על החתום: ישעיהו ליבוביץ' ומנחם בגין. מכתבים נבחרים למערכת "הארץ"

למן השבוע הראשון ועד עצם היום הזה מכתבים למערכת "הארץ" נקראים כרומן היסטורי רב-קולות. מההמלצה של סופר ידוע על חברו יובל שטייניץ, עבור בביקורת על סגנונו של אבא אבן וגמור בדברי התפעמות ושבח של קורא נלהב מהעיתון. "הארץ" העמיד עצמו תמיד כזירה פתוחה למכתבי קוראיו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בגין קורא הארץ-ירוק
טל ניב
טל ניב
טל ניב
טל ניב

"מכתב תמיד מגיע ליעדו" (ז'אק לאקאן, סמינר על המכתב הגנוב  Écrits, 30).

זהבה סיסו, הדוורית הראשונה בדואר ישראל
זהבה סיסו, הדוורית הראשונה בדואר ישראלצילום: לע"מ

מרגע שבא לעולם גיליונו הראשון של כל עיתון, ניתן האות ליצירתו של המכתב למערכת הראשון שלו. ב-22 ביוני 1919, ארבעה ימים אחרי שיצא לאור גיליונו הראשון של "חדשות הארץ", נדפס מכתבו של משה סמילנסקי, מנהיג-איכר-פובליציסט ידוע ונכבד בזמנו ודודו לימים של ס. יזהר. סמילנסקי התלונן על כך שבעת שביקר בירושלים ניסה 15 (!) פעמים להיכנס לבית הספרים הלאומי אך מצאו סגור. יומיים אחר כך, ב-24 ביוני 1919, נדפס מכתב תשובתה של ועדת בית הספרים הלאומי, שפירט באריכות דקדקנית ובאופן שהיום היינו מפרשים אותו כפאסיבי-אגרסיבי, את שעות הפתיחה: בשורה האחרונה התברר שבאמת המקום היה סגור לשבוע כי הספרן חלה במפתיע, והוועד לא ידע על כך בזמן.

המכתבים הטובים באמת מספרים סיפור אישי על אישיות מסוימת. כך למשל, ב-2004 כתב אלפרד כהן "ויש לי מספר מאושוויץ על הזרוע השמאלית" במכתבו המגיב על עמדה המגנה עיכוב פלסטיני שנאלץ לנגן בכינורו במחסום

אבל לא רק שעות פתיחה של הספרייה עומדות על הפרק בחלופת המכתבים הזאת. זהו רגע ייסודה של האמנה שבין עיתון לקוראיו, לפיה הוא מציב עצמו לפני הציבור ולרשות הציבור, ומוכן להקשיב לו. העיתון מציע עצמו כנמען - ממש במובן קיומי - שהפנייה  אליו במכתב צופנת מזור, פוטנציאל לרווחה, הקלה ופתיחת שסתומים פקוקים. מדור המכתבים הוא איפוא לב שפועם בחזהו של העיתון, המחובר בעורק אל קוראיו, הכותבים אליו הן בתגובה על מה שנכתב בו והן בתגובה על מה שהיו רוצים שייכתב בו. תמיד שלובים במכתבים עניין אישי ועניין לאומי, ביטוי של אישיות מסוימת וגם שיקוף של ענייני השעה. בבסיסו של מכתב למערכת עומד דחף חזק להתלונן על דבר מה בעולם - החיצוני והחברתי, אבל גם הפרטי והפנימי, לרוב כדי לתקנו. כל כותב מגיב בסגנונו, בסופו של דבר, על מה "שגורם לו לתקתק", ותכונה זו נשמרת ומורגשת בטובים שבמכתבים למערכת גם מקץ מאה שנה.

יותר מכל סוגה אחרת בעיתונות, מכתבים למערכת הם זירה של היקשרות משמעותית: הקוראים פונים אל העיתון ישירות, בלא תיווך, ותשובתו להם היא היענות בעצם פרסום מכתבם. המכתב אינו תחקיר המוצע לקורא, אלא אפשרות שלו לתקן ולהגיב. קריאה של מבחר מכתבים שנשלחו למערכת במשך השנים היא איפוא קריאה ברומן פוליפוני,  מרובה-קולות, שבמרכזו עומדים לרגע בחזית האנשים הכותבים, כשברקע זורמת ההיסטוריה ומתרחשים המאורעות הגדולים.

הדוגמאות לפולמוסים וטרוניות במדור המכתבים של "הארץ" רבות, אך דבר אחד לא היה חסר מעולם - חוש הומור, גם בקרב כותבי מכתבים וגם הומור עצמי

כך למשל במכתב למערכת מ-1 בספטמבר 1939, יום פתיחת מלחמת העולם השנייה, נשמעת זעקתו של אב לשלושה ילדים קטנים המתפרנס ממכירת גרעינים ליד בית העם בתל אביב ומבקש פתרון לאשתו החולה. הוא כותב ש"נטרפה עליה דעתה", היא מכה את הילדים ו"משברת זגוגיות" ושזה תשעה חודשים הוא מחפש בשבילה לשווא אישפוז. העברית היפה והנרגשת של המכתב מודגשת בכותרת - "מי יעמוד לי בעוניי" - שניתנה לו על ידי העורך, פרקטיקה אינטגרלית למדור הנשמרת עד היום ומנכיחה את עובדת המיון והעריכה, את הנוכחות של העיתון המאזין בתהליך. הרובד הנוסף בקריאה לאחור הוא כמובן הפרספקטיבה על כל הבטיה. במקרה של מוכר הגרעינים, בולטים ממרחק הזמן מצבו הכלכלי הרעוע, מקום מגוריו בשכונה, העובדה שהוא מזרחי (או "ספרדי" בלשון התקופה), היחס לאשתו, ולנשים בכלל, ומזווית אחרת: המקום הרחב שניתן למכתבו ולעניינו כפריצה מודעת של מעגל כותבי המכתבים הנמנים עם באי הספריה הלאומית, וטרודים בשעות פתיחה.

מדור המכתבים התרחב וגדל עם השנים: ממכתב אחד בודד בגיליון, למדור יומי ובנוסף לו מדור שבועי, ומדורים מקבילים גם במוספים השבועיים. הפופולריות שלו היתה תמיד עצומה, גם משום שהמשתתפים בו מקרב הציבור הרחב "מצאו בו את עצמם" מעשית (ככותבים של כמה עשרות אלפי מכתבים) ופיגורטיבית (מבחר הנושאים שעליהם כתבו והכתבות שעליהן הגיבו). עם השנים התפתחה קהילה של כותבי מכתבים שזהו תחביבם וגם של כאלה שראו בסוגת המכתבים למערכת משימה ספרותית מצד אחד וציבורית מצד שני, ככל כתיבה ציבורית אחרת. במשך עשורים רבים, רוב כותבי המכתבים היו גברים, אבל בעקביות, במקביל לשינוי ההיסטורי כללי וביתר שאת בעשור האחרון, כמעט חצי מהכותבים הם כותבות.

תיבות דואר, צרפת
תיבות דואר, צרפתצילום: Hemis.fr RM / Getty Images

לא רק הציבור הרחב כותב למערכת, ומובן שעם כותבי המכתבים - ובייצוג נכבד ומהותי - נמנים אנשים מוכרים וידועים בתחומיהם. יש מי שמעדיפים את מדור המכתבים למערכת על פני תגובה אחרת, ובכך מבטאים עוצמה רגשית וגם, לעתים, תרעומת וזעם. כך למשל יגאל תורמקין ב-1995, המתאר במכתבו את התפרצויות האבל שאחרי רצח רבין באנדרטה שלו בכיכר מלכי ישראל, או דליה רביקוביץ' המוחה על יחסה של הפובליציסטית אבירמה גולן כלפיה במכתב מ-2001. דוגמה אחרת היא מכתבו הכאוב של חבר הכנסת מיכאל איתן, במענה למכתב שייחס לו תמיכה בעינויים. דוגמה אחרת היא מכתבו של קורא מ-2015 הבא חשבון עם עמוס עוז, על כך שאינו פועל מספיק אלא מסתפק בכתיבת מכתבים.

אמנות המכתב למערכת לא עברה מהעולם. להיפך - משום שהוא יכול להיות קצר, שנון וענייני, ובעיקר ספוג וגדוש, חדור דחיפות שמוצתת בלהט הרגע - הוא יפה לעיתון מאי פעם

הדוגמאות לפולמוסים וטרוניות במדור המכתבים של "הארץ" רבות, אך דבר אחד לא היה חסר מעולם - חוש הומור, גם בקרב כותבי מכתבים וגם הומור-עצמי. רם אורן למשל התבדח במכתב מ-2007, ביחס לכישורי הנבואה של כתב "הארץ" עמוס הראל, שביקר את ספר המתח שלו. בראיון עמו באתר "וואלה", הסביר אורן שהוא ידע, כעיתונאי בעצמו, שהמקור לנבואה שכשלה הוא זמני הדפסה, אבל לא היה יכול לתת לבדיחה טובה לחמוק ממנו. הומור עצמי קשור גם במכתבי שבח והלל לעיתון עצמו, כי לעתים פשוט אי אפשר להתאפק.

המכתבים מספרים את עלילות הזמן, אבל המכתבים הטובים באמת מספרים סיפור אישי על אישיות מסוימת. כך למשל, ב-2004 כתב אלפרד כהן "ויש לי מספר מאושוויץ על הזרוע השמאלית" במכתבו המגיב על עמדה המגנה עיכוב פלסטיני שנאלץ לנגן בכינורו במחסום. ובמכתב נדיר של יואל הופמן, מ-2012, המגן על הד"ר יובל שטייניץ,  אפשר לחוש בנימתו האישית שאינה ניתנת להעתקה, בסגנון נזירי ובדיוק פרטיקולרי.

מדור המכתבים היה ונשאר אקו-סיסטם פתוח, מערכת הניזונה גם בחומר חיצוני לה - של תלונות וקובלנות, רעיונות וסיפורי חיים, מאבקים פוליטיים ותרבותיים, תגובות על הפרסומים בעיתון ועל החיים עצמם. מי שצפו או מכירים את דמותו הנהדרת של הרופא גרגורי האוס, גאון אבחון ומוגבל-רגשית, זוכרים ודאי את הקטע  שבו האיש שמציל חיים נכנס לחדרו בבית החולים בבוקר, כשהעיתון שלו מקופל תחת זרועו, ומצהיר בהתלהבות נערית - "הם פרסמו  את המכתב שלי!". אמנות המכתב למערכת לא עברה מהעולם. להיפך - משום שהוא יכול להיות קצר, שנון וענייני, ובעיקר ספוג וגדוש, חדור דחיפות שמוצתת בלהט הרגע - הוא יפה לעיתון מאי פעם.

"הארץ" קיבל תמיד וממשיך לקבל מכתבו של כל אדם שרוצה להגיב על כתבה, מבקש ממנו להזדהות באופן ברור, אבל מבטיח, כמו מיומו הראשון, לשמור על עילום שם כשהסיבות לכך מוצדקות. המערכת אינה משיבה מכתבים לכותבים, עורכת את המתאימים לפרסום ולעתים מקצרת, ועל המכתב להתייחס למה שפורסם בעיתון, אבל זהו אינו תנאי בל יעבור. אז כתבו מכתבים שנונים, מעניינים, כנים, בלהט הרגע. יש לטעון טיעון מלא וענייני ולא לפחד מביטוי אישי - 150 מלה מקסימום. היו האוסים, קראו "הם פרסמו את המכתב שלי!".

טל ניב היא עורכת מדור המכתבים, 2019

לקט מכתבים היסטוריים:

מי אחראי בעד הבית הזה?
משה סמילנסקי | 22.06.1919

מכתב אל המערכת 1
גזיר מתוך הגיליון המקורי

עורך נכבד,

נא לתת מקום למלים אחדות.

ישבתי בירושלים חמישה ימים. ביקרתי את הספרייה "בית נאמן " חמש-עשרה פעם, שלוש פעמים ביום במשך השעות מתשע בבוקר עד שש בערב, ולא מצאתיה פתוחה אף פעם. ביום האחרון נזדמן לי על המדרגות הישיש א.ז.ר, אף הוא דופק זה יומייים על דלתות הבית ולא נענה. מי אחראי בעד הבית הזה?

בכבוד רב
משה סמילנסקי 
לצפייה במקור>

חלה הספרן פתאום

ועדת בית הספרים הלאומי
גזיר מתוך הגיליון המקורי

ועדת בית הספרים הלאומי | 24.06.1919

עורך נכבד,
בתשובה על מכתבו של מר סמילנסקי אשר נדפס בגיליון ד' של "חדשות הארץ" מתכבדת ועדת בית הספרים הלאומי להודיע, כי חדר הקריאה והעבודה בבית הספרים פתוח בשעות אלו: בימי החול - בחורף- מעשר בבוקר עד עשר בערב, ובקיץ- מתשע בבוקר עד שבע בערב, בהפסקה של שתי שעות בצהריים מאחת עד שלוש. בערבי שבת ויו"ט -מאחת עד ארבע. ואולם בשבוע שעבר חלה הספרן פתאום ולכן נשאר הבית סגור. הוא גם לא יכול היה להודיע לוועדה שתפרסם את הדבר במודעה.

בכבוד ועדת בית הספרים הלאומי
לצפייה במקור>

עט התמיד
גזיר מתוך הגיליון המקורי

עט תמיד
ח.א קרופניק | 14.02.1926 

בגיליון "הארץ" מיום כ"ג שבט הודיע מי שהוא ב"הארץ" שאבד לו עט - מבוע (Fountain-Pen). זהו תרגום מלה במלה מאנגלית. אילו תרגם המודיע את המושג הזה מגרמנית היה מוצא לו אולי שם אחר מן Tullfeder halter  או מרוסית. אני מציע לקרוא לעט כזה שם עברי עט-תמיד, על משקל נר-תמיד. 

ח.א קרופניק
לצפייה במקור>

מי יעמוד לי בעוניי?
יעקב אלגאזי |  01.09.1939

אני אב לשלושה ילדים: הגדולה בת שמונה שנים, הקטנה בת חמש. אני עצמי בעל מום; ידי שתוקה, ופרנסתי על מכירת גרעינים ליד בית העם בתל-אביב. והנה יסרני אלהים ואשתי נטרפה דעתה עליה, והיא עושה מעשי חבלה והרס בבית ומחוצה לו, משברת זגוגיות בחנויות ומפעם לפעם מהרסת גם את מעמדי הדל ליד בית העם וגורמת לי נזקים. אף אפחד, שלא תעשה מעשה רע בילדים, כי היא שולחת את ידה גם בהם. זה תשעה חודשים ומעלה אני נתון באימה חשכה זו. פניתי במכתב לראש עירית תל-אביב וקיבלתי תשובה מאת המזכיר, כשהעיריה פנתה להנהלת בית החולים לחולי רוח. הלכתי לבית החולים והשיבו: אין מקום. אף פניתי לנציב העליון, והוא השיב לי, שפנה מיד לרופא הממשלתי ועלי לקבל תשובה ממנו. ואכן בו ביום קיבלתי תשובת הרופא הממשלתי, שהוא קיבל את מכתב הנציב, אבל בבית החולים בבית לחם אין מקום. אני איני יכול לישון בביתי, הילדים מתגוללים בפינות סתרים שונות מאימת מעשי האשה האומללה. אנה אני וילדי באים? האפסו כל רחמים בעיר הגדולה הזאת?

יעקב אלגאזי, שכונת מחלול ב'
לצפייה במקור>

על המוסיקה העברית-מזרחית ברדיו
שמואל בן עטר | 18.12.1939

כאחד המנצחים הראשיים למקהלת "מפטירים" שבקושטא, הידועה בכל העולם הספרדי כאחת המושלמות ביותר בשטח המוסיקה הדתית-המזרחית, הריני מרשה לעצמי להביע תרעומת על ההזנחה בבקורת כשרונם המוסיקאלי של הזמרים או החזנים המופיעים בראדיו הארצישראלי. ומשמיעים למאזיניהם מוסיקה עברית מזרחית או פרקי זמרה מסורתיים; כגון בקשות, פזמונים וכו. יש לי יסוד חזק להאמין, שהנהלת הראדיו לא הספיקה להעריך כראוי את ערכה האמתי של מוסיקה זו. שגנוז בה יופי לאין ערוך. ושהיא ראויה לכבוד כמו המוסיקה האירופית. ולכן יש לשער, שההבחנה אינה מספיקה. כי אילולא כך, לא היינו שומעים מוסיקה מוזרה שאיננה אלא ערבוביה של ניגונים אירופיים למחצה ומזרחיים מסורסים.

בנוגע לפזמונים המצב עוד יותר קשה. מה גדול תמהוננו לשמוע במקום מוסיקה דתית אמתית — פזמונים, ואם במקרה יושרו איזו יצירות מקוריות מטורקיה, חסרות הן גס הריתמוס וגם הגוון המיוחד בנוגע לנעימה (מקאם, אוסול וכו'). כלום כל הרוצה להופיע בראדיו כמומחה רשאי להשמיענו מכל הבא בידו?

יש לנו נכס יקר מאד במוסיקה המזרחית, והוא "קובץ שירי ישראל בארץ הקדם" מאנדרינופול, קושטא, וספר פזמונים להלל וזמרה, נעים זמירות מסאלוניקי. קובץ פזמונים ובקשות אלו, שנתקדשו במשך הדורות בקהילות ישראל בערי המזרח, הם פנינים יקרות מן הפולקלור היהודי המזרחי , שהיו מעוררות את התפעלותם של חכמי המוסיקה המזרחית שהיו בקושטא ואנדרינופול בפרט בשבתות ומועדי-קודש.

כדאי שהנהלת הראדיו תתענין ביתר רצינות במוסיקה זו, ותבקש את השתתפותם של המומחים שבתל אביב, גם בחזנות המזרחית, וגם בשירי קודש.

שמואל בן עטר
תל-אביב, רחוב וולפסון 21
לצפייה במקור>

הנצחת שמות גבורינו
גזיר מתוך הגיליון המקורי

הנצחת שמות גיבורינו
מתן אחיאסף |  26.07.1967

שיכון בבלי
"שיכון בבלי. "לא חסרים שמות של קצינים גבוהים שנהרגו וקרבות מפורסמים רווי דם חיילינו, שעל שמם אפשר לקרוא את הרחובות הללוצילום: ניר קידר

לפני מספר שבועות עברתי לגור באזור מגורים חדש ליד גשר הירקון  בצפון תל-אביב. האיזור נקרא שיכון בבלי על שם אחד הרחובות שם. שאר שמות הרחובות שם הם: ״תוספתא״, ״המשנה ״, ״אונקלוס״, ״בן סירא״,  ״סנהדרין״, ״ההלכה״ וכדומה. אלו הם שמות שלדעתי אינם מתאימים כלל לאיזור זה ולהרבה אנשים שמות אלו גם אינם אומרים דבר. העליתי רעיון לפני חברים - וקיבלתי את עידודם המלא - להפוך את כל האיזור לאיזור ״מלחמת ששת הימים״. לא חסרים שמות של גיבורים שנפלו, לקצינים גבוהים שנהרגו וקרבות מפורסמים רווי דם חיילינו, שעל שמם אפשר לקרוא את הרחובות הללו, שהם בנויים עדיין רק בחלקם ואינני חושב שזו בעיה לשנותם. הייתי גאה אילו, נקרא שמו של אחד מגיבורינו על הרחוב בו אני גר.

מתן אחיאסף

סחי ומאוס אפפונו
א. פרוינד | 16.07.1967

האגדה מספרת על הר הבית והכותל המערבי אשר כוסו על ידי צרי ישראל באשפה עד שנעלמו מעין רואים. בימנו אלו, אשר כמעט כאגדה נראים לנו, מתגשמים לצערנו דברי האגדה במלואם; והר הבית וכל האתרים אשר זה מקרוב באו תחת ידנו, טובעים באשפה, אותה מותירים אחריהם העולים לרגל. הלא נבוש? הלזה נקרא שמירה על אתרים יקרים?
א. פרוינד

ירושלים

סגנון מסוכן
אהרן שבתאי | 30.10.1973
שמעתי בימים האחרונים את נאומיו של שר החוץ מר אבא אבן, בין היתר בעצרת האו"ם, ונחרדתי. במקום לקרב את השומע ולשכנעו, יוצרים האיש וסגנונו מרחק - שהוא בוודאי הרה אסון, בעיקר אם מעלים על הדעת מגעים אישיים ומשא ומתן.

אהרון שבתאי. שמעתי ונחרדתי
אהרון שבתאי. שמעתי ונחרדתיצילום: תומר אפלבאום

את עמדת ישראל צריך לבטא אדם המסוגל להתבטא בפשטות, בענייניות, בחכמה ואף בחמימות, ומה שהכי חשוב, אדם שמבחינה רגשית מסוגל ליצור מגע אישי. לדבר יש חשיבות עצומה בקונסטלציה הנוכחית ולאור מצבה העדין של ישראל בזירה הבינלאומית. למשמע הרטוריקה הנרקיסית של מר אבן, צדקנותו (צדקנות גוררת תמיד התנגדות מודעת ולא מודעת), מליצותיו, אני כולי מתמלא  מחאה. לא כאלה צריכים להיות אימאז' ישראל וקולה.

אהרן שבתאי
ירושלים

להכיר בקיום לוח הכפל

ישעיהו ליבוביץ' | 21.07.1974

ישעיהו ליבוביץ'
ישעיהו ליבוביץ'. להכיר בבעיהצילום: אלכס ליבק

מאת: ישעיהו ליבוביץ' למערכת עיתון הארץ,
ירושלים, 21.7.1974
א.נ.

נתבשרנו היום ("הארץ" 21.7) ששר החוץ יציע* היום בישיבת הממשלה "להכיר בקיום הבעיה הפלשטינית". בהתאם לכך ראוי שבישיבת הממשלה יציע שר החינוך והתרבות "להכיר בקיום לוח הכפל".

בכבוד רב,
י. ליבוביץ'
*יגאל אלון

(מתוך "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ", הוצאת כתר ירושלים)
לצפייה במקור>

איפה הוא חי 
רם אורן |  24.01.2007

בביקורת על ספרי "רמטכ"ל" ("הארץ, ספרים", 17.1) טוען עמוס הראל כי כפיתי על הספר סיום מאולץ, שבו הרמטכ"ל והאחראים למלחמה מגישים את התפטרותם. "איפה הוא חי, הרם אורן הזה?", שאל הראל בדיוק ביום שבו הודיעה הכותרת הראשית של העיתון על התפטרות הרמטכ"ל. ואני שואל: איפה הוא חי העמוס הראל הזה?

רם אורן
תל אביב

האם כל זה כדאי?
יואב הס | 02.06.2010

ואולי בעצם אפשר היה להגיב אחרת? נניח שמדינת ישראל היתה מאפשרת למשט לעגון בעזה. נניח שמדינת ישראל היתה מודיעה על מחווה כלפי תושבי הרצועה. נניח שמדינת ישראל היתה מנצלת את ההזדמנות, משחררתאת האסירים הפלסטינים לפי דרישת החמאס, מקבלת בתמורה את גלעד שליט ומזמינה את חאלד משעל לשיחות ישירות לסיום הסכסוך, על בסיס ההודעה שלו שהוא מוכן לקבל את גבולות הקו הירוק. האם זה לא היה עדיף על הנזק העצום שנגרם לביטחון המדינה כתוצאה מן הפיאסקו האחרון של המשט והרוגיו והפצועיו? האם נמתין, כמו דרום אפריקה, עד שהעולם יטיל עלינו עיצומים כה כבדים, שנזחל על ארבע לשולחן המשא ומתן?

יואב הס
ירושלים

עמוס עוז
עמוס עוז. "כיבד אותנו במכתב"צילום: Effigie/Leemage / AFP

עמוס עוז אייכה?
מאיר וון רייק |  15.10.2015
בתגובה על "המקל והפצע" מאת עמוס עוז ("הארץ", 13.10)

עמוס עוז כיבד אותנו שוב במכתב למערכת "הארץ". הוא מגיב על ההאשמה של ישראל הראל, מראשי המתנחלים ואחד ממובילי האידיאולוגים שלהם, שמדינת ישראל מגלה יד רכה מדי כלפי הפלסטינים. כל מה שעוז כותב נכון בעיני.
אבל אני תוהה האם אדם במעמדו של עוז, שיועד פעם על ידי שמעון פרס אפילו להיות ראש ממשלה, יכול להסתפק בעת כזאת במכתב למערכת? כדמות עם יוקרה בינלאומית, הייתי מצפה ממנו למלא אחר אחת מאמרותיו של הלל: "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (אבות, ב, ה).
על עוז להקים קול זעקה כדי להיות פה לאותם המונים שמאמינים כי יש אפשרות לדרך אחרת.

מאיר וון רייק
ירושלים

דווקא מתחתי ביקורת על ברק
דליה רביקוביץ | 25.02.2001

דליה רביקוביץ'
דליה רביקוביץ. "מערכת בחירות נלוזה, שאפשר לכנותה בקיצור סיפור הכנף של סבנה" צילום: יצחק לבני

תגובה על "געגועים לישראליות מדומה" מאת אבירמה גולן ("הארץ", 18.2)

"אפשר להניח שהמשוררת דליה רביקוביץ לא חשבה להציע מבחני אזרחות במאי 99', כשרוב העולים תמכו בברק", כותבת אבירמה גולן. אילו גולן טרחה לברר אתי מה חשבתי ומה כתבתי לפני בחירות 99', שבהן נבחר ברק ברוב סוחף, אך לאחר מערכת בחירות נלוזה (שאפשר לכנותה בקיצור סיפור הכנף של סבנה), היתה מגלה שמתחתי ביקורת בעל פה ובכתב על ניהול מערכת הבחירות שכוונה כליל לכיבוש לבם של יוצאי ברית המועצות לשעבר; אמרתי זאת לאהוד ברק עצמו כאשר פגשתיו לרגע בכנס אמנים שאירגן לכבודו אברהם בייגה שוחט. כתבתי על כך ברשימה קצרה ל"ידיעות אחרונות" (לפני בחירות 99'), אך הרשימה נפסלה לפרסום. אינני חברת מערכת בעיתון כלשהו ואין זו פעם ראשונה שמחזירים לי חומר כתוב שאינו תואם את עמדת המערכת. בעקבות זאת נפגע חופש הביטוי שלי ועיתונאים מייחסים לי כוונות ומחשבות שאינן הנחות, כפי שכותבת אבירמה גולן, אלא יאה להן יותר להיקרא סברות כרס.

דליה רביקוביץ
תל אביב

דיווח נרחב במעריב
אמנון דנקנר | 10.03.2005

אמנון דנקנר
אמנון דנקנר. "אני מוחה הן על מאמרו של שטרסלר והן על הקריקטורה של בידרמן". איור: ערן וולקובסקיצילום:

בדרך כלל לא נהוג להתווכח עם קריקטורות, אך הקריקטורה של עמוס בידרמן שהופיעה ב"הארץ" אתמול כללה אמירה חסרת שחר. אין שום בסיס להאשמה המוטחת בה, כאילו "מעריב" התעלם או הצניע את פרשת החשדות להלבנת כספים בסניף בנק הפועלים ברחוב הירקון בתל אביב. בעיתון יום שני השבוע, היום שבו נחשפה הפרשה לראשונה בכל העיתונים, פירסם אותה גם "מעריב" בכותרת ראשית, שהשתרעה על פני מרבית עמודו הראשון של העיתון. בכותרת המשנה הוזכר שמו של ולדימיר גוסינסקי, המחזיק בחלק ממניות "מעריב", כמי ששמו עלה בחקירה. באותו יום ייחדנו לפרשה ארבעה עמודים מלאים, וגם בימים שעברו מאז אנחנו מלווים את הפרשה באינטנסיוויות ובפירוט רב. "הארץ" גם טוען טענה לא נכונה, ולפיה, "מעריב" מעלים או מצניע את פרשת ההלבנות. אבל העובדה היא, ש"מעריב" מסקר את הפרשה באופן מקצועי, ענייני והגון. ברצוני להתייחס גם למאמרו של נחמיה שטרסלר ב-TheMarker של "הארץ" אתמול, שטען, כי "מעריב" מצניע את חלקו של גוסינסקי בפרשה. כפי שהבהרתי לעיל, אין זו אמת. אני מוחה הן על מאמרו של שטרסלר והן על הקריקטורה של בידרמן. שני הפרסומים מייחסים ל"מעריב" מעשים שלא היו ולא נבראו.

אמנון דנקנר
עורך "מעריב"

מדיניותי ביחס למחלותי
מנחם בגין | 04.12.1981

מר מרקוס הנכבד,

(חלקו האחרון של מכתבו של מנחם בגין ליואל מרקוס).

מנחם בגין
מנחם בגין. "הגבלת כושר ראייתי נמשכה חודשים מספר"צילום: לע"מ

… עתה אסביר לך מהי מדיניותי ביחס למחלותי. אינני מסתיר, ולא הסתרתי, אפילו אחת מהן, ואני דורש מרופאי לספר לציבור את האמת כולה. למשל, תבעתי מהם לספר גם את כל האמת על הסתימה של עורק קטן במוחי, המפקח על כושר הראייה של העין הימנית. הפרופ' גוטסמן הזמין לטיפול במחלה ההיא את המומחה הניאורולוג הפרופ' לביא - רופא דגול, אשר לדאבוננו הרב הלך לעולמו, ניבדל כולנו לחיים ארוכים. הדבר היה לפני שנים מספר. גם הפרופ' לביא, לפי בקשתי, הסביר לעיתונות את טיב מחלתי. היה לי מזל מיוחד. העורק הסתום היה קטן מאוד. לוא היה יותר גדול, יכולתי לקבל שיתוק בחלק ניכר של גופי. הגבלת כושר ראייתי נמשכה חודשים מספר לאחר צאתי מבית-החולים. הפרופ' לביא ז"ל אמר לי בשעתו, כי ייתכן שאותה הגבלה תימשך הרבה מאוד זמן, אך היא חלפה לאחר חודשים מספר. חלפה לחלוטין. אני רואה ככל אדם, בשתי עיני, גם באלכסונים. היו לי, כידוע, שני התקפי לב שמהם החלמתי. הרופאים מאשרים כי זו החלמה מוחלטת. ועתה באה שבירת רגלי. וביקשתי את הרופאים למסור לציבור על המחלה וטיבה, בלי לכחד דבר ממשי כלשהו.

אבל מר מרקוס הנכבד, הואיל לשאול את עצמך, האם באמת יש יסוד לגנות אנשי ציבור המסתירים את מחלותיהם? הם מרגישים שהם יכולים להמשיך בתפקידיהם, אמנם כעבור זמן מסוים, כך אומרים להם גם רופאיהם. אבל יש להם יריבים במקומות רבים, לרבות העיתונות; הם חוששים מפני תגובות של לא-ידידים, שבעיניהם אינן מוצדקות כלל. אתן לך דוגמא: על מחלת הסרטן של הגב' גולדה מאיר שמעתי, בערך עשרים שנה לפני פטירתה. אלה שמסרו לי את הידיעה דרשו ממני, כראש האופוזיציה, לתבוע את פיטוריה, כי במצבה זה אין היא מסוגלת לקבל החלטות מתאימות. סירבתי. היום ברור לי כי בין מגישי תביעות אלה היו גם יריבים שונים שלה. היא הוסיפה למלא את תפקידה, והיתה לראש ממשלה לאחר פטירתו של לוי אשכול ז"ל, וראיתיה בעבודתה זו מקרוב, והיתה מצוינת, גם אם לא תמיד היתה הסכמה בינינו.

אני חוזר: בין 15 ל-20 שנה מסרו לי על מחלת הסרטן שלה. האם הייתי עושה מעשה טוב, לוא הייתי נותן פרסום לידיעה זו? חושב אני גם היום, כי הייתי עושה מעשה רע. וברוך השם שלא עשיתיו. אינני חושב איפוא שיש פה מקום לדבר על "הטעיית הציבור". בפשטות: כל אחד נוהג לפי נוהגו והכרתו.

אני אך לעניין אחד דואג. יש לי בארץ מספר קרובים מועט. הסיבה ידועה לך. אני, בראשית מחלתי, דואג לכך שאחותי היחידה וילדי (אם אף אחד איננו בבית אמא ואבא) ישמעו בטלפון מפי אחד מבני המשפחה על מחלתי; לבל ישמעו יקירים אלה עליה בפעם הראשונה מן הרדיו או הטלוויזיה. לאחר שקרובי מקבלים את הידיעה, אני מבקש מיד לפרסם הודעה בכלי התקשורת, שלפיה חליתי, ומבקש אישור מאת הרופא מהו טיב מחלתי. במקרה האחרון, למשל, הציע הפרופ' גוטסמן כי נפרסם את ההודעה אחרי הצילומים (שאיפשרו את האבחנה) ולאחר מכן ביקש דחייה נוספת עד לאחר השלמת הניתוח. הצעות אלה נראו לי הגיוניות, גם מבחינת הציבור, וההפרש היה של שעות מספר בלבד. כפי שהנך רואה, לא חטאתי במאום לזכות המפורסמת של הציבור: לדעת.

הקראתי דברים אלה ליחיאל ידידי, בבית-החולים, ליד מיטתי. ביקשתיו שלא להעתיק אותם במכונת כתיבה, אלא לשלוח אותם אליך במישרין, כמות שהם; ידוע לי כי כתב-ידו, שלא ככתב-ידי, קריא וברור לחלוטין; ברגע זה, שנינו בלבד, יחיאל ואני, יודעים על תוכן המכתב. בעוד זמן-מה אתה תהיה השלישי שתדע עליו. אני משאיר בידיך את ההחלטה אם לתת לו פרסום. עלי לציין, כי אין לי שום התנגדות אם תחליט לפרסמו, ככתבו וכלשונו, גם אם ארוך הוא.

בכבוד רב, מ. בגין
לצפייה במקור>

אנדרטת השואה של יגאל תומרקין
אנדרטת השואה של יגאל תומרקין. גרפיטי, שרבוטים וכתמיםצילום: מוטי מילרוד

על העלבון 
יגאל תומרקין | 16.11.1995

רצח רבין
כיכר מלכי ישראל, ליל רצח יצחק רבין, 4 בנובמבר 1995. דור נוער-הנרותצילום: לע"מ צביקה ישראלי

באתי לכיכר. אלפי נרות, וביניהם ניצבת האנדרטה לשואה ולתקומה, שבניתי לפני 21 שנה. מעולם לא קיבלתי באהבה ובהבנה את הגרפיטי, השרבוטים וכתמי החלב של הנרות שעל האנדרטה, כפי שקיבלתי עכשיו. כמה אבסורדי וחזק נעשה אצלי הקשר ליצחק רבין שנרצח, באמצעות אותה אנדרטה משורבטת בכאב וביגון. מה גדול העלבון מול המחנה הלאומי, הטוען שהוא עם הספר והמוסר. זהו הציבור שצימצם את החינוך הדתי-לאומי ואת מוסר הנביאים לספר יהושע. עם גיוס ישיבות ההסדר הולך ונוצר צבא בתוך צבא - צבא צה"ל וצבא הכיפה הסרוגה, שהיא סמל פוליטי מובהק של פלנגות, אשר ביום פקודה יצייתו להלכה ולא לחוקי מדינת ישראל. מזמן שכחנו, שבשם הממלכתיות פורק הפלמ"ח המפואר, כפי שפורק זרם העובדים בחינוך. בעיני אין זו שוב אותה מדינת ישראל האהובה. ליכלכו אותה בשם ארצישראל - שם של קידוש דם ואדמה, שנאה וקנאות, מיסטיקנים של מיתוס אפל, רב-מגים של פולסא דנורא. אלה שקידשו מלחמת קודש משחר ההיסטוריה לעולם, לריב ריב דמים עם שכניהם - אל יעזו לדבר על קירוב לבבות. קודם יבקשו סליחה ויקרעו קריעה על החינוך שחונכו וחינכו.


יגאל תומרקין
תל אביב

נאיביות או עוינות
אוריאל סימון | 14.12.1995

תגובה על מכתב למערכת "כישלון כפול בבר אילן" ("הארץ", 6.12)

ספק מתוך נאיוויות כלפי טיבן של אוניברסיטאות, ספק מתוך עוינות כלפי אוניברסיטת בר אילן שואל אותי לוי וינר במכתבו, "מה מלמדים שם בפקולטה למשפטים על המשטר במדינת ישראל... ומה מלמדים ב'כולל' של האוניברסיטה", אם יצא מתוכם רוצח ש"לא קלט אפילו את 'לא תרצח'?" ההרצאות המעולות ביותר על סגולותיו של המשטר הדמוקרטי והשיעורים המעמיקים ביותר על קדושת החיים ביהדות אינם יכולים לשמש ערובה כנגד צמיחתו של רוצח אידיאולוגי משום שאידיאולוגיה קנאית (בייחוד כשהיא נתמכת על ידי אווירה ציבורית משולהבת) יכולה לגבור בקלות יחסית על שיקולים רציונליים ועל ערכים מקודשים. שאלתו השנייה של וינר היא, מהי הצדקת קיומה של אוניברסיטה דתית כשמקובלת עלינו באוניברסיטה הפרדה גמורה בין הוראה אקדמית להטפה דתית. התשובה על כך היא בהבחנה חדה בין השתיים. הטפה דתית (או אידיאולוגית) פסולה באוניברסיטה כי היא חותרת לשינוי עמדות והשקפות, ואילו הוראה אקדמית נחוצה וחיונית באשר מטרתה היא הרחבת הדעת והקניית כלי ניתוח מדעיים ודרכי חשיבה ביקורתית. אוניברסיטת בר אילן היא האוניברסיטה היחידה בארץ, שבה כלל הסטודנטים לומדים ברמה אקדמית מקרא, תלמוד, מחשבת ישראל ותולדות ישראל. בכך יש ברכה רבה לסטודנטים החילוניים, הבאים אלינו ברובם במטען דל עד מאוד במדעי היהדות, ולסטודנטים הדתיים, אשר ברובם מעדיפים להיחשף לגישה מדעית למורשת כאשר החשיפה נעשית בידי מרצים, המודעים ורגישים לרקע החינוכי שלהם. רק בקורסים ליהדות נדרשים הסטודנטים לחבוש כיפה, וזאת מתוך כבוד למסורת והתחשבות ברגשות של חבריהם לספסל הלימודים (ממש כפי שעשו כל ראשי המדינה בהלוויית ראש הממשלה, ואף הנשיא האמריקאי ביל קלינטון). אין לכך שום שייכות לחופש האקדמי. באוניברסיטאות רבות יש מוסדות חוץ-אקדמיים כמו תזמורת, תיאטרון ועיתונות סטודנטים, ודין זה חל גם על ה"כולל", שבו לומדים סטודנטים בעלי רקע ישיבתי חצי יום תלמוד בשיטת לימוד ישיבתית. לימוד אינטנסיווי זה אינו בא במקום הלימודים האקדמיים, אלא משלים אותם.

אוריאל סימון
המחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר אילן

יתרון הלילה

לאה טנצמן | 8.07.1999
בתגובה על מכתב למערכת "למה להתחיל בצהריים?" ("הארץ", 1.7)

אהוד ברק
אהוד ברק. שנת צהריים מרעננתצילום: תומר אפלבאום

פרופ' אליס שלוי קובלת במכתבה על נוהגו של ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק,
להתחיל את היום בצהריים ולהמשיך עד השעות המוקדמות של הבוקר. דבר זה נכפה על שותפיו בכנסת ויצר קושי. אבל לא ברור עד כמה הנוהג הזה קשור באורח חייו של אהוד ברק. דברים ידועים הם, שהסכמים אחרי שביתות נחתמים תמיד בלילה, או לפנות בוקר - אחרי עבודה מרתונית מתישה, כאשר הכל כבר עייפים וקל ללחוץ עליהם. העייפות והתשישות, אלה הגורמים התורמים להסכם. יש להניח, שברק יודע את הדברים והשתמש בידע הזה למטרותיו.

לאה טנצמן
יועצת ניהול, ירושלים

הצלת חיים, לא גזענות
מיכאל איתן | 26.11.1999

בתגובה על מכתב למערכת מאת דן יהב ("הארץ", 19.11)

מיכאל איתן
מיכאל איתן. נאבקתי בבית הפוליטי שליצילום: דודו בכר

הכותב מייחס לי הצעה לחוקק חוק עינויים גזעני המבחין בין חשודים יהודים לערבים. איני יודע מהיכן שאב את המידע שייחס לי. עמלתי קשה, ולעניות דעתי זכיתי להצלחה מסוימת בשכנוע חלק מחברי לסיעת  הליכוד כי אין כל היגיון לחוקק חוק שיעניק לשב"כ סמכויות עודפות על פני גופים אחרים המופקדים על ביטחון הציבור. אם נקודת המוצא היא הצלת חיים, טענתי, מדוע לחוקר משטרה החוקר עבריין פלילי, שותף לחטיפת ילדים הנמצאים בסכנת חיים מול פצצה מתקתקת, לא תהיה סמכות שווה להפעיל לחץ על העבריין כדי לקבל מידע שיצילם, כשם שהחוק מציע לתת לחוקר שב"כ הנמצא במצב דומה? הזהרתי את חברי לסיעה גם מפני הענקת מעמד על חוקי להסדרים שאינם קבועים בחוק בין מערכת אכיפת החוק למערכת השב"כ, בהסתמך על מחדלי הגופים הללו בפרשת הפעלתם של אבישי רביב וארגון אייל. תבעתי את הכפפתם לחוק ולביקורת אפקטיווית של הדרג המדיני. פעילותי הציבורית במשך עשרות שנים מאופיינת במאבק עקבי נגד הגזענות על כל צורותיה. גם בימים שבהם האמנתי ופעלתי בלהט להגשמת חזון ארץ ישראל השלמה, נאבקתי בבית הפוליטי שלי. הסילוף הזה ציער אותי מאוד.

ח"כ מיכאל איתן
ירושלים

היו עוד לוחמים
מ. שיין | 02.12.1999

בתגובה על מכתב למערכת "לא לשכוח את הלוחמים הציונים" ("הארץ", 29.11)

פלתיאל סגל מבקש מהממשלה לא לשכוח את הלוחמים הציונים ולא לקפח את הווטרנים לוחמי המחתרות הציוניות בתקופת השואה. ומה על לוחמים יהודים "לא ציונים", שלחמו בגטאות, ופרטיזנים? האם להם לא מגיע כבוד ממדינת היהודים?

מ' שיין
ראשון לציון

אני יכול להעיד
יואל הופמן | 25.06.2012

יובל שטייניץ
יובל שטייניץ. "אדם הגון, ישר דרך ואוהב ישראל"צילום: טס שפלן

מעולם לא השמעתי קולי בציבור, אבל הפעם אני חייב לדבר. יובל שטייניץ היה עמית לעבודה במשך שנים באוניברסיטת חיפה והכרתי אותו היטב. אני יכול להעיד, שלא פגשתי באקדמיה ואולי בשום מקום אחר אדם הגון, ישר דרך ואוהב ישראל כמו האיש הזה. אם ישראל תאבד את האיש הזה כמנהיג, ספק אם תמצא אדם כמותו אי פעם.

יואל הופמן
חיפה

לצפייה במקור>

כינור במחסום
אלפרד כהן | 06.12.2004

תגובה על מכתב למערכת "הפלשתינאי עמד וניגן בכינור לפני החייל הישראלי"

מאת עקיבא אלדר ("הארץ", 25.11)

אינני מסכים עם התגובה של הורית הרמן-פלד, המתנדבת ב"מחסום ווטש" ובת של ניצולי השואה*. אני בעצמי ניצול שואה, ויש לי מספר מאושוויץ על הזרוע השמאלית. עליתי ארצה בתקווה שרצח כזה לא יישנה ויימנע על ידי ממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל והשירותים הסודיים. לפי הכתבה, החייל בדק אם יש חומר נפץ, בנרתיק או בכינור, ולכן ביקש מהפלשתינאי לפתוח את הנרתיק ולנגן בכינור. בכך החייל מילא את חובתו בלי לגרום נזק לנרתיק או לכינור. חבל שהיה תור ארוך של פלשתינאים שהצטרכו לחכות. לו לא היה טרור פלשתיני כבר שנים רבות, איש לא היה מוכרח לבזבז זמן במעבר. נראה שהרמן-פלד מרגישה, שניגון של פלשתינאי מול חייל יהודי פוגע בכבוד של הפלשתינאי. להשוות אף ברמז את זה למוסיקה שהאנשים במחנות ריכוז נאלצו לנגן על יד השער בשעה שחבריהם צעדו לעבודת פרך או למוות בתלייה - זה מגוחך ביותר. כדאי להרמן-פלד ולחברי "מחסום ווטש" לזכור, שהחיילים הצעירים במחסומים שומרים גם על חייהם וגם על חייהם של משפחותיהם נגד הטרור הפלשתיני.

אלפרד כהן
רמת גן

*הורית הרמן-פלד אינה בת לניצולי שואה. עניין זה תוקן בעקבות פרסומו של המכתב.

עמוד 24 הנפלא
מנחם פישר | 10.04.2009

כל ימי, ובכלל זה עשרות שנים של קריאה נאמנה ב"הארץ", לא חוויתי קריאה עמוקה ואמיתית, כמו זו של עמוד 24 של עיתון יום שישי שעבר. למסגר ולשמור. אני כבן 60, מקווה שאכן מצוי בשיא בשלותי הרעיונית (בהשאלה מיואל מרקוס על ביבי), מנהל במערך הבריאות, החווה לאורך זמן את הקשיים העצומים של המערכת (מכתבה של פרופ' עדנה קוט) ומעיד על עצמי שאני איש שמאל מובהק במהות (על פי כל ההגדרות של פרופ' זאב שטרנהל), שמח ומאושר - גם מתרגז - עם ילדי ונכדי (מכתבה של קרן אגמון). ואני גם, כפי שכתב חתן פרס ישראל שטרנהל, כואב את כאבם של ה"אחרים", בין שהם ילדים בעזה או ילדי עובדים זרים, תחושות עמוקות שאינן עומדות בסתירה לכאב ולדאגה לקבוצה גדולה והולכת של הילדים שלנו, החיים בעוני ובדלות כאן בישראל. אז מה עושים היום ומחר אנשי השמאל, ולאו דווקא שרידי הפוליטיקאים? מה יכולת ההשפעה שלי, ושל האחרים, מעבר להצבעה ביד שנכוותה כה קשות בבחירה האחרונה? מעבר לתקווה כי יהיה טוב (עמוס עוז אמר, שהשמאל חולם והימין מבצע) לא נותר לנו, לעת הזאת, אלא לנסות להיטיב את סביבת חיינו הקרובה, להטמיע התנהלות שיש בה כבוד, יושרה, הגינות, נועם הליכות וחמלה בעת שנידרש, בלי לוותר על המחויבות להשגת יעדים הכרחיים כדי להקנות משמעות לפועלנו, כל אחד ואחת בתחומם. לקוות ולהאמין. ולשאר תוכני עמוד 24 הנפלא? בין דברי יוסי שריד לאורך השנים לא מצאתי עדיין כאלה שלא הסכמתי עמם. ובעניין מאמר המערכת, המתייחס לשר החוץ אביגדור ליברמן - אין מלים. היו ברוכים, חג שמח.

ד"ר מנחם פישר
משגב

מה נורא  כלוב זה
יהושע שוורץ | 19.05.2019

בתגובה על "הגיע הזמן לבטל את ל"ג בעומר", מאת אמוץ עשהאל ("הארץ", 19.5)

אמוץ עשהאל מציע לכבות גם את "האש הזרה" האידיאולוגית־דתית של ל"ג בעומר וגם לכבות את האש הממשית של המדורות. הגיע הזמן להפסיק פסטיבל האש ואת כל הפירומניה מסביב, כותב עשהאל. מלים כדורבנות. צודק מכל הבחינות. שלחתי את מאמרו המצוין לרן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, המרשה מדי שנה בשנה לגני ילדים ולכן דיכפין לשרוף ולעשות מדורות במתחם רחוב טבנקין. כל שנה אני מבקש ממנו לא להתיר את השריפות והזיהום שפוגעים במאות תושבי האזור, וכל שנה עיריית גבעתיים עונה שהילדים והאחרים ממש חייבים לשרוף כדי ליהנות, וזאת על אף הסבל שהם גורמים לאחרים. חבל שהשנה גם מאמרו של עשהאל לא שיכנע את קוניק.

פרופ' יהושע שוורץ
רמת גן על גבול גבעתיים

חינוכו מחדש של בננו
השם שמור במערכת | 24.05.2019

חייל מובא למשפט צבאי
חייל מובא למשפט צבאי. "לשבור את רוחו של הנער"צילום: טל כהן

בתגובה על "למרות הרפורמה בצה"ל, מצ"ח עדיין מתמקדת באכיפת עבירות סמים קלים", מאת יניב קובוביץ ("הארץ", 23.5)

בננו, שהיה אז טירון בחיל קרבי (כחודשיים), נתפס באזרחות קונה מריחואנה לשימוש עצמי. בחקירה באותו לילה, לאחר השפלה בדרך למעצר, גרמו לו להודות ב"שימושים" רבים בסם מסוכן בהיותו חייל, בחופשות השבת. כל "שכטה" נספרה כשימוש, וכך הגיעו למספר גדול של "שימושים" (אף שבפועל היה בננו בבית מספר מועט ביותר של סופי שבוע עד לאותו מועד). לאחר שהסניגורית הצבאית הסבירה לנו שהוא צפוי להיענש בחודשיים־שלושה בכלא (מדובר בנער ערכי, בוגר תנועת נוער, אחרי שנת שירות, שהתנדב לחיל קרבי, בן למשפחה "שורשית" שהוריו ואחיו הבוגרים שירתו כולם בצבא), שכרנו עורך דין פרטי ש"הצליח" לסיים את המשפט בעונש של חודש מעצר.חוויית הכלא היתה קשה ביותר, ולמרות הנכונות של הצבא לקלוט את בננו חזרה במסלול הקרבי שממנו נפלט, מצבו הכללי בעת השחרור והטראומה שחווה לא איפשרו לו לעמוד בכך. סופו של הסיפור לא מפתיע: שבועות ספורים לאחר השחרור מהכלא קיבל בננו פטור מלא מהמשך השירות הצבאי. אז מה יצא לכם מזה? במה תרם עונש המעצר ל"חינוכו מחדש" של בננו, או לשיפור הצבא? חוץ מלשבור את רוחו של הנער, ואת רוחה של משפחתו, לא השגתם כלום. חבל.

הורים (שם וכתובת שמורים במערכת)

הידברות ללא נשים
שולמית אלוני | 21.07.1988

ביום ו' (17.6) פורסמה ב"הארץ" מודעה מטעם "גשר", לחידוש ההידברות בעם ישראל. במודעה קוראת לאחריות לאומית. על המודעה חתומים אנשי "גשר", הפועלים לחידוש ההידברות בעם ישראל, הדואגים לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולסולידריות ישראלית. כולם גברים, כהלכה, ואין בהם אף "נמושה". רק כך אפשר להבין על שום מה לנושא הקשור בדמותה של המדינה, לא צורפה אף אשה - לא שולמית הר-אבן, לא פרופ' אליס שלוי, לא מיכל זמורה-כהן ולא פרופ' נעמי חזן או פרופ' גליה גולן. שהרי עצם נוכחות נשים היתה הופכת את מכובדינו דורשי הטוב ל"נמושות", כדברי הרב הראשי לישראל. אין "גשר" וחבריו ראויים להתכבד בפרסום בסוף השבוע, למרות כוונותיהם הטובות.

ח"כ שולמית אלוני
הכנסת, ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ