מצוקת שכירות בתל אביב ומאמר של ז'בוטינסקי: בחזרה לגיליון "הארץ" הראשון

איך אפשר להזמין חדר ב"מלון היותר חשוב בירושלים"? (טלגרף), מה מוגש בראינוע החדש? (מי מינרל, טה, ועוגות ממין טוב) ומפני מה התריע אביו הרוחני של הליכוד, שגם שהיה חבר מערכת? (האנטישמיות בפולין). חזרנו אל הסיפורים מלפני מאה שנה

קוראי עיתון בנהריה
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת

מצוקת שוכרי הדירות בתל אביב קיבלה מקום מכובד בגיליון הראשון של "הארץ", שראה אור היום לפני מאה שנה, ב-18 ביוני 1919. בעקבות "הדרישות המופרזות של בעלי הבתים בתל אביב בנוגע לשכר הדירות", תהה "הארץ", "עד היכן תגיע הסכנה של הפקעת שערים אם לא יקדימו לברוא בעוד מועד תרופה כנגדה". העיתון התריע כי שכר הדירות בתל אביב - ובגללה גם בסביבתה - "עלה לגובה כזה שאינו מצוי בשום מקום ואינו מתאים למקורות הפרנסה בארץ ישראל".

"הארץ", העיתון היומי הוותיק ביותר בישראל (ובימיו הראשונים גם העיתון העברי היחיד בארץ), נקרא תחילה "חדשות הארץ", והציג עצמו כ"עיתון יומי, בלתי מפלגתי, לענייני החיים והספרות". עיון בו, ממרחק מאה שנים, הוא משימה לא פשוטה, ודאי עבור הקורא הצעיר בן המאה ה-21, שחש מאוים נוכח טקסטים ארוכים, מורגל בכותרות צבעוניות וגדולות, ותר אחר תמונות ופרסומות מאירות עיניים. קורא מסוג זה ימצא עצמו מבולבל ונבוך מעט אל מול שמונת העמודים שמונחים לפניו. ספק אם יזהה בכלל כי מדובר בעיתון בטרם יפרוש אל הטלפון הנייד כדי לרפרש את הפיד בפייסבוק.

אם יצלח את ששת העמודים הראשונים, הגדושים במאמרים ובהודעות עם כותרות לא מזמינות כמו "למצב היהודים והיהדות" ו"למעמד המדיני בעולם" - יוכל, סוף סוף, להתעדכן בחדשות - גם אם באיחור ניכר. כך, לדוגמה, את עמודי החדשות של 18 ביוני 1919 פותחת ידיעה שעוסקת בהכנות לחוזה ורסאי. עיון בה מגלה כי נכתבה ב-12 ביוני - כמעט שבוע לפני פרסומה.

הפוגה קלה מתקבלת מעיון במודעות. "המלון היותר חשוב בירושלם" - גרנד ניו הוטל שמו - כלל "חדרים ואכילה ממדרגה ראשונה ותנאים נוחים". להזמנות (או בלשון התקופה: "כדי להשיג מקום") נדרשו הקוראים ליצור קשר בטלגרף. גם בגדים פורסמו ב"הארץ". באחת המודעות הדגיש המפרסם כי בבית החרושת החשמלי לבגדים לגברים, "הכל נעשה על ידי מכונות העובדות בכוח החשמל". ארבע שנים לפני שחוברה העיר העברית הראשונה לחשמל, זו אכן היתה בשורה של ממש. רק ב-1923 בישרה מודעה גדולה בעמוד השער של "הארץ" כי חברת החשמל "תתחיל בקרוב להספיק זרם חשמלי" לתושבי תל אביב. "הרוצים לקבל זרם צריכים לפנות למשרד החברה בתחנת החשמל", נכתב במודעה.

גם "הראינוע החדש אמפיר בירושלם" רכש מודעה בגיליון הראשון של "הארץ" ב-1919: "היא היותר משובח שבפלשתינה. התמונות משובחות, מושכות את הלב, התוכניות עשירות ומתחלפות", הובטח לקוראים. "במזנון המשובח משיגים קפה, טה, מי מינרל ועוגות מהמין הטוב והכל במחירים נאותים". באותו עמוד ממש פורסמה מודעה של הראינוע המתחרה (את המלה "קולנוע", היורש של הראינוע, המציא "הארץ", אגב): "ציון". הראינוע "המצוין העברי והמודרני" התכבד אז להודיע לקהל העברי הנכבד כי "מהיום והלאה יפתיע ויעניין בהצגותיו... למען הפק רצון מבקריו של קורת רוח ושעשועים".

1

שאר תכני העיתון לא היו כלל וכלל משעשעים. מלים רבות הוקדשו לתיאור פוגרומים ומעשי טבח ביהודים במזרח אירופה ובמיוחד בפולין. תחת הכותרת "אבל לאומי", מוקפת במסגרת שחורה, הובאה קינה על גורלו של העם היהודי. "מיליונים יהודים נתונים בידי עמים קטנים כצאן לטבח ואין מגן, ואין מציל. כל אלה, שהם צריכים לדעת ושהם רוצים לדעת את האמת המחרידה, שמתוכה נשמע צחוק השטן לאנושיות השואפת לאחדות ולשלום, כל אלה יודעים מה שנעשה עכשיו ביהודים אשר בארצות פולניה", נכתב שם.

איתמר בן אב"י
איתמר בן אב"יצילום: ללא קרדיט

גם זאב ז'בוטינסקי, מבכירי הכותבים בעיתון (שאף צייר את הלוגו הראשון של העיתון!), הקדיש לכך מאמר שלם, שבו האשים את הקהילה הבינלאומית באדישות לגורל היהודים בפולין, וקרא להם ללחוץ עליה כדי להבטיח את שלומם. "ואין צעקותינו מועילות; ולא תועילנה. כמובן, מלונדון או מוֶרסלָיה תשָלחנה טלגרמות של נזיפה, ומורשה יענו שכבר התחילו לחקור חקירות והאשמים יענשו כראוי, אבל לא מלונדון ולא מורסליה לא יגידו את הדבר היחידי העלול לעצור את יד התלין - לא יגידו; אז לא יחדל הטבח, ואם לא יתנו ערֻבה מעשית שלא 'יקרה עוד כדבר הזה', אזי אין פולניה ראויה להיות למדינה חופשית", כתב.

"העולם כלו בוער. ואולם מתוך הבערה הזאת עתיד לצאת עולם מתוקן...וכשתכבה האש והעשן יתפזר, יֵרָאֶה גם לנו עמוד השחר", הוסיף א.מ. ברוכוב. איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, התייחס אף הוא לכך במאמר פרי עטו: "כל זמן שדם בני העם הזה נשפך כמים על לא חמם בכפם בערי פולין. רומניה ושאר ארצות סדום - אין מקום לשלום אמת בעולם ואין בטחון ממלחמות עתידות ומזוועות חדשות".

בעמוד אחר פורסם מאמר נרגש של אביו, אליעזר, מחיה השפה העברית. בפתח דבריו התייחס לעבודתו כעורך העיתון "הצבי" בימי השלטון הטורקי, אשר ראה אור עד 1915. "כארבעים שנה ערכתי עיתון בארץ האבות ומדי שבוע בשבוע, ואח"כ מדי יום ביומו, כתבתי בו מאמרים כשחרב חדה של ממשלת העריצות של עבד אלחמיד היתה מונחת כל הימים על צווארי, כשכל מלה, אפילו היותר פשוטה, והיותר נקיה מכל כונה רעה, היתה עלולה להביאני אל התליה", כתב. "אך מעולם, אפילו בשעות היותר שחורות של הימים הרעים ההם, לא היה עטי רועד בידי כמו הפעם, כשאחזתיו לכתוב שוב מאמר בעיתון ירושלמי אחרי הפסקה של ארבע השנים האחרונות".

זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקיצילום: Roger-Viollet / Lיopold Mercie

הסיבה לכך, הסביר, נעוצה בשינויים הדרמטיים שעברו על האזור בארבע השנים שחלפו בין הפסקת הוצאתו לאור של "הצבי" ובין לידתו של "הארץ". "מה רב ומה גדול המרחק בין יום אתמול זה ובין היום, בבחינת השנוי שנשתנה כל מעמד הדברים גם בארצנו למן אז ועד עתה", כתב. בהמשך דבריו הודה כי הוא חושש מגודל השעה והביע תקווה שהעם היהודי יוכל להוכיח כי הוא אכן ראוי לקבל בית לאומי משלו. "והרי שעת המבחן הלאומי הגדול שלנו הולכת הלוך וקרוב. הזמן קצר. עוד מעט ועלינו לעמוד למבחן זה בפני אומות העולם שלאהדתן ולעזרתן אנו צריכים. הנוכל עד הרגע ההוא, להתנער מעפר הקטנות שאנו עוד מתעפרים בו גם עתה כל הימים ונגָלה לפניהן גדולים לפי צרכי השעה, גדולים במידה מספקת בכדי להיות עלולים לקבל את רב הטובה שהמאורעות הגדולים גרמו שתינתן לנו? רק מפני ספק זה, נפשי חרדה".

2

גם הספד פורסם בגיליון הראשון של "הארץ", עשרות שנים לפני שבא לעולם המדור הקבוע "אחרי מות". "אהרן אהרנסון איננו!" זעקה הכותרת לזכרו של האגרונום והמרגל, ממקימיה של מחתרת ניל"י, שמת חודש לפני כן בתאונת מטוס מעל תעלת לאמאנש בשעה שהיה בדרכו מלונדון לפריז, שם תכנן להשתתף בוועידת השלום שכונסה על ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. "בזמן היטוות חוטי עתידו של העם העברי נפל גיבור, נגדע אלון מראשית ביכוריהם של שתילי אומתנו על אדמת אבותינו בתקופה זו", נפתח ההספד שכתב לו יצחק אפשטיין. "וכחייו כן מותו. עמוס עניינים כבירים וטעון רעיונות עצומים התעופף במרום שחקים ויצלל בעמקי תהום האוקינוס", נכתב בסופו.

***

נביט לרגע בלוח השנה ההיסטורי, וניווכח עד כמה דרמטית היתה התקופה בה נולד "הארץ". קיץ 1919 היה צומת של שינויים מרחיקי לכת בעולם ובארץ. שנה וחצי לפני כן פורסמה "הצהרת בלפור", שבה הבריטים הבטיחו להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מיד לאחר מכן נכנע השלטון הטורקי בפני הבריטים והגנרל אלנבי נכנס בשערי ירושלים. בכך הסתיימו 400 שנות שלטון עות'מאני. עשרה ימים אחרי הולדת "הארץ" נחתם חוזה ורסאי שסיים את מלחמת העולם הראשונה. עוד מעט ויחל שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל.

הגיליון הראשון
הגיליון הראשון

מאמר המערכת הראשון נתן הד לכל אלה. העיתון, כך הובטח, יהיה "לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית בשעה חמורה זו של מעבר מחלום הציוניות אל החיים המעשיים והממשיים ב'בית הלאומי' העומד להיבנות תחת חסותה ובעזרתה של אנגליה". המייסד והמו"ל הראשון של "הארץ" היה יצחק לייב (י"ל) גולדברג, איש עסקים, נדבן ועסקן ציוני מליטא (וסבו של מפקד חיל האויר החמישי, דן טולקובסקי) עוד לפני כן הקים את הוצאת הספרים "אחיאסף" ותמך בעיתונים יהודיים רבים בשפות שונות. את "הארץ" הוא רכש מהצבא הבריטי בעקבות פנייה שקיבל בטלגרמה מחיים ויצמן ונחום סוקולוב, אשר ביקשו ממנו להירתם למשימה לאומית: ייסוד עיתון לתנועה הציונית.

יצחק לייב גולדברג
יצחק לייב גולדברג צילום: בית אברהם קריניצי

"הארץ" שקיבל לידיו היה יצור מוזר. הוא נוסד באפריל 1918 וחולק לחיילים יהודים בצבא הבריטי כעיתון צבאי עם נגיעות אזרחיות, דמוי "במחנה". רוב גיליונותיו הודפסו אז במצרים תחת השם "חדשות מהארץ". לצד הבריטים, גם התנועה הציונית השתתפה במימונו, כך שבפועל הוא תפקד כעיתון בשירות הבריטים והציונים גם יחד - תופעה שרחוקה מלהיות נורמלית באותה תקופה.

כעת, ביוני 1919, כש"הארץ" בבעלות חדשה, שמו קוצר באות אחת ("חדשות מהארץ" הפך ל"חדשות הארץ") והמערכת עברה מקהיר לירושלים, שם הפך העיתון מצבאי לאזרחי. בהודעה בולטת, שפורסמה בגיליון הראשון של "הארץ", מסר העיתון הודעה חשובה לקוראיו: "העיתון 'חדשות הארץ'...אינו עומד עוד בשום קשר עם צבא המשלחת המצרית. הוא יופיע להבא בירושלם ע"י מר יצחק גולדברג המו"ל האחראי היחידי". כעבור חצי שנה, בדצמבר 1919 קוצר שם העיתון והוא קיבל את השם שמלווה אותו מאז ועד היום, "הארץ".

עורכי "הארץ" היו כמעט כולם יהודים רוסים, ציונים, עולים חדשים, שהיגרו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. עיתונאים מקצועיים של ממש לא היו במערכת בתחילת הדרך. עסקנים, סופרים, פובליציסטים ומחנכים דווקא כן. העורך הראשון היה פרופ' ניסן טורוב, יליד רוסיה, שבין שלל תאריו - מורה, פסיכולוג, סופר, עורך ומתרגם. הוא לא שרד זמן רב בתפקיד. אחרי כחודש בלבד התפטר, כשמאס בחיזור אחרי נדבנים כדי שיזרימו כסף לעיתון. בין הכותבים בגיליון הראשון היו גם המשורר יעקב פיכמן ("על שפת ים כנרת"), המחנך ומחייה השפה יצחק אפשטיין (שחידש את המילה "תופעה") והסופר משה סמילנסקי. 

ניסן טורוב
ניסן טורובצילום: אברהם סוסקין

במודעה מטעם העיתון, שהופצה ערב צאתו לאור בירושלים, הובטח כי יכלול, בין היתר, את המדורים הבאים: "טלגרמות", "מאמרים לשאלות הזמן", "מאורעות היום", "מאמרים פופולריים לחקירת הארץ והלשון" ו"ידיעות מסחר". במודעה נכתב כי מחיר כל גיליון הוא גרוש אחד וכי "אין העיתון נשלח חינם לשום איש". מנויים חדשים יכלו להירשם ביעדים רבים ברחבי העולם, בהם דמשק, קהיר, ביירות, סלוניקי וקושטא.

מאמר המערכת הראשון היה מניפסט, שיכול להילמד גם היום, מאה שנים לאחר שנכתב, בבתי ספר לעיתונות. קריאה בו, במיוחד בתקופה הנוכחית, שצלו של "תיק 2000" (פרשת נתניהו-מוזס) מעיב עליה, היא לפיכך בהחלט לא רק שיעור בהיסטוריה. "לעת עתה נימנע מהבטחות מוגזמות ונשתדל לתת לקהל העברי בארץ ובחו"ל את אשר אפשר לתת בזמן הזה: עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו, מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו", נכתב שם. בעידן הנוכחי היו ודאי מתמצתים את העקרונות האלה לארבע מילים קליטות: צנוע, חופשי, רציני ואחראי.

נאמן לערכים אלה, העיתון גם הבטיח לקוראיו להיות "הגון", "נקי מכל משוא פנים" וכזה ש"עומד לגמרי ברשות עצמו" – כלומר, לא נתון להשפעות זרות - וכן "לכוון את דעת-הקהל לדרך הנכונה". במאמר התייחסה המערכת גם לשאלה שמעסיקה עורכי עיתונים עד היום: מהי מידת חופש הביטוי שהעיתון חייב בו. "לא נעלם מנגד עינינו הקושי הרב שיש בבקשת פתרון לשאלות הרבות והמסובכות המנסרות עתה בעולמנו העברי", כתבה המערכת, "אולם שאיפתנו הנאמנה לבחון מצד ערכן הלאומי והכללי את הדעות השונות, השוררות בחלקים שונים של מחננו הציוני, להעריכן הערכה צודקת ונקיה מכל משוא פנים. שאיפה זו תעמוד לנו, כפי שאנו מקווים, להעמיד את הדברים על אמתם ולכוון את דעת הקהל לדרך הנכונה".

לצד הדברים האלה פרסמה המערכת הסתייגות. "מובן מאליו שבכל זאת לא יהיה עיתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא; כי כשם שיש מצד אחד תביעות מינימליות לגבי הצורה החיצונית של דברי-דפוס, אשר אין להפחית מהן באורגן ספרותי הראוי לשם זה - כך ועוד במידה יתרה יש גבול ל'חופש הדעות' שאין לעוברו בעיתון אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תוכנית כלשהי. ואפילו אם תוכנית זו היא רחבה ומקיפה כתוכנית הציוניות השואפת לתחיית עם ישראל ושפת ישראל על אדמת ישראל".

ועוד: "מהצד האינפורמציוני ישתדל עיתוננו - עד כמה שזה אפשר בתנאים הנוכחיים - להיות עד נאמן למאורעות החיים החשובים בארץ ובחוץ לארץ ומהצד הספרותי נשאף להגיע, בעזרת ההשתתפות של טובי הסופרים מכל הסוגים אשר הובטחה לנו, לידי הגובה האפשרי ולסייע ע"י כך לפתוח טוב טעמו של הקורא העברי. ברצון טוב ובכוונה טהורה ניגשים אנו לעבודתנו רבת האחריות, ותקוותנו חזקה כי קהל הקוראים הרחב יפגוש את מפעלנו ברגשי אמון".

תחת שם העט "טרפון", תהה מאמר אחר אם המערכת החדשה תאפשר ביקורת אמיתית, כזו שאינה מתחשבת בשיקולים פוליטיים, מסחריים ואחרים. "הקהל שלנו צמא לביקורת... עתה תקף צימאון הביקורת את כל הישוב ארץ-הישראלי מן הקצה אל הקצה, בלי הבדל כת ומפלגה, בלי הבדל גיל ומין; כולם, כולם רוצים בביקורת, ודווקא בביקורת חריפה וזעומה עד כמה שאפשר", כתב. בהמשך פנה ישירות למערכת: "ומי חייב יותר בקיום מצוה זו מעיתון יומי, העיתון היומי היחידי בארץ-ישראל? ועל כן נשואות עתה הרבה עיניים על המערכת החדשה, ובהן סימן שאלה גדול: - האם תהיה ביקורת? האפשר, המותר יהיה לבקר? האם ירצה העיתון ויוכל לבקר את כולם, בלי יוצא מן הכלל"?

תשובת המערכת מובאת גם כן: "ביקורת תהיה". "על כל מוסד או חזון חשוב בחיים הציבוריים", "על מעשה עוול או שקר וצביעות, על כל שאיפה פרטית או מפלגתית המזיקה להתפתחות החופשית של חיינו בארץ", וגם "לפעמים" על "נרגנות פעוטה" על "שאיפה לקנטר בלבד".

תהפוכות רבות ידע "הארץ" במאה השנים שחלפו מאז. הבעלים, הקו המדיני, העיצוב – הרבה מאוד השתנה. ואולם נראה שקווי המתאר שלו, כעיתון חופשי, בלתי תלוי, רציני וביקורתי – נשארו כפי שהם גם בחלוף מאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ