בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה המלה "מלה" תהיה מעכשיו "מילה"?

היום, לאחר שהמכבש המודרניסטי כבר הצליח לשוות לעברית דמות יציבה פחות או יותר, מפתיע לגלות שהמפעלים הדואגים ומדאיגים ל"תקינות הלשון" עודם פועלים, ואף מצויים בשיא אונם. מסלולי הלימודים המכשירים היום את העורכים הלשוניים של המחר רק הולכים ומתבססים, והם מבקשים להימנע מכל סיבוך, ויכוח או בן-גוון, ודורשים לקבל על פי רוב תשובות חדות ונחרצות. ספק אם שיערו בנפשם מחדשי הדיבור העברי מה רבה תהיה התשוקה לאחידות ולנוקשות בדורות שיקומו אחריהם, ומה גדולה תהיה הנכונות, ועוד דווקא של השוק הפרטי, להיענות לאותה תשוקה

2תגובות

חלפו מן העולם ימיהם של מורים ללשון כיוסף קלוזנר, יצחק אפשטיין, יצחק פרץ ויצחק אבינרי, שהיו לעתים מחמירים ונוקשים ביותר, אך ידעו להתווכח בלהט ובידענות על כל עניין ועניין בלשון. את מקומם תפס דור שני של "מתקני לשון", כדוגמתם של יעקב בהט ומרדכי רון, מחברי "ודייק", שהעדיפו להצר את צעדי העברית בפסקי דין נחרצים: "אמור כך ואל תאמר כך". ידעו בני הדור השני כי לקוראיהם אין זמן ואין חשק להתעמק בכתובים, ולכן מיעטו להביא נימוקים, ודבריהם היו קצרים ותכליתיים. זה אולי סוד הצלחתו של "ודייק", שהיה לספר קלאסי ומשפיע ביותר, ויצא בשתי מהדורות וב-36 הדפסות חוזרות.

שושנה בהט, שהיתה מזכירת האקדמיה ללשון העברית במשך שנים רבות, כתבה בתש"ן (1989-90), בגיליון המיוחד של "לשוננו לעם" לשנת הלשון, כי "מתפקידיה החשובים של האקדמיה ללשון העברית להורות על צורה אחת מועדפת לכל העם". הדברים נכונים לא רק לכוונותיה של האקדמיה ללשון העברית, ולא רק לתורת הצורות: בכל מקום שהיה בו עושר של ביטויים מקבילים הרווחים בספרות, נחפזו המתקנים לצמצמו, ולהותיר על-פי-רוב צורה אחת "מועדפת" בלבד. ברוח זו גזרו מחברי "ודייק" לומר רק "מדוע" היכן שהיה מצוי גם "למה", או רק "אפילו" היכן שהיה מצוי גם הביטוי "אפילו אם".

כך, למשל, נכתב ב"ודייק": "אמור: אפילו ירד גשם, נצא לטייל. אל תאמר: אפילו אם". טענו המחברים כי בתוך מלת "אפילו" כבר כלולה מלת "אילו", ולפיכך "אין טעם לכפול". מי זוכר היום את ההסברים שנתן אבינרי, כי מלת "אפילו" אמנם משמשת לעתים במשמעות של "אף אילו" (כלומר כפותחת משפט תנאי), אך יש לה גם משמעות של "אף" בלבד ("אפילו פעם אחת", "אפילו כמלוא נימה")? מי זוכר היום את אינסוף הראיות שהביאו הוא והמילונאי אברהם אבן-שושן לקיומו של "אפילו אם" במקורות, מימי חז"ל ועד לשונם של סופרי העת החדשה כביאליק, מנדלי ואחד-העם? על כל פנים, מחברי "ודייק" הגדילו לעשות שלעתים קרובות לא נתנו הסברים, אלא רק חרצו דין בלי להביא את טעמיהם כלל.

אבינרי, בעל "יד הלשון", הרבה לתקוף את "המחמירים שלא כדין", "שפסלו לפעמים ביטויים כשרים, באשר לא מצאו דוגמתם במילונים ובמקורות". ויצחק אפשטיין, בעל "הגיוני לשון", הצר על כך ש"בשדה זה - שדה העשרת הלשון, הרחבתה ותקנתה - עוד משועבדים אנו יותר מדי. מדקדקים-מחמירים מכלים מכרם הלשון לא קוצים בלבד, כי אם גם ניצנים רכים ונטיעות נאות. על כל צורה חדשה, על כל צירוף ושימוש חדש שאינו מצוי בספרות העתיקה (או - שהם לא מצאוהו) מכריזים כעל שגיאה גסה, טרפה, אסור ופסול וכו'. ולא פעם פוסלים לא מרוב ידיעה כי אם מחוסר ידיעה".

רוב פרחי העריכה לומדים היום למחוק באופן שיטתי את הביטוי "מכיוון ש", ולהחליפו ב"כיוון ש". כל זאת למה? ככל הנראה, רק מפני שבהט ורון לא כללו את "מכיוון ש" בספרם. מחברי "ודייק" לא יכלו (ואולי גם לא רצו) לטעון כי "מכיוון ש" איננו כשר, וגם נדמה שאיש מפוסקי ההלכה של העברית החדשה לא עשה זאת לפניהם. ובכל זאת, השניים בחרו להתעלם מן הביטוי, אולי על שום העדפתם לתלמוד הבבלי ונטייתם להתרחק מלשונו של התלמוד הירושלמי, ואולי רק מתוך אותה תשוקה "להורות על צורה אחת מועדפת", ואולי פשוט מפני שלא מצאו כל צורך לדון בביטוי זה משום שלא מצאו בו כל שיבוש או פסול שיוכלו לתקנו.

אלא שעורכים רבים כיום לומדים לעתים קרובות כבר את מסקנותיו של דור שלישי ל"מתקני הלשון", אשר למד את תיקוני הלשון לא מן הספרות, ואף לא מדבריו של דור הווכחנים, אלא מאותם מורים בני הדור השני. ודי היה בכך שהביטוי נשמט מאיזו סיבה עלומה מספרם של בהט ורון כדי שמה שהושמט ייהפך מבחינתם לשגיאת לשון.

עובדה היסטורית היא, כי המודרניזם בשפה העברית כבר ניצח את ניצחונו. בשנת תרנ"ג (1892-3), כאשר קלוזנר ניסה לשכנע את קוראיו שלא ירבו להיצמד עוד אל המצוי במקרא, ויואילו להשתמש במלים חדשות כ"מזרקה" (כך קלוזנר מנקד אותה) ולא עוד במליצות ארכניות כ"באר מתזת מימיה למרום", דומה שכבר אל קהל משוכנעים דיבר. קלוזנר ידע כי המודרניזם שהוא דוגל בו סופו שיביא לנתק היסטורי בשפה, וכבר בסיוון תרפ"ט (1929) אמר על העברית החדשה כי "מי שאינו למדן ולא הקדיש, לכל הפחות, עשר שנים ממיטב-שנותיו ללימודה של ספרותנו לכל תקופותיה, שוב אינו מבין עכשיו אף את מנדלי, את ביאליק ואת טשרניחובסקי. עוד מעט ויזדקקו אף הם לפירוש מצד הלשון כמו שנזקקים לו איוב, המשנה והמדרש וספרי-המחקר של ימי-הביניים". אלא שקלוזנר עצמו לא הירבה להצר על האובדן, והוסיף דווקא להטיף למהפיכה שהיתה מוכרחה להימשך, ואכן נמשכה.

היום, לאחר שהמכבש המודרניסטי כבר הצליח לשוות לעברית דמות יציבה פחות או יותר, מפתיע לגלות שהמפעלים הדואגים ומדאיגים ל"תקינות הלשון" עודם פועלים, ואף מצויים בשיא אונם. מסלולי הלימודים המכשירים היום את העורכים הלשוניים של המחר רק הולכים ומתבססים, והם מבקשים להימנע מכל סיבוך, ויכוח או בן-גוון, ודורשים לקבל על פי רוב תשובות חדות ונחרצות. סדרת הספרים של לאה צבעוני, הנושאת את השם "עיינו ערך עריכה", יכולה לייצג כיום את שיאה של מגמה זו, את שיא הנחרצות והנוקשות בענייני השפה. ספק אם שיערו בנפשם מחדשי הדיבור העברי מה רבה תהיה התשוקה לאחידות ולנוקשות בדורות שיקומו אחריהם, ומה גדולה תהיה הנכונות, ועוד דווקא של השוק הפרטי, להיענות לאותה תשוקה.

מהו ערך עריכה בימינו? אחד הערכים הוא ללא ספק הנטייה לביטולו של המגוון הלשוני ולמניעתו של כל שיקול דעת בלשון. נטייה זו משתקפת, למשל, בכללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון העברית, האוסרים עדיין להטיל אימות קריאה כדי להבחין בין "ערימה" לבין "עורמה". באנגלית, על-פי מילון אוקספורד המקוצר, יש יותר מ-20 אלף מלים שנהוג לכותבן ביותר מכתיב אחד, וגם בספרדית, אף-על-פי שהכתיב שלה נאמן הרבה יותר להגייה מן הכתיב האנגלי, יש כמה קבוצות של מלים הניתנות לכתיבה בשני אופנים. הספרדים אף מתגאים בדרך כלל בכך שיש בלשונם שתי צורות תקינות, לא רק אחת, לאחד מזמני הפועל שלהם. לא מילון אוקספורד האנגלי ולא האקדמיה המלכותית הספרדית חרדים מן העושר העודף הזה, או ממתן חירות מסוימת לכותבים.

אך לא זהו מנהגה של האקדמיה ללשון העברית: ב-1994, כמדומני, כאשר התירה לכתוב "מילה" ביו"ד, למעשה לא רק התירה, אלא גם פסקה כי המלה "מלה", ששימשה עד אז ועודנה משמשת סופרים ועורכים רבים ובעלי-טעם העושים את מלאכתם נאמנה, חלפה מן העולם והיא בגדר שגיאה מבחינתה. עוד הרבתה האקדמיה להפוך גם במלים המושאלות, ולגזור כתיבת "גאומטרייה" במקום "גיאומטריה", "סכמתי" במקום "סכימטי", "ראלי" במקום "ריאלי", וכיוצא באלה מרעין בישין. מה הפלא, איפוא, שאין כמעט הוצאת ספרים אחת הנצמדת באדיקות אל כללי האקדמיה, אם זו גוזרת גזירות מתמיהות? כלום היה נגרע משהו מסמכותה של האקדמיה אילו לכל הפחות התירה להשתמש בשתי הצורות? האקדמיה שאפה תמיד אל הצורה האחת "המועדפת", ולכן נטלה לעצמה את הרשות להפוך בן-לילה, עם כל החלטה שלה כמעט, את המותר לאסור. מה שהיא מכריחה אותנו לכתוב היום, תכריח אותנו לא לכתוב מחר. במובן זה בחרה האקדמיה לפעול יותר כמו מערכת של עיתון, המנהיגה כתיב אחיד לכל כותביו, ואף רשאית לשנות כתיב זה בכל רגע נתון - ופחות כמו סמכות לשונית כוללת ואחראית, המסתפקת בתחימתם של גבולות סבירים (אגב התחשבות לא רק בגילדה של העורכים הלשוניים, אלא גם בהעדפותיהם של אנשי הספרות).

עד לפני שנים אחדות היה אפשר לחשוב שהאקדמיה בשלה היא עוסקת, והחלטותיה אינן נוגעות לאיש. אלא שבשנים האחרונות החלו להתפרסם מילונים מן הדור החדש, הבוחרים בדרך של ציות גמור לכללי האקדמיה ולפוסקי הלכה אחרים. ומילונים אלה מעלימים, כך בפשטות ובלי הסבר, ביטויים וצורות שהיו במשך מאות שנים בשר מבשרה של השפה העברית. כך קרה לי שהשתמשתי במלת "העדר", על משקל "הסבר", "הרגל", "החזר" ו"הזנק", ובאה העורכת ותיקנה ל"היעדר". זהו ודאי אינו עניין חמור, שכן אין עוררין כי צורת "היעדר", שאפשר להרכיבה באופן אוטומטי מכל פועל בבניין נפעל (כגון היחבא, היכתב, הילמד, היגמל, הישאל), קיימת אף היא בצד "העדר", ושתי המלים נתונות לבחירתם של כותבים ועורכים. אך בכל זאת התעקשתי וחקרתי לפשר התיקון, ותיפול רוחי: באחד המילונים החדשים, שיש ודאי לא מעט עורכים צעירים המשתמשים בו לבירור ענייניהם, אין המלה "העדר" מופיעה כלל, ותחתיה מופיעה רק המלה הסינתטית. כיצד הפכה מלת "העדר", שהיתה אבן יסוד בהגות של ימי-הביניים, ואף שימשה כותבים כאחד-העם, פיכמן וקרליבך (כפי שהדגים זאת אבן-שושן במילונו), למלה שאינה קיימת עוד?

ככל שהעמקתי לחקור באותו מילון חדשני, הנושא פניו אל ההווה, הצלחתי למצוא עוד ביטויים, צורות ומלים שרווחו ורווחים עדיין בספרות העברית, אך הוסרו ממנו בשקט-בשקט. ועל עיקר המחיקות שורה ללא ספק רוחה של האקדמיה ללשון העברית. זו מרבה להציג את מעשיה כמתן היתרים או כביטולם של יוצאים מן הכלל לטובת "ההמון" או "הרחוב", ובכך היא קונה לעצמה דימוי של גוף המיטיב עמנו ומפשט למעננו את מבנה השפה, בקיצור: גוף מגניב. אלא שבדיוק במגניבות הזאת מצויה גניבת הדעת: שכן מעטים יודעים כי כמעט כל שינוי שעושה האקדמיה, המוצג מבחינה יחצ"נית כהיתר או כביטול של יוצא מן הכלל, כרוך מניה וביה, על פי העיקרון של "צורה אחת מועדפת לכל העם", בפסילתו של שימוש שרווח עד לא מזמן בספרות ואף נלמד בספרי הדקדוק.

הנוטל לידיו את "מוקדם ומאוחר" של לאה גולדברג, או כל ספר שירה נכבד אחר, מחזיק בידיו ספר שיש בו מאות שגיאות ניקוד - כך על-פי האקדמיה. ומי שלימדוה לומר "נהג" בסגול, ולא "נהג" בפתח - לחם חוקם של ספרי הדקדוק עד לפני שנים מעטות - מדברת בשפה שלא היתה מעולם. לא הצורה "נהג" מעניינת אותי, אלא פסילתה של צורת "נהג". אמנם האקדמיה מתירה לנקד על-פי המצוי במקרא, בכל מקום שמצויה בו צורה הסותרת את כלליה המתחדשים, אך היא אינה נותנת הכשר דומה למצוי בספרות החדשה - למשל בשירי ביאליק וטשרניחובסקי, לא כל שכן וולך ורביקוביץ'. הנה כי כן, חזרנו לימיהם של מדקדקי ההשכלה, שנדרשו לפשפש בתנ"ך כדי לדעת אם הצורה מצויה שם או לא. וראוי לפחות לברך את כתב העת לשירה "הליקון", שאינו נחפז "להתעדכן" ולשנות את דרך ניקודו עם כל החלטה של האקדמיה, אלא מעמיד ניקוד נאה, שאינו מפנה עורף למסורת הניקוד שליוותה את השירה העברית החדשה בכל שנותיה.

וכשם שמזלזלים בשפה העברית, כך מזלזלים גם בשפה הערבית. הנה לא מכבר ראינו כולנו את התמונות, ובהן דחוס על שלט של מע"ץ, בין השם העברי לשם האנגלי, השם "אשקלון" בערבית - "אשקלון" ולא "עסקלאן", כאילו גם לערבית, כמו לעברית, אין מסורת ספרותית הראויה שנכבד אותה, או כאילו כפו עלינו הצרפתים לבטל מלת "צרפת" לטובת "פראנס", והמצרים - להוציא מלת "קאהיר" מפני "אל-קאהרה".

דומה כי בענייני תקנת הלשון כבר אין מי שישמיע דברים כדבריו של אבינרי על המחמירים שלא לצורך. אלא שצרתנו היום אינה כי הפוסלים פוסלים צורה משום שלא מצאו כדוגמתה במקורות. היום מוחקים המחמירים, באופן יזום ושיטתי, מלים, דרכי ניקוד ודרכי הבעה, שאין עליהן כל ספק כי מצויות הן במקורות ובספרות. ולא רק בספרות קדמונית מדובר, אלא בראש ובראשונה בספרות בת-זמננו, שלמעשה עדיין לא התחילה לתפוש ולספוג במלוא העוז את תוצאותיהם של השינויים שנקבעו אי-שם באקדמיה, והוכנסו כבר לחלק מן המילונים החדשים.

אמנם כללי האקדמיה ללשון העברית אינם מחייבים היום את העורכים הספרותיים - ואיני רוצה להכניס רעיונות למוחם של חובבי שררה המבקשים לייסר אותנו בשוטרים ובפקחים, המלמדים את דרדקינו לפתור את בעיות התרבות בכוח הזרוע השופטת, המחוקקת והמבצעת. אבל תוצאותיהם עוד ייראו למרחוק, וספק אם טורחים הסופרים להתעניין בכלל בלשונם של מי שיבקשו לקרוא את דבריהם בעוד עשור או שניים. סופרינו הוותיקים, העורכים על פי רוב את כתביהם בעצמם ואינם זוכים לראות מה התיקונים המקובלים כבר בימינו, נתקלים מן הסתם על ימינם ועל שמאלם בטקסטים הערוכים ברוח החדשה המנשבת, אלא שלמקרא הדברים הם משמיעים ודאי טרוניא על דלות לשונם של הסופרים הצעירים, ואולי אף מתרברבים בעושרה של שפתם שלהם, ואין הם משערים כי המונח לפניהם הוא פרי של עריכה שאינה בהכרח רשלנית, כי אם דווקא צייתנית.

איני קובל על עצם התרחבותה, התפתחותה והסתעפותה של השפה. עיקר תמיהתי דווקא על כמה מן המגמות המוכתבות מלמעלה, ועוד יותר מכך - על העדפותיה של מערכת החינוך. מי יודע כמה תלמידים עוד יוכרחו לשנן בבית-הספר את הכללים של שם המספר, וכמה, לעומתם, ילמדו בו מה פשרה של מלת "זו", ועוד מיני מלות מוזרות שהשתמשו בהן ביאליק ורחל וטשרניחובסקי? אך אם זו בחירתם של אנשי הרוח והספר בדורנו, מה לי כי אלין? רק עוד דבר אחד אומר, כדי שלא איחשד כשמרן גמור: אם עיקר עשייתם של "מכווני התפתחותה של השפה" נתון, מכל העניינים בעולם, דווקא לצמצום עושרה של הלשון ולא להרחבתו, אני מעדיף שתשרור בלשון אנרכיה גמורה. ומי ייתן ויתקיים בנו הפסוק: "איש הישר בעיניו יעשה".

יעקב רבי, שהיה בעל טור לשון ב"על המשמר", כתב כי "אין במילון העברי שום ערך או תת-ערך שנרשם בצדו: 'מיושן' (obsolete באנגלית). שכן, אפילו יצאה מלה מכלל שימוש, והדבר אירע בשנים קדמוניות, או שאחד ממשמעי המלה (...) כאילו נשתקע ונשתכח - הרי אפשר שיבוא יום וצורכי המינוח יחזירו את עטרתה של מלה (או של משמעות) ליושנה". דומה שלא היה סייג לתמימותו של רבי בדברים שהשמיע. ובכל זאת, בדבר אחד לא טעה: בעברית אכן לא מרבים לרשום "מיושן" ליד המלים. פשוט מוחקים אותן.



"עברי דבר עברית" באסיפת ועד הלשון. "מתפקידיה החשובים של האקדמיה ללשון העברית להורות על צורה אחת מועדפת לכל העם"


ציור השער של הספר "ודייק"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו