שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שלמה ארד
שלמה ארד

השחתת ציור הקיר המתאר את המשורר הלאומי הגרוזיני שותה רוסתוולי, שצויר בימי הביניים על עמוד הכנסייה במנזר המצלבה בירושלים, התגלתה בשבת באקראי בביקור של אשת שגריר גרוזיה בישראל בכנסייה; הצבע מפניו של רוסתוולי גורד וכמה אותיות בכתב הגרוזיני העתיק נמחקו. הגילוי עורר סערת רגשות ותקרית דיפלומטית. אך האמת היא שאין זו הפעם הראשונה שמתנכלים לציור בן 700 השנה. רוסתוולי, ויצירתו המונומנטלית "עוטה עור הנמר", היו תמיד יעד להתקפות מצד הכנסייה.

רוסתוולי נולד במאה ה-12 בכפר רוסתווי שבדרום גרוזיה. בנעוריו למד באתוס ובאולימפוס ורכש ידיעה מצוינת בשפות, בשירה ובפילוסופיה יוונית. מיקומה הגיאוגרפי של ארצו, שישבה על הצומת התרבותי שבין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי, נתן את אותותיו ביצירתו הספרותית. במקביל שימש רוסתוולי בתפקידים בחצר המלוכה.

היה זה תור הזהב של ממלכת גרוזיה, ממלכה פיאודלית נוצרית אדוקה ששכנה למרגלות הרי הקווקז, בין הים הכספי לים השחור. המלך דוד "הבונה" חיזק את צבאה, השיב לה את עצמאותה והנהיג בה רפורמות חשובות. בנו, גיאורגי השלישי, הכניע את האבירים בארצו וחיזק את שליטתו בממלכה. בהיותו חשוך בנים הועיד את כס המלכות לבתו תמר (תמרה), שנודעה ביופיה ובחוכמתה. תמר מלכה בטביליסי מ-1184 ועד 1213 ומספרים שצבאה נהג להריע לה במלים "יחי המלך תמר". המשורר שותה רוסתוולי היה יועצה ושר האוצר שלה.

איש אינו יודע להסביר מדוע נטש רוסתוולי ביום בהיר אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה ונסע למנזר המצלבה בירושלים, שם סיים את חייו. את המנזר בנו הביזנטים במאה השישית, במקום שבו נכרת לפי אמונתם העץ לצליבת ישו. גרוזיה, שהיתה בת חסותה של קונסטנטינופול, קיבלה את המנזר לידיה והשפיעה עליו מכל טוב ארצה. מדי פעם נכבש המנזר ונהרס בידי המוסלמים והיה צורך לשקמו. לאחר שכבש סלאח א-דין את ירושלים ב-1187, הוחלט בטביליסי להשקיע ממון רב במנזר ולהחזיר לו את הדרו. יש אומרים שרוסתוולי, שהיה שר האוצר, הועמד בראש משלחת גדולה שיצאה ירושלימה ובאמתחתה כופר של אלפיים דינר לשליטיה המוסלמים של הארץ. אבל יש גם הסבורים שרוסתוולי גלה מארצו משום שחיזר אחר המלכה.

לב שבור

בפרולוג לפואמה שלו "עוטה עורה הנמר" מקדיש רוסתוולי את היצירה כולה למלכה, באלה המלים: "למלכה תמר נרנה בדמעה בדם נמלחת, שאותה הללתי שבע ברנה היטב צולחת; סוף זקוף היה לי חרט, דיואי-דמעה קולחת, השומע - תנחת בו כחנית בלב פולחת". כמה שורות לאחר מכן חושף רוסתוולי את רגשותיו העמוקים יותר ומעיד על שברון לבו: "אנכי, נגיד רוסתוי, שמתי זאת על צווארי, כי בשל מנהגת חיל אשתגע לאין הבריא; נחלשתי, כי בחלד אין תחבשת לשברי: או תגהה מזור לפצע או מהר תכרה קברי". (כל הציטוטים מן הפואמה לקוחים מהספר "עוטה עור הנמר" בתרגומו של בוריס גפונוב, שראה אור ב-1969 בהוצאת ספריית הפועלים, בעריכת אברהם שלונסקי)

לפואמה פרולוג ואפילוג והיא בנויה מאלף ומאה חרוזים. אף שבראשיתה מעיד המספר כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה, קשה להתעלם מדמיון מסוים בינה לבין מסכת חייה של המלכה תמר: מעשה במלך ערב שהיה חשוך בנים. בתו היפהפייה אהבה את שר הצבא וזה השיב אהבה לחיקה. יום אחד, בצאתם לציד, ראו המלך ושר צבאו אביר זר עוטה עור נמר מתבודד על גדת הנהר. המלך שלח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש הגיב באלימות וחמק מהם. שר הצבא יצא לחפשו, ובתום שלוש שנים מצא את האביר מר הנפש, שסיפר כי בהיותו שר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך, שהשיבה לו אהבה אך אביה הועידה לאחר. בצר לו רצח את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר בנפשו של שר צבא ערב, שנרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מתרצה, ולשמחת הכל האביר עוטה עור הנמר נושא לאשה את אהובתו.

הפואמה היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים, בארץ נוצרית אדוקה, המשורר מעלה על נס את האהבה הרומנטית כערך מוסרי וכרגש אוטונומי. הוא מציב את רצונו, רגשותיו וכבודו של האדם מעל לכל. הוא מהלל את הגבורה ומחזק את אחוות הגיבורים, ויותר מכל הוא משבח את האמת. ניכר בפואמה שמחברה היה מצוי היטב ברזי הפילוסופיה היוונית והיה ניאו-אפלטוניסט מושבע. לדידו, רק הטוב מקורו באלוהים ובני אנוש נועדו לקדם את הטוב ולגרש את הרע. המשורר הרוסי ניקולאי טיכונוב כתב על היצירה שהיא ממזגת בין הספרות האיראנית לספרות האירופית. אחרים היללוה כמיזוג הרמוני ופורה בין הרומאנס המזרחי לפילוסופיה היוונית, אבל עיקרה - הומניזם.

"עוטה עור הנמר" היא יצירה חילונית. אף שהיא מכירה בקיומו של האל ככוח אוניוורסלי, אין בה זכר לשילוש הקדוש. הצלחתה היתה כה גדולה, עד שהכנסייה האשימה את מחברה במינות. בדיעבד היו שהאשימו אותו בנפילת הממלכה בידי המונגולים, שהשמידו כמעט את כל עריה ובזזו את אוצרותיה. היו שכינו את שיריו "שירי רשע, זנות ותועבה". היו שהשליכו את ספריו לנהר.

מאחורי שכבת צבע

כתב היד המקורי לא שרד, אבל היצירה נמצאה במאה ה-17 ונדפסה ב-1712 ביוזמתו של המלך ואחטאנג השישי, שייסד את הדפוס בגרוזיה. מאז נהפכה לתעודת הזהות התרבותית של האומה הגרוזינית ורוסתוולי היה למשורר הלאומי הבלתי מעורער.

רק בראשית המאה העשרים תורגם הספר לרוסית והתקבל בהתלהבות ברחבי ברית המועצות, שגרוזיה היתה חלק ממנה. מאז תורגם ללשונות רבות וזכה להכרה עולמית.

בסתיו 1959 הגיעה לירושלים משלחת מדעית מטביליסי כדי לבדוק את אמיתותה של ראיה היסטורית אחת, שהיה בה כדי לאשר סופית שהמשורר אכן חי בירושלים. היה זה רישום ביומנו של עולה רגל גרוזיני, טימוטה גבאשווילי, שביקר במנזר המצלבה במאה ה-18 וראה במו עיניו ציור קיר שבו המשורר כורע על ברכיו. המשלחת הגרוזינית המיסה שכבת צבע עבה מאחד העמודים ולעיניה התגלה הציור הנסתר.

בין שתי דמויות גדולות של קדושים נוצרים נראה איש קטן ועבדקן, כורע בתנוחת מחילה ומעליו כתובת שבה הוא מבקש מאלוהיו שיזכור לו את פועלו. הכתובת נחתמה בשם רוסתוולי. יש להניח שהוא עצמו בחר את הדמויות שביניהן צויר - יוחנן מדמשק, משורר נוצרי נודע מימי הביניים, ומקסימוס המוודה, פילוסוף ניאו-אפלטוני, שהגה חלק מהרעיונות המנשבים מיצירתו של רוסתוולי.

מדוע נמחק הציור של רוסתוולי מקיר הכנסייה? יש הסבורים כי היה זה מעשה ידיהם של נזירים יוונים. הכנסייה היוונית קיבלה לידיה את המנזר במאה ה-17, בעקבות משבר כספי שהוא נקלע אליו וייתכן שראשיה ביקשו לטשטש כל ראיה לעברו הגרוזיני, או שביקשו למחוק את הציור בגלל התנגדות הכנסייה למסרים החילוניים שביטא רוסתוולי בספרו.

אשר לתמר, בספרי ההיסטוריה נכתב שהיא נישאה פעמיים: ב-1185 נכנעה ללחצה של מועצת האבירים שפעלה בטביליסי ונישאה לנסיך יורי בוגוליובסקי, רוסי במוצאו. אבל הוא נקלע לסכסוכים פנימיים בחצר המלוכה ותמר הגלתה אותו מארצה. ב-1188 היא נישאה בשנית, לנסיך הגרוזיני דוד סוסלן, המצביא שהביס את הסלג'וקים שניסו פלוש לגרוזיה. נראה איפוא שהמשורר השלים עם החלטתה להינשא לאחר.

עם זאת, עדיין מנקרת השאלה אם רוסתוולי נאלץ לגלות מארצו בגלל וידויי האהבה שלו. ייתכן שספרו נכתב עוד בטביליסי ועורר שערורייה שאילצה אותו לגלות, כדי שלא לפגוע בשמה הטוב של המלכה. יש הסבורים שרוסתוולי עורר את זעמה של תמר וזו הגלתה אותו כשם שהגלתה את בעלה הראשון שסרח. השורה שכתב המשורר בפרולוג: "או תגהה מזור לפצע או מהר תכרה קברי" מצביעה על תלותו המוחלטת בפסק דינה.

אך אין להוציא מכלל אפשרות שרוסתוולי גזר על עצמו גלות מרצון בשל אהבתו הנכזבת. חיזוקים לכך אפשר למצוא בפרק "צוואת אבתנדיל" ב"עוטה עור הנמר": "לא יועיל אדם בעצב, ולריק דמעו יזל: ההושב גזר ממעל, בלי בוא - האם אזל? חק לאיש לסבל בפגע והצער יזולזל; אין ביד עפר ואפר לשנות את המזל".

מזלו הלא ניתן לשינוי הביא את שותה רוסתוולי לסיים את חייו במנזר בירושלים. דיוקנו שנחשף על קיר המנזר ב-1959 מעיד על כך. גם ביומן המנזר ששרד בארכיון הכנסייה היוונית בירושלים צוין במפורש יום קבורתו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ