בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממציא הפשיזם הישראלי

פרופ' חנן חבר טוען שהתנועה הציונית היתה גמישה דיה להכיל גם את ההטפה לרצח פוליטי מפי המשורר הנערץ עליו - אורי צבי גרינברג

5תגובות

אורי צבי גרינברג הוא המשורר הנערץ על חנן חבר, איש שמאל וחוקר ספרות. כבר 25 שנה שפרופ' חבר, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקר וממפה את יצירתו השירית של משורר הימין, הידוע בראשי התיבות של שמו, אצ"ג. והנה, מגלה חבר, כשיש לו זמן פנוי הוא קורא את שירי אצ"ג בהנאה עצומה, גם כשהם מטיפים למעשי זוועה. "אני קורא אותו קריאה ביקורתית ומתנגדת", הוא מנסה להסביר. ואכן, במערכת היחסים המורכבת הזאת בין החוקר לבין שירת אצ"ג, שהניבה עד כה שלושה ספרי מחקר וספר ביוגרפי לרגל תערוכה, מתערבלים הרבה יצרים וכוחות סותרים.

את פרץ האהבה הבלתי נדלה לשירת אצ"ג חב חבר, בן 51, לחוקר דן מירון, שהעביר לפני שלושים שנה סמינר על השירה העברית. "הסמינר היה בלתי נשכח ונכבשתי באהבה של מירון לאצ"ג", אומר חבר. בספרו "אקדמות לאצ"ג", שראה אור לפני שנתיים, מיקם מירון את המשורר כ"אחת משתיים-שלוש הדמויות הבולטות ביותר מעל קו האופק של השירה העברית והיהודית המודרנית במאה העשרים", וגם קבע ששירתו "היא האוקיינוס הפיוטי הלא שקט שלנו". מירון אחראי במוסד ביאליק על כינוס והוצאה לאור של כל כתבי אצ"ג, והחודש מתפרסם הכרך ה-16 בסדרה, ובו מאמרים שנכתבו בשנות העשרים.

"אצ"ג הוא המשורר הפוליטי הכי חשוב בשירה העברית", מצהיר חבר. "הוא גדול המשוררים העבריים מבחינת הלשון, העומק והדימויים, ובזכות היכולת המדהימה שלו למפות מרחבים עצומים של חוויות ואפשרויות אנושיות. לאחר ביאליק, עם כל הערצתי לאלתרמן ולאחרים, הוא המשורר הגדול של הספרות העברית של המאה העשרים".

בנקודה זאת אתה ומירון מסכימים. במה אתם חלוקים?

"יש בינינו כמה מחלוקות. אחת, על העיתוי של הפוליטיזציה של שירת אצ"ג. אני טוען שהפואמה הגדולה מ-1928 'חזון אחד הליגיונות', שבה תקף את הנהגת היישוב שהוליכה שולל את החלוצים הרעבים והקודחים, היא פואמה פוליטית. מירון חושב שהיא אינה פוליטית, משום שמעצם היותה שירת ייאוש היא מפקיעה את עצמה מהתחום הפוליטי. המחלוקת השנייה בינינו נובעת מן הראשונה. אני טוען שבשלב די מוקדם של כתיבתו, אצ"ג חיפש את הדגם של התיאולוגיה הפוליטית - פוליטיקה שהאוטוריטה שלה באה מהתחום הדתי-אלוהי - ואני מתייחס ברצינות למחויבות של אצ"ג לתיאולוגיה. על זה יש בינינו ויכוח שמתנהל בשיחות ובמאמרים".

מי משניכם אוהב את אצ"ג יותר?

"שנינו אוהבים אותו מאוד, ואני הרי למדתי ממירון לאהוב כל כך את אצ"ג".

כגודל אהבתו לשירת אצ"ג גדולה ההתנגדות הפוליטית שמעוררות בחבר עמדותיו של המשורר יליד גליציה, שחלם להקים את מלכות ישראל עד נהר פרת, חילק את העולם לנימולים ולערלים, וראה בלא-יהודי את האויב. את ייעודו ראה אצ"ג כמשורר-נביא בעל כישורים פוליטיים מופלגים, טוען חבר בספרו החדש "מולדת המוות יפה" ("אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג", הוצאת עם עובד), שכותרתו לקוחה מקינה שכתב אצ"ג על שואת יהודי אירופה.

מטרת מחקרו, אומר חבר, היא לחשוף את הממד הפוליטי-פשיסטי שבשירת אצ"ג. "הספר חושף את האסתטיזציה של הפוליטי שבאה לביטוי ביצירתו. אני מקווה שהצלחתי לנסח את התשתית הרעיונית ואת הביטוי הפואטי שלה, שכה מייחדים את המשורר הפשיסט, ומה שנדרש ממנו בתחום הלשון, המבע הפיוטי והמבנה הספרותי כדי לטעון טענות פשיסטיות".

בטקסט המבוא של "מולדת המוות יפה" טוען חבר, ששירת אצ"ג היוותה תמיד "מרכז וגזע" של התרבות העברית. "כשירה שחוללה עולם לשוני עצום, שעושרו וכוחו הרב גם הפכו אותה לכלי נשק, לכלי במאבק פוליטי, שיכול לחרוג מגבולותיו הלשוניים אל האלימות הפיסית". אבל עם זאת, מוסיף חבר, ההתבוננות בתוצאות המפחידות הללו אינה יכולה לטשטש את איכותם האסתטית של השירים.

מהי הרלוונטיות של שירתו לחיינו כיום?

"בעיקר כתמרור אזהרה. אבל לפני הכל אצ"ג רלוונטי כיום כמשורר, כי הוא פתח אפשרויות לשוניות וספרותיות שטרם מוצו. יעברו שנים עד שהספרות העברית תכסה חלק מהן. תחשבי על הקשר העמוק של שירת יאיר הורביץ לאצ"ג. פנחס שדה המוקדם הושפע ממנו, וגם אמיר גלבע, שהיה חצוי בין שלונסקי לאצ"ג. אחדים מהמשוררים שהולכים היום לשירה אמונית, כמירון איזקסון ואדמיאל קוסמן, מושפעים ממנו. השירה של אצ"ג היא בעלת עוצמות שיריות שאני לא מתייגע מלרוות אותן. אני לא מפסיק לקרוא אותו. יש משהו ברדיקליות שלו ששובה את לבי".

חבר מבכה את מעמדו הנידח של אצ"ג בציבור. "שירתו הרבה פחות פופולרית משירת ביאליק, רחל או אלתרמן. הוא יותר משורר של קוראי שירה מובהקים ושל חוקרים. יש רבים ששירתו קשה להם והם גם מסתייגים ממנו בשל התכנים ובשל הצורה. ספרו הראשון, 'אימה גדולה וירח', קשה לקריאה והוא לא בדיוק ספר להמונים. אבל עם השנים, ומאז שדן מירון מוציא את כתביו במהדורה המרשימה, יותר מתוודעים לכתביו ובשנים האחרונות מלמדים אותו יותר באוניברסיטאות. פעם לימדו אותו רק בבר אילן".

כשאתה טוען בספר שאצ"ג היה המנסח והמכונן של הפשיזם בארץ, למה כוונתך?

"הוא הראשון שהטיף לרצח פוליטי, כבר בשנות העשרים, במאמר שבו תקף את מנהיגי אגודת ישראל על קשריהם עם הערבים. הוא ראה באלימות המשך רצוף של הוויכוח הפוליטי. ב'ספר הקטרוג והאמונה' מ-1937 הוא כתב שזה מה שראוי שיקרה למתנגדיו, הלא הם אויביו, ומכאן שהפגיעה הפיסית בהם היא אופציה לגיטימית. אני מדגיש את הלגיטימציה, כלומר את מה שפוקו קרא 'הגבולות הלגיטימיים של השיח', כדי לחזור ולהדגיש שאצ"ג היה ממוקם בגבולות הלגיטימיים של השיח הציוני גם כשהוא קרא בשיריו לפגוע במתנגדיו".

באיזו מידה קיבלה החברה הישראלית את ההצעה הפשיסטית של אצ"ג?

"אצ"ג מעולם לא זוהה כמשורר לאומי, והוא רצה להיות מי שעומד בניגוד מוחלט לבני עמו ומשמיע ביקורת פוליטית חסרת פשרות. לאורך כשישים שנות יצירה לא חדלה שירתו לקיים דיאלוג אינטנסיווי עם השיח הציוני המרכזי. בדיאלוג שלו עם התרבות הציונית יש מקומות של הסכמה ויש אף מקומות של הליכה יחד. הוא הצביע ומימש את האופציה הגזענית פשיסטית שקיימת בכל תנועה לאומית, אבל נשאר בשוליים, דחוי ונרדף. עם זאת, הוא גם לא הוקע מעולם כמישהו שאין לנו שיג ושיח אתו. מה שזה אומר עלינו הוא, שבסופו של דבר הציונות הכילה את עמדתו, שהיתה עמדה ציונית לגיטימית. גבולותיה של העמדה הציונית היו גמישים דיים להכיל בתוכם גם את העמדה הפשיסטית".

הציונות הבריונית

עד כמה גדול היה המרחק שהפריד בין עמדותיו הפוליטיות של אצ"ג לאלו של, נניח, דוד בן גוריון? במבט לאחור, נראה שההבדל בין שני הזרמים העיקריים בציונות, תנועת העבודה והרוויזיוניסטים, היה הרבה יותר קטן מכפי שהצטייר ברטוריקה של שניהם. ולמרות עמדותיו הקיצוניות של אצ"ג, הוא היה מקובל על בן גוריון שהחרים את מנחם בגין.

"אל תפשטי את זה יותר מדי", מבקש חנן חבר. "תשאירי את זה מורכב. אני מנסה בספר לדייק ולהראות שזאת סיטואציה מסובכת מאוד. קשה לדייק, כי זה היה קונפליקט פוליטי בין אחים, שותפים לדרך הציונית, והציונות כאן היתה כרטיס כניסה למועדון משותף שבו יכולים להיות חברים גם יריבים פוליטיים, כולל תופעות רדיקליות כמו אצ"ג. בן גוריון לא התעניין בשירה, אבל האוטוריטה של אצ"ג בשדה הלאומי עשתה עליו רושם רב. בן גוריון ראה בו דמות חשובה וייצוגית בגלל מעמדו כמשורר, וקיבל את האוטוריטה של אצ"ג תוך כדי ויכוח".

בכל זאת, נוצר הרושם שהציבור הישראלי לא התרגש מעמדותיו הקיצוניות של אצ"ג.

"הייתי מנסח זאת בזהירות. אני משוכנע שהדרך שבה אצ"ג התקבל מעידה על החברה ועל התרבות שקיבלה אותו, ועובדה שעמדות כה רדיקליות לא הוצאו מחוץ למחנה באופן דרסטי - אלא רק הוסטו לשוליו תוך כדי ניהול דיאלוג אתן. הדבר מעיד על כך שהחברה הישראלית יכלה לחיות בצורה מסוימת עם האופציה הפשיסטית. איני מסכים שזה מעיד על טשטוש אידיאולוגי בין שני המחנות, זה מוגזם. צריך לראות את הדברים על הרצף, כשהשוליים כוללים גם מרחבים משותפים, וצריך לזכור שאצ"ג היה רחוק מחירות של בגין. אמנם הוא היה ח"כ מטעם חירות בכנסת הראשונה, אבל אחר כך הוא התרחק מאוד מחירות, וכל תהליך ההשלמה שלה עם המערכת הפרלמנטרית, עם ההתברגנות, נראה לו כפירה בעיקר. היה אצלו משהו, שאני מגדיר כאסתטיזציה של הפוליטי, שדיבר אל בן גוריון והוא העמיד את אצ"ג במין טריטוריה נפרדת וניהל אתו דיאלוג כל הזמן. אצ"ג מצידו גמל לו בכך שהוא לעתים הצביע בכנסת עם בן גוריון ונגד סיעתו חירות. הדיאלוג מלמד על שני הצדדים".

הספר "מולדת המוות יפה" מוביל את הקוראים בנתיבי יצירתו של אצ"ג, שמת בשנת 81' בגיל 84. ב-1923 יצא אצ"ג מפולין ובדרך ארצה עצר בברלין. הוא עוד לא היה ציוני וסגנון חייו היה בוהמייני, כפי שתיאר זאת כעבור שנתיים בפואמה "אימה גדולה וירח": "אנוכי מגזע העברים. ואין טלית עוטה אותי. נעלי לכה. בלורית בשומה. מקטרתי בפי. באמצע ברלין. גשרים. מסע תחת היסוד. טראם אץ אצל הצדעים. חמה. ירח. בתי יין. הוללות. גוויעה ברעב".

ביולי 1923 קרא חיים ויצמן לדו קיום עם הערבים, עמדה שעוררה באצ"ג את העקצוץ הציוני הראשון וגרמה לו להתיישב ולכתוב מאמר, שכותרתו "הציונות הערטילאית והמקוננים בשוליה", ובו תקף את מחנה ויצמן. "הציונות לא תיוושע עד שתגיע למלכות", כתב, והציג את הגרסה הציונית שלו, "בריונית עד היסוד בה", שיכולה לנצח בתנאים הבאים: "יש טריטוריה, בלי ערבים, בלי הסכמת (הצהרת) בלפור".

בדצמבר 1923 הגיע אצ"ג לארץ. די מהר הוא זיהה בחלוצי "גדוד העבודה" את מגשימיה של הגאולה היהודית, והועיד את עצמו לשמש כדוברם. "פרולטרים בישראל קראו לי להיות פייטנם ולשלח את הרך ואת הענוג - לעזאזל!". המעבר שלו מיידיש לעברית היה בעיניו מעבר מיהודיות גלותית לעבריות ממלכתית, מ"שפת אם", שהיא שפת העם, אל "שפת הדם" העברית - לשונו של הלאום.

השמאל הציוני לא התנער מעמדותיו הקיצוניות של אצ"ג, כל עוד השתייך לתנועת העבודה. בפואמה "ירושלים של מטה" כתב אצ"ג על העיר בלשון שיכולה לשרת היום את המתכננים לפגוע במסגדי הר הבית: "ראשך אין, ראשך הותז. אל צווארך חובר מסגד, בית תפארת למוסלמים, כמו גולל על גו יקר והדם מתחת נספג".

אצ"ג החל לפרסם שירים ומאמרים בביטאון ההסתדרות "דבר", בתקופה שבה היישוב היה נתון במשבר כלכלי, ונסחף לדיון הציבורי בשאלה מי אחראי פוליטית לסבלותיהם המתמשכים של החלוצים. בפואמה "חזון אחד הליגיונות" (1928) תקף אצ"ג את מנהיגי תנועת העבודה שלדעתו בגדו בציבור הפועלים ושעליהם חלה האחריות לסבלם. כעבור שנה, אחרי מאורעות 1929, הוא פירסם את "אזור מגן ונאום בן הדם". הפעם, אומר חבר, "לצד ביקורת על אוזלת ידם של מנהיגי היישוב יש שם כתב האשמה חריף נגד הערבים, הכולל הטחה גזענית חסרת מעצורים, והוא מכנה אותם 'אחותנו הפילגש'".

בשירים אלה טיפח אצ"ג את דמות הסיקרי המודרני, בן דמותו האקטואלי של הסיקריקין, הקנאים, בימי בית שני. חבר: "הסיקרי לוחם ללא חת באויבים, באלה המאיימים מבחוץ ואף באויבים הפוליטיים המאיימים מבית, בהשליטם בקרב העם רפיון ופחדנות".

משורר השנאה

בפרק השלישי בספרו, "שיר ההוד לבריון: אלימות ואסתטיקה בשירת אצ"ג בשנות ה-30", מתאר חבר את התפנית הפוליטית הגדולה שעשה אצ"ג, מדוברו של מחנה החלוצים הפועלים, ועד הצטרפותו למחנה הימין. בשנת 1930 הצטרף אצ"ג לזרם הרוויזיוניסטי והחל לפרסם דרך קבע בעיתונו "דואר היום". במאי 1931 הוא נבחר לחבר מרכז בתנועה החדשה, לקח על עצמו את תפקיד האחראי לענייני תעמולה ועיתונות וגם הוצב במקום השני ברשימת מועמדיה לקונגרס הציוני ה-17, אחרי זאב ז'בוטינסקי. על נאומו בקונגרס כתבה אמה תלמי ב"דבר": "אורי צבי כמנצח שר 'שיר השירים' לשנאה, שנאה, שנאה, שנאה מזה, וכיסא מזה, הכל מהול בהיסטריה ומתובל בפאתוס".

בשנים הסוערות ההן פעלה בשולי הזרם הרוויזיוניסטי קבוצה קיצונית שקראה לעצמה "ברית הבריונים", ואנשיה ראו בחיוב את התחזקות הפשיזם באירופה, ואף ניסו לחקותו. אצ"ג, שנמנה עם חברי הקבוצה, היה רוב הזמן בחו"ל: בליטא, בפולין ובגרמניה, שם ראה את התנועה הנאצית בהתחזקותה. בשיר "לא מובן - ופשוט", שהתפרסם ב"הירדן", תיאר את עצמו כנביא אסונה של המולדת, ששונאת ומנדה את נביאיה, ולכן הוא נמצא באירופה. שם הגיעה אליו ב-1934 הידיעה על רצח חיים ארלוזורוב בתל אביב.

ארלוזורוב היה מראשי תנועת העבודה, והמשטרה הבריטית (כמו הנהגת היישוב) חשדה שמאחורי הרצח עמדו יריביו מימין בתנועה הציונית. החקירה הובילה למעצרם של שלושה חשודים, בהם אבא אחימאיר, ממייסדי "ברית הבריונים". יום אחד קנה אצ"ג בווארשה גיליון "דבר", ובו קרא (במאמר של דב סדן) שהוא, אצ"ג, "הריח ריח של דם וכולו שמחה". בתגובה, הוא מיהר לחזור ארצה.

שיאה של התפנית הגיע ב-1937, עם הופעת "ספר הקטרוג והאמונה", שהוא לטענת חבר "ספר השירים הפוליטי החשוב ביותר בשירה העברית". באירוע חגיגי במלאת 100 שנים להולדתו של אצ"ג, שהתקיים ב-96' באוניברסיטה העברית, קרא חבר את השיר "שנתיים וחצי הייתי גולה", שנכתב עם שובו של אצ"ג מאירופה. בהגיעו מצא שאדמת המולדת הנכספת "בוערת תחתי כרצפת אשכנז". ברחוב הוא נתקל בשונאיו פנים אל פנים: פועלי בניין ירדו מן הפיגומים כדי לדקור אותו, "בחנית לשונם העברית", וגם ירקו וכינוהו רוצח, ותהו אם הוא מאושר מכך שארלוזורוב בקבר. זה הזכיר לו את הפוגרומים בגולה, "ואף לאמי היקרה, הרחוקה, יחלקו שם גידוף, שם ששמעתיו מפי סלבי שיכור ביום שוד בבית אבא".

השיר נכתב כששמו של אצ"ג הוזכר במשפט רצח ארלוזורוב כמקור השראה לרצח. חבר טוען כי "השיר הזה מעורר השתאות, בזכות הדרך המשוכללת שבה הבעת כאב וחמלה עצמית מתורגמות בו לתהומות של שנאה ולהערצה של כוח ושל אלימות". בנקודה זו חוזר חבר על הטיעון שאצ"ג היה מכונן הפשיזם בארץ. "צריך להבין שגם בתוך התנועה הרוויזיוניסטית אצ"ג היה בשוליים הדחויים, מבחינת עמדותיו הפוליטיות והתפישה התרבותית שלו", הוא מסביר. "אצ"ג בז לבעלבתיות ולתפישה הבורגנית של הספרות. מבחינה מוסדית הוא היה שייך לרוויזיוניזם, אבל הוא גם היה שייך לאגף הרדיקלי הלוחמני, שהפנים את הדבר המרכזי בפשיזם והוא ביקורת נוקבת על התרבות המערבית.

"אצל אצ"ג זה בא לביטוי בבוז לתאוות הממון ולחומרנות של החברה הקפיטליסטית, לניכור של העיר הגדולה ולהיעדר הרוחניות. במובן הזה הוא היה פשיסט קלסי, כמו הסופר הצרפתי סלין, או המשורר האיטלקי ד'אנונציו. זה לא מקרי שכמה מהאנשים האלה באו מהשמאל".

חבר טוען בספרו, כי מוטיווים מרכזיים בשירתו של אצ"ג בשנות ה-30 תאמו להלכי רוח בתרבות הפשיסטית האירופאית: האכזבה מן התקווה למהפכה פועלית ומן הדמוקרטיה הליברלית הביאה אינטלקטואלים וסופרים אירופים שהזדהו עם השמאל לנהות אחר מגמות פשיסטיות. בלטה הכמיהה למנהיג חזק ולטיפוח פולחן המנהיג ועוד, עמדות שלדעת חנן חבר, "ספר הקטרוג והאמונה" משופע בהן.

"הטיפוח של עמדות גזעניות, שרווח בשירתו כבר משנות העשרים, הלך וגבר", כותב חבר. "השנאה והבוז אל הנוצרים ואל הערבים הרחיקו הרבה מעבר לסימונם כאויב לאומי והפכו למוטיב גזעני חסר פשרות, הרצוף ניבול פה ארוטי במיטב המסורת של הרטוריקה הגזענית". ולהוכחת דבריו הוא מצטט כמה בתי שיר של אצ"ג:

"צחנת יהדות קומוניסטית הזוממת זממה/ עם מתועב-ערב מרצחי, אי בקרן זווית/ צחן סוטים וסוטות ממצפון האדנות/ לצלו של פלביוס על אדמת דוד!"

"ממר לא יצא המתוק. הנוצרי לא יבליג/ על טיפת הארס הזאת מימות הצליבה,/ הנמסרת מאב אלי אם ומאם אלי בנה/ אשר ככספית היא עולה מתחתית הדם/ עד גבהות הדעת והשכל של כל הנצרות/ בשקוע אזי המצפון כגלגל -"

"שנאה היא שנאה, אם מדם וחלב היא ספוגה/ והקוטב שבה הוא כציר הצפוני בקרחו".

חבר: "אם שיר פוליטי בנוי על הניגוד החריף בין אויב לידיד, על פי הגדרתו של קרל שמידט את הפוליטי, הרי שאין אח ורע בתולדות השירה העברית לעימות כמו זה שב'ספר הקטרוג והאמונה', שיש בו התקפה מסיווית על השמאל הציוני, במיוחד אחרי תחילת המרד הערבי של 36'".

אצ"ג מאשים בספר את חברי קיבוץ משמר העמק של השומר הצעיר בפחדנות, משום שלא הגיבו לאחר ששדותיהם הועלו באש. זו היתה אז מדיניות "ההבלגה" של הנהגת היישוב: להשאיר לבריטים את המלחמה במורדים, להסתפק בהגנה על היישובים ולא לצאת להתקפות נגד. בשיר הקללה שלו הפך אצ"ג את המלים "משמר העמק" ל"הפקר העמק", ובסופו הוא כתב: "ויען בניך עמדו בחלון/ בוזים לצבא ו - בוטחים ברוביו/ היי ישימון במפת המדינה/ אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".

חבר אומר שאנשי משמר העמק לא סלחו לאצ"ג עד יום מותו. "כשהכנסת קיימה ישיבה חגיגית במלאת לאצ"ג 80, אנשי מפ"ם לא השתתפו. הם לא סלחו לו. הקרע שלו מתנועת העבודה הכאיב לו כל חייו. בנשמתו ובכוונותיו העמוקות הוא רצה להיות חלק ממנה. הוא העריץ את ברל כצנלסון עד סוף ימיו, מעבר לכל חילוקי הדעות, ועם בן גוריון היו לו יחסים טובים. אני חושב שהקרע הזה גם הזין אותו, אבל גם הכאיב לו מאוד".

השיר והסיף

בשנות ה-30, טוען חבר, ויתר אצ"ג על הקולקטיב החלוצי החי לטובת קולקטיב אבסטרקטי בנוסח "עם ישראל הנכסף לירושלים מדור לדור". הטון בשיריו השתנה. כמי שחש נרדף ודחוי הציע אצ"ג לאלימות הפוליטית מעמד של פיתרון ראוי. חבר: "בשירי שנות ה-30 שקובצו ב'ספר הקטרוג והאמונה' יש פולחן של כוח ושיכרון מדם. המעשה הפוליטי נתפש כמעשה אסתטי תיאטרלי והתשוקה הפוליטית מיתרגמת לתשוקה ליופי. 'לא זה בלי זה', כמו שכתב אצ"ג. 'מי ומה שבח עם עצמאי בעולם מלכויות/ אלף: כוח הנס של שירו היפה./ בית: כוח הנס של צבאו בשדה./ השיר והסיף, לא זה בלי זה'. מלכות ישראל לא תיכון בלי שני התנאים שהם הכרחיים, כוח הנשק וכוח השירה, ולאחרונה יש תפקיד מכונן של המעשה הפוליטי הריבוני. אצ"ג תפש את השירה כמקור לאוטוריטה פוליטית".

לאחר שאצ"ג איבד את הקשר עם קהילת ההתייחסות הראשונה שלו, חלוצי העלייה השנייה והשלישית, הוא נותר עם קבוצה קטנה של נמענים שאתם ניהל דיאלוג. בתחילה היו אלה אנשי "ברית הבריונים", ואחר כך היתה שירתו רלוונטית לגופים רדיקליים אחרים, כמו אנשי לח"י. בשנות ה-40, שנות מלחמת העולם, לא פירסם אצ"ג שורה - למגינת לבם של מעריציו בלח"י, שכעסו על שתיקתו הרועמת.

כדי להבין את שתיקתו, אומר חבר, יש לחזור לשנת 31', שבה פירסם את שירו "באי במחתרת": "בשיר חזה אצ"ג מצב שבו לא יהיו יהודים בעולם והוא הראה אותו לביאליק כשהשניים הפליגו יחד, וביאליק הזדעזע עמוקות. השיר פורסם בכתב העת 'מאזניים' שמונה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. היתה לאצ"ג תפישה קטסטרופלית של המציאות והוא הלך איתה עד הקצה. יתכן שהוא הבין לעומק, כפשיסט, את הרדיקליזציה המסוכנת שאירופה נכנסה אליה בין שתי מלחמות העולם, והיה מסוגל לזהות איך ימלאו היהודים את תפקיד הקורבן בתהליך זה".

האם אין סתירה בין תמיכתו בפשיזם נוסח אירופה לבין השיר שניבא את השמדת היהודים?

"אין סתירה בכלל. הימין הרדיקלי, גם באירופה וגם בארץ, לא פסל את העמדות הפוליטיות של היטלר או את השקפת עולמו. הם התנגדו להיטלר בגלל יחסו ליהודים, ולא בגלל הפשיזם שלו".

את "באי במחתרת" פירסם אצ"ג בספרו "רחובות הנהר", הקינה הגדולה על יהודי אירופה, שהופיע ב-1951. הספר חתם את שיבתו אל חיק הקונסנזוס והפך אותו לדמות ממלכתית, שלוש שנים אחרי שקיבל את פרס ביאליק (בפעם הראשונה מתוך שלוש), על מחזור השירים "עיני הנפש בעיני הבשר" שנכלל בספר.

חבר: "אצ"ג הצליח לעשות מעשה גאוני של משורר ענק. הוא הצליח לייצר אחרי המלחמה רצף בין העמדות המלוכניות-פשיסטיות שלו מקודם, לבין השואה. בסופו של דבר זהו ספר שירים שהוא קינה גדולה על העם היהודי, שנעשית מפרספקטיווה של מי שמייחל ומאמין במלכות ישראל. הוא מפעיל על הזוועה ועל הזעזוע הגדול את הקטגוריות הקלאסיות של שירתו, שהמרכזית שבה - כפי שאני מראה בספר - היא האסתטיזציה של הפוליטי, שזאת כאמור עמדה פשיסטית טיפוסית".

אצ"ג, מוסיף חבר, לא כתב את שיריו על השואה ממרחק מגונן של הזמן. "הוא כתב אותם מיד לאחר המלחמה, ללא כל פרספקטיווה, והוא שורר בבוטות על הדם ועל הגופות, על ההרג ועל השכול. הוא התנגד לשימוש במושג שואה, כי לדעתו לא אירע בימי המלחמה ההיא אירוע דרמטי ששונה מאלפי שנות רדיפות. לדעתו היו אלף שואות. ללא ספק, הוא קרא את השואה קריאה פוליטית וכתב את ספרו כדי לחזק את עמדותיו הפוליטיות הקלאסיות. זה הצליח, למעט קולות בודדים כמו של עזריאל אוכמני ואברהם קריב, שהביע זעזוע מהספר וטען שזהו ספר לא יהודי".

"רחובות הנהר", אומר חבר, הפך להיות הספר השירי הטיפוסי והמרכזי של תגובה שירית לשואה. "אני בא ואומר לקוראים: תחשבו עוד פעם כשאתם קוראים את 'רחובות הנהר', כי תוך כדי היותו קינה גדולה, אצ"ג מבסס בו מחדש את דעותיו הפשיסטיות הגזעניות. זהו ספר גזעני שבו אצ"ג קובע שיש שני מינים בעולם, נימולים וערלים. כלומר, איבת עולם מתקיימת בינינו הנימולים לבינם, והיא תלויה באופי הגזעי השונה שלנו. היא לא עניין היסטורי או פוליטי. היא עניין גנטי".

בשיר "הנה הגוי-המגור במלואו" מערער אצ"ג אף על זכותם של "הגויים" להשתייך למין האנושי: "אנחנו לימדנו עולם: אבינו הקדמון הוא אדם/ בצלם דמות תבניתו של אלוהים... ואולם/ בגויים קם מורה ולימדם: אבי האדם היה קוף.../ אנחנו היהודים ודאי מוצאנו מן האדם/(...) אכן אנו מדם האדם שבצלם דמות תבניתו/ בראו אלוהים... והמה מדם החיה: מן היער באים/ ומן השדה..."

תשוקה בלי מימוש

בפרק על יחסו של אצ"ג להקמת המדינה מראה פרופ' חבר, שהמשורר לא היה מסוגל לשמוח בהקמתה. "זיהיתי שם מבנה בסיסי בשירה שלו", הוא אומר, "תשוקה למימוש לאומי או פוליטי שכל הזמן חייבת להישמר כתשוקה שמימושה הוא האיום הכי גדול עליה. מבחינתו אסור שתתממש הפנטזיה, כי אז תדעך התשוקה, שהיא אחד הכוחות הגדולים של שירתו והיא חשובה יותר מהגשמה. ואני מנסה להראות איך בשירה שלו הוא מדבר על תקומת מדינת ישראל כעל דבר שכרוך בו אסון במידה מסוימת. בגלל המבנה של החזון שלו, לא היה בנמצא מימוש שיכול לספק את אצ"ג.

"מבנה התשוקה שלו בנוי כך שתמיד הוא ייתקל בחסר. בהגדרה, לא יכול להיות דבר שלם. תפישת המציאות שלו, הפוליטית, החברתית והאישית, לא גורמת לו אף פעם שביעות רצון. ברגע שמתממשת מדינת ישראל, אצ"ג מוצא בה את כל הפגמים. הוא צעק וזעק בכנסת שהפקרנו את ירושלים ונתנו שטחים למלך עבדאללה. ללא מה שהוא קרא כוסף, מלשון כיסופים, מלה שהוא השתמש בה הרבה - אין אנרגיות. אחרי מלחמת ששת הימים אחז בו זעם גדול והוא ניבא שיחזירו הכל, והוא צדק".



אורי צבי גרינברג. הקינה שלו על יהודי אירופה שימשה לביסוס דעותיו הגזעניות


פרופ' חנן חבר. משהו ברדיקליות שלו שובה את לבי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו