בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי 57 שנים: גילויים בפרשת הרצח

מה היה כתוב במחברת שנמצאה אחרי בריחתו מהמעצר של רוי פאראן, שהואשם ברצח חבר לח"י בן ה-16 אלכסנדר רובוביץ? מה דיווח לממונים עליו מפקדו הישיר, שסירב להעיד במשפט? פאראן, קצין ביחידת משטרה מיוחדת ללוחמה בטרור, זוכה מחוסר ראיות והתקבל בבריטניה כגיבור. עכשיו הותרו לפרסום מסמכים ובהם מידע על ראיות שלא היו קבילות במשפטו

3תגובות

מסמכים חדשים שהותרו לעיון בארכיון המדינה בבריטניה שופכים אור חדש ודרמטי על אחת הפרשות המסעירות של שלהי המנדט הבריטי. בערב 6 במאי, 1947, נעלם בירושלים נער בן 16, אלכסנדר רובוביץ, חבר לח"י שהיה בדרכו להדביק כרוזים של המחתרת. הוא נראה נדחף על ידי גבר דובר אנגלית למכונית גדולה, אחרי מאבק בצומת רחובות בשכונת רחביה. זה לא היה מעצר רגיל ורובוביץ לא נלקח לחקירה רגילה. הוא מעולם לא נראה שוב.

במשך הקיץ הארוך של 1947, קוממה "פרשת רובוביץ" את היישוב העברי והיכתה הדים ברחבי תבל. תגובת השלטונות הבריטיים עוררה זעם ותמיהה, משום שנראה כי עשו כל מאמץ אפשרי להקשות על פתרון התעלומה. אבל האיש שבו התמקדה הביקורת היה מייג'ור רוי פאראן, גיבור מלחמת העולם השנייה ומפקדה של יחידה בריטית מיוחדת ללוחמה בטרור, שהואשם בחטיפת הנער ורציחתו בחקירה. "איש צעיר שעשה חיל במלחמה", כתב עיתונאי אמריקאי על פאראן, הפך "סמל למרחץ הדמים בארץ הקודש".

מלחמה נגד המחתרות

רוי פאראן היה בגיל 26 אחד הקצינים המעוטרים ביותר בצבא הבריטי. במלחמת העולם השנייה הוא זכה בארבעה עיטורי גבורה, בנוסף לעיטורים מבעלי הברית הצרפתים והאמריקאים. הוא נולד באנגליה וגדל בהודו, שם שירת אביו כקצין זוטר בחיל האוויר הבריטי. ב-1939, מעט לפני פרוץ המלחמה, הוא התקבל לקולג' הצבאי המלכותי "סנדהרסט" ואחר כך הוצב כקצין צעיר בגדוד משורין (במקור פרשים "הוסארים") מלכותי.

המלחמה היתה עתידה להפוך את פאראן לאגדה. הוא לחם בצפון אפריקה, נפצע בטנק בכרתים ב-1941, נפל בשבי הגרמני ונמלט, חזר לקרבות שריון נוספים בצפון אפריקה, נפצע, התנדב ליחידת הקומנדו המהוללת, ה-SAS (שירות אווירי מיוחד), והיה לאחד מלוחמיה המפורסמים בכל הזמנים. הוא תיכנן וביצע פעולות גרילה וחבלה רבות מאחורי קווי האויב באיטליה ובצרפת. חייליו והממונים הישירים עליו העריצו אותו.

מאחר שנמלט מהמוות פעמים כה רבות - הוא נפצע כמה פעמים - דיברו עליו כעל "האיש שהלך עם המלאכים". נמוך קומה ומוצק, בעל אישיות יוצאת דופן וכושר ביטוי גדול, כתב פאראן בספר שפירסם ב-1948 שלא היה מאושר כשהמלחמה הסתיימה. אחרי כל מה שעבר, הוא היה מופתע שנשאר בחיים.

ה-SAS פורק (זמנית) ופאראן חזר לשגרת הגדוד המשורין המקורי שלו. באוקטובר 1945 הוצב הגדוד בפלשתינה וכמפקד פלוגה היה פאראן גאה להוביל את כלי הרכב המשוריינים דרך רחובות תל אביב. הגאווה התחלפה במהירות בתסכול.

לדורות שצמחו בארץ מאז שנות ה-40 קשה לדמיין את היקף הפעילות של אצ"ל ולח"י (ותקופה מסוימת גם ההגנה) נגד הבריטים, ואת השפעתה על המותקפים. מעבר לפעולות גדולות כפיצוץ המטה הבריטי במלון המלך דוד, היו מדי חודש עשרות פיגועי ירי, חבלה ומיקוש. מתקנים רבים הוחרבו; מאות חיילים ושוטרים בריטים נפצעו או נהרגו. בתגובה הציפו הבריטים את הארץ ברבבות חיילים נוספים, ובחסות הסמכות החוקית של "הוראות הביטחון (שעת חירום) 1945" הטילו עוצר המוני, ביצעו חיפושים נרחבים, החרימו בתים, וכלאו אלפים במעצר מנהלי בלי משפט.

לבריטים היה חסר מידע מודיעיני על אצ"ל ולח"י. את החשוב במפקדי לח"י, יצחק שמיר, תפסו הבריטים כמעט במקרה, כשזוהה בגלל גבותיו העבות בזמן עוצר בתל אביב. שמיר נשלח למחנה מעצר באפריקה, אבל איש הבולשת שזיהה אותו נרצח כעבור חודש כנקמה, ותחת פיקודו של נתן ילין-מור הגיעה פעילות לח"י לשיאה. ילין-מור האמין שפגיעה בשוטרים ובחיילים בריטים תזרע "בהלה" ותביא הורים וקרובי משפחה בבריטניה לדרוש את הוצאתם מהארץ. שיטת הלחימה של הארגון הקטן היתה להכות, במהירות ובהפתעה, ב"כל נקודה חלשה" של הבריטים.

בלח"י קראו לזה מלחמה, הבריטים קראו לזה טרור. היהודים לא נלחמו בצורה הוגנת, כתב פאראן על פעולת לח"י בתל אביב, שבה שישה חיילים נורו למוות בעת ששכבו לעת ערב באוהלם. כרבים מחבריו האמין פאראן ששיקולי פוליטיקה ותדמית של ממשלה בריטית חלשה היו אחראים להגבלות שמנעו מהצבא להטיל את כל כוחו למערכה ולנצח. אחרי עשרה חודשים בארץ, הוא שמח לחזור לבריטניה באוגוסט 1946, שם קיבל מינוי של מדריך בבית הספר לקצינים. הוא לא היה עתיד להישאר מחוץ לאירועים זמן רב.

הכישלון המודיעיני והמבצעי המתמשך במלחמה בטרור הביא את הבריטים לאמץ גישה חדשה והרפתקנית. היוזם היה ברנרד פרגוסון, קולונל גבה קומה ולא שגרתי, בן למשפחה סקוטית ממעמד גבוה, שנהג להסתובב עם מונוקול בעינו. פרגוסון היה קצין בחטיבת חי"ר סקוטית מפורסמת, לחם עם וינגייט מאחורי הקווים היפאניים בבורמה, ואחרי המלחמה הושאל למשטרת המנדט כעוזר למפכ"ל לעניינים מבצעיים.

פרגוסון הציע להקים יחידת משטרה מיוחדת ללוחמה בטרור. הרעיון היה להילחם באצ"ל ולח"י בדרכי הפעולה שלהם עצמם, ולנצל לשם כך את הניסיון "הטכני והפסיכולוגי" של אנשי כוחות מיוחדים שביצעו בעצמם פעולות "טרור" במלחמה, מאחורי הקווים של מעצמות הציר. בתמיכת מפכ"ל משטרת המנדט, ויליאם גריי, בעצמו קצין קומנדו שהוצנח לתפקידו מהצבא, השיג פרגוסון את הסכמת לונדון לתוכניותיו. במסגרת המשטרה הוקמו בשלב הראשון שני צוותים עם כעשרה חברים בכל אחד. אלה נבחרו מקרב שוטרים וחיילים, רובם בעלי עבר ב-SAS בזמן המלחמה. בסיס האימונים היה בג'נין.

את שני מפקדי הצוותים, שבחרו את האנשים, גייס פרגוסון בבריטניה, שניהם כמובן יוצאי SAS. אלסטייר מקגרגור (שמת לפני שנתיים) פיקד על צוות שנועד לפעול באזור חיפה והצפון, בעיקר נגד מבצעי החבלות הרבות במתקני הזיקוק שפגעו בהזרמת הדלק היקר בצינור מצפון עיראק.

מפקד הצוות השני, שזירת פעילותו המיועדת היתה אזור השפלה וירושלים, היה רוי פאראן. הוא לא ממש רצה לחזור, אבל חשב שהפעילות החדשה תעזור לו להתגבר על התסכול שחש בפלשתינה שנה קודם לכן, כשהיה קצין בגדוד צבא רגיל. תפקידם של פאראן ולוחמיו היה להתחזות ליהודים ולפעול נגד אצ"ל ולח"י באזורים העירוניים שבהם הצבא והמשטרה לא יכלו להסתובב בחופשיות. הצוותים עבדו מחוץ לשרשרת הפיקוד המשטרתית הרגילה ודיווחו ישירות לפרגוסון.

היו כמה שבועות של אימונים בירי וחיים טובים: בילויים בנתניה וריקודים עם נערות יהודיות. אחר כך, כתב פאראן, יצאו לשטח שזופים ונראים כמו קיבוצניקים, עוקבים ומבצעים מעצרים פה ושם. הם לא הספיקו לפעול זמן רב. כשהפרשה התפוצצה טענו שלטונות המנדט, שלצוותים נאמר לפעול במסגרת החוק. פאראן טען בספרו שהבין כי קיבל צ'ק פתוח לפעול נגד הטרור.

לא כולם במשטרה אהבו את החריגה מן הנהלים. "הנוהל המשטרתי" המקודש היה לא רק המגבלה, אלא גם מקור הכבוד המקצועי של משטרת המנדט. פאראן בז לכישלון של המשטרה להשיג תוצאות בנהלי החקירה הרגילים. אבל אדוארד הורן, איש בולשת לשעבר ומראשי ארגון ותיקי משטרת המנדט, טען לפני כמה שנים בראיון בלונדון, שלמרות שהיו אמורים להתחזות ליהודים, אנשי פאראן לא ידעו עברית וידעו מעט מאוד על חקירות.

הורן הדגיש: "אנחנו למדנו איך לעשות זאת בקורסים מיוחדים, אבל פאראן לא עבר השתלמות כזאת. להיכנס למכונית מהירה כמו שהם עשו ולדהור בה סביב... להתחזות לטנדר של אופה עם חורים להצצה בצדדים וכל מיני דברים כאלה. זה הכל נחמד... אבל אני מדגיש שנועז ככל שהוא היה, מישהו היה צריך לחשוב שהרעיון פשוט לא יעבוד. הוא אף פעם לא היה שוטר... זו היתה תאונה שהיה ברור שתתרחש".

כובעו של החוטף

אלכסנדר היה בן הזקונים של מרים וידידיה רובוביץ, בעל בית מרקחת בשכונת מאה שערים. המשפחה היתה מסורתית. "סני", כפי שכונה במשפחה, היה נער גבוה ורזה, שעבד בבית המרקחת של אביו אחרי שסולק מבית הספר "במעלה" בגלל פעילותו בלח"י. האיבה בין הזרם המרכזי ביישוב לבין חסידי אצ"ל ולח"י היתה גדולה.

הנער לא עשה רושם חיצוני של איש מחתרת קשוח. שקט, עדין וביישן, מספרים בני המשפחה, הם לא יכלו להאמין ש"היה מעורב בדבר כזה". מרגלית טורנובסקי, אחותו הגדולה, מתגוררת היום בבית אבות ברחביה, לא רחוק מן המקום שבו נחטף אחיה. היא זוכרת היטב את אותו ערב גורלי לפני 57 שנה. "גרנו ביחד באותו בית. בערב שהוא נעלם, שכבתי בסלון על ספה וחיכיתי עד שלוש או ארבע לפנות בוקר שהוא יחזור. הוא לא הגיע. אחר כך שמעתי מה קרה".

בני המשפחה זוכרים רמז לרגשות הסוערים: חיבור סוער שחיבר בכיתה ח' על המכבים, שבו הושוו הבריטים ליוונים. באותה תקופה כבר היה מעורב מאוד בפעילות בלח"י. "חיים", כינויו במחתרת, התחיל ככל הצעירים בהדבקת כרזות, עבר אימון מפקדים וירי ברובה, ומונה לאחראי על קבוצה של מדביקי כרזות צעירים. הפעילות היתה כרוכה בסכנת נפשות, משום שהבריטים היו יורים מפעם לפעם על מדביקי הכרזות. אבל אף אחד במחתרת לא חשב שנערים ונערות אינם צריכים לעסוק בכך.

חברו הטוב בלח"י באותה תקופה היה עזרא יכין, שלאחר מותו של רובוביץ כינה את עצמו "אלנקם". יכין היה שנים רבות בעל גלריה לציור וכיום, בגיל 76, מרצה לתלמידים על תולדות לח"י. זמן קצר לפני שנעלם, אמר לו רובוביץ שהוא מקנא בו: ליכין כבר מלאו 18 ולכן אפשר היה לתלותו לפי החוק הבריטי, בעוד שהוא, רובוביץ, יקבל רק מאסר ממושך אם ייתפס. "אבל אז תוכל לברוח ולהמשיך להילחם", אמר לו יכין. "אתה יודע שזה לא אותו דבר", השיב רובוביץ.

בערב, 6 במאי 1947, היה רובוביץ בדרכו לגן רחביה עם דבק שהכין להדבקת כרוזים. הוא לא שב באותו ערב לביתו. למחרת היום דיווחו יעקב ונחמיה רובוביץ, אחיו הבוגרים, לתחנת המשטרה במחנה יהודה שאחיהם הצעיר עזב את הבית בגבעת שאול בערב הקודם ולא שב. הם חזרו מדי יום לתחנת המשטרה, אך בפי השוטרים לא היה מידע חדש.

כעבור שבוע פירסמה המשפחה ב"ידיעות אחרונות" מודעה לאיתור נעדר עם תמונתו של אלכסנדר. למחרת באו כמה נערים לבית המשפחה וסיפרו שראו באותו ערב גבר לבוש בגדים אזרחיים ומזוין באקדח, רודף ותופס נער הדומה לאלכסנדר בצומת הרחובות אוסישקין-קק"ל בשכונת רחביה. אחד מהם ניסה להתערב, אך הגבר הציג לו תעודת שוטר ואמר לו באנגלית שהוא שוטר. הנער הוכנס למכונית בכוח, והמכונית נסעה. הנערים זכרו את המספר על לוחית הזיהוי (993), שאחר כך התבררה כמזויפת.

בזמן המאבק נפל כובעו של השוטר ונשאר על הכביש. את מגבעת הלבד האפורה, מהסוג הפופולרי בסרטי בלשים, אספו כמה מהנערים למטרות משחק והשאירו בבית כנסת קרוב. על שולי המגבעת היה רשום שם בעליו. בגלל אות אמצעית מחוקה לא היה ברור אם זה Farran או Farkan. האחים רובוביץ הביאו את הכובע לתחנת המשטרה, אבל שם אמרו להם שלא ידוע על שוטר בשם זה במשטרת ירושלים. הם פנו לפיכך למפקדת המשטרה ברחוב יפו. קצין יהודי אמר שהוא מכיר מישהו ששמו "פאראן", אבל אחרי שעזב את החדר למצוא אותו, חזר לפתע ואמר שבעצם אינו מכיר מישהו בשם זה. המשטרה לקחה את הכובע לבדיקות מעבדה. הן לא העלו דבר.

חודש של חיפושים אינטנסיוויים ומייאשים עבר על יעקב ונחמיה רובוביץ. נחמיה, פנסיונר בעל קול עדין ושקט, שמת לפני זמן לא רב, סיפר: "היינו כל יום במשטרה, קיבלו אותנו הג'נטלמנים הכי גדולים, פרגוסון עם מונוקול כזה וחליפה לבנה, בכל עת ובכל שעה הוא היה מוכן לקבל אותנו, וגם הדינגהאם, מפקד משטרת ירושלים. הוא אף פעם לא שכח להוציא מהמגירה את האקדח ולגלגל אותו כשאנחנו יושבים ככה, שנדע שזה לא מקום להתנקש בו. אבל הוא לא ידע שום דבר. מה שנתנו לו לפרסם, זה הוא ידע, והוא חיכה שאנחנו נביא לו ידיעות".

מפקד משטרת ירושלים, קנת הדינגהאם, בא לפלשתינה בתחילת שנות ה-30 והתקדם בשורות המשטרה. כיאה לקצין משטרה בריטי גאה במלאכתו, הדינגהאם היה נוקשה אך נימוסי ואדיב. הוא הסדיר לאחים אישור לבקר בכל בית כלא בתחומי המנדט, להיווכח שאחיהם אינו מוחזק על ידי השלטונות. אבל התרומה היחידה של המשטרה לחקירת היעלמו של אלכסנדר היתה בשלב ההוא ביקור בבית הוריו המבוגרים, כשרק אמו היתה בבית. הם החרימו לצורך ה"חקירה" כל דבר שכתב, וכל תמונה שבה נראה עם חברים. דבר לא הוחזר למשפחה, וכך הזיכרון המצולם היחיד של אלכסנדר שיש היום למשפחה הוא תמונה אחת של ראש וכתפיים.

החשודים ברצח ברחו

ככל שחלף הזמן והנעדר לא נמצא, גדלה ההתעניינות בפרשה. העיתונות דיווחה על מציאת הכובע וכתוצאה מכך קיבלה המשפחה מכתב אנונימי באנגלית. הכותב טען שחוטפי רובוביץ היו בריטים ושאכן קיים קצין משטרה ששמו פאראן. העיתונות החלה להתמלא שמועות על צעירים נוספים שיתכן שנחטפו על ידי בלשים דוברי אנגלית בלבוש אזרחי.

בצמרת המשטרה כבר ידעו מה כנראה קרה. לפי המסמכים שנחשפו עתה בבריטניה בתיק של משרד המושבות מ-CO537/2302) 1947), מתברר שפרגוסון כתב תצהיר על חלקו בפרשה. בדו"ח משטרתי מופיע סיכום התצהיר, ובו כתוב: פאראן בא אל פרגוסון ב-7 במאי, וסיפר ששוטרים בריטים מצוותו, שהיו בערב הקודם במשימת תצפית בירושלים אחר מפיצי כרוזים, "אמרו לו שעצרו צעיר וברשותו כרוזים לא חוקיים". פאראן סיפר לפרגוסון שהוא ואחרים מצוותו לקחו את הצעיר במכונית לחקירה במורד הכביש ליריחו, אבל הם הלכו רחוק מדי ב"ניסיונותיהם לגרום לצעיר לדבר".

פאראן, הצהיר פרגוסון על פי הדו"ח, הרג את הצעיר. הבגדים הופשטו ממנו ונשרפו וגופתו הושארה לא קבורה בשטח פתוח, ליד כביש ירושלים-יריחו. פרגוסון הצהיר שמסר על כך לסגן המפכ"ל ארתור ג'יילס עוד באותו יום, וכעבור שלושה ימים גם למפכ"ל המשטרה עצמו.

מסמך נוסף, מכתב שעליו חתום המפכ"ל גריי, מאשר זאת. כששמע באותו ערב את פרגוסון הוא "רק הביע את חוסר שביעות רצונו" ולא עשה דבר, מכיוון שפרגוסון סיפר שפאראן גם תפס (ככל הנראה בחיפוש על רובוביץ) מסמכי לח"י עם כ-45 שמות. גריי טוען שהחליט לתת עדיפות לבדיקת השמות, משום שקיווה שתוביל אל חברי מחתרת חשובים ול"שבירת לח"י בירושלים". הוא האמין שהשעיה מיידית, או מעצר של פאראן, ישבשו מאמצים אלה ויפגעו במורל השוטרים, במיוחד לאחר ששני שוטרים בריטים נורו כעבור כמה ימים למוות, באמצע רחוב הומה בירושלים.

בקיצור, גריי החליט לעכב את החקירה של פאראן ובינתיים יצא לבריטניה והשאיר את הטיפול בפרשה בידי סגנו הוותיק והמנוסה, שהיה אחראי שנים רבות על ענייני הבולשת. חקירת 45 השמות עוד לא הושלמה (ולבסוף התברר שכללה רק תורמים ללח"י, לא חברים "פעילים", והביאה רק למעצר אחד), אבל "ג'יילס ביי", כפי שכונה בחיבה על ידי פקודיו, הבין כנראה שהחיפוי בצמרת המשטרה אינו יכול להימשך.

פיקוד המשטרה היה, כבכל ארגון גדול, מלא יצרים ויריבויות: ג'יילס לא אהב את פרגוסון. הוא דיווח על הפרשה למזכיר הראשי, סר הנרי גרני. זה הורה מיד, שלושה שבועות אחרי החטיפה, לקחת תצהירים מכל מי שהיה מעורב בה. ג'יילס הורה להדינגהאם לקחת את החקירה לידיו באופן אישי ולהתחיל בכך שיגבה עדות מפרגוסון. הוא ידע כמובן למה.

לפי דו"ח מפורט של הדינגהאם, הנמצא גם הוא במסמכים החדשים שנחשפו בבריטניה, נתן פרגוסון ב-2 ביוני את התצהיר המפורט על כל מה שפאראן סיפר לו ב-7 במאי. פרגוסון הוסיף בתצהיר, שבערך כעבור שבוע סיפר לו פאראן מה שמע זה עתה מאחד מסמליו: ביציאה לפעולה חבש הסמל את כובעו של פאראן ואיבד אותו בזמן החטיפה. הכובע כבר היה אז בידי המשטרה.

התצהיר של פרגוסון הובא עוד באותו ערב לידיעת התובע הכללי של ממשלת המנדט. למחרת, 3 ביוני, ברח פאראן לסוריה במכונית עם שני סמלים מצוותו. בספר שכתב טען פאראן להגנתו, שבלילה שבו נעלם רובוביץ היה בארוחה עם שלושה ערבים בחלק אחר של ירושלים; אחרי שנרמז לו שמתכוננים להעמידו לדין החליט להרוויח זמן, ואפשרות להתמקח עם השלטונות, על ידי בריחה מהארץ.

שלטונות המנדט הוכו בתדהמה. פעילותן של היחידות המיוחדות ללחימה בטרור הושעתה מיד והן פורקו במהירות. פרגוסון נשלח במשימה חשאית לסוריה, לשכנע את פאראן לחזור. הוא טס לשם במטוסו הפרטי הקטן וסיפר, בספר שכתב כעבור שנים, שמצא את פאראן ושני הסמלים באכסניה זולה בעיר חלב, שיכורים לחלוטין. פאראן איים לירות בו, אבל אחרי שהם שוחחו ושתו כל הלילה, הסכים לחזור מרצונו. עד שהגיעו שלושת הנמלטים מחלב לדמשק, בדרכם חזרה לירושלים, שמעו הסורים על הפרשה והציעו לפאראן מקלט מדיני. הוא נשאר בדמשק והעניין כולו התפוצץ והפך לסיפור חדשותי גדול בפלשתינה ומחוצה לה.

פאראן בורח בשנית

קצת יותר מחודש אחרי היעלמו של רובוביץ, היתה הפרשה לשערורייה בינלאומית. חמור מכך בשביל הבריטים - כל זה קרה בזמן שוועדה מיוחדת של האו"ם באה לפלשתינה כדי לגבש המלצות על עתיד המנדט. הדרגים הבכירים ביותר בלונדון דרשו הסברים. "אני לא מבין מדוע אירוע חשוב זה לא דווח בזמנו", נזף ראש הממשלה קלמנט אטלי בשר המושבות שלו, באחד המסמכים החדשים המתפרסמים עתה. "במקרה מעין זה, ממשלת הוד מלכותו נמצאת תמיד בעמדת נחיתות" - נתן אטלי פרק קצר ונצחי בהלכות תקשורת - "אם ההודעה הרשמית הראשונה נעשית לתקן גרסאות מעוותות של הסיפור שהופיעו קודם בעיתונות".

ואכן, עיתונאים אמריקאים כבר כתבו על "סנסציה": על חשדות ששוטרי חרש בריטים מכים ועוצרים אנשים בלי הבחנה, על קבוצות פשיסטיות הפועלות במסגרת כוחות הביטחון הבריטים. בעיתונות העברית, למרות הגבלות הצנזורה, ייצרה הפרשה כותרות במשך שבועות. היישוב התאחד סביב הדרישה למצוא את רובוביץ. אפילו נתן אלתרמן, משורר הבית של תנועת העבודה, פירסם שיר שכותרתו "איה הנער?" בטורו השביעי בעיתון ההסתדרות "דבר".

פאראן שוכנע כעבור שבוע לחזור מסוריה והושם מיד במעצר בירושלים. הדינגהאם הציג לו רשמית את צו המעצר באשמת רצח. פאראן לא אמר דבר ואף סירב לחתום שקיבל את הצו. שלושה מהעדים לחטיפה זומנו למסדר זיהוי, וטענו בתוקף שזיהו את פאראן כאיש שחטף את רובוביץ. המשטרה טענה שהוא לא זוהה (לפי הדו"ח על התצהיר של פרגוסון, ולפי גרסת האליבי של פאראן, הוא אכן לא נכח בחטיפה עצמה). בדו"ח של הדינגהאם כתוב שגם אנשי צוותו של פאראן לא זוהו במסדר, כולל שני הסמלים שחזרו מרצונם מסוריה ונשפטו אחר כך על "עזיבת המחנה" בלי רשות.

החקירה הנמרצת גרמה לפאראן לחשוב שאולי זו היתה טעות לחזור. לפי דו"ח חדש שנחשף עתה, קצין שביקר אותו במעצר כעבור יומיים מצא אותו מודאג בגלל עדות חדשה נגדו; לא ידוע איזו. באותו ערב פאראן ברח ממקום מעצרו במחנה אלנבי, כשהוא מנצל ארוחה בחדר האוכל של הקצינים כדי לחמוק החוצה. בחדרו השאיר מחברת שעליה עוד ידובר רבות.

דו"ח החקירה המשטרתית הפנימית מגלה מידה יוצאת דופן של שלומיאליות, במקרה הטוב, אצל קציני המשטרה שהופקדו לשמור עליו. השלטונות הודיעו מיד שהאחראים פוטרו, אך הביקורת נחתה מכל כיוון. האם חבורה פשיסטית של קצינים ושוטרים עזרה לפאראן לברוח? הבריטים היו במבוכה גדולה. בחוגי המשטרה כעסו על הכתם שדבק בהם בגלל "אנשי הצבא" שפעלו במדיהם.

אבל בעיתונות הפופולרית רבת התפוצה בבריטניה פאראן היה גיבור היום: עיתון אחד פירסם כתבת דיוקן מחמיאה שבה סופרו עלילותיו בימי המלחמה. חבר מ-SAS העיד ש"בחיים אחרים הוא היה פיראט, או רובין הוד". הוא אמנם "לא אחראי במידה מסוימת", ולא סובל הוראות מהדרגים שמעליו, אבל פקודיו יעשו הכל למענו, ואין "פטריוט" גדול ממנו. עיתון אחר הוסיף שפאראן "שר בלבביות, בקול מזייף, רוכש חברים בקלות, אבל פעמים רבות ביישן למדי באירועים חברתיים".

פאראן בילה בינתיים, כדבריו, עשרה ימים במדבר ובעבר הירדן עם "ידידים ערבים" (שייח בדווי, טען פרגוסון). בזמן שנעלם, חיילים בריטים נורו ונהרגו בחיפה וליד קולנוע ברחוב אלנבי בתל אביב. לח"י הודיעו שהיריות הן נקמה. פאראן החליט להסגיר את עצמו כדי שלא ייהרגו יותר חיילים בגללו: אחד הקצינים שנהרגו היה לטענתו חבר אישי שלו.

הגופה לא נמצאה

ומה בדבר אלכסנדר רובוביץ? שמועות רבות סבבו בקיץ 1947 על גורלו. בעיתונים כתבו שגופתו נשרפה או הועברה לבדווים בואדי קלט. אחיו של רובוביץ ביקשו לחפש אותו בין ירושלים ליריחו, אולם המשטרה סירבה לאפשר זאת, בטענה שהאזור מסוכן. נמסר שפלוגת שוטרים בראשות קצין בכיר, פאיז ביי אידריסי, כבר חיפשה את עקבותיו בואדיות המובילים ליריחו. המחפשים לא מצאו דבר וגם הבדווים בסביבה לא ידעו לעזור.

מהדו"ח של הדינגהאם מתברר שכל חברי צוותו של פאראן נחקרו; רובם טענו שלא ידעו דבר על התקרית, קצתם סירבו להעיד. ב-24 ביוני מסר הדינגהאם באופן רשמי לאחיו של רובוביץ, שלמרות שאין גופה, נודע למשטרה שאלכסנדר מת, ושאין להם יותר למה לקוות. האחים ההמומים דרשו עוד פרטים. שהרי אם אין גופה, כיצד יודעת המשטרה שהוא מת? ואם המשטרה יודעת שהוא מת, מי סיפק לה את המידע?

מאחורי חומת השתיקה, המשטרה היתה כבר במידה רבה מחוץ לתמונה. פאראן התפטר מהמשטרה בהמלצת מפקדיו ברגע שחזר מסוריה. הסכמת השלטונות לקבל את ההתפטרות החזירה את פאראן באופן מיידי לצבא, והוציאה את חקירת העניין מידי המשטרה שבשירותה פעל. צעד חכם, אך לא כזה שיעורר אמון רב בצדק הבריטי.

המסמכים החדשים מלמדים על דיונים קדחתניים במשך קיץ 1947, להם היו שותפים ראשי הצבא והממשל בארץ ופקידים בכירים ושרי ממשלה בלונדון. בעורפם כבר נשפו עורכי הדין היקרים שחבריו של פאראן שכרו בעבורו. הדבר הראשון שהסניגורים דרשו היו מסמכים פנימיים שכתב פרגוסון על אופי הפעילות של היחידות המיוחדות. לבסוף לא ניסו להשתמש בקו ההגנה הזה.

בין היתר דנו השלטונות בשאלה איזה סוג משפט יהיה וייתפש כהוגן ביותר: צבאי או אזרחי? בפלשתינה או בבריטניה? היה עליהם להתחשב בשאלות חוקתיות, בדרישות הצבא, בדעת הקהל בארץ, בבריטניה, בארצות אחרות. הם החליטו על בית דין צבאי בארץ.

בידי החוקרים לא היו כמעט ראיות נגד פאראן. הוא ואנשיו לא הודו בדבר והכי חשוב, לא היתה גופה. היה התצהיר של פרגוסון על שיחותיו עם פאראן, וכפי שמתברר מהדו"ח של הדינגהאם שנחשף עתה, היתה גם עדות מעניינת, אך חסרת פרטים ונסיבתית בלבד, ממחסום צבאי בדרך היורדת ליריחו. בליל 6 במאי רשמו החיילים במחסום את מעברה של מכונית משטרה מספר N 491 פעמיים, בשעות 9:20 בערב ודקה לחצות, אבל בלי לציין את כיוון הנסיעה. שם הנהג היה "פאראנד". מעבר לכך, היתה אותה מחברת עם רשימות שנמצאה בחדר המעצר של פאראן במחנה אלנבי אחרי בריחתו.

יעקב ונחמיה רובוביץ לא ידעו כמובן דבר מכל זה. בחודשים הבאים הם כיתתו רגליהם ועשו מאמצים חוזרים ונשנים להביא את המקרה לדיון בבתי המשפט האזרחיים. ללא הועיל. תשומת הלב של דעת הקהל בארץ ובחו"ל הופנתה בינתיים לאירועים דרמטיים אחרים: ספינת המעפילים "אקסודוס"; תליית הסרג'נטים על ידי אצ"ל ובעקבות זאת השתוללות חיילים בריטים בתל אביב והתפרעויות אנטישמיות חסרות תקדים בבריטניה; ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על חלוקת הארץ. מאורעות אלה תרמו להחלטה הבריטית לצאת בהקדם מהארץ, שניתן לה פרסום פומבי גדול.

ימים אחדים אחר כך נפתח משפטו של פאראן תחת אבטחה כבדה. ב-1 באוקטובר 1947 הוסע פאראן אל בית דין צבאי בירושלים במכונית משוריינת, ונכנס לאולם כשלראשו הכומתה האדומה-ורודה של גדוד ההוסארים המלכותי שבו שירת. על חזהו, מעל שני טורים מרשימים של מדליות ואותות גבורה, היה סמל הפגיון המכונף של ה-SAS. בזמן המלחמה נעשה פאראן קתולי אדוק. "הוא התפלל במשך כל המשפט", סיפר נחמיה רובוביץ.

רוי פאראן הואשם ברצח אלכסנדר רובוביץ ליד כביש ירושלים-יריחו. הוא כפר באשמה. חברי בית הדין היו חמישה קצינים בכירים שהושבעו כשופטים. התובע, הסניגורים הנודעים ויועץ בית הדין (שמונה כעבור זמן לבית המשפט העליון בבריטניה), הוטסו כולם במיוחד מבריטניה וחזרו מיד לאחר תום המשפט.

ב"הארץ" העריכו שהמשפט יארך שבוע עד עשרה ימים לפחות, אבל פאראן זוכה מחוסר ראיות בתוך יום. אחרי הכל, לא היתה גופה. השופטים קיבלו את טענות המשטרה, שהעדים לא זיהו את פאראן במסדר הזיהוי. האותיות על כובע הלבד לא היו ברורות דיין והסנגוריה טענה שיש עוד "פאראנים" בירושלים, כמו בעל חנות ערבי ברחוב יפו. חשוב מכך, השופטים השלימו באופן מעורר מחלוקת עם סירובו הדרמטי של קולונל פרגוסון להעיד על תוכן שיחתו עם פאראן ב-7 במאי, בטענה שהוא עלול להפליל את עצמו. פרגוסון הצדיע לשופטים ויצא מן האולם.

במה שהפך לסוגיה החוקית העיקרית שבה דן בית המשפט, קיבלו השופטים את טענות ההגנה שהמחברת עם הרשימות על מהלך האירועים, שכתב פאראן אחרי שחזר מסוריה, נכתבה למעשה למען סניגוריו ולכן אינה יכולה לשמש כעדות נגדו. תיאור קצרצר של המחברת נמצא במברק של הנציב העליון מיולי 1947, בתיק שנפתח עתה לעיון. הוא מלמד שהמחברת לא נשאה חתימה, אך האמינו שכתב היד של פאראן, ונכתב בה ש"הוא הרג את רובוביץ".

רמז נוסף לתוכנה של המחברת נמצא בלחץ האדיר, והמוצלח - המשפטי והפוליטי - שעורכי הדין של פאראן הפעילו על משרד המושבות וממשלת המנדט להשמיד כ-20 עותקים שלה, שנעשו לצורכי החקירה. לפי תיק אחר (CO537/3872, שנפתח כבר לפני שנים רבות), כעבור שישה חודשים השמידה משטרת המנדט, בהוראת השלטונות, עותק אחרון של המחברת שנשאר ברשותה ואת שאר חומר החקירה של הפרשה. הטיעון שהעלו סניגוריו של פאראן (כפי שמלמד מכתב אחר באותו תיק ישן), במכתב ששלחו אל משרד המושבות בתחילת מרס 1948 והותר לעיון כבר לפני שנים בארכיון המדינה הבריטי, היה שאם המחברת תיפול "לידי ארגון יהודי מיליטנטי", היא תאפשר להם לטעון "לא רק שהלקוח שלנו היה למעשה חייב באשמה שממנה זוכה, אלא שהניהול של משפטו על אשמה זו היה ניסיון מכוון ומוצלח לעוות את הצדק הטבעי".

הזיכוי של פאראן גרר פרץ מחיאות כפיים וצעקות שמחה מפי עשרות הקצינים והשוטרים הבריטים שגדשו את האולם במחנה אלנבי. האחים רובוביץ יצאו בשקט מן האולם. אבל השלטונות הבריטיים לא נטלו סיכונים. פאראן הוחזר למכונית המשורינת ונלקח לשדה התעופה בלוד. הוא הוטס למצרים ומשם הפליג בספינה של הצי הבריטי חזרה לבריטניה. גם פרגוסון פוטר ונאמר לו לעזוב מיד. הוא שמח לעזוב, כי פחד שאנשי לח"י ינסו להרוג אותו (וחזר לצבא, מונה ברבות השנים למושל ניו זילנד, כאביו וסבו לפניו, קיבל ב-1972 תואר אצולה ומת ב-1980). אבל אנשי לח"י התעניינו בפאראן. כרזות שהודבקו בתל אביב הבטיחו: "זמנו של קפטן פאראן יגיע. נרדוף אחריו עד קצוות תבל".

נקמת לח"י

אצ"ל ולח"י הרחיבו את מלחמתם בבריטים גם מחוץ לגבולות הארץ. מזוודת נפץ שהטמינו אנשי אצ"ל הרסה חלק גדול מהשגרירות הבריטית ברומא. אנשי לח"י כמעט פוצצו את בניין משרד המושבות בלונדון, ושלחו עשרות מעטפות נפץ לשרים בממשלת בריטניה. מפקד המבצעים של לח"י באירופה, יעקב אליאב, נעצר בקיץ 1947 בבלגיה. באוקטובר נשלח יעקב חרותי לבריטניה והקים בה תא לח"י עצמאי.

חרותי, בוגר גימנסיה "הרצליה" בתל אביב, היה איש המחלקה הטכנית של לח"י ומומחה להכנת חומרי נפץ: פצצה מעשה ידיו החריבה את בסיס המשטרה בשרונה ליד תל אביב באפריל 1947 וגבתה חיי קצין ושלושה שוטרים. לפני שיצא לבריטניה, נפגש חרותי לשיחה ארוכה בתל אביב עם המפקד נתן ילין-מור. "המשימה העיקרית שלי היתה להקים סניף פעיל של לח"י", מספר חרותי. "אבל משימה נוספת היתה לפגוע ברוי פאראן".

חרותי היה בן 20 בלבד. הוא החל בלימודי משפטים באוניברסיטת לונדון ובשעות הפנאי הקים תא ובו כשלושים צעירים יהודים ושני עוזרים מהארץ. תרומה גדולה מיהודי עשיר עזרה למימון הפעילות. הסליק של המחתרת, שכלל שני אקדחים ומעט חומר נפץ, הוחבא בבית משפחתי בפרבר לונדוני שקט.

שלוש מטרות נקודתיות העסיקו אותו: שר החוץ ארנסט בווין, מפקד כוחות הצבא בארץ לשעבר, הגנרל איוולין ברקר, ורוי פאראן. תוכנית אחת להתנקשות בבווין שחרותי בחן נועדה לפגוע בו בזמן פגישת שרי החוץ של המעצמות ברחוב מלא עיי חורבות, ליד ארמון באקינגהם. ארבעת השרים יצאו מן הפגישה אחד אחד, בלי שמירה רצינית. פעולת החיסול בוטלה בהוראה מהארץ.

פאראן, שהיה יעד נוסף, שב לבריטניה באוקטובר 1947, החודש שבו בא לשם גם חרותי, והתקבל כ"גיבור עממי". פאראן עצמו הופתע ממידת האהדה שאפפה אותו. העיתונים רבי התפוצה של הימין היללו אותו. הוא פרש מהצבא ובתוך זמן קצר פירסם ספר אוטוביוגרפי על מעלליו במלחמת העולם ובפלשתינה, שכותרתו "Winged Dagger" (פגיון מכונף), על שם הסמל המפורסם של SAS (עד 1956 נמכרו 300 אלף עותקים, והספר עדיין יוצא במהדורות חדשות). בטקס שנערך בשגרירות ארצות הברית הוענק לפאראן עיטור גבורה אמריקאי על לחימתו באיטליה. בפברואר 1948, בארמון באקינגהאם, הצמיד המלך ג'ורג' השישי לחזהו שני עיטורים על פעילותו במלחמה ואמר לפאראן ש"הוא שמח שכל העניין נגמר".

העניין היה רחוק מלהיות גמור. כשהתמונה שלו התפרסמה אחרי הטקס בארמון באקינגהם, חרותי גזר אותה משבועון; זה היה הפרט הראשון שהשיג עליו. גם אחר כך פאראן לא הסתתר מהתקשורת. בראיונות רברבניים בעיתונות הצהיר פאראן שהוא "בעד הערבים" בקרבות שהתלקחו בארץ בעקבות ההצבעה באו"ם בעד תוכנית החלוקה. הוא גם טען שאינו מפחד מהטרוריסטים, אך העיתונים ידעו לספר שהוצמדה לו שמירה. "לולא הראיונות, שבאחד מהם הוא נתן את כתובתו המלאה, לא היינו מוצאים היכן הוא גר", אומר חרותי. "הוא נתן את הכתובת שלו. זו היתה הזמנה לחבילה".

את ההתנקשות בפאראן תיכננו חרותי ועוזריו הארץ-ישראליים במשך זמן מה. חומר הנפץ נשלח אליהם מאמריקה. חרותי מספר כיצד התבצעה ההברחה: "קיבלתי את הכתובת של סניף לח"י בארצות הברית, התכתבתי איתם, עשינו את כל הסידורים, ואז הם שלחו מכשיר רדיו במתנה. בפנים היתה סוללת מתח גבוה: סוללה גדולה במשקל חצי קילו שהיתה מלאה בדינמיט. זו היתה הפעם היחידה שקיבלנו חומר נפץ מארצות הברית אך הם היו אמורים, ויכלו, לשלוח כמות גדולה עוד יותר של דינמיט לפיגוע נגד בווין, שלבסוף הוחלט לא לבצע".

חרותי עצמו הכין את חבילת הנפץ. כ-30 עד 50 גרם דינמיט הוטמנו בתוך ספר מחזות של שייקספיר: ספר כבד שאפשר להטמין בו חומר נפץ בלי לעורר חשד. נוסף על כך, זה היה ספר שהודפסו ממנו עותקים כה רבים, שהיה קשה עד בלתי אפשרי להתחקות אחרי הקונה. "את החבילה שלח אחד הבחורים האנגלים שלנו בסניף הדואר הגדול של מארבל ארץ', כשאני עמדתי לידו", אומר חרותי. "האנגלי עצמו לא ידע מה יש בה".

כששמע שהספר התפוצץ והרג את אחיו של פאראן, ולא את רוי פאראן עצמו, חרותי חש אכזבה עמוקה. "לא היה לי קל עם זה. אומרים שאולי זה כאב לרוי פאראן ככה יותר, אבל אלה לא דברים רצוניים. דברים כאלה קורים במלחמה. לא היינו פוגעים מראש באחיו, בשום אופן".

רקס פאראן, בן 25, היה שרטט טכני במפעל לייצור מטוסים. הוא היה ידוע כבחור שקט ועדין, "האיש עם החיוך". בבוקר ה-4 במאי 1948 הוא פתח את חבילת הנפץ שנשלחה לאחיו, ונפצע אנושות. במשך שעתיים שכב בהכרה מלאה בבית החולים, כשהוריו לצידו, ואז מת. מלותיו האחרונות, סיפרו העיתונים, היו "האם אני גיבור מספיק בשביל השם פאראן?"

רוי פאראן היה באותו זמן בסקוטלנד. הוא חזר מיד, אבל אחיו כבר לא היה בחיים. כעבור ארבעה ימים נקבר רקס פאראן בחצר הכנסייה בעיירת מגוריהם קודסאל. ההלוויה נערכה תחת אבטחה כבדה וכל אחד ממאה הזרים שהונחו על חלקת הקבר נבדק בקפדנות.

פוליטיקאים הביעו את הזעזוע שלהם בפרלמנט הבריטי. העיתונות עסקה במשך שבועות, בכותרות ראשיות, באיומים על חיי בארקר ובווין. האבטחה תוגברה בביקורה של הנסיכה הצעירה אליזבת בפאריס באותו חודש. אבל מאמצי המשטרה לגלות את זהות שולחי הפצצה נכשלו. במאי 1948 חזר יעקב חרותי לארץ. הוא נלחם במלחמת העצמאות, ובשנות ה-50 היה מעורב במחתרת "מלכות ישראל" שהניחה פצצה בשגרירות ברית המועצות. חרותי קיבל חנינה אחרי שהיה כלוא שנה וחצי, השלים את לימודי המשפטים שלו, היה חבר בכמה מפלגות ימין והוא מנהל משרד עורכי דין בתל אביב עד היום.

רוחות העבר

זהו סיפור על טרור והמלחמה בטרור, ועל המחיר האנושי והמוסרי שמשלמים שני הצדדים. זהו גם סיפור שממאן להיעלם. רוחות העבר לא נחו בשביל בני משפחת רובוביץ, שלא ויתרו כל השנים על התקווה למצוא את גופתו של אלכסנדר. אחיינו צבי רובוביץ, עובד מדינה בן 57 שנולד סמוך לחטיפתו, אוסף - כבני משפחה אחרים - כל פיסת מידע על דודו. "זו היתה תקופה אחרת", הוא אומר ברגש על הדוד שנעלם כנער, שבו הוא רואה מופת ל"גבורה, נאמנות ומסירות לרעיון, שהקנו לו חוסן נפשי מיוחד ויכולת עמידה בעינויים, בלי להסגיר את חבריו".

אחותו של רובוביץ, מרגלית, מחכה כבר עשרות שנים שימצאו את אחיה. "ההורים סבלו מאוד", היא אומרת. "לא סיפרו להם כלום. אבא לא החזיק מעמד הרבה זמן. אמא היתה קצת יותר חזקה. שמחנו מאוד שהוצבה אבן לזיכרו של אלכסנדר בהר הרצל". מלבד זאת הוא הונצח בכמה מקומות בירושלים, כולל לוח במקום החטיפה ברחוב אוסישקין. אבל קבר עדיין אין. משפחת רובוביץ ניסתה במשך השנים כמה פעמים ליצור קשר עם פאראן במטרה לשכנע אותו לגלות היכן, אם הוא יודע, נמצאת הגופה. ללא הצלחה.

אחרי מות אחיו עזב רוי פאראן את בריטניה לאפריקה כשהוא אכול רגשות אשמה. הוא חזר כעבור שנה והתמודד ללא הצלחה בבחירות של 1950, כמועמד לפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית. פאראן התחתן עם אשה מקלגרי, במערב קנדה, ועבר לגור שם. הוא גידל בקר בחווה ליד העיר, פתח עיתון מקומי והקים עסק מצליח של הוצאה לאור, כתב כעשרה ספרים (היסטוריה צבאית, זיכרונות מלחמה וכמה רומנים), נכנס לפוליטיקה, נבחר כחבר מועצת עיריית קלגרי, חבר בפרלמנט של מחוז אלברטה, ואף היה בסוף שנות ה-70 התובע הכללי של אלברטה. גם אחרי פרישתו מתפקידיו הציבוריים, שמו מוזכר מפעם לפעם כאחד הגיבורים הגדולים בכל הזמנים של הכוחות הבריטיים המיוחדים.

אבל כמו משפחת רובוביץ, גם רוי פאראן, היום בן 83, לא היה מסוגל לשכוח את הפרשה. שאלות ציבוריות נוקבות ליוו אותו כל השנים, לכל מקום שהלך. כל עוד היה איש ציבור הוא נאלץ להשיב ודבק בגרסתו. בשנים האחרונות הוא מסרב בתוקף להתראיין בעניין זה. בקשה לתגובה שהועברה השבוע באמצעות בנו לא זכתה למענה. *



רוי פאראן (מתוך ציור של דניס פילדס). פיקד על צוות בריטי שאנשיו התחזו ליהודים כדי לפעול נגד אצ"ל ולח"י


רוי פאראן מקבל עיטור כבוד מהנספח הצבאי של שגרירות ארצות הברית בלונדון, אוקטובר 1947. הצהיר שהוא "בעד הערבים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו