בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למות מצחוק, להיוולד בבכי

המחזמר החדש של תיאטרון יידישפיל ממציא סוף טוב לסיפורם של דז'יגאן ושומאכר, ומשתדל להמשיך בדרכם ולהצחיק את הצופים עד שישכחו את הצרות. אבל מה יקרה כשתיגמר ההצגה

תגובות

הצגת תיאטרון יידישפיל, "די אייביקע דזשיגאן און שומאכער" (דז'יגאן ושומאכר לנצח), מאת קובי לוריא, עיבוד ובימוי שמואל עצמון

מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וי"ל פרץ כבר אינם לבד. הסב, הנכד והאב של ספרות יידיש חיכו בסבלנות בעולמות העליונים, והנה הם באים סוף-סוף: צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר מצטרף אליהם, לקאנון היידיש של מעלה, במחזמר החדש של תיאטרון יידישפיל "דז'יגאן ושומאכר לנצח". עם עלותו של דז'יגאן בסערה השמימה נפתחת ההצגה, מאת קובי לוריא: כל דרי מעלה, ואלוהים בראשם, נרעשים לקראת בואו של דז'יגאן, וביחד הם מנסים ליישב את הסכסוך ההיסטורי בינו לבין שומאכר ולשמח בהם את תושבי העולם הבא. אולי לא בכדי נבחר העולם הבא לשמש זירה למחזה, שהרי שם שוכנים זה מכבר רוב דוברי היידיש; רק מיעוטם נותר לצפות עכשיו ביעקב בודו וגדי יגיל המגלמים (בהתאמה) את דמותם של שומאכר ודז'יגאן - וזה נהנה וזה לא חסר.

כך נכנסים לבסוף להלכה לקאנון, אבל דז'יגאן ושומאכר היו קלאסיקונים למעשה כבר בחייהם. השניים נודעו לא רק כשחקנים וקומיקאים, אלא גם כסטיריקאים גדולים; לכן המשיכו לא רק את מסורת התיאטרון היידי, אלא גם את דרכו של שלום עליכם, שקוראיו מכל שכבות הציבור ידעו לומר את צוואתו על רגל אחת: "לאכן איז געזונט - דאקטוירים הייסן לאכן" (הצחוק יפה לבריאות - רופאים מצווים לצחוק; זה שם הפזמון הסוחף, הפותח וחותם את ההצגה ביידישפיל). בעוד הספרות ביידיש המשיכה, כבר מראשית המאה העשרים, להתפתח ולנסות דרכים מודרניסטיות, החזיקו דז'יגאן ושומאכר בתכנים הישנים ובצורות הישנות של ההומור היידי.

אף על פי שנולדו בתחילת המאה העשרים (שמעון דז'יגאן ב-1905 וישראל שומאכר ב-1908), בעיר תעשייתית, לודז', ובמשפחות משכילות - דבקו השניים דווקא בשפת האם העממית וגילמו תחילה דמויות עממיות ומסורתיות (קבצנים, שוליות חייטים וכו'). המתח הקומי בין השניים נוצר בעיקר בזכות ההתנגשות בין דמות האינטליגנט, איש העולם הגדול, הנשי (שומאכר) לדמות עם הארץ, הפרולטר הגברי (דז'יגאן). זה מדבר גבוהה-גבוהה (וגם קולו צורם קצת), וזה אינו מבין בדיוק את המלים הלועזיות והקשות ומשבש אותן. אבל למעשה מייצגים שניהם את השטעטל הגלובלי: לא רק שוליית החייטים אופיינית לה, אלא גם - ובעיקר - דמות המשכיל-למחצה, דמות קרתנית, דעתנית, דברנית וטיפוסית ליידיש. הצופים צחקו איפוא על השניים ועל עצמם, שיצאו מהעיירה אל האמנציפציה, הסטגנציה והאינפלציה.

צמד-חמד, אבטיפוס של דז'יגאן ושומאכר, מופיע כבר בספרות יידיש הקלאסית. מנדלי מוכר ספרים תיאר, למשל, ב"מסעות בנימין השלישי", את בנימין הנוסע המהולל, ואת העזר-כנגדו, "סנדריל-האשה", ששניהם אינם מצליחים אפילו לצאת מתחום המושב. שלום עליכם, אחריו, כבר הקים בכתביו ארמון מפואר לקבצנים בישי-מזל כאלה. בני כתריאלבקה, למשל, אחרי שהסבירו להם בשרטוטים מפורטים שיש רכבת בעולם, צחקו בלבם ואמרו: "מה יוצא מזה - הגלגלים מסתובבים, הארובה שורקת, הקרון טס, יהודים נוסעים למוסקווה - וחוזרים..." גם דז'יגאן, המגלם במערכון "במס ההכנסה" דמות של נודניק מקצועי, אינו מבין לשם מה צריך לשלם מסים. שומאכר מתעצבן ומנסה להסביר לו (בתרגום חופשי):

- בשביל הבימה, למשל. את הבימה אתה מכיר?

- מי לא מכיר אותה?

- נו, קח אותה לדוגמה.

- איפה היא היום?

- עוד מעט אני אביא אותה לפה! אני יודע? בחופש.

- לבד? או עם הבעל?

- עם איזה בעל?

- יש לה כמה בעלים?

- יש לה הרבה בעלים!

- אה! אז היא באמת יכולה לנסוע לחופש...

- אתה לא צריך לקנא! כל השנה היא יושבת על התקציב של הממשלה.

- על המה?!

כמו טוביה החולב, המשבש מלים ופסוקים בלי הרף, בונה מגדלים באוויר, מתכנן את נישואי בנותיו ואת התעשרויותיו, אבל הכל קורס לנגד עיניו בזה אחר זה; וכמו הכתריאלבקאים, המסתכסכים בלי הרף ביניהם ואחר כך משלימים - כך גם גיבוריהם של דז'יגאן ושומאכר. במערכון, המשולב במחזה החדש, "א ווארט א רענדל" (מלה בסלע), מגלה קבצן אחד כי קבצן אחר תפס לו את הספסל בשדרות רוטשילד בתל-אביב, והוא אכן עושה סקנדל.

- כמה זמן אתה כבר בארץ?

- שלושה חודשים.

- אז לך לישון על ספסל בשדרות קרן קיימת! ראית חוצפה של עולים חדשים... הכל לתת להם! את הספסל הכי יפה!

- מה אתה מדבר! וכמה זמן אתה כבר בארץ?

- אני פה מלפני המלחמה.

- איזו מלחמה? הראשונה או השנייה?

- השלישית.

- השלישית עוד לא היתה.

- היא תהיה.

- בין מי?

- ביני לבינך, אם לא תרד מיד מהספסל!

אבל אחר כך מתפייסים שניהם וכבר מתחילים לעשות עסקים. שומאכר מספר לדז'יגאן על המצאתו: בנץ.

- מי זה בנץ?

- אה, בנץ זה לא מי זה, זה מה זה. זה המצאה חדשה. פטנט שלי. בנץ זה ראשי תיבות של: בקיצור, נדבר, צמיחה. חיסכון במלים. הרי הקללה של היהודי היא דיבורים. כל הזמן מבזבזים. והרי מלה בסלע... - צריך לחסוך מלים, לחסוך זמן. וזמן הוא כסף, וכסף בונה בית חרושת, ובתי חרושת מייצאים...

- אז מלה היא... קילו סוכר?

- לא צריך להגזים... שלוש מלים.

ומיד הוא מדגים:

- אתה שאלת אותי: מה נראה לך הדבר העיקרי. ואני עניתי: אתה לא מכיר את המשפחה שלי. בנץ. כי אילו לא חסכתי במלים הייתי עונה: דירה. אבל דירה לא נתנו לי. ובינתיים אני גר אצל המשפחה. אז אתה היית שואל: אם אתה גר אצל המשפחה שלך, למה אתה ישן פה על הספסל? ואני הייתי עונה: אתה לא מכיר את המשפחה שלי. בנץ. הכל בקיצור.

הנה הם צוחקים על עצמם: על היהודים הדברנים ועל היידיש המידברת מאליה, בלי לשים קנצי למלים, בהפרזות וחזרות. כך גם דז'יגאן ושומאכר מדברים ומוסיפים תוארי-מומים (כמקובל ביידיש: יענקל עם התבלול, שושנה עם האף, רויטמן עם האוזן המעוקלת וכו'), כפילויות וחזרות (אולי משום כך קשה יותר לצחוק בעברית, הדחוסה והחסכנית). על כל אלה נוספת הדיקציה המיוחדת שלהם: שומאכר המאנפף ודז'יגאן המלעלע. לעומת היידיש "התקנית" נחשב המבטא הפולני נמוך יותר, עד שפעמים רבות התנצלו דובריו על שכתוב, למשל, "זיי געזונט" והם מבטאים "זיי געזינט". אבל דז'יגאן ושומאכר, לא די שלא התביישו ביידיש הפולנית שבפיהם, אלא דווקא הדגישו היטב את ההברות "הפולניות". אולי בכך גילו מחדש את הסוד הקומי, להעז ולומר את מה שהשתיקה יפה לו, להעלות לבמה את הנמוך, הוולגרי, הגס. ואולי גם זה יכול להשיב לשאלה שעלתה פה לא מכבר: מדוע היידיש מצחיקה? - מפני שהיתה אסורה, והנה היא מופיעה בריש גלי.

דז'יגאן ושומאכר הבריחו אתם ב-1939 מפולין את תבניות ההומור היידי הישן; הם נדדו בברית המועצות, באירופה המערבית, ולבסוף הגיעו לישראל ויצקו לתבניות הישנות תוכן חדש. הם החלו צוחקים על המדינה היהודית החדשה, אבל כמעט בלי יוצא מן הכלל היתה זו ביקורת אוהבת מבית. שני אסירים - אחד גנב מקצועי והשני שליח שסרח - שרים בסוף המערכון "בבית הסוהר": הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, משמע: מוטב לשבת בבית סוהר בתל-אביב מאשר ללכת חופשי בניכר. היתה זו ביקורתם של ניצולי שואה ציונים וימנים על הממסד של מפא"י ועל הביורוקרטיה, אבל בעיקר על שונאי ישראל: על מנהיגי ערב ועל השמאלנים החדשים. גם בכך המשיכו השניים את מסורת ההומור היהודי, הצוחק למשוגות היהודים אבל מצליף בשונאיהם. שלא כמו הסאטירה הישראלית החדשה, התוקפת מעל הבמה את היושבים מולה, יכלו צופיהם של דז'יגאן ושומאכר להזדהות עם הסאטירות שראו, ולהתמוגג בתחושת הצדק שלהם מול שאר העולם. אולי גם כאן טמון כוחו של הומור כזה.

מבחינות אלה, תיאטרון יידישפיל ממשיך את דרכם. כמו שאמר שמואל עצמון, מנהל התיאטרון ומייסדו, לכאן באים כדי לשכוח מהצרות, ולכן צריך לצחוק בכל מחיר. רוב תיאטרוני האוונגרד ביידיש, הצעירים והחצופים, עברו מזמן מן העולם. התיאטרונים הזדקנו ואתם הקהל, שנותרה לו בעיקר נוסטלגיה של היידיש ועולמה. ביידישפיל אין לחפש איפוא ביקורת חברתית אקטואלית אלא בין השיטין. מצרות ההווה בורחים הצופים אל העבר המנחם, ולו למשך שעתיים וחצי. לכן במחזמר החדש מצליח אלוהים (בגילומו המצוין של יענקלה אלפרין) להשכין שלום לבסוף בין דז'יגאן לשומאכר. לכן הם פוגשים בעולם האמת גיבורים משכבר של התיאטרון היידי: פסח בורשטיין, מולי פיקון ומקס פרלמן, המציגים מחדש את מרכולתם. לכן מעלים מחדש את המערכונים הישנים של דז'יגאן ושומאכר במחצית השנייה (אם כי, לטובת המחזה מוטב היה לקצר בזה). ולכן מתמוגגים הצופים למראה השירים על הבדחן מהעיירה קולומיאה ועל מאכלי השבת של אמא. אל בלוטת הדמעות של הצופים מכוון גם המונולוג של בודו (על פי מערכון של דז'יגאן), על זקן המחכה לשווא לביקורו של בנו. לבסוף הוא מעדכן את השיר היידי הנודע ושר "א יידישער טאטע..." (אבא יהודי).

אף על פי שאין בו אקטואליה רבה, או הבנה חדשה את מצבנו כאן והיום, המחזמר החדש מעודכן היטב. בראשית ההצגה מלאכים שואלים זה לזה: "מי בא?", נענים: "שחקן" ושואלים שנית: "מרלון ברנדו?" - וכן הלאה. ככלל מצליחה ההצגה לרתק: רבות מהבדיחות מצחיקות, וכך גם כמה מן המצבים בה, ולעתים המשחק מרגש. "רצינו להעמיד מציבה עליזה לדז'יגאן ושומאכר", אומר יענקלה אלפרין, בן ה-83. ואכן, קשה שלא לצחוק ולהתרגש למראה הדמות שהוא מגלם בהצגה: אלוהים זקן אך חיוני, מלא חולשות אנוש (המחזאי ניצל את מרב האפשרויות הקומיות של האנשת אלוהים), אך טוב לב. שני הכוכבים של היידישפיל מתבטאים היטב בתפקידם הקומי, אבל יעקב בודו נשאר עצמו גם בתפקיד שומאכר. גדי יגיל מחקה מצוין את דז'יגאן, ואת גולדה הוא מחקה אף טוב יותר מדז'יגאן בעצמו. לציון מיוחד ראויה אנאבלה, המגלמת את אמא (מאמע)-רחל, מצחיקה כתמיד בדמות הגרנדאמה (ומזכירה את עדה ואלרי-טל בסרטיו של עמוס גוטמן).

לפנים היה התיאטרון היידי עשיר ומגוון: היה בו תיאטרון חובבים, משפחתי, מלודרמטי, שונד סוחט דמעות, פונה לעבר; אבל היה גם תיאטרון פוליטי, סאטירי, מודרני וחותר לתיקון העתיד. מכל אלה נטל היידישפיל - התיאטרון היידי הקבוע היחיד שנותר בישראל - וניסה למזג את כל הטעמים. "זה קיטש", אמרה לי אחת הצופות, "אבל אנחנו מכורים, ואנחנו אוהבים את זה". "התיאטרון הזה אינו מותרות, אלא צורך", אומר אלפרין, "ואנחנו צריכים להציג רפרטואר ססגוני ככל האפשר כדי לרצות את כל הצופים".

עד לא מכבר נדמה היה שהיידישפיל הוא התיאטרון היידי האחרון בישראל. סרטו של אברהם הפנר מ-1990, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", עוד תיאר את גוויעת התיאטרון היידי, יחד עם מותה של הכוכבת הראשית שלו, על הבימה, בסוף ההצגה (כמו סופו של דז'יגאן). והנה, עתה נראה כי הרכבו של הקהל בתיאטרון משתנה בעת האחרונה. צופים צעירים יותר, שיש להם ברירה לראות תיאטרון עברי ואחר, באים להצגות (אף כותרות התרגום העברי עשויות להועיל לכך). חלק מהצופים החדשים מבקשים להתמוגג בזיכרונות, אבל אחרים כבר צמאים לחידושים, וייתכן שקרוב לבוא השינוי. בינתיים אפשר לשמוח ולהתנחם בנוסטלגיה, ואפילו להפיק ממנה משהו לעתיד. שהרי הפיוס הגדול בין דז'יגאן לשומאכר, אשר פותח שערי שמים לקראתם, מתרחש במחזמר ברגע של הסחת דעת, דווקא בהיסחפות נוסטלגית לשיר הישן "מיין מאמעס מאכלים" (המאכלים של אמא).



יעקב בודו (מימין) וגדי יגיל בהצגה "דז'יגאן ושומאכר לנצח"


שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו