב שבמפרץ דבלין, אצל הסטודנט לרפואה באק מיליגן, שבו עשה סטיבן דדלוס את הלילה. בערך בזמן שבאק מיליגן, דמות דוחה למדי, מתגלח, צולה לו ליאופולד בלום בביתו שברחוב אקלס 7 בדבלין כליות לארוחת הבוקר.

בפרק הראשון של "יוליסס", שכותרתו היא "טלמכוס", אומר במרירות סטיבן דדלוס - המוכר לכל מי שקרא את "דיוקנו של אמן כאיש צעיר" ואשר מייצג בעצם את ג'ויס: "זהו סמל לאמנות האירית, מראה סדוקה של משרתת". בפרק "טלמכוס" יש גם סצינה נוגעת ללב במיוחד, שבה מתלונן סטיבן על יחסו של באק מיליגן אליו ואל אמו. כשבאק שואל אותו מה יש לו נגדו, מספר סטיבן שכאשר בא אליו אחרי מות אמו, שאלה אמו של באק, "מי בא?" ובאק ענה: "זה רק דדלוס. זה שאמו מתה כמו בהמה". באק אפילו לא מבין מה רע בכך. כסטודנט לרפואה "אני רואה אותם מתפגרים כל יום... נגזרים לחתיכות פסולת בחדר הניתוח של הגוויות. זה בהמי ולא יותר". מי שמכיר את הביוגרפיה של ג'ויס נזכר מיד באחד מחבריו הדוחים ביותר, ומבין שבאק מיליגן אינו אלא הידיד ההוא, שהעז לחזר אחרי אשתו, נורה, ולהכפישה, שסירב לעזור לו בכסף אף שהיה לאל ידו, והיפנה לו עורף.

חגיגות "בלומסדיי" יתקיימו בסידני ובמלבורן באכילת כליות צלויות על אסכלה ובשתיית בירה ובקריאה מן הטקסט. מסתבר שהעיר סידני לקחה את "בלומסדיי" ללב, ובהפרזה אירית טיפוסית חוגגים אותו שם במשך ארבעה ימים ואפילו תוצג שם תערוכה על "רחוב אקלס מספר 7", שבו גרו פולדי ומולי בלום.

במלבורן ירצה ג'ון גת ראטר - פרופסור ללימודים איטלקיים, והביוגרף של אחד מגדולי הסופרים של איטליה, איטאלו סבבו, על הנושא "מיהו ליאופולד בלום?" הפרופסור ראטר סבור, כמובן, שליאופולד בלום נבנה על פי דמותו של סבבו, אותו סופר יהודי בן העיר האיטלקית טריאסטה, שג'ויס התוודע אליו בעת שהותו שם.

גם בקנדה יחוגו את "בלומסדיי", וב-16 ביוני וכן ב-18 ו-19 בו תחגוג ברלין את "יומו של בלום" בקפה "Tacheles" (תכלית) שברחוב אורניינבורג, שבו ניצב בית הכנסת המפואר המחודש, המשמש כיום מוזיאון יהודי. הרחוב שהיה פעם רחוב היהודים הוא כיום לב חיי הלילה של ברלין - בתי קפה, זונות, טרנסווסטיטים, מסעדות, מועדוני לילה ואולי גם בתי בושת. בבית קפה זה תתקיים מסיבה ספרותית עם בירה גינס, קאן-קאן ונזיד אירי וכן תיערך הופעה של להקת שחקנים: "קירקה - ליאופולד בלום בבית הבושת של בלה" על-פי ג'יימס ג'ויס.

בצרפת יחגגו את בלומסדיי בין היתר בטלוויזיה וברדיו לאורך כל היום. בהוצאת "גלימאר" יראה אור תרגום צרפתי חדש של "יוליסס" ובערוץ "ארטה" ישודר סרט דוקומנטרי של שרלוט סלובאק, "יוליסס בדבלין". הסרט מספר על הגרעין הקשה של מעריצי ג'ויס שהחלו לחוג את היום הזה ב-1954. כמו כן יוקרן הסרט הנפלא של ג'ון יוסטון, "המתים".

ומה אצלנו? אצלנו - ארץ תרבותית כל כך - לא שמעו לא על ליאופולד בלום ולא על "בלומסדיי". אולי מפני שבלום הולך לאיטליז לא כשר בדבלין לקנות את חלקי הפנים שהוא כה מחבב, הטילו עליו כאן חרם.

ב"גארדיאן" כותבת סו ארנולד, כי מי שמאמין שהחיים קצרים מכדי לנסות לחדור אל האי-חדירות של "יוליסס" ישנה את דעתו משירכוש את סדרת הקלטות "יוליסס" - 25 שעות, ללא קיצורים, שיצאו בהוצאת "נקסוס" במחיר 85 ליש"ט. ה"אודיו" הזה ישנה הכל, היא טוענת; הוא יוכיח למאזין שלא רק מלומדים בעלי ידע מתקדם במיתולוגיה היוונית, בלטינית, בהיסטוריה אירית, בספרות קלאסית, באופרה ובתריסר לשונות יכולים להבין את הספר. הסיבה הראשונה שכדאי להאזין בשלה לתקליטורים, שבאו לציין את שנת המאה ל"יומו של בלום" היא, שהמאזין ימצא שהספר משעשע ומצחיק מאוד. כמו למשל, השיחה בין בלום לגברת ברין: "- ומה שלום אדונך ואלופך? - גברת ברין נשאה את שתי עיניה הגדולות. הן עוד נשארו לה למרות הכל. - אח. בוא לא נדבר על זה. אמרה. נחש אפעה היה נבהל ממנו".

נכון, כותבת סו ארנולד, המאזין לא יבין הכל ואולי יבין רק חצי, אבל איש לא יוכל לומר שהשחקנים הקוראים אינם נפלאים. הקריאה של ג'ים נורטון ומרסלה ריורדאן מופלאה. בקריאתם הם מבהירים את המורכבות האגדית של הטקסט הרבה יותר מכל הספרים המסבירים אותו.

ג'ויס בחר את 16 ביוני 1904 ליום שבו מתרחש מסעו של היהודי ליאופולד בלום ברחבי דבלין, כי הוא יום חשוב ביותר בביוגרפיה שלו. יומיים קודם לתאריך זה פגש לראשונה את נורה בארנאקל, ילידת גולוויי ברחוב נאסאו בדבלין. הוא התרשם ממנה לטובה, וביקש להיפגש עמה כבר למחרת. אבל נורה לא הופיעה לפגישה למחרת, ורק ב-16 בחודש נפגשו, וכנראה אף התנשקו לראשונה. למן הפגישה הזאת לא נפרדו עוד, למעט שני ביקוריו של ג'ויס באירלנד, כשהשאיר מאחוריו את נורה בטריאסטה, העיר שגרו בה, ואשר בה התוודע ג'ויס למי שקרא לעצמו איטלו סבבו (אטורה שמידט), יהודי גרמני-איטלקי שהיה לסופר איטלקי חשוב. השניים שוחחו רבות על ענייני ספרות, ואיטלו סבבו עודד את ג'ויס לכתוב את "יוליסס" ואולי אף סעד אותו כלכלית. הוא היה איש אמיד וג'ויס היה כל חייו עני מרוד.

מה רבה האירוניה בכך, שרומאן שאיש אינו קורא, "יוליסס", המחזיק במקור 1,014 עמודים ובנוי על פי התחנות במסעו של אודיסיאוס ההומרי, הוא הספר היחיד בעולם שמוקדש לו חג.

זה ספר שאין בו עלילה, אבל יש בו סגנונות שונים, מונולוגים פנימיים, פרקים דמויי מחזה וכל מיני צורות ספרותיות משונות. סו ארנולד כותבת שקריאתה של ריורדאן את המונולוג של מולי בלום, המסיים את הספר, היא יצירת מופת עוצרת נשימה.

החידות שיש ב"יוליסס", ההרמזים, המשמעויות, הדמויות - כל אלה העסיקו חוקרים בשמונים השנים שחלפו מאז יצא הספר לאור ב-1922. ג'ויס עצמו אמר על כך שהוא התכוון למלא את הספר בחידות שיעסיקו מבקרים בשלוש מאות השנים הבאות.

החידה הגדולה מכולן היא שגיבורו של רומאן, שבנוי על פי האודיסיאה שגיבורה אודיסיאוס הוא אחת הדמויות ההירואיות של כל הזמנים, הוא אנטי-גיבור, היהודי ליאופולד בלום מוכר המודעות, מין כל אדם של היום יום. מדוע?

הספר פורסם ב-1927 לאחר תלאות רבות ובמימונה של העלמה ביץ' האמריקאית, בעלת חנות הספרים "שייקספיר" בפאריס. היא אספה מנויים לספר שהכל ציפו לו, ביניהם היו המינגוויי, צ'רצ'יל, אנדרה ז'יד ואינטלקטואלים צרפתים אחדים. הגיעו בקשות מאנגליה לקנות את הספר, אבל ביקורות בוששו לבוא. ג'ון מידלטון מארי, בעלה של הסופרת קתרין מנספילד, שיבח את הספר כפרי רוחו של גאון מטורף למחצה וארנולד בנט - סופר אנגלי ידוע - חשב את הפרק האחרון, "פנלופה", ליצירת מופת. אבל המשפחה של ג'ויס בדבלין לא אהבה את הספר, והשבח מפי אחיו סטניסלאוס היה מתון ואדיש. וירג'יניה וולף אמרה עליו שהוא "סר טעם". ת"ס אליוט הביע הערצה אבל חש מאוים בשל ההעזה שבו. הוא אמר שעדיף היה אלמלא קרא אותו, כי לא ייתכן שמישהו יתעלה מעל להישג הזה.

הספר נאסר למכירה בארצות הברית, כי נחשב פורנוגרפי. החרם הוסר לאחר זמן במאבק משפטי. חמש שנים לאחר פרסומו יצאו מעריצים אחדים של ג'ויס (אם איני טועה היה זה רעיון של הסופר פלאן אובריאן) למסע צליינות בעקבות הרומאן. הם ביקרו במסבאות בעיקר, אך גם ערכו לוויה כזו שמתוארת בספר. אבל רק מאוחר יותר נוסדה מסורת שהתפשטה על פני ארצות ברחבי תבל לציין את "יומו של בלום".

ג'יימס ג'ויס כינה את דבלין "לב השיתוק", ובמכתב מקיץ 1909 קבל: "כמה נמאסה, נמאסה, נמאסה עלי דבלין! זו עיר של כישלון, רקב ואומללות. אני עורג להיות מחוץ לה". והוא אכן נטש אותה ואת שלושים שנות חייו האחרונות עשה בגלות, כשהוא מתגורר תחילה בטריאסטה, ולאחר מכן ברומא, ציריך ופאריס. אשר לדבלין השנואה, הנה בכותבו את "יוליסס" התכוון לכתוב ספר שינציח אותה באופן כזה שאם תעבור מן העולם ללא זכר אפשר יהיה לבנות אותה מחדש על פי "יוליסס". ג'ויס, ששנא את דבלין, לא הניח לעולם לשכוח אותה. רחובות, חנויות, מסבאות, כנסיות, גשרים - משהו מן הגיאוגרפיה של דבלין צץ כמעט בכל עמוד של הספר שבו יוצא הגיבור האנטי-גיבור, ליאופולד בלום הזר, האחר, לשוטט ברחבי העיר.

בפרק הראשון של הרומאן, "טלמכוס", מתקיימת שיחה בין סטיבן דדלוס לבין מר דיזי מעסיקו שאומר: "שים לב היטב, מר דדלוס - אמר - אנגליה נתונה בידי היהודים בכל מקומות המפתח: כספים, עיתונות. ונוכחותם היא הסימן לשקיעה של אומה (...) הם מוצצים את לשד האומה".

דדלוס מגן על היהודים, אך ללא הועיל. בסוף הפרק אומר מר דיזי: "רציתי רק להגיד לך", אמר. "אירלנד, כך אומרים, יש לה הכבוד להיות המדינה היחידה שלא רדפה אף פעם יהודים. ידעת את זה, לא? ואתה יודע מדוע? (...) מפני שאף פעם לא נתנה להם להיכנס", אמר מר דיזי בחגיגיות.

אם כתיבת ספרות היא צורה של התנגדות, הנה באה התנגדותו של ג'ויס לכל מה שמייצג אחד כמו מר דיזי - אירי טיפוסי מאוד - לידי ביטוי בכך שהכניס יהודי לאירלנד, והפך אותו לגיבור הלא-נשכח של דבלין.

בדבלין נהוג להתעכב ב"בלומסדיי" במסבאה של דייווי בירן ברחוב דיוק וללגום כוסית יין בורגונדי, ממש כדרך שעשה בלום. אחרי הצהריים הולכים החוגגים למלון אורמונד לשתות בירה. שם פותה בלום על ידי המוזגות בפרק על הסירנות. אבל כיום אין שום אפשרות לחקות בדייקנות את מסלול דרכו של בלום, כי הבית ברחוב אקלס 7, שבו התגורר, נהרס, וגם אזור הזונות שבו מתקיים סיפור "קירקה" עם הביקור בבית הבושת של בלה כהן, נמחק.

כמובן שמתקיימים ברחבי העיר גם ערבי קריאה מתוך "יוליסס". אבל אין ספק שלחגוג הרבה יותר נעים ונוח מאשר לצלוח את הספר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ