בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שלימד את בן גוריון לעמוד על הראש

משה פלדנקרייז המציא אסכולה של התעמלות ריפויית
אחרי שהרס את הברך במשחק כדורגל עם חברים

תגובות

אילו משה פלדנקרייז היה חי היום, הוא היה אליל ניו-אייג'י. כל השבים מהודו, בוגרי גואה ואושו לדורותיהם, היו קרוב לוודאי רואים בו מורה נבוכים ומבקשים שייגע בהם. אבל גם העובדה שפלדנקרייז נפטר לפני 20 שנה, בדירתו בתל אביב, לא מפריעה לחסידיו בכל העולם לחגוג לו הקיץ את יום הולדתו ה-100. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק, הגדיל לעשות כשהכריז על מאי 2004 כעל חודש פלדנקרייז.

במקומות שונים בארה"ב, קנדה ואירופה מתקיימים בחודשיים האחרונים שלל כנסים וחגיגות הוקרה לכבוד 100 שנה הולדתו של מי שעיצב את ההתעמלות כדיאלוג משותף לגוף ולנפש. בתל אביב יחגגו בסוף החודש תלמידיו הישראלים ערב הוקרה ויקיימו יום עיון מקצועי. "אם הוא רואה את זה ושומע מלמעלה, הוא בוודאי נהנה", אומרת מיה סגל, אחת מתלמידותיו הראשונות של הילד היהודי מאוקראינה שעשה בגרות בגימנסיה הרצליה בגיל 23 ונסע לסורבון בפאריס כדי ללמוד פיסיקה, לא כדי להפוך למטפלו האישי של בן גוריון.

מה שגרם לפלדנקרייז לעבור לפצח את חידות הגוף במקום את חידות היקום היה, כמובן, הכדורגל. כנער בתל אביב הוא היה ספורטאי מחונן וכמעט מדי יום נהג לבעוט בכדור עם חבריו. "יום אחד כשהם שיחקו משה נפצע בברך והיה בבית חולים", מספר אחיינו מישל סיליס-פלדנקרייז, שהוסיף את השם פלדנקרייז לשמו אחרי מות דודו. "המצב היה חמור ורצו לכרות לו את הרגל אבל הוא בשום אופן לא הסכים. ההחלמה של הברך היתה ארוכה".

שנים אחר כך, כשכבר סיים את לימודיו ועבר מצרפת לאנגליה, חזרה הברך להציק לו. "בהיותי באנגליה החלו להופיע מים בברך והרופאים איבחנו מיניסקוס", הוא סיפר בראיון ל"הארץ" ב-64'. "היתה לי אז חגורה שחורה בג'ודו אבל הברך הפריעה לי מאוד והוכרחתי לשהות במיטה במצב שכיבה יותר זמן מאשר בהליכה. נסעתי לגלזגו ושאלתי מומחה גדול מה הם סיכויי. 'שטחי המגע של המפרק', אמר המומחה, 'הם במצב כזה שהברך תתחבר ותהיה ישרה בלי אפשרות לכופפה'. אמרתי לו: 'בינתיים אל תנתח'. השיב לי המומחה: 'אתה תוכרח לחזור בעוד שלושה שבועות, לא תוכל לסבול את הכאבים'".

פלדנקרייז לא חזר. הוא החליט לרפא את עצמו. חקר את תנועת הברך, חיפש חלופות, שינה את היציבה, את ההליכה, עד שבסוף הגיע למטרה. הברך ניצלה ללא ניתוח. המחקר הזה, הוא טען לימים, נתן תנופה לתורה כולה.

מודעות באמצעות תנועה

פלדנקרייז נולד לזוג ההורים הציונים שיינדל ואברהם לייב, שהוסמך לרבנות אך עסק במסחר עצים. נולדו להם ארבעה ילדים, כולם ידעו קצת עברית: משה הבכור, יונה שמת בגיל 12, ברוך ומלכה. כשפלדנקרייז היה בן 14 הוא הצטרף לגרעין של נערים שעלו לישראל. קראו להם "קבוצת ברנוביץ", על שם העיירה ממנה יצאו. יותר מאוחר עלו לישראל גם ההורים והאח ברוך שהיה לימים מו"ל, בעל הוצאת הספרים "אל"ף" (ראשי התיבות של שם אביו).

קבוצת ברנוביץ התמקמה על גבול יפו ת"א ועסקה בבניין. בין היתר הם בנו את בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. פלדנקרייז היה נער גדול וחזק, אומר אחיינו סיליס-פלדנקרייז, ונחשב ספורטאי מחונן, לפחות עד הפציעה בברך, שבעקבותה נאלץ להישאר באוהל ולהתרכז בקריאת הספרים שהביא מאוקראינה, ובמיוחד ספרי מתמטיקה ופיסיקה. אבל התעניינותו במדעים המדויקים לא עזרה לעברית הדלה שבפיו והוא ניסה להתקבל לגימנסיה הרצליה רק כשהתקרב לגיל 20. אחרי שהשלים את מבחני הבגרות הוא חסך כסף במשך כשנתיים ואז נסע לפאריס. סיליס-פלדנקרייז: "הוא רצה ללמוד רפואה אבל זה עלה הרבה כסף אז הוא הלך לבית ספר גבוה להנדסת חשמל, ותוך כדי כך, על מנת לממן את לימודיו, התחיל להתעסק בג'יאו ג'יטסו. היה בארץ איזה בחור גרמני שלימד אותו את זה ואת היתר הוא למד מספרים".

בפאריס, במקביל ללימודיו האקדמיים, פתח פלדנקרייז בקריירה ספורטיווית. הוא התיידד עם מנהל בית הספר שבו למד ושיכנעו לאפשר לו להקים, באחד האולמות, מועדון ג'יאו ג'יטסו. המנהל התלהב מן הרעיון ופלדנקרייז לימד במועדון גם ג'ודו (לימים הוא היה ליהודי הראשון בעל חגורה שחורה). בפאריס הוא גם התחתן, עם הסטודנטית הישראלית לרפואה יונה רובינשטיין, ממנה התגרש כעבור שלוש שנים. לא נולדו להם ילדים והוא מעולם לא נישא בשנית. לפני מלחמת העולם השנייה הוא עוד הצליח להביא לפאריס את אחותו מלכה, אמו של מישל.

פלדנקרייז חי בפאריס כעשר שנים והשלים לימודי דוקטורט בסורבון, בפיסיקה שימושית (בעובדו במעבדה של אירן ז'וליו-קירי, בתם של פייר ומרי קירי, שגם היא, כמו אמה, זכתה בפרס נובל בכימיה). כשפרצה המלחמה הוא ברח לאנגליה ועבד שם בזיהוי צוללות בצי הבריטי, ושם גם כתב את ספרו הראשון שעסק בחקר הנפש, "Body and Mature Behavior". זה היה הראשון מתוך שמונה הספרים שכתב ושתורגמו לעשרות שפות.

בסיום המלחמה הוא נשאר בלונדון ועבד כקצין מדעי באדמירלות הבריטית, במחלקה לגילוי צוללות, ובמקביל פיתח והעמיק את שיטתו והתחיל ללמד בקבוצות ולטפל באנשים. מוצא השיטה היה באבחנתו שהאדם הבוגר, בניגוד לתינוק שמתנועע נכון באופן טבעי, מסגל לעצמו במהלך חייו הרגלי תנועה מזיקים ופוגעים. באמצעות תנועות קטנטנות, לעתים בלתי מורגשות, הראה פלדנקרייז איך אפשר להחזיר לאדם הפגוע, בשיתוף פעולה איתו, את התנועה הנכונה (ראו מסגרת).

פלדנקרייז רקח לשיטתו, בנוסף לניסיונו האישי כפגוע ברך, גם תורות לחימה מזרחיות ואת הידע המדעי שלו. בבסיסה עומדת התנועה האנושית כמכלול של מרכיביה השונים. "תנועה היא חיים, החיים הם תהליך. שפר את איכותו של התהליך ותשפר את איכות החיים", אמר פלדנקרייז. לכך הוסיף רעיונות בעל ממדים מטאפיזיים. על מנת לשפר את התנועה, טען, נדרשים מודעות והבנה, קשר והשלמה בין גוף לנפש. המטרה הסופית, בשלב הראשון של התהליך, אינה חשובה - חשובים ממנה התהליך והדרך. אם בני אדם ישפרו את הדרך, הם יגיעו בסופה אל המטרה.

אלה היו אמירות נועזות בתקופה שהעריצה הישגיות וכוח בחינוך הגופני. כששיעורי ההתעמלות היו נוקשים ומתפרצים, השכיב פלדנקרייז את תלמידיו על מזרונים וביקש מהם להזיז בעדינות את הברך לכתף או את המרפק לכף הרגל ולחזור על התנועה פעמים רבות, בלי מאמץ ובלי כוח.

התפישה החדשנית הביאה לו קומץ מעריצים, ביניהם פרופ' נועה אשכול, בתו של לוי אשכול, שעבדה אז בלונדון על כתב התנועה שהמציאה ועם השנים היתה לחברתו הטובה. הרוב לא הבינו על מה הוא מדבר. המדענים בכלל התעלמו ממנו. "הוא הקדים את זמנו בשנות אור", אומרת סגל. "רק היום אנשי מדע מדברים בפתיחות על אחדות הגוף והרוח ועל השפעת המחשבה והנפש על מצב הגוף. כשהוא אמר את זה בשעתו, הידידים המדענים שלו התפלאו מאוד".

בן גוריון נעבעך

בתחילת שנות ה-50 שוכנע פלדנקרייז לחזור לישראל לעזור כאן לתעשיית הביטחון. הוא עבד כשנתיים בחמ"ד (חיל מדע), במפעל ביטחוני באזור חיפה. "כשהייתי בחמ"ד קיבלנו ידיעה שבלונדון עובד יהודי בתחום הרקטות", נזכר פרופ' אפרים קציר, מפקד חמ"ד אז. "אנחנו באותו זמן עסקנו בפיתוח רקטה קטנה שאחת הבעיות היה ההדף שלה, ולכן חשבתי שכדאי להביא את היהודי הזה לכאן. ביקשתי מבן גוריון רשות לנסוע ולהביא אותו והוא הסכים, ופלדנקרייז הצטרף לקבוצה שעבדה בייצור הרקטה. אבל לצערי, תוך מספר חודשים קטן התברר שהוא לא מבין שום דבר ברקטות".

עד כדי כך?

"הוא אמנם עבד שם בזה אבל כנראה היה בדרגה מאוד נמוכה. אנחנו צחקנו מזה שהוא בונה לנו מודל של רקטה כמו פטרייה. אולי זה טוב לתערוכה אבל זה אף פעם לא יעוף. היה לו רקע מדעי רחב, הוא היה פיסיקאי מודרני, אבל ברקטות הוא לא הבין כלום. כשהתברר לנו שיש לו שיטה להתעמלות שפיתח, עודדנו אותו להתרכז יותר בשיטה הזאת ופחות ברקטות. היו הרבה אנשים שהתעניינו בשיטה של פלדנקרייז, אחד מהם היה אחי אהרון שהמליץ עליה לבן גוריון שהתלהב מאוד. אני יותר סקפטי. אבל הוא היה איש משכיל בלי כל ספק, רק שאנחנו האשמנו אותו במשהו שהוא היה חף ממנו לגמרי, ידע ברקטות".

פלדנקרייז עזב את עבודתו בחמ"ד ועבר לתל אביב. בהתחלה גר עם אחיו ואמו ומאוחר יותר בדירה משלו ברחוב פרוג. ב-52' הוא התחיל לעבוד בסטודיו של דבורה ברטונוב. יוחנן ריברנט, מורה לפיסיקה בתיכון בגבעתיים ולימים האסיסטנט הראשון שלו, בא להתעמל אצלו. "במשך 15 שנה הייתי בא אליו פעם בשבוע", הוא אומר. "הצד שעניין אותי באופן מיוחד היה היותו איש מדע ממדרגה ראשונה. את כל השיטה שלו אני רואה כהישג מדעי".

מה הקשר בין איש מדע למורה להתעמלות?

"לאיש מדע אין תשובות, יש לו רק שאלות והשערות. חלק מההשערות הוא מאמץ וחלק מבטל. החיפוש אחרי התשובות אופייני לכל השיטה. אם רוצים שהאדם ישנה משהו, לא אומרים לו מה נכון ומה לא נכון, אלא שואלים אותו שאלות שונות, עד שהוא בעצמו מגיע לתשובות. אנשים שאין להם חינוך מדעי קשה להם לחשוב בצורה כזאת".

הידידות שהתפתחה בין פלדנקרייז ופרופ' אהרון קציר, שנרצח בידי קוזו אקמוטו בהתקפה על שדה התעופה לוד לפני 32 שנה, הובילה לבן גוריון. קציר יזם את הקמת "המכון לתיאום הגוף והרוח", בניהולו של פלדנקרייז ופנה לבן גוריון לעזרה בגיוס כספים, וסיפר לו אגב כך על שיטתו הנפלאה של הדוקטור.

"לבן גוריון היו בעיות במחזור הדם, לומבגו ודימוי גוף של נעבעך", אומר סיליס-פלדנקרייז, "והוא החליט לנסות את הטיפול. יום אחד התקשרו למשה וביקשו ממנו לבוא לביתו של בן גוריון בת"א ומאז, במשך שנים רבות, היה פלדנקרייז מטפלו האישי של בן גוריון". הפגישות נערכו מדי יום בביתו של בן גוריון ואיש לא ידע עליהן דבר. "בן גוריון מצא זמן לטיפולים אף בזמנים הקשים ביותר", סיפר פלדנקרייז באחד הראיונות. "אחד הרגעים הקשים היה כאשר לוי אשכול, נחמיה ארגוב ושרים בממשלה ציפו בביתו לקריאתו של הנשיא אייזנהאור לנסיגת ישראל משטחים שנתפסו במלחמת סיני. בן גוריון עזב את כולם ועלה לטיפול. כשהטלפון צילצל הוא קיבל את הודעתו של נשיא ארה"ב אבל לא קם מהמיטה. הוא המשיך בטיפול כאילו לא קרה דבר ורק כעבור חצי שעה ירד לטרקלין והודיע למקורביו את הודעת נשיא ארה"ב". פולה בן גוריון דווקא לא אהבה את פלדנקרייז ונהגה לומר "הנה בא אדון הוקוס פוקוס"; כשפלדנקרייז פתח סטודיו לטיפולים פרטניים ברחוב נחמני, העדיף בן גוריון לבוא לשם.

הקשר בין בן גוריון לפלדנקרייז נחשף לציבור בסתיו 1957. בן גוריון ירד אז לחוף ימה של הרצליה מצויד בשומרי ראש, בגד ים וצלמי עיתונות ולתדהמת כולם נעמד על ראשו. קדמה לכך שנה שלמה של עבודת הכנה שקטה. "לבן גוריון היה דימוי גוף גרוע, הוא היה נמוך וסיפר למשה שבתור ילד אפילו על הראש לא ידע לעמוד", אומר אלי ודלר, תלמידו של פלדנקרייז ומורה בעצמו. "משה הבין את הרמז. הוא לימד אותו לאט לאט איך ליפול, איך להתגלגל, להעלות על הברכיים, להחזיק את הישבן ובהדרגה עשה אתו את הדרך והפעיל כל שריר ושריר עד שבסוף, באופן הכי טבעי, בן גוריון נעמד על הראש. כשזה קרה הוא היה מאוד גאה, הוא קרא לשומר הראש שלו ואמר: 'אתה בתור שומר ראש יודע לעמוד על הראש?' צריך להחזיר את האדם למקום שבו הוא לא בטוח, אבל לא להעמיד אותו מיד על ראש אלא להוליך אותו את כל הדרך. הוא לא אמר לו 'לך תעשה את זה על שפת הים', הוא נתן לו את הכלי".

מאז, בכל הזדמנות, נעמד בן גוריון על הראש וסיפר לכל העולם ואשתו על מורו ורבו פלדנקרייז. ב-1958 בן גוריון עדיין האמין שממשלת ישראל תעניק למכון של פלדנקרייז את כל האמצעים הדרושים ואף צייד אותו במכתב שמאשר זאת. מכון לא יצא מזה, אבל המכתב והקשר עם בן גוריון פתחו לפלדנקרייז דלתות בארץ ובחו"ל. ברשימת לקוחותיו נמנו יהודי מנוחין, מרגרט מיד, לוי אשכול, משה דיין, מאיר וייסגל, נחום גולדמן, בטי פורד ויצחק בן צבי. גם ג'ון קנדי התעניין אבל לא הספיק להיות מטופל.

"הארץ פיספסה אותו", אומרת נועה אשכול, היום בת 80. "הוא היה איש מיוחד, אוטודידקט, ממציאן גדול ונועז. המציא מחוגה שמציירת אליפסות, משקפיים מיוחדים ועוד כל מיני פטנטים. בדרכו הילדותית הוא נורא רצה כבוד. אני הכנתי תיק, ניסיתי להגיש אותו לפרס ישראל, אבל אמרו לי שאין בשבילו רובריקה מתאימה. הוא מפורסם בכל העולם וכאן לא מצאו לו משבצת".

מה שמותר לרב

בתחילת שנות ה-60 פלדנקרייז כבר היה מפורסם למדי. בצפון ת"א, ברחוב אלכסנדר ינאי, הוא פתח מרתף גדול משל עצמו. "אלכסנדר ינאי" הפך במשך השנים למושג מקודש בקרב תלמידיו של פלדנקרייז. סגל, בת 70 פלוס, היום מורה בעצמה המתגאה בהצלחה בינלאומית, פגשה את פלדנקרייז ב-57' בת"א ועבדה אתו 30 שנה.

בהתחלה רק הסתכלה. "אחר כך הלכנו יחד לקבוצות באלכסנדר ינאי. הוא היה מורה נפלא, מאוד כריזמטי וחכם. היה בו המון קסם, כוח וגאוניות, רגישות ואהבת אנוש. יום אחד ישבנו בביתי והורי היו שם ודיברנו איך לקרוא לשיטה הזאת ומשה אמר: 'אי אפשר לקרוא לזה פלדנקרייז כי נורא קשה להגיד את זה', ואבא שלי, שהיה בלשן, חבר האקדמיה ללשון, חשב וחשב איך בכל זאת לקרוא לשיטה ובסוף זה נשאר פלדנקרייז. והיום כשאני מגיעה לניו מקסיקו, להוואי, לדרום אמריקה, ופתאום אני רואה בכל המקומות האלה שיעורי פלדנקרייז, אני חושבת: משה, לו רק ידעת!".

בסוף שנות ה-60, עקב הביקוש הגובר, החליט פלדנקרייז להכשיר קבוצת מורים שיבואו לעזור ופתח את הקורס הראשון למורים לפלדנקרייז. בקורס השתתפו "13 המופלאים", הנבחרים מקרב תלמידיו. הקורס התקיים מדי יום במשך שלוש שנים ועלה הון תועפות, 200 לירות לחודש. ודלר, בן 61, המרכז היום במכון ויגנייט את הקורסים לשיטת פלדנקרייז, חזר ב-1966 מלימודי פיזיותרפיה בקלן שבגרמניה. "מישהי שאלה אותי אם אני רוצה לראות משהו שונה וחריג ולקחה אותי לאלכסנדר ינאי. היא היתה בחורה יפה והיא שכבה לידי על הרצפה וכך, בגללה, זכיתי שמשה גם התעניין בי. יום אחד הוא בא אלי ואמר שהוא פותח קורס לקבוצה שתלמד את עבודתו".

חוה שלהב סיימה ללמוד חינוך גופני בסמינר הקיבוצים ב-56', שם פגשה את פלדנקרייז והתחילה ללמוד אצלו באופן פרטי, עד שהצטרפה לחבורת ה-13. "באותה תקופה אף אחד מאתנו לא חשב שזה מה שיקרה עם השיטה היום", היא אומרת, "בסך הכל חשבתי שזה יהיה המשך והעמקה של מה שלמדתי בסמינר הקיבוצים".

הקורס המאוד אינטנסיווי והקשר הבלתי אמצעי בין פלדנקרייז לתלמידיו ובינם לבין עצמם, חידד והעלה על פני השטח רגשות עזים שהיתרגמו או להערצה או לסלידה. פלדנקרייז האדם לא היה יהודי קל. הוא היה בוטה לעתים קרובות, חסר סבלנות, ונהג לצעוק על תלמידיו ולהשתעשע על חשבונם. כמה ממכריו אמרו עליו שהוא נהנתן, שאהב אוכל טוב ונשים וניהל לא מעט הרפתאות אהבים, אם כי מעולם לא חשב להינשא. ודלר זוכר שאמר לו פעם: "איזה אשה תרצה לחיות אתי כשאני עובד כל היום וקורא כל הלילה?"

עוד אמרו שהיה קמצן. אשכול: "הוא היה ידוע כקמצן גדול. אמרו עליו כאילו הוא לוקח הרבה כסף, מה שהיה קצת נכון, אבל אלי הוא היה רחב לב. הוא היה איש יוצא מגדר הרגיל, מצחיק, ילדותי. נכון שהוא אהב לאכול והיה אוכל לכל אחד מהצלחת".

פלדנקרייז דרש את מלוא תשומת הלב לעצמו, אומרת שלהב, כשהוא היה בסביבה לא היה לאיש סיכוי לומר מלה. "הוא היה נרקיסיסט. אהב את החיים הטובים, אהב מפורסמים. יש אנשים שהעריצו אותו ויש כאלה שלא, אבל ללא ספק הוא היה גאון בתקופתו, אדם מאוד מקורי ביכולת שלו לקשר בין תיאוריות שונות".

התלמיד שלמה אפרת, היום כמעט בן 90, מבטל את הרכילות בטענה שיותר חשוב לדבר על מה שפלדנקרייז השאיר אחריו, "שזה התחושה של עצמי, המודעות לעצמי ולסביבה". מצד שני הוא זוכר כיצד "הוא הדגים לנו על אשה אחת מהקבוצה, אמר שיש קיר בטון בינה לבין הבנתה. הוא היה קשה ורך באותה מידה".

ודלר מסכים שלפעמים נטה פלדנקרייז לחוסר סבלנות. "הוא דיבר מהר, חשב מהר ולפעמים, כשהסביר משהו שהיה לו ברור כל כך והאנשים לא הבינו, זה נורא עיצבן אותו. אבל להגיד שהיה קמצן, זה הבולשיט הכי גדול שיש. אני רוצה לראות שקמצן ייתן שיעור כמו שהוא נתן לכל העולם. אני לא שילמתי לו בשביל הקורס לפחות שנתיים. זה היה נורא יקר במושגים של אז ולא היה לי כסף. הוא לא אמר לי לא לבוא. אחר כך, כשהתחלתי להרוויח, באתי ונתתי לו את הכסף והוא הכניס את זה לכיס ואפילו לא ספר".

לא לך, אבל לשלמה אפרת, שהחזיר לו 1,000 דולר אחרי חמש שנים, הוא דווקא דיפדף בערימת השטרות ומילמל משהו על כמה דולרים שחסרים שם.

ודלר: "איזה קמצן היה נותן לך ללמוד בחינם? אני חושב שהיה שם רוחב לב בלתי רגיל. נכון, היו בו המון ניגודים, הוא היה מאוד סקרן ותמים כמו ילד מצד אחד, ומומחה להכל, ובצורה הכי עמוקה, מצד שני. הוא היה מוכרח להוכיח שהוא יודע את הכל הכי טוב בעולם".

"לא היתה לו סבלנות לטיפשויות של האנשים", אומרת רות אלון, שלמדה בשיעוריו של פלדנקרייז באלכנסדר ינאי ואחר כך היתה אחת מה-13. היום היא מלמדת בשיטת פלדנקרייז בארץ ובעולם, אחרי שגם הוסיפה לשיטה אינטרפרטציה משל עצמה, תרגילים מיוחדים לחיזוק העצם. "לפעמים הוא היה צועק: 'אתה מהנדס אבל אתה לא יודע מימינך ומשמאלך, איך אתה לא רואה?' אבל אחר כך היה חוזר ומתרכך. זה היה חלק מהצגה. הוא היה איש של שואו, אחרת לא היה עולה על המפה, אבל כשהיה לוקח אדם לטפל בו, היה כולו סבלנות ורכות".

שלהב, שמלמדת בין היתר בגרמניה ופיתחה את פלדנקרייז לילדים ותינוקות, סלחה לו על הפתיל הקצר. לאחרונה השלים שת לוי, במאי קולנוע שנשבה בקסמי שיטת פלדנקרייז, סרט על 13 התלמידים הראשונים, ובסרטו אומרת שלהב שהיא סלחה לפלדנקרייז על העלבונות, על כך שקרא להם אידיוטים. "יש כאלה שלא אהבו את אישיותו, הוא יכול היה להיות מאוד גס ולהעליב. הוא לא סבל שאנשים לא מבינים, אבל הוא לא קרא לנו אידיוטים באופן אישי, אלא אמר למישהו שהמערכת שלו לא כל כך אידיוטית כמוהו. אסור לקחת את זה באופן אישי, למרות שיש היום תלמידים שלו שמחקים אותו, חושבים שזה אולי חלק מהשיטה, ואני אומרת מה שמותר לרב, לא תמיד מותר לתלמידים. הוא היה מאוד תיאטרלי, אצלו זה חלק מהצגה".

לא רצה למות

הקורס האגדי שהסתיים ביוני 71' פתח לפני 13 התלמידים עולם ומלואו. כל אחד מהם המשיך לפתח את השיטה ולקדם אותה לכיוונים קצת שונים. כשודלר, לדוגמה, מדבר היום על פלדנקרייז, הוא מדבר על פיסול. "אנחנו מפסלים את האדם למה שהוא יכול להיות", הוא אומר, "מפסלים את האפשרות שלו, ההיפך ממה שעושה הפסל כשיש לו גוש של אבן ביד".

ב-1975 הוזמן פלדנקרייז להעביר קורס בסן פרנסיסקו. היו לו שם 65 תלמידים. הוא לימד שלוש שנים ובין לבין נסע בכל העולם. את אלכסנדר ינאי הפקיד בידיו של ודלר, שהמשיך ללמד מההקלטות שפלדנקרייז השאיר. "משה הקליט כל שיעור", אומר סיליס-פלדנקרייז, "נשארו למעלה מ-600 קלטות ועד היום אנחנו משתמשים בהן לתיעוד ולשיעורים".

עם הזמן נוצרו מעמדות גם בקרב תלמידיו הנבחרים, כשאותם אלו שפלדנקרייז בחר להתלוות אליו לחו"ל נחשבו לבכירים יותר מאלה שנשארו בארץ. מאזן האימה מורגש היטב עד היום. "אלי רק לחץ על הכפתור", מפרגנת שלהב לודלר כשהיא מתייחסת למחליפו של פלדנקרייז באלכנסדר ינאי, "אסור היה לו להעיר או ללמד בעצמו. הוא נשאר פה לשמור על הטייפים".

ב-1980 פלדנקרייז התחיל קורס נוסף באמהרסט קולג' במסצ'וסטס, עם 250 תלמידים. הקורס היה אמור להימשך ארבע שנים אבל ב-82' פלדנקרייז חלה ואת הקורס סיימו תלמידיו מישראל. "בין הקורסים הוא עבד נורא קשה", אומר סיליס-פלדנקרייז, "נסע ממקום למקום כמו משוגע. ויום אחד, כמעט בגיל 80, הגיע לציריך והתמוטט". האבחנה היתה קריש דם במוח.

אחרי טיפול ארוך בשוויץ חזר לארץ ו"המשיך לטפל פה ושם וקיבל סטרוקים, שבעה אחד אחרי השני", כדברי אחיינו. "בחודש האחרון הבאנו אותו מבית חולים הביתה והיתה אצלו אחות צמודה 24 שעות. מעניין שבסוף הוא לא נתן לאף אחד מהתלמידים שלו להתקרב אליו. כשהוא נפטר אמא שלי שטיפלה בכל העניינים שלו בעולם בדיוק היתה בארה"ב. בינתיים השארנו אותו בבית כי רצינו שהיא תראה אותו. שמנו את משה על הרצפה, שמנו עליו את הקרח היבש שקיבלתי מידיד באל על ושני נרות לידו. אני טילפנתי לכל מיני אנשים להגיד שמשה נפטר וצילצלתי לנועה אשכול שהיתה החברה הכי טובה שלו. כעבור שעה היא צילצלה בדלת, שאלה איפה משה, הלכה לחדר ונשכבה על ידו על הרצפה".

אשכול: "הוא היה נורא יפה ושקט. הייתי איתו כל הלילה. שכבתי על הרצפה לידו וככה נפרדתי ממנו כי אני לא אוהבת את החינגה הזאת של הלוויות. הוא נורא לא רצה למות. הוא היה מוכן שכולנו נמות אבל הוא לא, עד שיידע את סוד כוח הכבידה. כשהוא היה חולה, בסוף ימיו, טיפל בו סתם פיזיותרפיסט רגיל של בית החולים, שום פלדנקרייז. אני מאוד אוהבת ומתגעגעת אליו. הוא היה שלעפר (מוזנח) נחמד. נורא רצה בית ספר בארץ, אבל לא עשו לו".



משה פלדנקרייז, מעביר סדנה בז'נווה בשנות ה-70. הוא היה איש מיוחד, אוטודידקט, ממציאן גדול ונועז. הארץ פיספסה אותו


דוד בן גוריון מדגים מה לימד אותו פלדנקרייז. מצא זמן לטיפולים אף בזמנים הקשים ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו