איפה מחיאות הכפיים - כללי - הארץ

איפה מחיאות הכפיים

מח"ט שכם היוצא, הראל כנפו, משוכנע שהציבור אינו יודע על ההישגים האדירים של צה"ל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אל"מ הראל כנפו, שהיה מח"ט שומרון (שכם) בשנתיים האחרונות, עזב לפני שבועיים את תפקידו כשהוא מתוסכל מאוד: כל כך הרבה הצלחות מבחינה צבאית, וכל כך מעט הכרה והוקרה בציבור. "ביחידות הלוחמות שעברו בגזרה היו עשרות מאיר הר ציון", הוא מכריז. "על המבצעים המדהימים שעשו כאן הצנחנים, חרוב, אגוז, השייטת ודובדבן, לפני עשרים שנה היו כותבים ספרים. היום? שורה אין על זה בעיתון. זה לא עובר מסך. אני לא זוכר מקרה אחד של התברברות, לא של פחדנות תחת אש. אני 21 שנים בצבא ולא זכורה לי תקופה כל כך מפוארת. ההישגים הם אדירים, הטרגדיה היא שהתחושות בציבור הפוכות מאלה שהצבא מרגיש בתוך עצמו".

שיר התהילה שלו לפקודיו מתארך עוד ועוד. "מקצועיות כמו זו שמפגינים החיילים הצעירים לא היתה אף פעם. אומרים שהמוטיווציה של הנוער פוחתת, שהוא כבר לא חדור תחושת שליחות, שההתנדבות פסה ואיננה - אני מוצא שההיפך הגמור הוא הנכון. בכל חתך שלא תבחן את הדברים, אם ברוח או בסטנדרטים, בהשוואה לפלוגה המעולה שבה אני צמחתי בצנחנים - הם טובים פי כמה. הלוואי שאני כמפקד מחלקה הייתי מתרומם לרף שהם מציבים. המסקנה ברורה, הדור הולך ומתעצם אבל המדינה לא יודעת את זה".

מי אשם? קודם כל התקשורת, כמובן. "הסיפור שהתקשורת מגישה שם את הדגש על הרע", אומר כנפו. "גם אנחנו, כצבא, לא ממש השכלנו לספר את הסיפור המלא. התוצאה היא שהתמונה המוצגת לעם, כאילו יש יותר חריקות מאשר הישגים, היא מעוותת והיא עולה לנו כחברה במחיר כבד. היא מונעת לגיטימציה למעשים שלנו והיא גורמת לציבור לגבש עמדות על סמך מידע חלקי בלבד".

קורה לכנפו לא אחת שחולף בו הרהור כפירה, בנוסח "מה הם בעצם מבינים שם בבועה שבעורף?", עם חלוקה לאנחנו והם. "לא פעם הצלחנו לנטרל מתאבד שכבר יצא לדרכו מבלי שהוא יישרט אפילו. בעצם הצלנו את חייו. קראת על זה איפשהו? בטח שלא. לעומת זאת, לא פעם ולא פעמיים תיארו לך אותנו כקלגסים".

אין זו הפעם הראשונה שכנפו חש כך, ואף מבטא את תחושותיו בשיחה עם עיתונאי. לפני שש שנים, כשהיה מג"ד נלהב בלבנון, אמר כנפו לכתב "הארץ": "אני מכיר לא מעט תופעות של גרילה. וייטנאם, אפגניסטן, בלפסט, המנדט הבריטי על ארץ ישראל - בשום מקום אחר הצד השולט לא השיג תוצאות טובות כמו אלה שלנו מול חיזבאללה, שהוא ארגון כושל, אבל הציבור משום מה לא יודע את זה. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. היו לנו כאן מספיק פעולות איכותיות שבתקשורת אפשר היה להפוך אותן למטעמים, זה לא קורה. לעומת זאת, אם מישהו נפגע ישר העניין תופס כותרת וגורר אצלנו יללות". הלכי הרוח האלה, הוא רומז עכשיו, מבלי לומר זאת מפורשות, הובילו לנסיגה מלבנון, שלא היתה מחויבת המציאות.

"הודות לתהליכי חשיבה מסודרים, מודיעין מצוין, עבודת שב"כ מדהימה, יחידות ומפקדים איכותיים וגם קצת מזל ונסים, הצלחנו להימצא תמיד צעד אחד לפני הפח"ע", מתגאה כנפו בהישגי המערכה נגד הפלשתינאים בגזרתו. "ככל שחלף הזמן השתפרנו, לאט לאט נעלמו ראשי הארגונים, המפקדים של היום הם אלה שלפני שנתיים היו מספרי 6. ההישג שאליו הגענו בסיכול, כמעט אפס פיגועים, הוא מעל ומעבר להערכות הכי אופטימיות שהיו לי. עשינו את זה כשאנחנו מצמצמים בהדרגה את סדר הכוחות העומדים לרשותנו ולמרות זאת שומרים על רמה גבוהה של ביטחון. בסוף התקופה הספיקו לי פחות ממחצית הכוחות שעמדו לרשות החטיבה כשנכנסתי לתפקיד. מבחינתי קרה הבלתי ייאמן. דברים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם התגשמו".

זוהי תמונה של ניצחון מכריע, אבל כנפו יודע שהמאבק עוד לא תם. "תבוא ותשאל, האם המצב עלול להתהפך? בוודאי. בקלות רבה. שכם היא עדיין בירת טרור, אם כי חמור הרבה פחות מבעבר. נכון לעכשיו היא המקור לכמעט 60 אחוז מההתראות ביהודה ובשומרון".

הראיון, שהתקיים לפני שבועיים על דשא ביתו, היה בעיצומו כשצילצל הסלולרי ואל"מ הראל כנפו התבשר על פיגוע ירי בפאתי איתמר. רכז הביטחון של ההתנחלות נפצע משלושה כדורים בחזה ומצבו אנוש, דיווחו לו. כיתת הכוננות של איתמר התעשתה במהירות, הרגה את הפלשתינאי שירה ובכך מנעה ממנו לחדור לתוך ההתנחלות. כעבור 20 דקות קיבל כנפו עדכון על מותו של הפצוע, שלמה מילר. "אלוהים לוקח את הטובים, איזה מזל שאני רע", הוא הגיב. "רק אתמול, בטקס הפרידה שלי, ציינתי אותו באופן מיוחד". לפנות ערב, בהלוויה שהתקיימה בהר הזיתים בירושלים, נמנה כנפו עם המספידים את מילר.

כזה היה יומו הראשון מחוץ לתפקיד התובעני. אפילו 24 שעות לא חלפו מאז מסר את הפיקוד על חטיבת שומרון (שכם) לבא אחריו, אל"מ יובל בזק. הוא לא הספיק לחוש את כובד האחריות מוסר מעליו. "שום הקלה, ההיפך", אומר הראל כנפו. "אני מרגיש חוסר אונים מוחלט. לא שהדברים היו מתפתחים אחרת אילו הייתי שם, אבל המחשבות שכרגע מתרוצצות אצלי בראש הן למה אני פה ולא בשכם?"

שערי המוות

את שכם ממשיל קצין בכיר לתותח שמעיף במהירות מסחררת כדורי טניס לכל עבר: "כדי לעמוד בקצב יש להציב מולו חובט נחוש שיירה את הכדורים חזרה מבלי להתעייף ושבשום אופן לא יתן להם לעבור אותו. לשבחו של הראל, בין השאר, שהוא ביצע את התפקיד בכשרון רב". בתחרות פרס הרמטכ"ל שנת 2003 דורגה חטיבת שכם במקום הראשון.

60 מבוקשים נהרגו בגזרת שומרון בקדנציה של כנפו; באותה תקופה נהרגו בגזרה שני אזרחים ישראלים, חמישה חיילים בפעילות הגנתית ועוד חמישה בפעילות התקפית. עיקר גאוותו על כך שמאז תחילת 2004 לא נפגע העורף הישראלי משום פיגוע שמקורו בשכם, ושב-2003 התממשו רק שמונה מתוך 166 התראות שהתקבלו. פיגוע ההתאבדות ההמוני האחרון שהולידה שכם, עם 24 חללים, היה הקטל בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בינואר 2003.

בחצות, בלילו האחרון של כנפו בגזרה, הוא יצא עם בזק לסיור חפיפה מסכם. שיירת כלי הרכב הממוגנים נכנסה תחילה לסמטאות הצרות של מחנה הפליטים בלאטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה, מלבד עכברושים שחצו את הדרך בזריזות ונתפסו באור הפנסים. מאימתם, מתבדחים החיילים, חתולים מסתובבים בבלאטה בזוגות בלבד. את קירות המבנים התוחמים את רחוב השוק, עורק החיים המרכזי של המחנה הצפוף להחריד, מפארים דיוקנאותיהם של עשרות שאהידים, שבהם בולטים במיוחד חללי המקום. כנפו הצביע על גרם המדרגות שלידו נהרג במאי השנה, בפעילות שגרתית, רס"ן שחר בן ישי, מפקד פלוגה. ליד סמטת בתי הספר, להבדיל, הוא תיאר את פרטי הפעולה שבה "הורדנו חמישה חמושים".

הסיור התנהל בניחותה, כעניין של מה בכך, בניגוד בולט למציאות שאליה נקלע כשקיבל את הפיקוד על שכם ובנותיה. "כשהגעתי היו לנו כאן אירועים על ימין ועל שמאל", הוא מספר לבזק מחליפו. "כל כניסה לבלאטה חייבה אותנו להעמיד בשורה שלושה-ארבעה טנקים ולתת להם לפתוח בירי מסיווי לתוך המחנה, בין אם מזהים אויב או לא. רק אז פרצנו פנימה, אבל עד שהגענו למבוקשים חצי מהם כבר הספיקו להימלט".

למרות שצמרת הארגונים נפגעה במבצע "חומת מגן", המשיך כנפו, שכם היתה עדיין מרכז של התנגדות: "בבלאטה ובקסבה הוקם מערך הגנה מסודר שכלל תצפיתנים, נושאי נשק ומפעילי מטענים שהגבילו מאוד את חופש הפעולה של הכוחות שלנו. לנסוע כמו שאנחנו נוסעים עכשיו כמובן שלא היה אפשר. את כל האיומים האלה ניטרלנו. תחילה טיפלנו בבלאטה ובהמשך התפנינו לקסבה. היום אנחנו שולטים בסימטאות באופן מוחלט".

ממחנה הפליטים נסעה שיירת המפקדים לרחוב פייסל בליבה של העיר. "יש בשכם קבוצת מבוקשים מגדודי אל-עודה", הסביר כנפו לבזק. "זוהי המקבילה של גדודי אל-אקצה רק צעירים יותר, שב"בניקים בעצם, ופחות מאורגנים. הסרנו את שמותיהם מהרשימות, בתנאי שאין להם דם על הידיים ובכפוף להתחייבויות מסוימות שהם קיבלו על עצמם, אחרי שהם העבירו לנו דרך מינהלת התיאום והקישור את המסר שהם מעוניינים להפסיק להיות חלק ממעגל הטרור, כי, אני מצטט אותם, 'שערי המוות נפתחו'".

עימות עם דיין

את כנפו אפשר לאפיין בחיוך שנסוך תמיד על פניו ובהתנהלות סטואית, חפה מגינונים. הוא בן 39, נשוי לנרקיס, מורה, ואב לשלוש בנות: צליל, שקד ונגה. בניגוד למח"טים שתפארתם על כך שאינם רואים את הבית, כנפו הקפיד על חופשותיו. הוא לא החמיץ חגיגות שנערכו לבנותיו. "שלא יספר לכם יובל שאי אפשר להגיע לטקס סיום שנה בבית הספר", הוא פנה בטקס הפרידה מעל הבמה אל כרמית בזק, אשתו של המח"ט הנכנס.

הוא נולד וגדל במצפה רמון, בן למשפחה יוצאת מרוקו. מאובנים, נחשים ועקרבים היו לו צעצועים, המכתש - מגרש משחקים. הבית היה דתי, אבל כנפו חבר לחילונים שבשכונה. את שנות התיכון הוא עשה בישיבת "קרית נוער" בירושלים, במסגרת ששילבה לימודים תורניים והכשרה באלקטרוניקה, אבל בשביעית חדל להקפיד על קיום מצוות ובשמינית הסיר את הכיפה.

הוא התגייס לקורס טיס וכשהודח בחר בצנחנים. כנפו הצטרף לפלוגת נובמבר 83' של גדוד 202, בלט מלכתחילה ונחשב למורעל שאין שני לו. הוא עוד יהיה הרמטכ"ל, כתבו עליו בעלון המחזור. מ"פ, חתונה, מסע של שנה ברחבי דרום אמריקה, חזרה למדים ולדרום לבנון, מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית, פציעה קלה בהיתקלות עם חוליית חיזבאללה, מג"ד 890 בעיישיה ובריחן, קצין המבצעים של פיקוד צפון בזמנו של האלוף גבי אשכנזי - אלו היו תחנות חייו עד לאינתיפאדה הנוכחית.

בראשיתה הוא ישב בצד. כנפו, אז מפקד חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים (אחרי שהיה סגנו של מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה), אותת לכל כתובת אפשרית שהוא נכון להיענות מיד לקריאה לתפקיד בשטחים. "זאת רק ההתחלה, הסיפור לא הולך להיגמר מחר", נאמר לו ולאל"מים אחרים שביקשו להצטרף למערכה. "קחו אוויר, המתינו בסבלנות, נזדקק לכם מאוד לקראת שלבי ההכרעה. יהיה מספיק לכולם", הרגיע אותם תא"ל יצחק גרשון (ג'רי), המפקד הקודם של כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון.

בעודו ממתין לתורו ניצל כנפו את שפע הפנאי שעמד לרשותו לאימונים בטיפוס צוקים, הן בקיר שבפארק הירקון והן בוואדי שילת, לא הרחק מביתו שבגוש מודיעין. בשלהי אוגוסט 2002, ארבעה חודשים וחצי לאחר סיומו של מבצע "חומת מגן", הוא מונה למח"ט שכם במקומו של אל"מ יוסי אדירי.

לא מכבר הזמין אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, את אילנה דיין מערוץ 2 לפגישה עם צמרת המפקדים העומדים בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. "שימי לנו מראה", ביקש בעקבות כתבה ששידרה על חיילי הנח"ל מ"שוברים שתיקה", שלאחר שירות מתמשך בחברון הקימו קול זעקה על עוולות הכיבוש, ההשחתה וקהות החושים המוסרית המלווה את הפעילות בשטחים. כנפו, שנכח בפגישה, הגיב בחריפות על דברים שהשמיעה להם. דיין קיבלה את הרושם כי הוא נושא דגל הכוחנות.

"היא השתמשה שוב ושוב במינוח 'אזרחים פלשתינאים תמימים', שלחלוטין לא מקובל עלי", הוא מגיב. "הם לא תמימים, טענתי, הם פסיוויים. אמנם הם לא לוקחים חלק פעיל בטרור, אבל סקרים שהפלשתינאים עצמם עורכים מצביעים על כך שמרבית התושבים, 90 אחוז בערך, מציינים בפירוש שהם תומכים בפיגועי התאבדות. לאור הנתונים האלה אני מתקשה לראות בפלשתינאים אוכלוסייה תמימה שכל עניינה הוא לחיות איתנו בשלום".

בתוך ההגדרה "פסיוויים" הוא כולל גם "ציבור גדול בשכם, שאם זה היה תלוי רק בו כבר מזמן היה דו קיום ישראלי-פלשתיני, אלא שמי שמוביל אותם נוהג אחרת והם מצידם לא עושים כלום כדי להפיל אותו. אילנה דיין הסיקה מדברי בטעות כאילו רמזתי שאלה לא אזרחים בכלל. חלילה וחלילה לי מלטעון כך. בתפקידי עשיתי מעל ומעבר כדי לאפשר לפלשתינאים שבגזרתי מרקם חיים סביר.

"כשקיבלתי את האחריות לגזרה העיר היתה כבויה, התושבים הוציאו את חסכונותיהם האחרונים כדי לשרוד, בתי ספר והאוניברסיטה עמדו סגורים, המצב היה לחלוטין בלתי נסבל. צעד ראשון שנקטתי היה בקשה להסיר את העוצר, שנמשך כבר תשעה חודשים. כשהגעתי רק 22 מפעלים היו פתוחים, היום יש כבר אלף שפועלים. הכלכלה לשמחתי מתאוששת".

שיעור האבטלה פחת בהשוואה לשנה הקודמת, 37% לעומת 50%, על פי נתונים שמסרה מנהלת התיאום והקישור. "העובדה שיש אלפי שכמיסטים שיוצאים לעבודה, חלקם אפילו בישראל, ולמרות זאת נשמר הביטחון, מבחינתי זו הצלחה מסחררת. שלעצמי אני מת שנגיע לסוף הסכסוך, לרגע שבו החיילים יעזבו את המחסומים והפלשתינאים יוכלו לצאת ולבוא ללא שום הגבלה".

במחסומים, שהם למעשה נקודת החיכוך העיקרית בין צה"ל לפלשתינאים, נחשפו לא פעם פניה המכוערות של ישראל, בדמות הצקות, התעמרות, רשעות לשמה, התעללות והפעלת כוח. מעתה זה לא רק השמאל שטוען כך. "המחסומים הם נקודת תורפה בתחום שמירת זכויות האדם", אישר סוף סוף הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנחם פינקלשטיין, בהופעתו בשבוע שעבר בוועדת החוקה של הכנסת.

"מחסומים הם פתרון גרוע, אבל עדיין זה הרע במיעוטו", מגן כנפו על השיטה. "החלופה למחסומים בשלב זה היא הטלת עוצר מוחלט. כדי לאפשר לאוכלוסייה להיכנס ולצאת משכם אני חייב להעביר אותה דרך מנגנון בידוק, ובמקביל, באמצעות כוחות שפועלים בשטחים הפתוחים, למנוע ממנה להסתנן שלא במעברים. על יעילותם של המחסומים אין חולק. מבין 547 מבוקשים ודרושים שנעצרו בתקופתי, 237 נתפסו במחסומים".

מדד החריגים

הבעיה במחסומים, אומר כנפו, היא קצב המעבר. "ככל שהפלשתינאים נשארים יותר זמן במחסום הם סובלים והחיילים משתגעים, מכאן שהאינטרס המובהק שלי הוא לשכלל את התשתית ודרכי העבודה ולאפשר להם לעבור הכי מהר שניתן. אחרת הם ינסו לחזור לאופציה של ההסתננות ואז היכולת שלי לפקח על הטרור תפחת".

את ההיגיון הבנתי. כמה מזה מחלחל כלפי מטה עד אחרון הטוראים המותשים שמחפש פורקן ליצריו? העובדות הן שבגזרה שלך מספר התלונות שהגישו הפלשתינאים גדול בהרבה מכל אזור אחר.

"בטוהר מידות אין לי רגשי נחיתות מול שום עם בעולם. נכון שכל תלונה שנייה באיו"ש זה שכם, אבל מי שמסר לך את הסטטיסטיקה שכח לציין שמספר האנשים שעוברים אצלנו במחסומים הוא עשרות מונים יותר בהשוואה לשאר החטיבות. מדד נוסף הוא מספר האירועים שאותם אנחנו מגדירים כחריגים. במשך התקופה שלי כאן בתפקיד עלינו על 30 אירועים כאלה. זה אפס קצהו לעומת הכמות שהיתה אמורה להיות לולא הגבנו על המקרים בתקיפות. חיילים הודחו ונענשו בחומרה רבה. באינתיפאדה הקודמת, כדאי שתדע, 30 אירועים חריגים היה נתון לא של חטיבה, אלא של פלוגה. אני לא מיתמם או מקל ראש בבעיה, דברי הפצ"ר בהחלט מקובלים עלי, זו גם הסיבה שקידמתי בברכה את הנשים ממחסום-watch, הן עושות עבודה חשובה.

"ברור שבחורים בני 19 פחות כשירים לבצע את המשימה הזאת מבני 40. אנחנו כמפקדים עושים ככל שניתן לשפר את כוח האדם שמוצב במחסומים, בקרוב תיכנס לשכם יחידה קבועה של משטרה צבאית שהוכשרה במיוחד למשימה הזאת. זה כמובן עדיף על מחלקת לוחמי חי"ר שמתחלפת אחת לחודש. האם חטיבת שומרון ראויה בשלב זה לציון לשבח על סיפור המחסומים? לא. האם זה אומר שרמתה המוסרית היא נמוכה? בשום פנים ואופן לא".

במפגש ההוא עם אילנה דיין, משהתארך הדיון בשאלת המחסומים, ניכר על כנפו שהוא קצר רוח ושהכיוון של השיחה לא מקובל עליו. "אנחנו מייסרים את עצמנו שלא לצורך", הוא פתח בתוכחה. "אם כבר נוגעים בנקודה של פשיטת רגל ומצוקה מוסרית, אני מרגיש גרוע לא בגלל דברים שקורים עכשיו, אלא בגלל ההתנהגות שלנו לפני חומת מגן. מאות אזרחים נהרגו ומדינת ישראל לא הגיבה על האיום ולא כבשה את הערים הפלשתיניות שהיו הבסיס לטרור. כמובן שנטפל בבעיית המחסומים, אבל בתוך המכלול זה עניין שולי ולא העיקר", חזר והדגיש.

נכס לאומי

עניין אחר שמותיר אצל כנפו טעם חמוץ בפה, שלא לומר תחושת כישלון, הוא התיק הלא סגור של קבר יוסף. "מהבחינה הערכית נכון היה שמדינת ישראל תחזור לשם", הוא אומר. "ואני לא מתייחס לצד הדתי, כי הוא פחות מעניין אותי, אלא לפן הלאומי. פתחנו את המלחמה כשהנכס הזה שייך לנו על פי הסכמי אוסלו, פינינו אותו בתחילת העימות, אבל הנה - למרות שהגענו למצב שידנו על העליונה, קבר יוסף עוד לא שלנו".

בעניין זה הוא רושם נקודה לחובתו. למצער, הוא אומר, היה אחד הדוחפים להתיר כניסה חודשית קבועה של מתפללים לקבר יוסף, עשרה אוטובוסים בכל לילה, 15 נסיעות בסך הכל במשך כהונתו. מרגע שהפך את הדבר לנוהל שבשגרה פסקו ההסתננויות של הברסלבים, שגרמו לקודמו בתפקיד כאב ראש לא קטן. למרבה האירוניה, גם פציעתו האנושה של החסיד משה ברבר בירי מהמארב אל קבוצת מתפללים שגמרה את תפילתה באתר, בדצמבר 2003, סייעה לו להשיג אישור להסדרת הביקורים.

טוענים שנשבית בקסמם של המתנחלים.

"בעיני עושים להם עוול כשמתארים אותם כפורעי חוק. אם תבחן את שיעור הפשיעה אצלם - רצח, שוד, אונס וסמים - בהשוואה לכלל האוכלוסייה, תגלה שזה ציבור שאין כמוהו לשמירת חוק. ההתייצבות שלהם אל מול הסכנה - לפני חמישים שנה היו אומרים עליהם גיבורים. קח לדוגמה את שלמה מילר, הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של איתמר שנהרג בפיגוע האחרון. זהו אחד האנשים הכי שקולים, מחושבים וממלכתיים שיצא לי לפגוש בחיי. כשלא הפעלנו יד מספיק קשה נגד גורמים יהודיים שפעלו בשטח באופן בלתי חוקי, הוא כעס עלינו.

"שלוש-מאות קיצוניים שיש במחנה הזה, אותם שיושבים במקומות לא חוקיים ושעושים מעשים לא חוקיים, הם פרומיל שבפרומיל. אל אלה לא התייחסתי, לא קיימתי איתם שום קשר, בתוקף סמכותי כמח"ט מנעתי מהם כל סיוע שיכולתי, החל מאיך מחלקים את הנשק שבגזרה וכלה באי מתן אישור לרבש"צ משלהם. כשנדרשתי לפנות את בית הכנסת בתפוח, את מצפה יצהר ואת עין חורון, עשיתי את זה במלוא העוצמה".

כנפו הקפיד על קורקטיות בקשריו עם המתנחלים, והם, דווקא משום כך, רחשו לו אהדה. בטקס הפרידה ממנו נכחו, מלבד אנשי צה"ל, גם רבנים וראשי רשויות מההתנחלויות. בנאומו הוא פנה אליהם במלים חמות, "נפלאה בעיני יכולת העמידה שלכם בכל הקשיים והתהפוכות", ובאותה נשימה קרא להם לנהוג בריסון עצמי ולבלום את הששים לחיכוך עם צה"ל.

השבוע הוא טס עם משפחתו ללונדון, לשנת לימודים ברויאל קולג' אוף דיפנס סטאדיז (RCDS). באנגליה ימתין דרוך להודעה אם נבחר לאחד משני התפקידים שעליהם הוא מתמודד: מח"ט הצנחנים, או מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. את אופציית מדליית הארד, בדמות מח"ט הנח"ל או גבעתי, הוא שולל על הסף. כנפו בוטח בכישוריו והולך על כל הקופה.

המינוי הראשון כבר היה בכיסו של אל"מ חגי מרדכי, מח"ט חברון היוצא, אבל בוטל בעקבות התקרית במארס 2003, שבה נהרגו שני מאבטחים מאש כוחותינו במאחז ליד התנחלות פני חבר. עכשיו מדברים בו שוב כמועמד המוביל. כנפו משתוקק לא פחות לקבל את בה"ד 1. בצד האתגר הצבאי, הוא רואה בתפקיד גם בונוס, בדמות שיבה אל מחוזות ילדות, אל מצפה רמון מכורתו האהובה. כשעזב, כרוב בני החבורה שבקרבה גדל, הסביר שהוא יוצא להפיץ את הבשורה של מצפה לעולם. מבחינתו השליחות הושלמה. *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ