שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קובי בן-שמחון
קובי בן-שמחון

42 מעלות. בכניסה למושב תלמי אליהו חתיכות פלסטיק ישנות תפוסות על חממות עזובות, תלויות בחום היום. עוד לא צהריים ואין איש בחוץ. פעם היה אפשר לראות פה פועלים פלשתינאים, רפיח במרחק נגיעה. באר שבע ותל אביב רחוקות מדי, גם הימים שבהם עשרות טרקטורים חצו את הדרכים והחקלאים של המושב רוו נחת מאדמתם. מבין 60 משפחות נשארו היום רק 20 משפחות שעוסקות בחקלאות, מתוכן בקושי עשר מחזיקות מעמד. בחלק מהחצרות עומדים טרקטורים וכלים חקלאיים שמעלים חלודה. אביב גדג', סולן להקת אלג'יר, יוצא יחף מהבית. "הסתבכת בדרך?" הוא שואל.

חצר ביתו מלאה שיחים נמוכים ויבשים. הנגריה של אביו סגורה, חתיכות עץ ארוכות ספוגות אבק עוד מונחות לצד המחסן. גדג' רק בן 25 וכבר מחביא כל כך הרבה סודות, ספוג מסתורין. הוא עבר מרחקים. הדירה מינימליסטית, הקירות נקיים מתמונות, טלוויזיה קטנה עומדת על שידה קטנה, ארון עץ מסיווי ובו עשרות ספרי תורה, תחתיו מגבר וגיטרה אקוסטית צהובה. הבית ריק, ההורים נפטרו לפני שנים. פה זה התחיל, על רקע המדבר והמרחבים הצהובים.

מה שהתחיל בתלמי אליהו נושב-נושף עכשיו בתל אביב במלוא העוצמה. שעה לפני חצות דומה שמועדון "בארבי" נהפך לבית כנסת ענק והחזן עולה לבמה. בבגדים שחורים ופנים מסויידות מסתכל גדג' מעט קדימה, מנורות התקרה שמעליו כבות לאט, עד לשנייה של חושך שלאחריה נצבעים עשרות אנשים באור צהוב שמוקרן מהבמה. כמו שליח ציבור מנוסה גדג' מזמין את הקהל "לרדת בכל המדרגות, עד השער הנעול". באווירה פסיכדלית, כינור מתפתל, סלסולי גיטרה וצלצול פעמונים מתחילה תפילה משונה. "שיהיה לילה של פורענות", מאחל גדג' בקול קטיפה ומחייך לשנייה. בלונדינית בקהל אומרת שהוא כמו מכשף.

אלג'יר זורעת פורענות בתודעת הרוק המקומי אחרי שמונה שנים נטולות נוכחות. ב-1996 הוקמה הלהקה על ידי שלושה תלמידי תיכון מתלמי אליהו. כשהם בני 17 יצא אלבומם הראשון, "נאמנות ותשוקה", בחברת התקליטים הד ארצי. זה היה אלבום חריג, בסך הכל שבעה קטעים, רחוקים מלהיות קומוניקטיוויים. הביקורת אהבה לשבח את המפגן המוסיקלי יוצא הדופן (בהפקת אסף שריג מאיפה הילד), שנשא נגיעות אתניות וחזנות מתוך ידיים של ילדים. כתבו עליהם שהם נושאים אזהרה באוויר, שמהומת האלבום חריפה ונוטפת דם, אבל המורכבות לא סייעה לאלג'יר, הרדיו התעלם מהם כמעט לחלוטין. הם גוועו לאטם, ולא רק מוסיקלית.

למרות השנים שחלפו הצליח גדג', הסולן הכותב והמלחין את רוב החומרים, לשמור על אלג'יר. לפני "מנועים קדימה", התקליט השני שיצא בחודש שעבר, הוא אסף אליו ואל הגיטריסט גבריאל בלחסן, שותפו מילדות, עוד ארבעה מוסיקאים, בהם המתופף של נקמת הטרקטור אביב ברק. ההרכב החדש של אלג'יר מקיז עוצמה מטלטלת, רוק מיוסר ובועט, רחוק מהנטייה הבורגנית השלטת כיום במוסיקה המקומית. גדג', נסיך אופל רב קסם, מגיע לזה מלמטה, משיטוט על פי תהום, מתהליכים ששואפים להתפרקות או צלילות טוטאלית. האלג'יראים מגישים דו"ח נפשי מפורט, הצד האפל של תלמי אליהו.

מצילי הניוון

נקודת ההתחלה של אלג'יר היתה בחיבור בין גדג' ובלחסן, בן 26. הם חברי ילדות, מגיל שנתיים כבר ציירו ביחד. "כל פעם היינו מתלבשים על תחום אחר", מספר גדג' בטון גאה ומוזג שתי כוסות מים. "שנה רק היינו מציירים, התחרינו בינינו מי מצייר יותר טוב. מאוחר יותר, בגיל עשר, היינו כותבים ספרים, אני מדבר על ספרים שלמים. רצינו להיות סופרים". הוא שואף עמוק מהסיגריה. "היינו קוראים ביחד ספרי הרפתקאות, בטוחים שאנחנו בלשים שצריכים להציל את המושבים סביבנו מניוון".

כאז כן היום משכו גדג' ובלחסן זה את זה לעולמות דמיוניים, אבל ההורים שלהם לא אהבו את הבערה המשונה הזאת ואסרו עליהם להיפגש. באותה שנה, כשהם בני 15, נשר בלחסן מהלימודים והסתגר בביתו. הוא הקדיש עצמו לנגינה, בהתחלה ניגן על מערכת תופים שבנה מפחים ריקים של זיתים, אחר כך עבר לגיטרה. במרחק כמה בתים משם ניגן גדג' ביטלס ומחתרת הקטיפה. הם נפגשו שוב למרות האיסור.

בצריף רעוע מאחורי הבית של גדג', בסוף הגינה, נכתבו השירים הראשונים של אלג'יר. בלחסן וגדג' הקליטו אותם על טייפ מנהלים ישן. "במושב לא היה מה לעשות", מסביר גדג', "מלאנו את השעמום והריקנות בנגינה. לא היה לנו מה לעשות, היינו חוזרים מבית ספר בשתיים בצהריים והאופציות היו מעטות, או כדורגל או כדורסל. אין לך כלום, יש את באר שבע שנמצאת שעה וחצי בנסיעה עם אוטובוס, ואתה חייב למלא את הזמן. ככה נוצר מצב שניגנו חמש ושבע שעות ביום".

בלי השכלה מוסיקלית, עם דחף אדיר לנגינה וכתיבה, התפתח הרכב מיומן וייחודי. לשני הצעירים היה ברור שהם יוצרים אמנות; הם רצו לנגן עד שהאצבעות יתחילו לדמם, לכתוב טקסטים מלוטשים עד שלמות. הראשון שזיהה את הפוטנציאל של אלג'יר היה אחיו של גדג', שלום גד, הבסיסט של להקת פונץ'.

קצת אחרי שהוציא את אלבום הסולו שלו, בא גד למושב להקליט את האח הקטן. "ראיתי את התהליך קורה", מספר גד, "כשהגעתי בשבתות למושב. עקבתי אחרי הלהקה של אביב וליוויתי אותם, הם תמיד נראו לי מאוד בשלים, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת הטקסטים, אפילו בגיל 17. בדור שלי, כשפונץ' התחילה, היינו בני 25 והיתה לנו פחות מודעות. הספיק לדעת לנגן כדי להקים להקה. באלג'יר כבר ראיתי בשלות מסוג אחר. כשהם ניגנו אפשר היה לשמוע את הכישרון שלהם".

הקלטת שהקליט גד עם שירי הלהקה התחילה לעבור מיד ליד בבית הספר של המועצה האזורית, כולם הכינו להם עותק. אחרי כמה הופעות מקומיות פנתה אלג'יר לעיר הגדולה. הם יצאו מהמושב עם ציוד נגינה על הגב, מחכים לאוטובוס שייקח אותם. בתל אביב הם ניגנו במועדוני התקופה, לוגוס, סטריפ וקמלוט. באחד מאותם לילות קטף אותם מהבמה חיים שמש, אז איש המחלקה העברית בהד ארצי. הוא הושיב את הנערים אחרי הופעה והחתים אותם על חוזה לשלושה תקליטים. ההתחלה הזאת היתה כמעט הסוף של אלג'יר.

ברוכים הבאים לשממה

המאפרה גדושה בבדלי סיגריות וגדג' ממשיך לעשן. אם רוצים, הסיפור שלו יכול להתחיל בפאריס, בקהילות הצפופות של יהודי אלג'יר בעיר האורות. הוריו הכירו והתחתנו שם, והביאו את הנשמה של פאריס עד למושב תלמי אליהו. הבית של משפחת גדג' היה שגרירות קטנה של צרפת.

אמא שלו, אודיל, היתה ממשפחה יהודית-צוענית שנדדה ממקום למקום באירופה ומשהו מהמראה הצועני הוטבע בפניו של הילד. בסופו של דבר הגיעה משפחתה לאלג'יר ואחרי כן לצרפת. בצעירותה היא החלה לעבוד על סקיצות, מספר בנה, ולשם כך למדה זימרה אצל המורה שלימדה את ז'ק ברל. תמונות שלה התפרסמו בעיתונות, עד ליום שבו הצטלמה בבגד ים. אז שם אביה קץ לחלום ואסר עליה להמשיך לשיר. תקליט הסקיצות שלה עדיין נמצא באחד הארגזים במחסן.

אבא של גדג', פייר-נסים, ניהל בית ספר יהודי בפאריס. הטוב שהיה לזוג הצעיר לא סיפק אותם, חדורי אידיאלים הם עלו לישראל במטרה ליישב את הנגב. יחד עם קבוצת עולים מצרפת הם הגיעו לנגב הצפוני ושם, 50 ק"מ מערבית לבאר שבע, הקימו ב-1969 את המושב תלמי אליהו. "הם הפכו להיות חקלאים קשי יום, הם היו תמימים, חשבו על הפרחת השממה", אומר גדג' באנחה. "אבא שלי לא הצליח לגדל כלום, הוא היה חקלאי גרוע. אחר כך הוא פתח נגריה ששירתה את האזור. היו להם חיים איומים. הדבר הכי כואב היה ששניהם היו אמנים בנפשם אבל הם הכחישו והדחיקו את היצר הזה. הם מאוד לא רצו שאני ושלום נהיה מוסיקאים. הם חיו בחרדה גדולה, ובצדק, שנחיה בחיים של עוני וסבל".

הקושי הגדול מכל התחיל כאשר אמו של גדג' חלתה בסרטן. הילדות של גדג' הגיעה לקצה. שלום, הגדול מאביב ב-13 שנה, כבר עזב את הבית ועל אביב הוטלה האחריות להיות המלווה שלה. "אמא חלתה בסרטן כשהייתי בן עשר ונפטרה אחרי שנתיים. בזמן שהיא היתה חולה אבא היה צריך להמשיך לעבוד ואני הייתי זה שטיפל בה. אני הלכתי אתה לטיפולים הכימותרפיים. בימים האחרונים שלה היא סבלה, אני לא אשכח את הרב שהגיע אלינו כדי לשים עליה קמעות. זה היה ממש עלוב, כל הקדושה של הרב ההוא היתה מגוחכת. היה ברור שהוא לא יכול לעזור לה, שאין לו תשובה.

"יש ליתמות חלק מכריע בטקסטים שלי, בחיים שלי", הוא ממשיך. "אמא שלי יותר מכל דבר אחר היתה זאת שהשפיעה עלי ועיצבה אותי. במשך שעות היא היתה שרה לי, היא העניקה לי את האהבה למוסיקה ולספרות. היא הנחילה לי חלק חשוב מתרבות צרפת". הוא היה יושב אתה והיא היתה מקריאה לו את כל הטקסטים של ז'ק ברל, מסבירה לו את הניואנסים הקטנים. מהופנטים הם הקשיבו יחד לשאנסונים ולמוסיקה קלאסית. כשאביב היה בן 21 נפטר גם אביו.

בית הכנסת במושב היה למקום דומיננטי מאוד בחייו. עוד בילדותו הוא נהג לבלות שם הרבה. הוא ובלחסן נמשכו לקהילה הדתית במושב, היו יושבים בבית הכנסת עד שעות הבוקר, מנסים להבין מיהו יהודי אמיתי ומה קרה ליהדות באלפיים השנים האחרונות. מעניין שבמקור הוקם תלמי אליהו כמושב חילוני לחלוטין. בשלב מסוים בשנות ה-70 התחיל תהליך של חזרה בתשובה במושב.

קרוב למחצית מהתושבים חזרו בתשובה. פרנסיס ממם, בן 55, התחיל גם הוא את תהליך החזרה עד שנמלך בדעתו. כחבר בגרעין השני שעלה לתלמי אליהו, הוא הפסיק את לימודי הכלכלה בפאריס ב-75' כדי ליישם את הציונות שעליה דיברו בבית. היום הוא גנן במועצה ואשתו מרצה במכללת ספיר. היום הוא רואה עצמו כאנטי דתי.

"המייסדים של המושב היו צעירים צרפתים", הוא מתאר במבטא צרפתי קל, "רווקים בדרך כלל, נהנתנים במובן הזה שהם באו לפוצץ את החיים ולא היו עירניים לקושי שעתיד לבוא עליהם, שהם הגיעו בעצם לשממה. הם קיבלו יחידת דיור, חצי טרקטור, חלקת אדמה והתחילו לעבוד. תלמי אליהו לא ידע רגע אחד של שקט, מיד התחילו המלחמות, אנחנו מושב קטן אבל מלא פילוגים. המושב בער מבחינה חברתית".

ממם, בעל זקן לבן, מניח את משקפי הקריאה על ראשו. הוא עצמו שרף לא מעט קשרים עם החברים במושב. בתחילת הדרך התבסס ניהול המושב על אגודה שיתופית, דבר שאילץ את החברים להכריע כל העת בסוגיות שעמדו על הפרק. "היו אנשים אידיאליסטים שהתעקשו על עבודה עברית, שלא נראה להם שכל רפיח עובדת במושב. מולם ניצבו אנשים פרקטים שלא ראו טעם שבגלל החלום על עבודה עברית הם יספיקו לעבד רק דונם אחד, ולכן הלינו, למרות האיסור, פועלים פלשתינאים".

אי ודאות כלכלית הורגשה תמיד, אחרי פירוק האגודה השיתופית נדרשו החקלאים להעריך את מצבם מחדש ולנהל את המשק שלהם בצורה עצמאית. רבים לא הצליחו לעמוד בנטל לבדם. מתוך 30 המשפחות של הגרעין הראשון שעלה לקרקע נשארו רק עשר; מ-15 משפחות הגרעין השני נשארו חמש. "המושב היה מעין תחנת ניסיונות, גם ישראלים וגם עולים מצרפת הגיעו לבדוק את החיים פה ועזבו כשהתייאשו", אומר ממם. "זה אזור שלא קל לחיות בו, כל אחד ניסה לשרוד בכלים שהיו לו. אני ניסיתי למכור את התוצרת לבד, זאת היתה מלחמת קיום. אבא שלי שהיה מגיע מצרפת לבקר אותי היה אומר לי תמיד שלאוסטרליה יותר קל להגיע מאשר לתלמי אליהו. כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה מזבל את השדה הוא נבהל ושאל אותי אם בשביל זה עזבתי את לימודי הכלכלה באוניברסיטה".

גם המשפחה של גדג' נשארה על הגדר, בין מסורת יהודית למסורת צרפתית-אירופית. אבל אפילו החוזרים בתשובה בתלמי אליהו נשארו כל העת פליטי סיקסטיז, ובין עבודת השדה לתפילות העלו שוב ושוב זיכרונות מהופעת הביטלס בפאריס. כדתיים הם הכניסו למחסנים סינגלים נדירים של הביטלס והרולינג סטונס, אבל הנשמה המוסיקלית לא שככה. השילוב בין אהבת המוסיקה לאהבת התפילה יצר בית כנסת מיוחד במינו. התפילות הושרו במקצוענות, בטרצות מדויקות, ספסל אחד שר את הבסים, ספסל אחר שימש כקול שני.

"זה היה כל כך מוסיקלי", נזכר גדג', "זה היה מקום מצוין לשאוב בו השראה. שם ספגתי הרבה מאוד לחנים שורשיים ואותנטיים, מזמורים וניגונים יהודים. באותה תקופה לא התחברתי לשום דבר שקורה בארץ מבחינת מוסיקה. התחושה שלי שגם היום הפופ הישראלי והמוסיקה הישראלית מתכתבים עם סמלים נוצריים, או תובנות ניו-אייג'יות. כמעט אין מוסיקאים, בטח ובטח רוקרים, שמתכתבים עם רעיונות יהודיים. כבר אז ידענו שאנחנו לא רוצים להתכתב עם אגדות רוקנרול, לא רצינו שהגיטרות שלנו יהיו מושפעות מג'ימי הנדריקס ושאר מורי הדרך של כל גיטריסט מתחיל. רצינו שהגיטרה תשמע בדיוק כמו החזן בבית הכנסת שלנו במושב, שהן יהיו מחוברות לדיסטורשן, אבל ינגנו מעוואלים ויחקו פייטנות".

בלחסן הכיר יותר מגדג' את בית הכנסת - משפחתו היתה אחת המשפחות שחזרו בתשובה, ורב המושב היה דודו, אח אמו. הוא גדל במשפחה מרובת ילדים, יחד עם עשרה אחים ואחיות, ובגיל 16, אחרי שכבר נפטר מהציציות ופאות הלחיים, אזר אומץ והסיר גם את הכיפה. "עוד לפני שהורדתי את הכיפה", הוא אומר בעודו משחק בשריון של צב חרסינה, "גיליתי שמה שמוצא חן בעיני בבית הכנסת זה פס הקול. זה הדבר העיקרי בדת שריתק אותי וגרם לי תחושות. אני זוכר איך חשבתי על הקינה בתשעה באב, חשבתי איך לקחת את הלחן הזה ולשכתב אותו לחיים שלי. המעבר הזה וההתמודדות עם העולם והבית הדתי שלי חייבו אותי לחקור בעצמי, לשאול הרבה שאלות דרך המוסיקה".

בין אלוהים לאברבנאל

התקליט השני של אלג'יר נכתב והולחן ברובו בתל אביב, אבל עדיין יש בו סוג של אקלים דרומי. "הסופר יורם קניוק אמר שבמדבר אתה הכי מרגיש את נוכחותו של אלוהים", אומר גדג'. "אני מאמין שיש משהו באסתטיקה של השממה שהוא חזק מאוד. יש ריק שצריך למלא. בתל אביב כשאתה הולך מיד אחריך מישהו כבר מוחק את הצעדים שלך, אתה לא משאיר עקבות. בתל אביב מאות אנשים מוחקים את עקבותיך כל הזמן, פה, במושב, במדבר, העקבות נשארות".

ההבדל בין הלהקה שלו לרוב הלהקות העירוניות היה ברור לו מלכתחילה. "כשהתחלנו בשנות ה-90 כמעט כל המוסיקה בארץ היתה מוסיקה תל-אביבית, מוסיקה של מערכות יחסים, שהתמקדה באני ולא בקולקטיב. אנחנו הרגשנו שאין במוסיקה ייצוג למה שקורה מחוץ לתל אביב, וקרה הרבה, עדיין קורה. פעם רציתי להיות אנתרופולוג, בתור נער כותב חשבתי שיש המון נושאים וחומרים אנושיים שלא באים לידי ביטוי במוסיקה. בשלב מסוים הבנתי שאני יכול להיות אנתרופולוג במוסיקה, לספר סיפור של דמויות שלא נכנסות לתקליטים עבריים".

כשהוא אומר אנתרופולוג, הוא מתכוון למשל למוסיקה של התאילנדים במושב. "כל יום שישי או ימי חג, העובדים התאילנדים היו מופיעים עם גיטרות לא מכוונות ותופים שבנויים מחביות. הם עשו מוסיקה מדהימה, היינו יושבים שם שעות מהופנטים מהמונוטוניות שלה. אנתרופולוג של מוסיקה הוא כמו ספוג, שלוקח מכל דבר, ממוסיקה תאילנדית, מבית הכנסת, ממוסיקה ערבית או אלקטרונית".

בגיל 18 החליט גדג' שלא להתגייס לצבא ובמקום זה פנה לחיפוש רוחני. הוא השאיר בבית את "החיים כמשל" ו"התפסן בשדה השיפון" ופנה עם בלחסן לישיבת "אור חיים" בירושלים. בישיבה של בעלי התשובה הם פגשו קציני מילואים, יוצאי הודו ושאר תועים או מחפשי דרך. הם הלכו לישיבה בתחושה שלעולם החילוני אין מה להציע, שעבודת השם היא הדבר האמיתי. בסופו של עניין הדבר הכי רוחני שמצאו בישיבה היו קרקרים עם טונה אחרי תפילת מנחה. זאת היתה גולת הכותרת של היום. בתום חודשיים של תפילות והקשבה לדרשות הרב עזב הצמד את הישיבה ועבר לתל אביב.

שנה וחצי אחרי צאת האלבום הראשון, כבר היתה אלג'יר מוכנה עם החומרים לאלבום השני. למעשה הם היו בדרך להשלים את החוזה עם הד ארצי ולספק שלושה אלבומים, אבל המפגש עם החברה הוביל למבוי סתום. אלג'יר היו כבולים לחוזה עם חברה שלא רצתה להפיק להם אלבום חדש, אבל גם לא שיחררה אותם מהחוזה.

בראשית שנות ה-20 לחייהם עבדו חברי הלהקה בתל אביב בכל העבודות האפשריות, מאינסטלציה והקמת קירות גבס ועד טבחות וקיוסקים. גדג' נאחז בציפורניו בתל אביב, לא מוכן להרפות, המשיך לכתוב בלי סוף, מאות שירים. הכל לשווא. במשך שמונה שנים אף אחד לא רצה להכין לאלג'יר את התקליט, "כל הצינורות היו סתומים, אף אחד לא הבין את המוסיקה הזאת. אני חושב שיש קשר לאווירה שהיתה אז, ימי השלום והאופוריה לא היו יכולים לקבל להקה ששרה על שרידי הרצליה ובת ים. כאילו הרסנו איזה מסיבה. אף אחד לא רצה לקחת את זה כי חשבו שזה לא מסחרי. אבל היינו חייבים כבר להקליט, השירים לחצו בגרון. שום דבר חיובי לא קרה באותם שנים, אלה היו שנים רזות שאתה רוצה לצעוק ואין לך יכולת להגיע לקהל".

בתקופה הזאת החל להשתמש בסמים והגיע עד הרואין. "תקופת הסמים שלי היתה קשורה ברצון ללכת ללכת על שדה מוקשים, אני חושב שזה חלק מתוך חוצפה שקשורה לגיל. רציתי גם לבחון את הכתיבה שלי דרך פילטרים מלאכותיים, בדיעבד אני יכול להגיד שנכנסתי לעולם הזה כדי לחוות את מה שחוו האנשים שמסביבי, רציתי לתת להם קול בשירים וזה דרש ממני להיות במקום שלהם. אבל כשאין רוקנרול נשאר רק סקס וסמים, וזה שילוב גרוע. באותה תקופה ניסיתי הכל, הייתי בחרא הכי עמוק שאפשר, זה גרר אותי עד התקשרות עם אנשים מהעולם התחתון".

גדג' הוא מניפסט רומנטי; הוא הקדיש עצמו ליצירה שגררה אותו עד שיגעון. הדברים חשופים ב"מנועים קדימה". בסוף האלבום מופנות נשיקות לכל צוות בית החולים אברבנאל, שם הצילו את חייו. "הגעתי לשם לאחר ניסיונות התאבדות, הייתי במצב של הסוף של הסוף. לילה אחד, אחרי כמה לילות שלא ישנתי, התחלתי לצעוד לכיוון נתיבי איילון, אני זוכר מעט מאוד מאותו לילה, אבל מה שקרה שקפצתי מהגשר לכביש. הנהג שכמעט דרס אותי כל כך נבהל שהוא לקח אותי באותו לילה עד למושב. אחרי זה התאשפזתי. הייתי צריך לבנות את החיים שלי מאפס, נמצאתי בקריסה של כל המערכות, הייתי צריך לקום בבוקר וללמוד הכל מחדש".

זאת היתה תקופה שסגרה עליו, מכל כיוון. "הגעתי לאברבנאל אחרי ששלושה חיילים אנסו את חברה שלי (לשעבר). זה קרה באילת, מקום מאוד פסטורלי. נשארנו שם שבוע לחקירה במשטרה, עימתו בינה לבין האנסים. לא האמנתי למה שעבר עלינו, השוטרים התנהגו כמו בריונים, במעצר השופטת התבדחה עם האנסים (שמשפטם התנהל בדלתיים סגורות והסתיים באחרונה).

"כשחזרתי לתל אביב", ממשיך גדג', "הרגשתי שמוסיקה זה דבר שאין לו משמעות, שאין שום טעם למה שאני עושה. החלטתי שאחרי שבוע כזה אני פורש ממוסיקה, כי מוסיקה זה בידור ואני לא רוצה להיות בדרן. רציתי לתת מהכוח שלי לאנשים וראיתי שאין לי כוח, התרוקנתי לגמרי מאמונה. מה שהביא אותי לשם זה חוסר טעם וחוסר יכולת להמשיך. האמת שאני בן אדם חזק ושמח רוב הזמן, אבל איכשהו כל הדברים שהספקתי לעבור בחיים שלי התפוצצו ברגע אחד. כל מה שרציתי זה את היכולת לעשות מוסיקה, זה היה האוויר שלי, וכשלא היתה לי האפשרות התסכול היה עמוק ביותר. זה מצב של או לחיות עם אמנות או לא לחיות. זאת תחושה שאתה חלש מדי להתמודד עם העולם. היום אני מבין את הדברים קצת אחרת. במשך הרבה שנים הייתי בטוח שהפחד הוא האויב הכי גדול לאדם יוצר. מרוב שהתגברתי על הפחד לא היה לי אלוהים, לא פחדתי מהמוות, לא פחדתי לצנוח למקומות הכי עמוקים. החוויה באברבנאל הבהירה לי שהפחד הוא גם חגורת בטיחות, סוג של תמרור אזהרה ולא שד שצריך להיפטר ממנו. כששכחתי לגמרי את הפחד הגעתי מהר מאוד לקצה".

בלחסן הצטרף לגדג'. גם שם. כמו קשר שהחוטים בו נמסים, התאשפזו שניהם באותו הזמן במוסד הסגור בבת ים. "כל הזמן היתה בינינו תחרות יצירתית", משחזר גדג', "ברגע שאחד מאתנו לקח יותר רחוק, השני הדביק אותו. זה היה ככה גם בתהליכים נפשיים שעברנו. בשנים האחרונות גבריאל היה מאושפז רוב הזמן, היום הוא נח במושב".

בלחסן בנה לעצמו חדר מחוץ לבית הוריו ושם הוא מנסה להתגבר על תקופת אשפוזים קשה שהסתיימה רק לפני כמה חודשים. הזיכרון שלו מעט נפגע, ידיו רועדות לפעמים, את כוס הקפה הוא מרים בהתרכזות יתרה. שלא כמו גדג', הוא עדיין סוחב את תקופת אברבאנל המשותפת; כרגע הוא אף מושבת מפעילותו בלהקה ולא מופיע אתה. "זאת שותפות גורל", הוא אומר בשקט על החברות עם גדג'. "התפרקתי אחרי שהוא התפרק, כמו זוג, נשברים ביחד. אני זוכר שישבנו שם באברבאנל, בתוך התשישות שאלתי את אביב אם הוא מאמין ששנינו פה ביחד. אני חושב שהמוסיקה גרמה לחברות שלנו להיות כל כך מיוחדת.

"בעיתון זה יכול להיות מאוד רומנטי, אבל כל השיגעון הזה שעבר עלי לא היה כיף, בחיים זה לא היה קל", הוא ממשיך. "זה גרר הרבה מאוד סבל שמי שלא היה במצב הזה יתקשה להבין, המוח פשוט שולח פקודות לכלות אותך. זה לא דבר שבשליטה אבל לא ידעתי לחיות חיים אחרים". בין הכניסה הראשונה לבית החולים בבת ים ועד צאת האלבום השני של אלג'יר, הספיק בלחסן להוציא שני תקליטי סולו בסיועו של שלום גד. "זה נעשה מתוך צורך פנימי, מתחושה שאני כבר לא נשאר פה ורציתי להשאיר משהו אחרי. זה היה בלי מחשבה שהשירים יצאו לרדיו".

באברבנאל, בין הכאבים הפיסיים לבהייה בטלוויזיה, היו בלחסן וגדג' מנפצים חלונות, מחכים שמאבטחים חסונים יקפצו עליהם עם זריקות, שיקשרו אותם בשמיכות. היו פעמים שהתגנבו למחלקות הסגורות, לקצה של הקצה. הם כתבו המון, אחד מהשירים, "בתוך הצינורות", מופיע ב"מנועים קדימה" ("עכשיו ארבע בבוקר, מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה, מסתכל על התקרה העקומה").

גדג': "היתה לי שם תחושה שאני רואה את החיים כמו שהם באמת. רואים צלול, כל פיסת כיעור, אתה רואה דרך אנשים, הם שקופים. היה לי הרבה זמן להסתכל ולהקשיב. כשבנאדם נמצא על הקצה אז הוא בנאדם מרתק, הוא כאילו מפחד לצאת אל העולם, אבל הוא גם חסר פחד, הוא חושף הכל כי הוא כל הזמן מתעסק במקורות הכאב שלו. השהות שם נתנה ערך מוסף למוסיקה, לתהליך היצירה שלנו. זה מקום שכולם מתעסקים בנפש, נוברים בעצבים חשופים, חוקרים את עצמם. זה מה שאמן צריך לעשות".

סוג של תפילה

אלג'יר מגיעה לתקליט השני שלה עם מטען נפשי כבד. "מנועים קדימה" מושך את המאזין לאזור הסכנה, שגם הוא ירגיש. התקליט מלחיץ, מטריד, גדוש בפרצי ייאוש ופראנויה. הוא בא לעולם הודות לשאול מזרחי, בעל המועדון בארבי וחברת התקליטים הצעירה בארבי רקורדס. מיד אחרי שהלהקה הצליחה להשתחרר מהחוזה עם הד ארצי, הוא זה שאסף והחיה אותה.

לאחר שהמתופף המקורי, דביר לביא, פרש מהלהקה, נכנס לתמונה המתופף של נקמת הטרקטור ברק, ועם התגבשות התקליט והופעות הצטרפו גם גיל פדידה, נגן בס וכינור, עופר קורן בגיטרות והמסמפלר עמי רייס, שעיבד את כלי המיתר בתקליט (אבל כמו קורן לא הספיק להצטלם לתמונות הנלוות בעטיפה).

ברק זוכר איפה נתן לו גדג' את הסקיצות הראשונות של התקליט לשמיעה (ליד שוק הכרמל). החיבור בינו לאנשי הלהקה היה מיידי ואחרי שניגן אתם כמה פעמים החליט להישאר. "התחלנו לעשות חזרות אצלי בדירה", נזכר ברק, "הרגשתי שאני יכול לנגן איתם כמו שאני אוהב, בטבעיות. העבודה היתה דומה לעבודה עם נקמת הטרקטור, אביב וגבריאל הם מסוג המוסיקאים שמתייחסים ליצירה האמנותית באופן מלא, לטקסט וללחנים. אין הרבה מוסיקאים כאלה שהולכים עד הסוף, שעובדים בכנות, שיש מחשבה מאחורי המוסיקה שלהם".

העבודה על האלבום נמשכה שנה וחצי. חברי אלג'יר עבדו על התקליט לבד, וגם לא ביקשו עזרה בהדבקת כרזות לקראת הופעות. גדג' היה המפיק המוסיקלי למרות חוסר ניסיונו המוחלט בתחום. זה פעל לטובה; מפיקים מנוסים שואפים בדרך כלל להכניס את הדברים למסגרות ידועות. אלג'יר נזקקה לתיווך אחר, בלתי פורמלי, ולשם כך אף הזמינה את החזן רפאל הלוי, פייטן דתי, לשיר שני שירים באלבום, שאחד מהם, "ירח במזל עקרב", מבוסס על הלחן של תפילת סדר עבודה, המתארת את כל עבודת הכוהנים בבית המקדש.

בסיום יום צילומים ארוך יואב קוטנר נעשה מעט סנטימנטלי כשהוא מדבר על אלג'יר. "אני מכיר אותם כבר שנתיים, זה אחד האלבומים שהכי מרגשים אותי, שמקרבים אותי לדמעות", הוא אומר. "יש משהו בצליל שלהם, בעיבוד, בשירה שמעורר אצלי רגשות מאוד עמוקים, הם עושים לי הרגשה של אקסטזה. אני לא יודע להסביר למה זה קורה, אבל אני יודע שהם לא דומים לאף דבר אחר ששמעתי. יש במוסיקה שלהם סוג של תפילה, משהו דתי, מדברי-מזרחי. אני מכיר אנשים שאמרו לי שאחרי ההופעה של אלג'יר הם יצאו אנשים אחרים, פשוט השתנו. אני לא יודע אם זו הגזמה, אבל ברור שההופעה של אלג'יר זאת לא הצגה, השירים שלהם לא מנסים להיות דומים לרוק הממוסחר, להיפ הופ, לשום דבר. הם יוצרים בלי פשרות ונשמעים ככה".

מי שאחראי לכך במידה לא מבוטלת הוא מזרחי, שנתן לאלג'יר חופש אמנותי מוחלט, לא התערב בתהליך היצירה ולא בא בדרישות, רק גיבה אותם כלכלית וסיפק להם שעות אולפן נדיבות כדי להגיע לליטוש האחרון. ההיכרות בינו לבין גדג' נוצרה בימים הראשונים של הבארבי, כשהמועדון עוד היה ממוקם ברחוב יונה הנביא בתל אביב. גדג' עבד בקיוסק ממול; מזרחי נהנה לספר איך היה נכנס לקיוסק בכל יום ומבקש מגדג' "טוב טעם" וקשיו.

"אני שומע הרבה מאוד הופעות", אומר מזרחי, "אבל כששמעתי את אלג'יר מבצעים את 'דם על הים' ו'בתוך הצינורות' פשוט התמוטטתי. מיד אחרי ההופעה ניגשתי אליהם וביקשתי לעשות להם תקליט. אני ממש שמח שלחברות הגדולות הד ארצי והליקון היה את התקליט בידיים והם לא רצו לקחת. היום חברות התקליטים הולכות רק על מה שבטוח, הרדיפה אחרי להיטים שירצו קהל רחב מדרדרת את איכות המוסיקה בארץ. התנאי היחיד שהצבתי לאלג'יר היה שיעשו מה שהם רוצים".

עכשיו, חודש לאחר מופע ההשקה של התקליט השני, מתחילה לאלג'יר המערכה הלא קלה של הפצת שמם ברבים. ביום שבו יצא "מנועים קדימה" לחנויות הוצא הסינגל "קיטש" של הלהקה מרשימת השירים לשידור ("פליי ליסט") של גלגל"צ, חודש אחרי שנכנס אליה ונעשה להיט שהביא למכירה נאה של כ-4,000 עותקים מהאלבום.

מבחינת דוברת גלי צה"ל, אין מה להיות מופתעים. "השירים של להקת אלג'יר הושמעו ומושמעים בגלגל"צ", היא אומרת. "במקרה של השיר 'קיטש' מצאו העורכים המוסיקלים שהשיר ראוי ומתאים להשמעה בפליי ליסט ולכן הוא זכה להשמעה מרובה, מעל ל-100 פעם בשישה שבועות. שיר נוסף של הלהקה הושמע בפליי-ליסט הלילי וכן התארחו חברי הלהקה בתוכנית 'המקור'".

האלג'יראים מצדם עובדים במרץ לקראת 1 ביולי, שבו יעלו בבארבי הופעת מיתרים מושקעת שתהיה פחות הופעת רוק ויותר קונצרט קלאסי. "אנחנו חותרים תחת התרבות הישראלית", מצהיר גדג'. "שאנן סטריט, סולן הדג נחש, הוא הדוגמה הכי מבישה בשבילי למה שהפכה התרבות הישראלית. אנשים לא שמים לב שהמחאה והאמנות הופכים להיות פה כמו סטיקרים. זה הכל סיסמאות, סיסמאות שלא מעוררות מחשבה".

בעיניו תפקיד המוסיקאי שונה לגמרי. "יש למוסיקאים אחריות גדולה מאוד. מהבחינה הזאת אנחנו תלמידים של אחד העם, במובן הזה שלא מספיק לייבש ביצות, צריך לייבש ביצות רוחניות. אחד העם אמר שלפני שרצים לקנות אדמות, צריך להקים מרכז רוחני. הוא היה אחלה בנאדם, גם כתב יפה. אנחנו נשארנו בלי נכסים רוחניים, מכרנו את כל הנביאים שלנו".

לדעתו המוסיקאים בארץ מתייחסים לרוקנרול כלאחר יד, כל מה שהם רוצים זה לפתוח דיסטורשן ולגמור את הלילה באיזה בר. זו גישה שמלווה אותו מילדות, תמיד הוא בא למוסיקה ביראת כבוד ומסירות. "יש מצב בארץ שכל אחד מפיל את האחריות על האחר. חברות התקליטים מפילות את האשמה על הרדיו, הרדיו מפיל על החברות וכולם שותפים. חברות התקליטים בארץ מנהלות בשנים האחרות פס ייצור של מותגים נוצצים וחלולים, מריצים קדימה אמנים ממרגרינה. בסופו של דבר גם האמנים יוצרים מוסיקה שלא מטרידה, שלא מאתגרת, שלא אומרת כלום. זה פשע, כי מוסיקה היא מזון רוחני. לכן אנחנו סובלים מתת תזונה רוחנית כל כך חריפה. אף אחד לא ממלא חובתו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ