למה להיות קוסמופוליטי

כבר עכשיו גבולות לאומיים אינם עוצרים טרור ופשיעה, שינויי אקלים ומגיפות. כדי להתמודד עם הסכנות שמזמן לנו העתיד, נצטרך כולנו להיות הרבה יותר אזרחי העולם, בלי לבוז לנאמנויות מקומיות

קוואמה אנתוני אפיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מפגינים מוחים על משבר האקלים בוושינגטון, ספטמבר 2019
קוואמה אנתוני אפיה


הקוסמופוליטיות סובלת מבעיית תדמית; פעמים רבות היא נשמעת כמו פעילות פנאי. כולנו מכירים את המגזין "קוסמופוליטן", שמחלק עצות בענייני סקס ואופנה, ואת הקוקטייל באותו שם, אדום, מתוק ודביק להחריד. וכשאנחנו מתייחסים לאנשים כאל "קוסמופוליטיים", לרוב עולים במוחנו אותם נוסעים מתמידים שיודעים באילו מלונות הכי כדאי ללון בדאבוס. בהקשרים האלה, "קוסמופוליטיות" היא מונח שמרמז על תחכום, המלווה בגיחוך מתנשא על המתוחכמים פחות.

בחברות שונות דבקו באנשים כאלה כינויים מלגלגים. בניגריה הם מכונים "המבקרים" – הם מבקרים בשלל מקומות בחו"ל ולא פוסחים על שום הזדמנות לחלוק איתך את חוויותיהם. בסין הם נקראים "האי גוּי", או "צבי ים" – עמיתים לעבודה שיודעים הכל, שלמדו באוניברסיטה בחו"ל ותופסים את עצמם כבעלי אופקים רחבים יותר משל ה"טוּ בִּי", "החיפושיות המקומיות" (סלנג לתיאור בורים כפריים).

אלא שהקוסמופוליטנים הראשונים יתקשו לשייך את עצמם לקבוצות אלה. דיוגנס הציניקן, הפילוסוף היווני בן המאה הרביעית לפני הספירה, שהיה הראשון שהגדיר את עצמו כקוסמופוליטן – כלומר, "אזרח העולם" – דחה את המוסכמות החברתיות וחי בכד חרס גדול, שמן הסתם שימש באותם ימים להובלת סחורה דרך הים. אף אחד לא היה מגדיר אותו כאדם מתוחכם, איש העולם הגדול. הסטואיקנים מהמאה הראשונה והשנייה לספירה, שפיתחו את רעיון הקוסמופוליטיות לדוקטרינה אתית רחבה יותר, לא כיוונו להייררכיה אלא להרחבת טווח ההזדהות המוסרית שלנו – מתוך הכרה בכך שלכל יצור חי יש חשיבות מוסרית, ובכך שאלה הקרובים לנו זוכים מאיתנו ליחס ולדאגה מיוחדים. ב"בית קדרות" מציג צ'רלס דיקנס באופן סאטירי את הגברת ג'ליבי, שכל כך עסוקה בפרויקטים הפילנתרופיים שלה באפריקה עד שהיא מזניחה את משפחתה שלה. דיקנס מאשים אותה ב"פילנתרופיה טלסקופית", משום ש"לא יכולה היתה לראות דבר קרוב יותר מאפריקה". אין ספק שיש אנשים כאלה, אך מה שצריך להנחות מסירוּת אחראית לרווחת האדם הוא ההבחנה הנבונה של קוסמופוליטן סטואי קדום אחר: "התרומה הגדולה ביותר לאחוות האדם היא יחס של חביבות לאלה שאליהם אנו קשורים ביותר".
הירוקלס, הסטואיקן בן המאה השנייה, כתב על מעגלים המתרחבים כלפי חוץ מתוך מרכז משותף – מהאני אל המשפחה הקרובה, אל המשפחה המורחבת, אל האתנוס (העם, הגזע) ולבסוף אל המין האנושי כולו. הוא לא רצה לכווץ את המעגלים האלה; הוא רצה שנמשוך את המעגלים האלה פנימה, קרוב יותר אלינו. 

הרעיון שכל היצורים החושבים הם בעלי כבוד, שכולם מציבים לפנינו תביעה מוסרית, תפס מקום מרכזי במחשבתו של עמנואל קאנט. בה בעת, כשהגה את "חבר הלאומים" – ובכך חזה את הארגונים הבינלאומיים של המאה ה-20, ובראשם האו"ם – הוא הניח את המשך קיומם של לאומים. מאמרו "השלום הנצחי" המחיש את הכבוד שרוחש הקוסמופוליטי לחשיבותו של המקומי. קאנט הבין שמציאת מעין אוניברסליות מוסרית המתיישבת עם המחויבויות המיוחדות שלנו כלפי קרובינו, כלפי הקהילות שלנו וכלפי בני הלאום שלנו היא הפרויקט האמיתי של הקוסמופוליטיות. לכן היא ההפך מחוסר שורשים (כפי שאמרה פעם גרטרוד שטיין, "מה התועלת בשורשים אם אינך יכול לקחת אותם איתך").
אני מניח שזה עלול להישמע כמו מותרות, אבל למעשה, על הכוכב הקטן והמתחמם שלנו דחיפותו של הנושא רק גוברת, ובמאה הקרובה הוא יהיה הכרחי.
התיאורטיקנית הפוליטית ג'ודית שקלאר, במאמרה הנודע "ליברליזם של פחד" (1989), תמכה במחויבות פוליטית מינימלית, שאינה עניין אידיאליסטי אלא הגנה עצמית גרידא. להשקפתה, "המשמעות המקורית ובת ההגנה היחידה של ליברליזם" היא ש"כל מבוגר צריך שתהיה לו היכולת לקבל החלטות אפקטיביות רבות ככל האפשר ללא חשש וללא משוא פנים לגבי היבטים רבים ככל האפשר בחייו, באופן התואם חירות דומה של כל מבוגר אחר". הליברליזם לא התבסס אם כן על summum bonum, הטוב הנעלה, אלא דווקא על summum malum, הרע הגדול ביותר: וה- summum malum היה אכזריות, עם הפחד שעוררה. מכיוון שהמדינה וסוכניה מחזיקים ב"משאבים ייחודיים של כוח פיזי וכוח שכנוע", טענה שקלאר, התייחס הליברליזם ל"ניצול לרעה של כוח ציבורי בכל שיטות הממשל במידה שווה של חשש". זה מה שהפך אותו לליברליזם של פחד. הוא התמקד פחות ביתרונות החירות ויותר בסכנות העריצות.

באופן דומה, קוסמופוליטיות של פחד מתמקדת פחות בהנאות הגלומות במפגשי ציוויליזציות ובחילופי תרבויות (עד כמה שאנחנו מכירים כאלה) ויותר באתגר של חיים משותפים על הכוכב הזה, עם מיליארדי בני אדם אחרים, ניידים ביותר.

במאה הקרובה ייתכן שהסכנות הגדולות ביותר שיאיימו עלינו יהיו גם תוצר של האדם. הן יכללו בעיות פוליטיות שייווצרו בעקבות שינויי אקלים ומזג אוויר קיצוני; שינויים אקולוגיים, אקוטיים וכרוניים, יובילו למלחמות ולגלים של "פליטי אקלים", כפי שהם מכונים כיום. אפשר גם לצפות להתפרצות מגיפות, כתוצאה מהתפשטות של מחוללי מחלות טבעיים ומהונדסים גם יחד, לצד רשתות טרור ופשיעה קיברנטיות ואיומים טכנולוגיים שעדיין לא הומצאו. המכנה המשותף של אותן סכנות הוא שהן לא יכבדו גבולות לאומיים. 
כדי לחיות בבטחה על הכוכב הזה יחד, אם כן, עלינו לראות את עצמנו – בין השאר – כאזרחי העולם. לאוניברסליות הדוחה בבוז את הנאמנויות המקומיות הרבות שלנו אין עתיד. גם לא לעמדה הדוחה בבוז את הקוסמופוליטיות.

מאנגלית: מרב שמבן
קוואמה אנתוני אפיה מלמד פילוסופיה ב־NYU. הוא מחבר הספר "Cosmopolitanism: Ethics in a World of Strangers"‏ (2006)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ