בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם הם שם, הם מתהפכים

תגובות

דבר שנראה הכי מבריק בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון היא מנורת הקריסטל עם הגדילים השקופים המשתלשלת מן התקרה. כל היתר שחור, מפויח, מוזנח ודוחה, וגם את המנורה רואים בעצם רק מלמטה. ביום חול לא חגיגי בחודש אלול, כשהשמים, על פי האמונה, נפתחים לבקשות וסליחות, מובטחת למבקר שמזדמן לקבר הרשב"י חוויה קשה.

סביב הקבר, באולם המרכזי המופרד במחיצה בין גברים לנשים, מצטופפים כמה עשרות אנשים המאמינים שתפילתם נשמעת. נשים עם פיאות נכריות ומטפחות ראש, גברים בחליפות שחורות. הם נוגעים בקבר, מנשקים את האבן, מניחים פתקים, שוטחים בקשות ותחינות. כשהם מתפללים פניהם שקועות בספרי התפילה, מצחם מקומט בדאגה ועיניהם עצומות. כשיפקחו אותן ויתנתקו מהתפילה בוודאי יגלו גם הם את הנעשה סביבם. את המזרונים המגולגלים בפינות כאילו מדובר באולם שינה של חסרי בית, את הסמרטוטים המפוזרים ליד בקבוקי המשקה הריקים, שאריות האורז והחלות והריח הנלווה להם.

ספק אם במקום כזה ראוי להתפלל לבריאות טובה, אבל קשה לומר שזה מפתיע. המועקה הארצית בקבר בר יוחאי מתחילה עוד בדרך העולה אליו. משני צדי הכביש מוצבים דוכנים לממכר תשמישי קדושה, נרות, צעצועים בחמישה שקלים ומזכרות לתיירים, כשברקע בוקעת מוסיקה, חסידית בעיקר, בקולי קולות. הרוכלים, עיניהם כאנטנות, מיד קולטים כל תייר שמנסה לעקוף אותם בנימוס ומשכנעים אותו באסרטיוויות בוטה להתייצב בדוכן. התייר מסרב, והם בשלהם. התייר מתרחק במהירות, והם אחריו: "סיר, מיסטר, מסייה, פליז, קום היר, פליז, קום". באופן רשמי יש רק לשלושה בעלי דוכנים רשיונות עסק מטעם המועצה המקומית מרום הגליל, בפועל עומדים הרבה יותר. "יש לנו מלחמה יומיומית עם בעלי הדוכנים", אומר שלמה לוי, ראש המועצה, "אנחנו מסלקים אותם והם חוזרים. זה נופל עלי כראש רשות, אני נושא באחריות גם לאבטחה, כל ראש חודש מגיעים לכאן 40-30 אלף בני אדם ובל"ג בעומר חצי מיליון איש וכל זה פרוץ ובחסדי שמים. אפשר להכניס לשם אוטובוס מלא בחומרי נפץ, זה רק עניין של זמן עד שמישהו ייפגע. המדינה לא מתייחסת למקום. אני מקוה שהשר החדש גדעון עזרא יעזור לי".

קשה להימנע מהשוואה: איך זה שכנסייה שכוחת-אל מימי הביניים בכפר איטלקי נידח נראית כמו כלה בחופתה ואילו האתר הקדוש השני בחשיבותו בישראל, אחרי הכותל, המוקף בנוף גלילי קסום, נראה כמו פח אשפה? או ליתר דיוק, פח אשפה עם המון קופות צדקה?

קצת רשמיים ועשרות לא רשמיים

בישראל שני סוגים של מקומות יהודיים קדושים. כאלה, פחות מ-20 מספרם (ראו מסגרת), שהוכרזו באופן רשמי על ידי מדינת ישראל (משרד המשפטים והדתות) בתחומי הקו הירוק; וכאלה, קרוב ל-100 במספרם, בעיקר קברי צדיקים בגליל, שאינם מוכרים רשמית כמקומות קדושים.

רק שני שליש מכ-100 האתרים האחרונים, הקדושים-לא-רשמית, שייכים למדינה. השליש האחר נמצא בידיים פרטיות ומנוהל בידי עמותות או אגודות. אף על פי שמקומות אלה, המכונים "הקדשים" או "הקדשות" כפי שקרויים הגופים המנהלים אותם, נמצאים גם הם בפיקוח המדינה, הם מנוהלים לפי ראות עיניהם של מפעיליהם.

למיליוני המבקרים במקומות הקדושים כלל לא משנה מי מנהל אותם. עובדה: האתר היהודי הקדוש המתויר ביותר השני, אחרי הכותל המערבי, הוא קבר הרשב"י במירון, עם למעלה ממיליון מבקרים בשנה, וקבר בר יוחאי מנוהל בצורה פרטית. רק כדי להבין כמה העסק מסובך, יש לדעת שקבר בר יוחאי נמצא ברשימת המקומות הקדושים הרשמיים במדינה - ובכל זאת הוא נהפך ל"הקדש" ומנוהל על ידי גופים שאינם סרים למרותו של הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמפקח על המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, ולמרותו של והמפקח על המקומות הקדושים במשרד ראש הממשלה. המרכז ורבינוביץ אחראים על כל האתרים הקדושים במדינה אלא שבפועל יש להם מעט השפעה ויכולת, אם בכלל, לפקח על ההקדשים.

איך קרה שמקומות קדושים בעלי חשיבות לאומית נמצאים בידיים פרטיות? זו שאלה של היסטוריה עתיקה שמקורה, לפחות במקרה של קבר בר יוחאי, בימי האימפריה העותומאנית והתשובה עליה הולידה סבך משפטי שגם לאחר מאות בשנים טרם נמצא לו פתרון (ראו בהמשך). השאלה היותר בוערת היא למה ואיך, לכל הרוחות, הם מנוהלים כפי שהם מנוהלים.

בשבוע שעבר התבררה בבג"ץ, בפני השופטים דורית בייניש, מרים נאור ויונתן עדיאל, עתירה שהגישה לפני ארבע שנים עמותת ישיבת "התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי שליד הקדשות הספרדים בצפת ובמירון", נגד המדינה. ברקע העתירה עומדים מאבקי שליטה על אתר קבר הרשב"י המנוהל היום על ידי שלושה גופים מפוצלים ומסוכסכים בינם לבין עצמם. כך שגם התשובה לשאלה הבוערת אינה כה קלה.

מהנעשה במקומות הקדושים הפרטיים

איזה סקסאפיל יש לקברי צדיקים שכל כך שווה להילחם עליהם? ברור: בשנים האחרונות נהפכו המקומות הקדושים, הקמעות וקברי הצדיקים בפרט, ללהיט עממי שמגלגל תעשייה של מיליונים. תחת כל עץ רענן שני, רצוי בפתחה של מערה נשכחת, מוצב שלט, מזנון דרכים מאולתר והעיקר - קופות צדקה. המון קופות צדקה, שבמהלך שנה עשויות להכיל, כולן בסך הכל, כמה וכמה מיליוני שקלים.

במקרה של המקומות הקדושים שאינם הקדשים, עובר הכסף למדינה באמצעות המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים. ההקדשים והעמותות הפרטיות אוספים את הכסף לעצמם.

"תכתבי שאלי כהן מבית שאן שם כסף בקופת צדקה ולא ידע לאן זה הולך", אומר אלי כהן מבית שאן על קברו של רבי יהודה בר אילעי. ההקדש נמצא בעין זיתים, לא רחוק מצפת, והוא שייך להקדש הספרדי של רבני וחכמי צפת ובראשם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת ובנו של הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו.

אלי כהן וחברו מיכאל באו מבית שאן לסיבוב קברי צדיקים וכהן השחיל חופן מטבעות לתוך אחת מקופות הצדקה שבשטח הקבר. "שמתי רק כסף קטן שהיה לי בכיס", הוא מצטדק, "הכנתי קצת לכל הקברים". הם לא דתיים, אבל בחודש אלול הם חובשים כיפות ויוצאים לדרך. מיכאל אפילו נסע פעם לאומן. "תאמיני או לא, זה עובד", הוא אומר, "אני ממליץ".

מי קבור פה, הם יודעים? לא ממש. "רשום פה", אומר כהן, "איזה רב מלפני 400 שנה". רבי יהודה בר אילעי נולד במאה השנייה לספירה, כותב מנחם מיכלסון בספרו "מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל". הוא היה תנא, תלמידו של רבי עקיבא ושיבח, לפי האמונה, את ערך המלאכה באומרו: "גדולה המלאכה שמכבדת את בעליה". לכן פוקד את קברו מי שבעיות פרנסה מעיקות עליו.

קברו של בניהו בן יהוידע נמצא בסמוך, בביריה, בשולי הכביש צפונית לצפת. קירות אבן חדשים נבנו סביב האתר לאחרונה וכן גודר שטח של מטר על מטר לעזרת הנשים, בעוד החלל המרכזי הגדול סביב הקבר נשאר בחזקת הגברים. בצהרי יום, באמצע השבוע, היו במתחם הקטן רק שני גברים, אשה וקופת צדקה כחולה אחת. הקבר הזה, כמו קברים רבים אחרים, שייך ל"ועד ההקדשות", שהוא גוף פרטי אשכנזי. בניהו בן יהוידע, על פי האמונה, היה אחד מגיבוריו המהוללים של דוד המלך.

אבל מי בכלל ערב שהוא קבור כאן? "זאת שאלה קשה", אומר רב המקומות הקדושים רבינוביץ. "שני מקומות קדושים שאין עליהם עוררין הם קבר האר"י והקבר של רבי שמעון בר יוחאי. חוץ מהם, שום דבר לא ודאי לגבי הקברים האחרים".

איך מנהלת המדינה(!) את הקדשיה

קברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, הניצב במקום השלישי במצעד המקומות הקדושים המתוירים ביותר עם כמיליון מבקרים בשנה, נמצא בקצה דרך זרועה עצי מחט המתפתלת בשיפולי גבעות, בנוף עוצר נשימה. בן עוזיאל נחשב לקדוש המתמחה בזיווגים; חתן-כלה פוטנציאליים באים לכאן באמונה ותקווה. ומי שבא קונה נר ומדליק אותו בתוך אחד הכבשנים שהוקמו במיוחד לשם כך. ונר קטן ודק יכול לעלות לפעמים 50 שקלים.

בפתחו של הקבר מוצב דוכן למכירת מזכרות, נרות ושידוכים מכוסה בסככה. החדשות הטובות הן שבעלי הדוכן הם גם מנהלי האתר. החדשות הרעות הן שהם מנהלים אותו פחות או יותר מטעם עצמם. קבר בן עוזיאל אמנם לא שייך לרשימת 16 המקומות הקדושים הרשמיים, אבל שייך גם שייך לשני-שליש המקומות הקדושים באורח לא רשמי שמנוהלים ישירות על ידי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים.

במהלך היום מגיעה למקום מחלקה שלמה מחיל אוויר. "חודש אלול", אומר רב סמל אחד, "עושים סיבוב על כל הקברים. נשאר לנו עוד האר"י והביתה" ("כחלק מימי העיון וההעשרה שמציע צה"ל לחייליו", נמסר מאוחר יותר מדובר צה"ל, "ניתנת להם האפשרות לבחור בסיורי סליחות בקברי צדיקים. הסיורים מיועדים לאוכלוסיית שומרי המצוות וההשתתפות בהם היא על פי בחירה בלבד").

גם אמילי ענבל מרעננה ומלי בשארי ממושב אליכין, חילוניות שתיהן, באו לקבר בן עוזיאל. הן הדליקו נרות, התפללו קצת וביקשו זוגיות חדשה. ענבל, גרושה, היססה, לא היתה בטוחה שיש לה מצב רוח לבן זוג חדש, אבל ליתר ביטחון ביקשה מה שביקשה. בשארי, אלמנה, התוודתה שטוב לה לבד, אבל סיבוב קברים לקראת הימים הנוראים, אם לא יעזור בטח לא יזיק. מכל הקברים ענבל התרגשה במיוחד אצל הרשב"י.

והלכלוך שם לא הפריע לך?

"באמת לא שמתי לב. עכשיו כשאת אומרת כנראה שהלכלוך בתפישה שלי, זה חלק מהקדושה. חלק בלתי נפרד מהמקומות הקדושים".

אחריהן מגיעות לקבר שתי נשים צעירות נוספות. הן קונות נר אצל בעל הדוכן אחרי שהוא משכנע אותן שבלי נר זה לא יילך. בתמורה הוא נותן לכל אחת ברכה. המבורכת עומדת שפופה ומפוחדת, הבאסטיונר מניח על ראשה את ידו האחת ובידו השנייה אוחז בדף, קורא ממנו תפילה ומבקש ממנה לחזור אחריו. היא חוזרת אחריו, מגניבה לצדדים מבטים מבוישים. הוא מבטיח חתונה במהרה בימינו, מקסימום בעוד שנה מהיום, אבל יש סיכוי טוב שהרבה לפני זה.

מעודדת, מושיטה לו הבחורה בחופזה שטר של 50 שקלים. הוא, בנון-שלנטיות דווקא, מכניס את השטר לכיס ומושיט לה את הנר. בצדו השני של דף התפילה מודפסת פרסומת לרשת כוללים באזור השרון, בנשיאות מרן ראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א. בתחתית הדף מספר עמותה והכי חשוב, מספר חשבון בנק.

האיש המברך מציג עצמו כמרדכי בן זקן מראש פינה, אב ל-14 ילדים. שניים מבניו, הוא אומר, עובדים איתו בדוכן. אחד מהם, המציג עצמו כאופיר, מספר על הקשר המיוחד שלו למקום. "לפני 17 שנה היה לנו אח חולה, קראו לו יונתן ואמא שלנו, ונציה-שרה, התחילה לבוא לכאן, לנקות, לסדר ולהתפלל לשלומו. היא מכרה נרות ולאט לאט תרמה את כל העצים האלה ואת הגינה. היא היתה אוספת גרוש לגרוש ומשקיעה בקבר. אחר כך אמא חלתה ולפני ארבע שנים וחצי נפטרה ואנחנו ממשיכים את דרכה, מנקים כל יום. הכל מהלב. אף אחד כאן לא עושה מה שאנחנו עושים". אולי כהוכחה לכך תלויה בתוך הסככה רשימה שמית של אנשים שהיו במקום והתחתנו, או הצליחו להבריא ולמצוא פרנסה.

זה סיפור נחמד, אבל בעייתי. במרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים מכירים בחור בשם אופיר שוע, המועסק על ידם כשומר המקום. עובד מדינה. את האיש המברך, בן זקן, אף אחד לא מכיר.

אני שומע על כך לראשונה

בני בן מובחר, ראש המועצה האזורית מבואות החרמון, שבתחום השיפוט שלו נמצאת עמוקה ודרכו ניתנים רישיונות לעסקים באזור, אומר שיש לו עניינים יותר חשובים מזה בחיים. "אני לא נכנס ולא מתערב במה שקורה שם. זה גבעה בתוך ההר, אנחנו לא יכולים לעשות שם שום דבר. זה במקרה נמצא בתחום המוניציפלי שלי, אבל האחריות היא של המרכז למקומות קדושים. אם הייתי יכול, הייתי עושה שם משהו אחר, אבל אף אחד לא נותן לי כי מדובר במלחמת עולם שלישית".

הרב יוסף שווינגר, מנכ"ל המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, מופתע מכך שבעמוקה מוכרים נרות ביוקר ונותנים ברכות בזול. שווינגר אומר שהוא מכיר את העובד שוע אך לא מכיר את המברך. "אם הוא מתחזה ומשקר לאנשים, הוא יטופל", הוא אומר על האחרון. "אני שומע על כך לראשונה. הוא יוזהר שאם הוא יעשה את זה עוד פעם, אנחנו נפעיל כל מה שנוכל כדי שהוא יסתלק מהמקום. הוא יטופל במלוא החומרה".

ישראל דרעי, ממונה מטעם המרכז לפיתוח המקומות הקדושים בצפון, מופתע פחות. הוא מכיר את הדוכן ואת בעליו. "זאת בסטה מאוד בעייתית", הוא אומר, "הדוכן הוצב שם שלא בהיתר שלנו, אלא על ידי המועצה המקומית. היה לי דיון עם ראש המועצה ואמרתי שמבחינתי הוא יכול לפנות אותם כי לנו זה מאוד מפריע. ובמיוחד שאני שומע ממך לראשונה שהם עושים שם ברכות" ("דרעי משקר", מגיב בן מובחר, "בעודו חובש כיפה").

במפתיע, מוכר שוע לא רק למעסיקיו במרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים: הוא מוכר גם במחלקת רישוי עסקים במועצה האזורית מבואות החרמון. "לאופיר שוע ואשתו יש רישיון עסק בתוקף עד סוף השנה", מאשרת חדוה אלימלך מהמועצה.

"אופיר שוע עובד שלנו", מתעקש דרעי. "יכול להיות שהוא מנקה, יכול להיות שהוא עוזר להם בדוכן, אני מאמין שיש קשר ביניהם. אבל עצם קיומו של הדוכן הוא בעיה וצריך לפנות אותו, אבל החוק לא בידיים שלנו".

הרב שמואל רבינוביץ, המפקח על המקומות הקדושים, כועס מאוד על שבקבר בן עוזיאל בעמוקה מוכרים למתפללים ברכות מפוקפקות. "המשפחה הזאת השתלטה על המקום, אבל אין להם שם אחיזה בשטח ואין לו שום זכות לעשות ברכות. אין לנר הזה שום סגולה. התפילה היא החשובה, ואת הנרות אפשר להביא מהבית. כואב לי שאנשים מאמינים בזה והם מנצלים וסוחרים ברגשות".

אז למה אתם מאפשרים את זה?

"שאלה קשה. לעמוקה באים קרוב למיליון איש בשנה, אבל הוא לא מוגדר כמקום קדוש, ולמרות זאת משרד הדתות והתיירות שיפצו את המקום ואת דרכי הגישה. זה קבר חשוב, הרב עוזיאל היה תלמידו של הלל הזקן וכשהוא היה לומד כל עוף פורח היה נשרף. המקום הזה מאוד מיוחד, ולכן כואב לי שאין שם משהו מוסדר ושלא מרחיקים את האנשים האלה משם".

קבר בר יוחאי נקלע לסבך

המצב בקבר הרשב"י במירון הוא המסובך ביותר מבחינה משפטית. שם מתבצרים שני הקדשים, הספרדי והאשכנזי, זה מול זה, כשבתווך, כדי לסבך את העניינים, הקים ההקדש הספרדי עמותה שהיא הגוף המשפטי מאחורי הישיבה שפועלת במקום.

בפועל מנהל את ההקדש הספרדי ואת העמותה שלמה שלוש, בנו של הרב של נתניה דוד שלוש. גם חלק מהאפוטרופסים בשני הגופים זהים. בולט במיוחד שמו של הרב הספרדי של צפת, שמואל אליהו, שמככב כאפוטרופוס מטעם בית הדין הרבני גם בקברים אחרים בגליל. שלוש ואליהו הם בני דודים. גם האבות, הרב מרדכי אליהו והרב דוד שלוש, מכהנים כאפוטרופסים בהקדש הספרדי.

את ההקדש הספרדי במירון ניהלו במשך מאות שנים רבני וחכמי צפת, חבורת המקובלים מגורשי ספרד שהיו הציבור היהודי הדומיננטי בעיר באותה תקופה. הם ככל הנראה טיפלו בקבר הרשב"י ובשלב מאוחר יותר ייסדו אגודה דתית כי באימפריה העותמאנית אי אפשר היה "להקדיש", כלומר לרשום נכסים אלא רק בבית הדין השערי (הדתי) וגם יהודים הופיעו לפני אותו בית דין.

במעבר בין השיטה הטורקית לשיטה המנדטורית נהפכה האגודה העותמאנית לעמותה, ובמסגרת תהליכי ההסדר ברישום מקרקעין, נרשם שטחו של קבר הרשב"י על שם ההקדש הספרדי. אחר כך, במאות ה-18 וה-19, כשהישוב האשכנזי בצפת התחזק, התחילו המריבות בין אשכנזים לספרדים והן נמשכות כבר 200 שנה. אחרי קום המדינה התברר שאין לעדה הספרדית שטר קניין על ההקדש שלהם. היום כבר יש מי שטוענים שאף פעם לא היה להם שטר קניין ושלא ברור כיצד נעשה הרישום בספרי המקרקעין.

כך או כך, עד לפני 12 שנה לאיש זה לא היה אכפת. את האתר במירון ניהל ההקדש הספרדי, ההילולות היו צנועות וההכנסות בהתאם. לפני 12 שנה, כשקברי צדיקים הפכו לאופנה, פנו האשכנזים בצפת ללשכת רישום מקרקעין בנצרת, עברו על רשימת המקומות הקדושים וגילו שמירון ומקומות אחרים בגליל רשומים על שם "ועד ההקדשות" ושכולם נרשמו באותו יום, 22 בינואר 1945.

"ואז התברר לתדהמת הכל שוועד ההקדשות הוא לא הגוף הספרדי, כמו שחשבו, אלא גוף אחר", אומר יואב אברהם, מנהל ועד ההקדשות האשכנזי ואחד הנאמנים מטעמו בקבר הרשב"י. "הספרדים דרשו לרשום את זה על שמם, אבל האשכנזים פנו לבית הדין בצפת שקיבל במעמד צד אחד את גרסתם ומינה אפוטרופסים אשכנזים".

בסך הכל לא קיבלו האשכנזים מי יודע מה: חלקת טרשים לא בנויה, את מערת בית הלל, בניין אחד מחוץ למתחם המרכזי וכמה מדרגות באותו בניין. רוב השטח הבנוי והמתויר, כולל הקבר עצמו וקופות הצדקה, נשאר בידי הספרדים. אבל אז קרה עוד משהו שהקפיץ בבת אחת את הקבר לדרגת מכרה זהב עתידי. לפני כעשור החליט אדמונד ספרא לתרום קרוב לשני מיליון דולר לשיפוץ יסודי. "ברגע שאנשים שמעו שמגיע כסף", אומר שלמה שלוש, "הם חשבו שיעשו מזה רווחים קלים ואז התחילו מחלוקות, הרבה מאוד מחלוקות ואינטרסים. כל אחד רוצה חלק בעוגה. גם הספרדים וגם האשכנזים התפלגו והתפצלו בתוכם. אבל אני מאמין שאנחנו היום קרובים להסכם. האתר זקוק לזה".

ארבע שנים מתנהל הדיון בבג"ץ, ובמקביל מתנהלים דיונים על סמכויות מינוי נאמנים בבית המשפט המחוזי בנצרת. בקביל טוענים אנשי ההקדש הספרדי שוב ושוב שאו-טו-טו הם מתפשרים עם האשכנזים, שהאתר זקוק לזה, שכדאי להניח לדברים להבשיל ולחסוך את זמנו של בית המשפט. בפועל, חוץ ממשיכת זמן לא הבשיל דבר. קרן ספרא הקפיאה בינתיים את התרומה. עיקר הסכסוך הגלוי נסב על ענייני סמכות שיפוט. מתחת לפני השטח מדובר באינטרסים כלכליים.

הסמכות השיפוטית של המקומות הקדושים המנוהלים על ידי הקדשים, בגלל הזיקה ההיסטורית, היתה של בתי דין רבניים. אלא שלפני ארבע שנים חשבו אנשי ההקדש הספרדי והעמותה שמייצגת את הישיבה שבתי הדין - בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי לענייני הקדשות ובית הדין הרבני-אזורי בצפת - מנסים להצר את רגליהם. הם עתרו לבג"ץ בטענה שבתי הדין הרבניים חסרי סמכות לדון בענייניהם. בית הדין בתגובה פיטר את הנאמנים שהוא עצמו מינה ומינה נאמנים חדשים. עכשיו יש להקדש הספרדי שתי קבוצות של נאמנים, מפוטרים ופעילים. בפועל אף קבוצה לא עושה דבר בגלל צו על תנאי וצו ביניים שהוציא בג"ץ המורה לבתי הדין הרבניים להימנע מלדון בענייני ההקדש.

באותה ישיבה הציע בג"ץ פשרה שקיבלה תוקף של החלטה שמתחם הקבר יתנהל על ידי ועדה של שניים, נציג ספרדי ונציג אשכנזי. לנציג הספרדי נבחר הרב שמואל אליהו ולנציג האשכנזי הרב חיים שלמה רוזנטל, דיין בבית הדין בירושלים. "הודעתי לעליון בשבוע שעבר", אומר עו"ד רנטו יאראק המייצג את העמותה בבג"ץ, "שלהערכתנו זה יילך לכיוון של פשרה. המודוס יצר יחסים סבירים בין הצדדים ואנחנו מקווים שזה יילך בהסכמה, אבל היום דווקא המדינה מנסה לתקוע מישהו ממשרד הדתות כנאמן נוסף בהקדש. הבעיה היא שזה לא שטח של המדינה, מבחינת הקרקע זה רשום על שם ההקדש הספרדי וחלקה אחת רשומה על שם 'ועד ההקדשות', כשהספרדים טוענים שהכוונה אליהם והאשכנזים טוענים שזה שלהם. בפועל הם משתפים פעולה. כולם מקווים שמשפחת ספרא תממן שם בנייה גדולה וכולם מבינים שייהנו מהבנייה. והציבור יהנה".

ה"מישהו" ממשרד הדתות הוא הרב רבינוביץ הממונה על המקומות הקדושים. הרעיון שהתגבש במשרד המשפטים בתקופה האחרונה היה להציע לבג"ץ להכניס לסבך הסמכויות והמריבות בקבר הרשב"י נציג מטעם המדינה, שיפקח על הצדקה וישגיח על שני הניצים. אם ספרא תורם, למה שגם המדינה לא תהנה? השופטת בינייש, בדיון בבג"ץ בשבוע שעבר, קיבלה את הרעיון והציעה לצדדים להגיע להסכמה תוך 30 יום. ולא, אמרה, תחליט המדינה.

אף אחד מהצדדים לא אוהב את הרעיון של הכנסת המדינה לעסק. "כל השנים למדינה היה אינטרס שזה ינוהל על ידנו", אומר שלוש, "שלא יעלה להם כסף".

במרכז לפיתוח המקומות הקדושים חושבים שהמקומות הקדושים צריכים להיות מנוהלים בידי גוף ממלכתי אחד.

"אני מכיר כל מיני אנשים במדינה שהיו רוצים לספח לעצמם עוד ועוד גופים ועוד ועוד תקציבים. זה לא דבר חדש. זה עדיין לא אומר שזה אינטרס המדינה".

אם אתם מנהלים את זה כל כך טוב, למה האתר כל כך מלוכלך?

"לא מלוכלך, אלא אם היית ביום שבו ביקרו הרבה אנשים, כי בתקופה הזאת באלול מבקרים קרוב ל-10,000 כל יום, ויש כעשרה עובדי תחזוקה וניקיון וסדרנות בשתי משמרות".

אז למה יש כל כך הרבה תלונות נגדכם על ניהול כוחני? על זה שאתם לא מקבלים אשכנזים לישיבה, על זה שאף אחד לא יודע לאן הולך הכסף שנאסף מהקופות, שהמפקח על המקומות הקדושים בעצם לא מפקח ואין לו דריסת רגל במתחם?

"כל ההכנסה מקופות הצדקה (כמיליון שקלים בשנה) נכנסות לחשבון ההקדש. יש לנו הנהלת חשבונות מסודרת, אני מנהל את הכל. יש לנו ועדת ביקורת, הם בדקו, הוציאו דו"ח, היו בו כמה הערות לגבי תכנון האתר אבל שום דבר לא נגע לענייני הכסף. כל התקציב שלנו הוא מיליון שקלים בשנה, כמעט הכל הולך על החזקת עובדים, זה יוצא 70 אלף שקל לחודש. נשאר מעט לחשבוניות, נייר טואלט, קצת צבע, ברזים שנשברים וזהו. אנחנו מקווים שהשיפוץ ייעשה, בעזרת השם".

אז אולי בכל זאת עדיף שהממשלה תחזיק את זה?

"אנחנו יותר זולים מהם. אם הם יבואו לכאן זה יעלה יותר, יהיו פרוטקציות, מינויים שעולים כסף. זה מיותר למדינה. גם את הבית שלי אני יכול לתת למרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, אבל זה לא עובד ככה, אנחנו עמותה פרטית".

אתם מנהלים את העמותה בתוך המשפחה.

"בסך הכל משפחת אליהו קרובים שלי".

שמואל אליהו בן דוד שלך.

"בן דוד שני. למה להפוך את הכל למשפחתולוגיה? קל מאוד לבוא ולזרוק האשמות באוויר על דברים שהם רחוקים מאוד מהמציאות".

הרב הממונה חסר אונים

כבר ב-1993 ביקש משרד הדתות לבדוק מה קורה בקבר הרשב"י ומינה לשם כך ועדה: פליאה אלבק ממשרד המשפטים, הרב אליהו בן דהאן, מנהל בתי הדין הרבניים ועודד וינר, מנכ"ל המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים. הדו"ח שהגישה הוועדה היה חמור ביותר.

"המקום מנוהל ללא תיאום בין הגורמים", נכתב. "מר שלוש, שמונה כמנהל המקום מטעם אפוטרופסי ההקדש הספרדי (כנראה תוך הסכמתם שבשתיקה, שכן לא מצאנו אסמכתא הולמת למינויו), לא מצאנו שנתן דו"ח הולם ושוטף לאפוטרופסים ולא לבית הדין הרבני, גם באותם מקרים בהם מדובר בהחלטות המחייבות דיווח. במיוחד נמצא לוקה בחוסר נושא הניהול הכספי. בין היתר הסביר לנו המנהל שכל התיעוד של פתיחת קופות צדקה, הוצאת הכספים מהן והפקדת כספי הצדקה בבנק, מושמד על ידו, שכן די לו בכך שהוא יודע מה יש בבנק".

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, חוקק חוק השמירה על המקומות הקדושים. כוונת המדינה אז היתה לגלות נאורות בכל הקשור למקומות הקדושים לדתות אחרות. ב-1981 הותקנו על ידי שרי המשפטים והדתות תקנות לנוהל הצבת קופות צדקה במקומות הקדושים עם הנחיות ברורות. הכסף שייאסף מהקופות, כתוב בתקנות, יחולק ביחס של שני שליש לפיתוח המקומות ושליש יילך לנזקקים. על חלוקת הכסף, הוחלט, יפקח הממונה על המקומות הקדושים.

נו שוין, אז התקינו. בינואר 2001 שלח שלוש לממונה על המקומות הקדושים, הרב רבינוביץ, מכתב ובו נזיפה ואיום מרומז: "כידוע לך כי קבר הרשב"י הינו הקדש של העדה הספרדית בצפת ובמירון ולהקדש זכויות מלאות על כל התרומות המגיעות לאתר. התקנות הנ"ל, ככל שהדבר נוגע לקבר הרשב"י, הינן גם בניגוד לחוקי יסוד של זכויות הקניין וכאמור לעיל גם בניגוד להסכמים חתומים". בהמשך הציע שלוש לרבינוביץ להוסיף סעיף לתקנות ולציין שם שהן לא חלות על קבר הרשב"י ונוהל איסוף הכספים בו, כדי למנוע התדיינות משפטית יקרה ומיותרת.

רבינוביץ נשמע חסר אונים. יש לו תפקיד, יש לו סמכויות, אבל הוא לא מצליח להזיז דבר. "לא ייתכן שהנכסים הלאומיים של מדינת ישראל יוחזקו בידיים פרטיות", הוא אומר. "המקומות הקדושים זו לא אמונה טפלה או עבודת אלילים, לפי ההלכה קבר קדוש מסוגל לתפילה יותר ממקום אחר. שם המלאכה קלה יותר ואחת כמה וכמה בחודש אלול. אנחנו מבקשים שם מהשם רחמים בזכות צדיקים שוכני עפר. זה מעוגן היטב ביהדות. הראשון שהשתטח על קבר קדוש היה יוסף הצדיק. כשמכרו אותו למצרים, הוא השתטח בדרך על קבר רחל אמו. יעקב קבר אותה על אם הדרך כדי שבניה יוכלו להתפלל על קברה כי הרגיש שעתידים ישראל לצאת לגלות. כלב בן יפונה, אחד המרגלים, הלך להתפלל בחברון על קברי אבות".

אז למה אתה מרשה שהקבר של הרשב"י ייראה כמו שהוא נראה?

"אני לא מרשה שזה ייראה כך, אין מישהו שלא פניתי אליו בעניין זה ואין מישהו שלא יודע כמה זה כואב לי. במיוחד כואב לי שיש שם מחלוקות בין אשכנזים לספרדים ובין הספרדים לבין עצמם. זה מקום שעוברים בו מדי שנה למעלה ממיליון איש, הוא צריך להיראות כמו הכותל המערבי. המדינה השקיעה שם 30 מיליון שקלים, לא בתוך האתר, בגלל המחלוקות, אלא מסביב לאתר, שירותים, דרכי גישה. הממשלה החליטה להקים מנהלת לאתר אבל היא לא הוקמה".

אתה מפקח על קופות הצדקה באתר?

"אני לא יודע כמה כסף עובר שם. אני לא רוצה לחשוד באף אחד, אבל לגיטימי ומחויב במקומות שהם נכס לאומי שמדינת ישראל תפקח. גם אם כל שקל שם סופרים עשרה אנשים, ואם הכל מתנהל כהלכה, אני רוצה להיות בטוח שכל אגורה מגיעה ליעדה".

גם אברהם קפלן, רשם ההקדשות במשרד המשפטים, היה רוצה לדעת לאן הולך הכסף מקופות הצדקה במירון. "מישהו מרוקן את הקופות האלה ומפקיד את הכסף בבנק. השאלה מה הקשר בין הכסף שנמצא בקופה לבין הכסף שנמצא בבנק. כאן מדובר בסכומים גדולים ולכן יש הרבה אינטרסנטים שבוחשים בקדירה" (בהערת אגב מסביר קפלן שמבחינת הפירוש המשפטי הקדש אינו קשור לקדושה אלא ש"זו הקדשה של נכסים של אנשים פרטיים למטרות ציבוריות. אנחנו רושמים את זה ומפקחים על הנאמנים (אפוטרופוסים) שימלאו את מטרות ההקדש. אין לזה קשר למקומות קדושים").

מנכ"ל המרכז לפיתוח המקומות הקדושים שווינגר חושב שניהול מרכזי ויחיד של כל המקומות הקדושים על ידי המדינה, כלומר על ידו, עדיף. "מאוד כדאי שמדינת ישראל תהיה זאת שתנהל את המקומות הקדושים ולא משנה על איזה אתר מדובר, על אחת כמה וכמה באתר הרשב"י ששם אנחנו יודעים על בעיות חדשות לבקרים, של אבטחה, סדרנות, ניקיון וכל מה שקשור ורלוונטי לתחזוק האתר השני המתויר ביותר אחרי הכותל. ברמה היומיומית אין לנו טענות כלפי ההקדשות, אבל בתלמוד הבבלי כבר כתבו שאם שני אנשים אופים עוגה וכל אחד סומך על השני, היא לעולם לא תאפה. המדינה חייבת להחליט אחת ולתמיד מי מטפל במקום. אם יוחלט שההקדשות אז שיטפלו בכל האתר, גם בחשמל, במים, בסדרנות, באבטחה בגינון".

למה בכלל מנוהל אתר יהודי-ישראלי חשוב בידי אנשים פרטיים?

"זה לא בדיוק אנשים פרטיים, אלה הקדשות שפעלו במקום הרבה לפני קום המדינה, ואם הכל היה שם מתנהל בסדר, אף אחד לא היה מבקש לשנות את זה. אבל כנראה שהדברים לא היו בסדר ועכשיו הגיע הזמן לעשות אחת ולתמיד סדר".

הרב חיים רוזנטל, שהיה אמור לנהל מטעמם של האשכנזים את קבר הרשב"י ביחד עם הרב אליהו במשך חמש שנים, סיים את תפקידו על פי החלטת הבג"ץ בשבוע שעבר ובקרוב יוחלף באדם אחר. הסיבה, לדעת בג"ץ, היא כפל תפקידיו של רוזנטל, שכאמור משמש גם כדיין בבית הדין בירושלים. בחבר הנאמנים של ועד ההקדשות במירון מכהנים בנו ושני אחייניו. סבו של רוזנטל (מצד אמו), הרב דב זילברמן, רבה של צפת, היה זה שלדבריו הקים בשנות ה-40 את ועד ההקדשות האשכנזי. "היה לו בן באמריקה שעבד ביב"מ והוא שלח לו הרבה כסף וסבא שלי כנראה הקים את ההקדש בכספו. יש ראיות ברורות שהוא קנה את החלקה הזאת והעביר אותה לציבור".

מה עשית בתקופה שהיית מנהל האתר?

"מנעתי דברים שעמדו להתבצע. העמידו קרוון על גג הקבר, למגורים, אירוח, ואני בעצמי נלחמתי עם המנוף. לא הצלחתי להוריד את הקרוון אבל התרעתי. השתדלתי לפקח על סדרי ההילולה, השתדלתי לפקח על כל פרט ופרט, אבל לא היה שיתוף פעולה אמיתי. אולי כל הגורמים חיפשו פתרון קסם שישתיק מישהו והשתמשו בי".

כעלה תאנה?

"לא הייתי משתמש בביטוי כזה, אבל זה די קרוב".

ופיקחת גם על ענייני הכספים?

"השתדלתי לפקח אבל בלי שום כלים. לא מצאתי שום דבר לא תקין, ראיתי דיווחים, וגם עזרתי למסד את נוהלי פתיחת קופות, למי יש מפתח. אני מקווה שבמשהו עזרתי בכוחותי הדלים. כשהסכמתי לקבל את זה, התכוונתי ללכת לתנופת פיתוח, אבל אי אפשר היה להזיז שום דבר".

ומה יש לשותפו הספרדי של רוזנטל, הרב שמואל אליהו, לומר? הוא בעיקרון לא מתראיין ולא יודע כלום. "עורכי דין מדברים אלה עם אלה ובשטח החיים מתנהלים כדרכם", הוא הסכים לתרום.

כלומר הכל בסדר?

"הכל בסדר בסימן שאלה, אבל החיים מתנהלים". *

loria@haaretz.co.il



קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה. גם מחיל אוויר מגיעות מחלקות והריח הנלווה


קבר שמעון בר יוחאי במירון. מזרונים מגולגלים, סמרטוטים ובקבוקי משקה ריקים, שאריות אורז וחלות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו