טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואלוהים ברא את האשה

מה עושה לתנ"ך דוקטור לספרות מקמברידג', שהופך אותו כל כך סקסי בירושלים וניו יורק כאחד?

תגובות

אשה עומדת על במה בבית המדרש רחב הידיים של מכון הרטמן בירושלים ומרצה לקהל רבנים, רובם מבוגרים, וכמה נשים. רבנים ורבות אלה, המייצגים את שלושת הזרמים ביהדות, מרביתם מארה"ב, הגיעו לכנס שנתי; שיעור התורה היומי של אביבה גוטליב זורנברג, שרכשה לה בשנים האחרונות מוניטין יוצאי דופן בהוראת התורה וכמומחית למקרא, הוא הצימוק שבעוגה.

לזורנברג חיוך חידתי, ובאנגלית עשירה היא מדברת על ברכת יצחק ליעקב ועשיו בטון מחויך לעתים ונעדר פאתוס. יש מוסיקליות נהדרת בדבריה. אך אין לטעות: התוכן טעון ומתאגר, מעורר סקרנות ואפילו מתח. השאננות ממנה והלאה. זורנברג חושפת את הקונפליקטים הסמויים בסיפור המקראי, מתארת את טראומות הילדות של אברהם והחרדתיות של יצחק, ואחרי שהיא מגלה זיקות סמויות בין המלים, מתגלה הרגש המפעפע מבעד לטון החסכני של הדובר המקראי. "זו הרפתקה מסוכנת", היא אומרת. "כשאני מתחילה בשיעור לא ברור מה ייצא בסוף ואיך הרגש הזה יצוץ. זו ממש לא קרקע בטוחה".

זמן מה אחרי ההרצאה לא משה מהראש התמונה של האשה העדינה למראה, בת 60, המלמדת רבנים - רושם שיתחזק בסוף השיעור, למראה הגברים המתגודדים סביבה ומחכים למוצא פיה. זורנברג עצמה, מרצה מבוקשת בקהילות יהודיות ברחבי העולם ומורה למאות תלמידים, מסתייגת מהתהילה. היא אינה סבורה שהשיעורים שלה נועזים או יוצאי דופן. לא בעולם האורתודוקסיה המודרנית על כל פנים, היא חוזרת ואומרת בצניעות.

אבל בכריזמה השקטה שלה זורנברג היא בהחלט פורצת דרך. תופעת הלמדנות הנשית צצה רק בשנים האחרונות במילייה האורתודוקסי, הירושלמי, שבו היא חיה ופועלת, והיא מיוחסת לנשים צעירות ממנה, לרוב בוגרות מדרשות. זורנברג היא נציגה לדור שמרני וסגור יותר.

כשהחלה ללמד תורה בשנות ה-80, אומרת דבי ויסמן, אשת חינוך שהיתה תלמידתה, היתה זורנברג חלוצה. כמי שניהלה מוסד ירושלמי ותיק, סמינר למורים "כרם" במשך שנים, מדגישה ויסמן שעד לא מכבר היתה אשה אורתודוקסית בהחלט מנועה מללמד או לפרש את התורה, ומלאכתה היתה יכולה להתמצות בהוראת תנ"ך בבית ספר בלבד. "אין ספק שזורנברג סללה את הדרך לנשים אחרות להיות יותר פעילות ביהדות. כיום לפרש את התורה כבר לא נתפש כחריג".

הסיבה שרבים בקרב תלמידיה ומוקיריה מתארים את זורנברג כנועזת קשורה לא רק להיותה אשה, אלא גם לאופי הייחודי של פרשנותה. זורנברג, חוקרת ספרות אנגלית במקור, קוראת את התנ"ך כיצירה ספרותית. יש לה רגישות נדירה לשפה והבנה עמוקה למורכבות של הטקסט. מצוידת באוצר בלתי נדלה של מקורות חיצוניים, שלא מקובל, בלשון המעטה, לשלבם בלימוד התורה, היא מנצלת אותם כדי להגיע לתובנות חדשות. כך היא מדלגת בקלילות מהמדרש ומהמפרשים המסורתיים, ובראשם רש"י, הפרשן המחוכם מימי הביניים האהוד עליה במיוחד, לפילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות וביקורת התרבות. בהרצאותיה ובספריה היא מרבה לצטט מהשירה האנגלית, וואלאס סטיבנס למשל, ומכתבי פרויד, קפקא, ויניקוט, דוסטויבסקי, לוינס, לאקאן ורבים אחרים. היא קוראת במדרש כמו היה טקסט חלום ומרבה להשתמש בגישה פסיכואנליטית בפרשנותה.

זורנברג לא חדלה מלחדש ולנכס ידע ממקורות בלתי צפויים. בשנים האחרונות גילתה את המפרשים החסידיים מהמאה ה-19 והיא מרבה להזכירם בשיעוריה. ה"אישביצר" למשל, רבי מרדכי יוסף ליינר, המכונה גם "מי השילוח" בעקבות ספרו על התורה, הוא פרשן האהוד עליה במיוחד, בהיותו קמצן במלים אך חריף ומודרני, וכך גם בנו, ה"בית יעקב" (הרב יעקב ליינר 1878-1814), המנסה לאזן את פירושי אביו ולנטרל את המשמעויות הפרובוקטיוויות בדבריו. "ההתמקדות של פרשנים חסידיים אלה באינדיווידואל, בכוחות המניעים אותו במסגרת עבודת ה', היא הבנה פסיכולוגית ממש", היא מסבירה מדוע הם מדברים ללבה. במובנים רבים החתירה שלה להבנת התורה וגיבוריה היא חיפוש דתי ואנושי כאחד, חיפוש אחר משמעות.

את כל העושר הזה היא משלבת בהרצאותיה, הניתנות בדרך כלל בנוסח של שיעורי פרשת השבוע. ההיצמדות לפרשה השבועית בתורה מעניקה מסגרת רעיונית, היא מסבירה, ו"עולם שלם שאני שאובה אליו משבת לשבת". במשך השבוע היא קוראת את כל המפרשים הקלאסיים על הפרשה, חיה וחושבת את הדמויות, עד שהנושאים התת-קרקעיים מתגבשים בראשה: כנות ואותנטיות (בפרשת "תולדות", העוסקת בברכת יצחק לבניו יעקב ועשיו ומכירת הבכורה ליעקב תמורת נזיד עדשים, בראשית, כ"ז-כ"ח), העדר דמיון (בפרשת "מקץ", על יוסף הפותר את חלומות פרעה וירידת בני יעקב למצרים, בראשית מ"א-מ"ה), או התחלת התשוקה (בפרשת "ויחי", בראשית מ"ח-נ'). מאחורי כל זה מסתתר גם רגש מסורתי, היא אומרת, התחושה המאחדת של הידיעה שכל יהודי לומד אותה פרשה, ש"אני אחת מעם ישראל".

זורנברג, כדרכה, אינה עונה תשובה חד משמעית לשאלה איך התורה נהגתה ומי אחראי לכתיבתה. "אני נותנת לעצמי הנחה בעניין הזה, לא ממש שואלת את השאלה הזו". באופן בסיסי היא מאמינה שזה טקסט אלוהי, אך האם התקבל בהר סיני? "לא יודעת, אבל אני מרגישה שעולמות שלמים גלומים בטקסט". היא נוקטת בצו החכמים של "הפוך בה והפוך בה דכולי בה", כלומר הפוך בה כי הכל נמצא בה. אך "הפוך" זה גם מלשון מהפכה. "מה שאני עושה זו גם החוויה הדתית שלי, והיא נחווית דרך קונפליקט פנימי. אני רואה אנרכיה לפני, ללא נרטיווים, שמתוכה אפשר לקרוא את הסיפור האנושי. הפסיכולוגיה המודרנית תדבר על תת מודע".

מטאורית ממש

זורנברג, המדברת אנגלית כשפת-אם ועברית כשפה שנייה אחרי שעלתה ארצה בסוף שנות ה-60, החלה ללמד תורה באקראי. בראשית שנות ה-80, לאחר שלימדה במשך שנים בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, פיטרו אותה מעבודתה. "הסיבה היתה שלא פירסמתי מספיק", היא מספרת בטון משועשע. "היום משונה לחשוב על כך, אבל אז לא לקחתי ללב. פשוט לא בדיוק ידעתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי. וכך נשארתי בבית וגידלתי את ילדי. יום אחד חברה שאלה אותי אם הייתי רוצה ללמד את פרשת השבוע. מאז, בימי רביעי, אני מלמדת כשהשיעור נודד מבית לבית". השיעורים הללו, ששמעם עבר מפה לאוזן, הפכו למוסד. עם הזמן התחזקו הידע והשליטה שלה בתנ"ך והיא הוזמנה להרצות בפורומים שונים.

מאז ועד היום, יש לומר, זורנברג מרצה באנגלית בלבד, מה שמסביר את אלמוניותה היחסית בארץ. התהייה על כך מובנת מאליה: מצד אחד היא מתבססת על שפת התנ"ך, מפרשת אותה, אך מצד שני אינה דוברת אותה. זורנברג מתרצת את ההימנעות הזו בחשיבות העילאית שהיא מייחסת לשפה. בעברית כשפה שנייה היא אינה יכולה להתנסח באופן הרהוט והמהוקצע כבאנגלית. וכך, שיעורי פרשת השבוע שהיא מלמדת בעיקר לנשים בשפה האנגלית, במכונים התורניים לנשים "מתן" בירושלים, במכון "פרדס" ללימודי היהדות ובמסגרות ביתיות יותר, מוכרים במעגלים של הקהילה הדתית האנגלו-סקסית בלבד.

פריצתה המקצועית של זורנברג מאותם שיעורי פרשת שבוע שכונתיים ועד להפיכתה למומחית בינלאומית היתה מטאורית ממש. היום היא נחשבת למרצה מבוקשת לתנ"ך ברחבי העולם שבאמתחתה שני ספרים מוערכים, עיבוד של שיעורי פרשת השבוע שלה. הראשון, "הולדת התשוקה: הרהורים על ספר בראשית" ("The Beginning of Desire: Reflections on Genesis"), יצא ב-1995 בהוצאת Jewish Publication Society האמריקאית וזכה בפרס הספר היהודי בארה"ב לאותה שנה. ספרה השני, "פרטים של התפעמות: הרהורים על ספר שמות" (The particulars of Rapture: Reflections on Exodus") התפרסם ב-2001 בהוצאת דבלדיי.

ב-96' אף הוזמנה זורנברג להשתתף בתוכניתו היוקרתית של העיתונאי ביל מויירס על ספר בראשית. התוכנית ששודרה בטלוויזיה הציבורית (פי-בי-אס) היתה רב שיח מצולם, בהשתתפות מומחים מדתות שונות, סופרים ואנשי רוח, שדנו בנושאים שונים העולים בבראשית. זורנברג היתה נציגה בלתי רשמית של האורתודוקסיה הדתית.

"הדוברים גלשו לעתים לנימה עוינת כלפי הדמויות של התורה", היא מספרת על התוכנית, שהיתה צריכה לסייג ולתקן. למשל בתיאור פשטני של דמותו של יעקב כדמות נכלולית המסדרת את אביו, יצחק, כדי לגנוב את הבכורה. "ניסיתי להעביר את הניואנסים שבתוך הטקסט העברי ולהראות צעד צעד איך זה לא כך". היא לא בטוחה שהנוכחים בתוכנית השתכנעו, אבל בסך הכל היא לא מצטערת על השתתפותה. להיפך, בעקבות התוכנית נוסדו כיתות, מעין מועדוני קריאה של התנ"ך ברחבי ארה"ב והיא החלה להיות מרצה מבוקשת. מסעות ההרצאות שלה, בעיקר בין קהילות יהודיות בעולם, אך גם לקהל לא יהודי, הלכו ותכפו והיום היא מרצה ברחבי אמריקה הצפונית, אירופה, אוסטרליה וניו זילנד ואף בהונג קונג. באוקטובר הקרוב היא מוזמנת למסע הרצאות ברחבי ארה"ב, במוסדות אקדמיים וסמי אקדמיים בניו יורק, פילדלפיה, קליוולנד ומינסוטה. את הסיור היא תפתח בכנס בניו יורק ב-"White Institute", המוסד הותיק לפסיכואנליטיקאים. נושא הכנס הוא ערגה והיא תרצה שם על גן עדן.

את הפופולריות של זורנברג אפשר להסביר גם על רקע מגמה עולמית, הבולטת בארה"ב, של עניין גובר בלימודי היהדות והתנ"ך. הדי התופעה הזו מגיעים אלינו בדרך כלל כאשר מדונה מבזבזת כסף על שיגעון הקבלה שלה, אך לגילוי "השיק היהודי" יש שורשים עמוקים יותר. ברקע עומדת כמובן הנהייה העולמית אחר ספיריטואליות, אבל התופעה הספציפית מזכירה יותר את גל החזרה ל"ארון הספרים היהודי" בישראל בשנות ה-90. כמוהו היא מלווה בפריחה של מכונים ועמותות לחינוך מבוגרים וחוגים למדעי היהדות באוניברסיטאות. רק שבארה"ב, בקרב יהודים חילונים אך לא רק בקרב יהודים, מדובר על גילוי ולא על חזרה.

בעולם היהודי הלא דתי, היא מספרת, יש יותר ויותר עניין בלימוד התורה. זהו חלק מהמדיניות של המנהיגות היהודית, להשקיע בחינוך מבוגרים בכיוון זה. היא מספרת לדוגמה על קרן בשם "Wexner Foundation", שבחסותה באים יהודים עשירים ואינטלקטואלים ללמוד תנ"ך, היסטוריה ופוליטיקה מפי מורים נבחרים. בכל עיר באמריקה זה קורה, היא אומרת, כך אתה משכנע אנשים להיות יהודים ויוצר מחויבות שהיא הרבה מעבר לפולקלור. "אם הייתי מעוניינת היתה לי עבודה כל סוף שבוע", אומרת ד"ר תמרה כהן-אשכנזי, פרופסור למקרא ב"היברו יוניון קולג'" בלוס אנג'לס. "בארה"ב יש רעב לתנ"ך שאי אפשר לספקו".

ברקע לתופעה נמצא גם החשש מפני התבוללות, מסכימה כהן-אשכנזי, אך לדבריה יש כאן רצון עמוק וכן לפיענוח הזהות היהודית, לחיפוש אחר מקורות וטקסטים שיעגנו את הזהות הזאת במקורותיה, וזאת מבלי להקריב קורבנות, כלומר בלי לשנות מאורח החיים. "הלימוד הזה נותן להבין מה הקשר בין היהדות למקורות שלנו ולשאלות הקיומיות שלנו". זורנברג פונה לאינטלקט היהודי גם בעידן הפוסט-מודרני, אומרת כהן-אשכנזי. היא מציעה הקשרים תרבותיים אקלקטיים אך מתוך ידיעה שהכל כבר קיים ביהדות והכל מתחבר אל היהדות. "היא לא מרדדת את הדברים, אבל יש לה דרך ייחודית לעשות את הדברים נגישים ומרגשים לכל אחד".

ד"ר סם פאוקר, פסיכיאטר יהודי אמריקאי המשתייך לזרם האורתודוקסי המודרני וחבר במרכז הפסיכיאטרי למחקר והשתלמות של אוניברסיטת קולומביה, הוא שהזמין את זורנברג להרצות בכנס על ערגה. הוא מדבר על עניין מיוחד שפיתחו בעשור האחרון פסיכואנליטיקאים, בעיקר יהודים אך לא רק, בתנ"ך. לדבריו קולומביה תומכת בקבוצות מחקר ולימוד שונות של תנ"ך, שמשתתפים בהן מלבד פסיכואנליטיקאים, גם אנשי כמורה ורוח ואקדמיה. "הקבוצות עוסקות בחקר הנרטיווים של המקרא ובשאלה איך קיבלו משמעויות מיתולוגיות, מהו הכוח הפסיכולוגי והמטען התרבותי הנפיץ שלהם. הקבוצה הספציפית שלנו מתעניינת בתרומה של הדת לתיאוריות של פרויד ובוחנת עד כמה יהודי הוא היה. דרך לימוד התנ"ך אנחנו בוחנים את הזהות היהודית במאה ה-20 וה-21, ובכלל מגבשים הבנה חדשה של מה זה דת". "מחקרי העומק" של זורנברג, כהגדתו, מעניינים אותם כי "הם עוסקים בסערות הפסיכולוגיות המורכבות של הדמויות המקראיות ואיך דרך המאבקים שלהן עולה ונבנית מודעות רוחנית, או רוחנית יהודית חדשה".

יכולתה של זורנברג לשלב תיאוריה פסיכואנליטית מורכבת בפענוח הטקסט המקראי מאפשרת לפסיכואנליטיקאים לפתח ולהרחיב את מחשבתם, ולא רק להם. "כאדם הומניסטי, הגישה האמפתית של זונברג לאחר בתנ"ך, גוי או אשה, מדברת אלי", אומרת ויסמן. "יש כאלה שיחשבו שזה נועז. תמיד למדנו למשל שעשיו הוא התגלמות הרשע. אצל חז"ל הוא הגוי המובהק. אבל בתורה, וזה מה שזורנברג מראה, הוא לא גרוע כל כך, אלא יותר מסכן שיש לרחם עליו ולהתייחס אליו באמפתיה". יותר מזה, זורנברג מראה שיצחק אהב את עשיו, בגלל הדמיון ביניהם. "פעם חשבתי שהם הפכים", היא אומרת. "יצחק כבול לביתו, למיטתו ואילו עשיו חי, צד בשדה. אבל יש להם משהו מאחד: האובססיה שלהם לגבי המוות. יצחק מבין את עשיו ויש לו דחף חזק לברך את מי שצריך את הברכה שלו".

אף שהגישה הפרשנית שלה אינה פמיניסטית באופן מוצהר, מתעניינת זורנברג בהעדר הנשים והנשיות מהטקסט המקראי. כך למשל, על פי רש"י (השואב את פרשנותו מהמדרש), לא מוזכרות הנשים בסיפור עגל הזהב ולא בפרשת המרגלים מכיוון שסירבו למסור את התכשיטים שלהן לעגל, או לדבר סרה בארץ. לפי זורנברג מלמד אותנו רש"י שהסיפור של הנשים שונה ונסתר משל הגברים והיא מביאה דוגמאות נוספות: המרד של המיילדות נגד פרעה, שירת הים של מרים, התרומה של המראות על ידי הנשים במשכן. כל סיפור כזה הוא צוהר לכוחות הנשיים שפועלים בין השורות, וכמו בפליטת פה פרוידיאנית דרושות אוזניים כרויות כדי לשמוע אותן. "אנחנו יצורים המחפשים עונג, ולכן מעצם טיבנו אנו שוכחים טראומות וכאב, אבל כל זה ישנו בתת מודע של הטקסט", היא אומרת.

גלזגו, ירושלים, גן עדן

זורנברג מזכירה דמות אחרת שפעלה לפניה בזירת התנ"ך, ד"ר נחמה ליבוביץ, דמות נערצת ואישיות כריזמטית בפני עצמה שהעמידה תלמידים רבים. השתיים נפגשו פעם לשיחה ארוכה, אך השוני ביניהן רב על הדמיון. ליבוביץ, אחותו של ישעיהו שמתה ב-1997, פיתחה מתודה של פרשנות השוואתית. לעומתה צורת החשיבה של זורנברג, דרך פיתוח רעיונותיה, היא אסוציאטיווית. במובן זה המחשבה שלה נשית מאוד.

אף שזורנברג פועלת בזירה גברית מובהקת, תוך כדי שהיא קובעת עובדות באסרטיוויות השקטה שלה, כליבוביץ לפניה היא דוחה את הניסיון לנתח את פועלה מנקודת מבט פמיניסטית. כרבות מהנשים הלמדניות מתברר שאביה הוא שכיוון אותה ללמדנות ותמך בה. כאות הערכה אליו היא שימרה עם נישואיה את השם גוטליב, אף שהדבר לא היה מקובל, והיא מדברת עליו באהבה וגעגועים, כמייצג זן נכחד של אריסטוקרטיה דתית הדוגלת בהסתפקות במועט.

זורנברג היא בתו הבכורה של וולף גוטליב, מי שהיה אב בית הדין ורב קהילה של גלזגו שבסקוטלנד, גלזגו. גוטליב העניק לה ולאחותה הצעירה ממנה חינוך יהודי, אך לא לימדן תלמוד. לאחר מות האם, הגיע האב לישראל לגור לידה ועבד במשך שש שנים במוסד הרב קוק. "אבי היה ליברל דתי, רב-דוקטור, ציוני ופעיל בתנועת המזרחי. הוא היה איש רנסנס, בעל ידע ביהדות ובתרבות כללית. בערוב ימיו, בישראל, אפילו קרא ספרות עברית מודרנית".

גוטליב בא מרקע חסידי. הוא גדל בחסידות קטנה בגליציה וחונך על ערכים למדניים קפדניים. הוריו היו היהודים היחידים בעיירה נידחת בגליציה והתפרנסו מניהול בית הארחה קטן. מכיוון שהיה עילוי נשלח האב לעיר, לבית סבו שהיה תלמיד חכם כדי ללמוד ממנו תורה. כשהיה נער החליט ללמוד באוניברסיטה וגם קיבל סמיכה לרבנות. גוטליב נסע לווינה ללמוד שפות שמיות ואת הדוקטורט שלו עשה על "תרגום יונתן", תרגום ארמי קלאסי לתורה של יונתן בן עוזיאל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליח לצאת בדקה ה-90 עם אחת הוויזות האחרונות שהונפקו לאנגליה, משם עברה המשפחה לסקוטלנד.

זורנברג נולדה ב-1944 וידעה ילדות שזורה עצבות. היא גדלה בגלזגו האפורה במה שהתקרב לבידוד חברתי, בשל דלילות הקהילה היהודית הדתית בעיר. מצד שני היתה מוקפת בספרים, שוגה בדמיונות אין קץ. היא ואחותה היו מדמיינות כאילו הן האחיות ברונטה. במבט לאחור, היא אומרת, היה מתח סמוי בבית סביב הלימוד האינטנסיווי. "לא סבלתי מזה באופן מודע עד הבגרות. היה ברור שהחיים שלי הם חיים של לימוד ומחשבה. לא ידעתי אחרת.

"חייתי בתוך בועה אינטלקטואלית גם בבגרותי", היא ממשיכה, "כשהייתי יהודייה יחידה בקמברידג'. אני מסתכלת על הבת שלי, החיים שלה כל כך שונים. לבנות דתיות היום יש חיי חברה, יש להם חיים שלמים. חיים יותר בריאים. הן לא צריכות לנהל את חייהן ככלואות בתוך הראש שלהן".

בקיץ נהגו לצאת לחופש ארוך באיטליה או בדרום צרפת. "אמי חיפשה תמיד את השמש של ילדותה ברומניה", אומרת זורנברג. התנאים היו צנועים, המשפחה נסעה ברכבות ובאוטובוסים והשתכנה לאורך החוף. גם אז היה האב מלמד את בנותיו תורה, כל בת בתורה. "הוא היה מורה מרתק, הירבה לספר סיפורים והיה מדבר על החכמים בחיבה כאילו הכיר אותם אישית". בגיל שמונה כשסיימה את החומש, ערכו לה ההורים מסיבה ביתית, מעין יום הולדת.

זיכרון האם מגלה עצב חשוף. ברכה גוטליב נעשתה חירשת בצעירותה. הנכות קטעה את תוכניתה להיות משפטנית בינלאומית. "היא היתה פמיניסטית, היא היתה נועזת. היא התאכזבה כשהלכתי בכיוון כל כך לא פרגמטי של ספרות. היא היתה מאוכזבת מעצמה, ממני. המשפחה שלנו היתה קטנה עליה". האב והבנות היו צריכים לצעוק כדי שתשמע. אולי בגלל זה זורנברג מדברת בקול חרישי. "אמא שלי היתה טיפוס חרד. סבלתי מהגנת יתר".

כשגדלו החלו הבנות ללכת לבני עקיבא בגלזגו. בנעוריה פיתחה זורנברג עניין במוסיקה וכאקט של עצמאות החלה ללכת לקונצרטים לבדה. עד היום יש לה קשר עמוק למוסיקה, היא מנגנת בפסנתר ומאזינה למוסיקה קלאסית. לקראת סיום התיכון, בניגוד לציפיות ממנה, החליטה להמשיך את לימודיה בסמינר החרדי "גייטסהד". היא נעשתה יותר דתית ורצתה להתעמק בלימודי היהדות, אבל כיום היא מניחה לעצמה לומר שלא פחות רצתה את החברה. "הבנות שם נראו לי חבורה שמחה כזו ומכיוון שלא היו לי חברות רציתי את הנורמליות הזו".

אחרי שנה דרשו הוריה שתירשם לאוניברסיטת קמברידג'. היא חששה מהניכור שם, אבל התאהבה ביופי, במרחבים הירוקים. בקמברידג' נפתחו לפניה השערים לחיים אינטלקטואליים, לחינוך ליברלי ולחופש מחשבה. היא הצליחה שם מאוד. בגמר לימודיה החלה ללמד ספרות בתיכון "Mary Datchelor" היוקרתי בלונדון, אבל לא התלהבה מההוראה וחזרה לקמברידג'. בת 22 התחילה את הדוקטורט על יצירתה של ג'ורג' אליוט. "הזדהיתי מאוד עם אליוט. הדרך שבה רצתה לחבק את כל העולם. חיפוש הדרך שלה כמי שהחלה נוצרית מאוד ואיבדה את האמונה. הזדהיתי עם החיים הרגשיים שלה והפתיחות שלה לרעיונות ולתנועות החברתיות החדשות באירופה במאה ה-19. היא הכירה יהודים והעריכה אותם. היא הבינה את הציונות". לה עצמה היתה פנטזיה להיות סופרת, אבל כיום בחרה בדרך עוקפת, פחות חשופה, לבטא את היצירתיות שבה. "נשמות גדולות צריכות מסיכה", היא מצטטת את ניטשה.

ב-69', בת 25, עלתה לישראל. היא התחתנה כעבור חמש שנים. בעלה, אריק זורנברג, הוא ד"ר לפיסיקה עם ידיים טובות, שעזב את המדע לטובת עסק לשיפוץ ותיקון של מכונות כביסה. הזוג גר בירושלים ויש להם שלושה ילדים: ברכה, בת 28, לומדת לתואר שני בעבודה סוציאלית בתוכנית ייחודית באוניברסיטה בניו יורק; משה, בן 26 שחזר בשאלה, לומד לתואר ראשון בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון; ואבי, בן 24, יתחיל השנה ללמוד בבית הספר לאחיות בהדסה בירושלים. אבי ואשתו ובתם בת השנה גרים בתקוע ד'. זורנברג לא מרחיבה עליו את הדיבור, חוששת לפרטיותו, אך אומרת שאף שדעותיה הפוליטיות מנוגדות לשלו, היא יכולה להבין ואף להזדהות עם הנהייה שלו וההליכה עד הסוף בחיפוש אחר רוחניות.

אצל זורנברג החיפוש הזה לא תם. לאחר שנים רבות של מחקר ולימוד המקרא, היא הגיעה לנושא של גן עדן, שבו לא העזה לעסוק עד כה. היה לה קשה לדבר על החטא הקדמון, היא אומרת, בשל רגישותו. "נושא הטוב והרע הוא הנרטיב הבסיסי של התרבות, של האנושות. לא הרגשתי שהגעתי לרמה שאני יכולה להרצות על כך".

זורנברג מדמה את אדם הראשון לעין אנדרואיד, רובוט אינטליגנטי. "אנחנו יודעים איך נעשינו, אבל הוא נעשה בדרך אחרת, אלהים נפח בו רוח חיים. הוא לא נולד במשפחה. ולכן חסרה לו כל הדרמה, אהבה, קנאה, שנאה, הנובעת מהיותו של אדם בן לאב ואם, הדרמה היוצרת את התת מודע. מה יש לו? חוכמה של התאמת שמות. אבל לאשה הוא משום מה לא נותן שם".

חווה, על פי הפרשנות של זורנברג, היא כעין בתו של אדם, שכן נעשתה ממנו. מודל הנישואים יהיה שונה בתכלית מכאן ואילך והיחסים בין אב לבתו יהפכו לטאבו. זה יהיה החלום של גן עדן, הפיתוי הגדול והתשוקה לגילוי העריות, ובאופן סימבולי - להינשא לעצמך. כמו קתי ב"אנקת גבהים", היא מזכירה, הצועקת: "אני היתקליף".

אדם משתנה לאחר שאכל מעץ הדעת, נעשה נבוך מבולבל או לפי המדרש (בראשית רבא) מערב בשפתו עבר ועתיד. "יש לו כבר תכונה אנושית, יש לו כבר תת מודע. זה כבר לא שפה של רובוטים, אלא שפה של תקשורת, שפה שבה כותבים שירה. אז הוא כבר מסוגל לקרוא לאשתו שהביאה מוות לעולם בשם הפרדוקסלי 'חווה', אם כל חי. הבית יעקב אומר שאדם מכיר ש'כל החיים שופע ממנה', היא פותחת את הדלת לעושר של החוויה אנושית".

החטא הקדמון הוא לא רעיון יהודי, היא אומרת, ואחרי ככלות הכל אינה רואה את הגירוש מגן עדן כמשהו מצער כל כך. סיפור גן עדן מגדיר את היותנו אנושיים: הוא מספר על המודעות והחוויה האנושית, ועל השפה, שהיא המרחב היחידי האמיתי. "ללא השפה לא היינו יכולים להתקשר, לכתוב שירים, לאהוב".

שיעור לדוגמה

בשונה מהחוגים החרדיים, שמציגים את הדמויות המקראיות כמושלמות, בחוגים דתיים אחרים זה כבר לא "ביג דיל" להתייחס לאבות או לאמהות בביקורתיות, אומרת ויסמן. אבל זורנברג פיתחה את ניתוח הדמויות למעלה של דמויות עגולות ממש, ספרותיות, היא מוסיפה. התייחסותה ל"משפחה הקדושה" כאב-טיפוס למשפחה ולמערכות יחסים באשר הן מגדירה את הזירה הפסיכולוגית שבה זורנברג פועלת.

תיאור המשפחה מתחיל בחיפוש. בפרשת לך לך (בראשית, י"ב-י"ח) מצווה אלוהים על אברהם לעקור מארץ מולדתו ולעבור ליעד לא ידוע, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" הוא מורה ומבטיח לו שבעתיד יהיו בניו לגוי גדול. מי השילוח, אומרת זורנברג, מדבר על חיפוש אקזיסטנציאלי של אברהם. "הקריאה של המקורות החסידיים היא קריאה רדיקלית, נועזת, לפיה האבות הם אנושיים. הם מגיבים כפי שאנחנו היינו מגיבים". ב"לך לך" הכוונה היא "לך למקור החיים שלך": בשבעה פסוקים בתחילת הפרשה ניתן תיאור של אדם, אברהם, שניתק מהמסורת הרוחנית שלו והוא יוצא לחיפוש רוחני. הוא עדיין לא יודע מה הכיוון; ההבטחות של האל כלל לא מתאימות למציאות, ועל פי המדרש השטן (שבו) נטפל אליו בדיוק בתהיות אלה ומנסה להחליש אותו. הוא אף קיבל ברכה שיהיו לו ילדים אבל אשתו עדיין עקרה. אבל בסופו של דבר הבחירה הקיומית שלו היא האמונה. בספר ישעיהו מכנה אלוהים את אברהם "אברהם אוהבי", כי היצירה של האמונה היא האהבה. זו יצירה יש מאין.

לעומת אביו, נולד יצחק עם כפית כסף בפה. הוא הבן של, וככזה הוא חלש כי הוא מקבל יותר מדי. הקבלה אומרת שהיתה לו נפש נשית, אומרת זורנברג. העקדה היתה אירוע שהימם אותו אך שבאופן פרדוקסלי דווקא חיזק אותו. פרשן אחר, הרב יצחק חוטנר המכונה "פחד יצחק" על שם אוסף הדרשות שלו על המקרא, היא מזכירה, מתאר את האבות ואומר שאברהם הוא ה"מתהווה הראשון", כלומר האינדווידואל הבודד, ללא משפחה. יצחק כבר נולד למשפחה ואילו יעקב כבר אינו יכול לברוח מהמעורבות שלו במשפחה. הוא כבר על המסלול של הגורל היהודי.

הקריאה של זורנברג את סיפור העקדה היא קריאה פסיכולוגית. זהו סיפור התמודדותו של אברהם עם הקונפליקט הפנימי ביותר שלו. אברהם היה חייב לעבור תהליך של עבודה עצמית שראשיתו בסיטואציית אימה אבסורדית. הרי ניתנה לו הבטחה לגבי הזרע שלו, אז איך אפשר שיקריבו? אם היה מפתח רחמי אב, לא היה עובר את המבחן.

על פי המסופר בסיפור העקדה (פרשת וירא, בראשית כ"ב), כשאברהם לוקח את המאכלת לשחוט את בנו קורא המלאך "אברהם אברהם" (פסוק ט'). ה"כלי יקר", אפרים סולומון בן חיים, דרשן בן המאה ה-16, אומרת זורנברג, אומר שאברהם היה "נדהם", כלומר נתון במעין טראנס ולא שמע את המלאך קורא שוב. לדבריו הגיע אברהם לנקודת "אל-חזור" מנטלית שבה כבר לא שמע ורצה לגמור את המלאכה. זורנברג לומדת מכך שהנושא הוא המשיכה המסוכנת של הקצנה והקרבה.

לפי מדרש בראשית רבא, נחור, אביו של אברהם, מסר את בנו לנמרוד שזורק אותו לכבשן באור כשדים. אברהם ניצל בנס, אבל הרן שנזרק אף הוא מת. בפרשת נוח (פרק י"א, פסוק כ"ח) כתוב: "וימת הרן על פני תרח אביו", כלומר שהרן מת בחייו של תרח, אבל לפי רש"י הרן מת בידי אביו. כך שאברהם מתחיל את חייו עם אב שמנסה להרוג אותו ושבעצם הורג את אחיו. על הרקע הזה, אומרת זורנברג, "נראה שאברהם יודע באופן אינטימי מה זה להיות קורבן".

לטראומה בעברו של אברהם יש כמה רמיזות בטקסט, לפני ואחרי אירוע העקדה. בברית בין הבתרים (הברית שכרת ה' עם אברהם וההבטחה שלזרעו יתן את ארץ כנען, בראשית ט"ו, ט-כ"א), רואה אברהם חיזיון בדמות תנור כבשן. בהזדמנות אחרת, כשאלוהים מגלה לאברהם שהוא מתכונן להעניש את אנשי סדום (פרשת וירא, פרק י"ח פסוק כ"ז), הוא מבטא את הענווה שלו כשהוא אומר לאלוהים: "אנכי עפר ואפר". זורנברג: "רש"י מגיב באופן מפתיע לפיו אברהם אומר שהיה ראוי להיות עפר על ידי נמרוד". כלומר שלפי רש"י נותר זיכרון הכבשן באור כשדים חלק מהזהות של אברהם.

השאלה היא מה הוא יעשה עם העבר שלו ואיך יפרש את הציווי של הקב"ה. "האישביצר אומר שהדחף להקריב את בנו הוא קומפולסיווי, קל להמשיך בזה", אומרת זורנברג. נוכח הדחף הזה "אברהם צריך לעשות עבודה עמוקה, לצלול פנימה. בסופו של דבר סיפור העקדה מבהיר שאלוהים לא רוצה קורבן ילדים (אף שקורבן ילדים היה מקובל בתרבות העתיקה והיה מקובל בעולמו של אברהם). ועם זה אברהם היה צריך להתמודד. זו לפי המי שילוח והבית יעקב, הכוונה בעבודת השם: לשרת את האל דרך עבודה פנימית, ובעבודה כזו קונפליקט הוא הכרחי".

מוטיב המוות והטראומה הקשורה בו מופיע שוב בפרשת חיי שרה (פרק כ"ג), במותה של שרה. רש"י מספר ששרה התבשרה שיצחק כמעט שלא נשחט ו"פרחה נשמתה ומתה". על פי זורנברג, מה שהורג את שרה הוא הבהלה מהגבול הדק המפריד בין המוות והחיים, ואי יכולתה להתמודד מול שבריריות החיים, מול העובדה שהם תלויים על בלימה. "היא נתקפה בתחושת ורטיגו אקזיסטנציאליסטית, תחושה רגשית ופילוסופית חזקה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. תחושה שיכולה להוביל או לניהיליזם או לחוויה דתית. בניגוד לאברהם, איש המוצא את האמונה, היא מסתכלת על אימת המציאות. היא דומה בכך ליצחק".

הקריאה היא תמיד קריאה חיה, מעורבת, אומרת זורנברג. "הפשט, המובן הפשוט של הטקסט, הוא הרמה המודעת שלו. המדרש מתערב כשיש פערים בטקסט, מחפש עוד ועוד עלילות ומורכבויות. המדרש מבטא את התת מודע, שבו יש דחפים ואמביציות, וכך הטקסט שואב את חיוניותו מהמדרש".

על סיפור מיתתו של אהרון (במדבר, פרקים כ-כ"ב), מספרת זורנברג, מסופר במדרש בראשית שמשה מבשר לאהרון על מותו הקרב על ידי קריאה משותפת שלהם בספר בראשית. ממש כך. כשהם מגיעים לבריאת אדם, אומר משה לאהרון: "מה אומר לאדם שהביא מוות לעולם?" כך הוא מאתגר את אהרון לכאוב ולכעוס על מושג המוות ולמעשה מוביל את אחיו להשלמה עם המוות ("מקובל עליך למות", הוא שואל אותו). כך אהרון לא רק לומד על המוות, אלא חווה את העוצמה בפחד המוות שתוקף אותו, שכתוצאה ממנו נגרעה קומתו. "משה", אומרת זורנברג, "הוא קורא קשוב למובן הטמון בטקסט. זאת בגלל שהוא ניחן באי שקט קיומי וקורא טוב יותר מאהרון. משה מבין מה מסתתר מאחורי השתיקות שבין המלים".



אביבה זורנברג. מדלגת בקלילות מרש"י וה"אישביצר" לקפקא ולאקאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות