אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על השאלות הבלתי פתורות בישראל

אפרת פודם
סמאח סלאימה
תום מהגר
נועם שוסטר אליאסי

האם התנופה החדשה במאבק המזרחי בישראל מסייעת לשוויון הזכויות של האזרחים הערבים בישראל או פוגעת בו?

האם התנופה החדשה במאבק המזרחי בישראל מסייעת לשוויון הזכויות של האזרחים הערבים בישראל או פוגעת בו?

צילום: תומר אפלבאום

אפרת פודם

מנכ"לית מרכז תמורה - המרכז הקליני לקידום שוויון, בית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המסלול האקדמי המכללה למנהל.

אחמד ואורי (שמות בדויים) הם חברים טובים, שבדומה לגברים רבים, "לא עברו" את מבחן הכניסה למועדון בילוי בהרצליה בגלל "חזות מזרחית". אלא שבשונה מאחרים, השניים, ערבי ישראלי ויהודי, החליטו לתבוע. הם הגיעו יחד למשרדי מרכז "תמורה" לצורך קבלת ייעוץ משפטי ומיד עלתה השאלה למי מהם סיכוי טוב יותר להוכיח את טענותיו?

במקרה של אחמד, הלאום מספק אבחנה ברורה שהוא משתייך לקבוצה מוגדרת ומובחנת על פי החוק. לכן, לוחמי זכויות האדם ימהרו להזדעזע מהפגיעה הבוטה בזכויותיו ולרגע לא יפקפקו בכך שהוא מגיע מקבוצה מופלת הזקוקה להגנה משפטית וחברתית. בנוסף, אחמד גם נושא על כתפיו מקבץ של טענות או תירוצים מוכרים לאי הכנסתו, כגון: "חשש מאיום בטחוני", "מבטא חשוד" או "מה לעשות, ככה זה במדינה למודת טרור". לעומת זאת, אורי נדרש לפרוש סט טיעונים אחר לגמרי מול בית המשפט. מחד, הוא נהנה לכאורה מהגנות השמורות למי שנולד ל"עם הנבחר" ונמנה על הקולקטיב הישראלי שבו "כל ישראל אחים" וכולם משרתים יחד באותה יחידה (אבל לא נכנסים לאותה מסיבה). וכך, האבחנה הקבוצתית המובהקת אשר משרתת את אחמד בקלות לצורך הוכחת הפליה, תתורגם מיד אצל אורי לבכיינות, התקרבנות ובאופן כללי משהו שחל עליו "התיישנות".

הסיפור הזה אמנם לא עוסק בחלוקת קרקעות, הכרה תרבותית או הקצאת משאבים בחינוך, אלא בצמד צעירים המבקשים לבלות יחד, אך דווקא הוא מקפל בתוכו את תמצית המורכבות של המאבק המזרחי והמאבק הערבי. במשך שנים, המאבקים של שתי הקבוצות הללו לשוויון נעו במסלולים מקבילים - במקרה הטוב, ומתנגשים - במקרה הרע.

מחד, ערביי ישראל "נהנו" מהיותם חלק מקבוצה שקל להצביע על מנגנוני האפליה מהם היא סובלת. הם מעולם לא הוזמנו להצטרף באמת למדורת השבט, להיות באמת חלק מהקולקטיב, ויעידו על כך הטענות לאפליית ערבים בקבלה ליישובים או כפי שראינו לאחרונה בנישואי תערובת, אשר יתקבלו לעתים בהבנה גם בקרב גדולי הליברלים. ומאידך, המזרחים, אשר חוסים תחת קורת הבית הלאומי והמאבק הדמוגרפי, כן הוזמנו מיד להידחס אל משפך כור ההיתוך, אך עצם הזמנתם הפכה לחיבוק דב אשר נועד לחנוק כל טענת אפליה או קיפוח מצדם. תהליך זה נכשל, בעינה של ההגמוניה הם נותרו דומים מדי לשכנים הערבים אשר כלל לא הוזמנו פנימה.

הרנסנס המזרחי של התקופה האחרונה משמש בסיס לשינוי מסלולי המאבק ואיחוד כוחות בין ערבים למזרחים לא רק במקומות בילוי, אלא בכלל. את התהליך הזה מוביל בשנים האחרונות דור צעיר של אמנים, משפטניות ואקטיביסטיות מזרחיים המסרבים להיגרר לתוך תבניות ידועות מראש, ובמקום זאת, מבקשים לנפץ את הגבולות המוכרים וליצור תודעה חברתית אחרת, מורכבת יותר. רבים מהפעילים המזרחים הללו מכנים עצמם "יהודים ערבים", תכניות מנהיגות כדוגמת "120" של "שחרית" נוסעות למרוקו על מנת ליצור שותפות חברתית חדשה ובעולם המשפט החל תהליך הפנמה לפיו חלוקה קטיגוריאלית ארכאית לא מקדמת את השוויון בחברה הישראלית.

פירוק הפרדיגמה והגברת הסולידריות בין הקבוצות מובילה לכך שהמאבק המזרחי הנוכחי תורם ומסייע גם למאבק הערבי לשוויון ומפרה אותו. מדובר בקבוצות אשר לא אחת חולקות את אותו מרחב גיאוגרפי וסובלות מאותם כשלים פריפריאליים, כגון: נגישות לבריאות, תחבורה, המתנה אינסופית לדיור ציבורי והיעדר מקומות תעסוקה. שילוב הכוחות וההבנה עד כמה הוא מתבקש צפוי להניב פירות יפים בעתיד ולאתגר את שיח חלוקת המשאבים כפי שאנו מכירים כיום.

הרנסנס המזרחי משמש בסיס לשינוי מסלולי המאבק ואיחוד כוחות בין ערבים למזרחים לא רק במקומות בילוי, אלא בכלל
צילום: איליה מלניקוב

סמאח סלאימה

פעילה פמיניסטית פלסטינית, מנהלת קשרי חוץ בכפר וואחת אל-סלאם נווה שלום

התשובה שלי היא שאין לי מושג על איזו תנופה מדובר. החיבור בין המאבק המזרחי לפלסטיני עדיין בחיתוליו. הוא מתחיל ומסתיים בשחרור שתי הקבוצות הללו מכבלי התנועה הציונית ותורת "הלאום הרדוף". המאבק המזרחי הפך קולני יותר ונוכח יותר במרחב הישראלי בעידן הרשתות החברתיות. יש הרבה יותר פעילות חברתית וגלי מחאה בזירה הזו, אך לי, כאזרחית פלסטינית, אין עדיין מקום ברור בו.

חלק מהפלסטינים מבינים כיום היטב מה קרה לסאלח שבתי במעברות ובעיירות הפיתוח, אבל רובם עוד לא פיתחו את רמת הסולידריות הנדרשת למאבק משותף למען שוויון ודמוקרטיה. בתודעה שלנו, המזרחים הם ערבים מזן אחר שנועדו להחליף את הפלסטינים שהיו אמורים לבנות את המדינה הצעירה על חורבות פלסטין, אך השתלבו יפה במלאכת הדיכוי כלפי ילידי הארץ.

המזרחים הוותיקים היו סוכני שב״כ דוברי ערבית שהפעילו בלשים פלסטינים כדי לאסוף מידע על החברה הערבית ולהנחיל סדר ושקט עבור אדוניהם האשכנזים. ההתנתקות שלהם מהערביות היתה תנאי קבלה אל החברה הישראלית המודרנית. כור ההיתוך הזה של בן גוריון כנראה לא צלח בחלוף 70 שנה. המזרחים עדיין נאבקים בעצמם על הכרה מלאה בעוול ובאפליה הממוסדת כלפיהם. הם גם עוד לא לקחו אחריות על חלקם הפעיל במאבק הישראלי-פלסטיני במשך עשרות שנים.

האתגר הבא לדעתי הוא ליצור חיבור תרבותי ואז פוליטי בין שתי הקבוצות – ערבים ומזרחים. עלינו לפתח הכרה משותפת ברורה, לעשות חקר עמוק בהיסטוריה, ולקבל אחריות על מה שנעשה ועדיין נעשה בשם מדינת היהודים שהמזרחים הם חלק ממנה. בני ובנות עדות המזרח עדיין מגויסים לשורות הציונות והימין ולא עשו את הצעד הנדרש לעבר אחיהם הערבים. רובם אינו מעז עדיין לעשות את החיבור בין דיכוי על רקע אתני לדיכוי על רקע לאומי.

רוב המזרחים עדיין לא עושים את החיבור בין דיכוי אתני לדיכוי לאומי
צילום: איליה מלניקוב

תום מהגר

פעיל מזרחי, עובד במכון ון ליר בירושלים, בלוגר באתר "העוקץ"

בטרם אשיב, כדאי בעיני להתעכב על השאלה עצמה: פעם אחר פעם כורכים את המאבק המזרחי במאבקים אחרים ותוהים לגבי השלכותיו עליהם. לדעתי, השאלות נובעות יותר מחרדתם של השואלים, בדרך כלל אשכנזים, מפני הדרישה של מזרחים לחלוקה מחדש של עוגת המשאבים, קרי, ביטול זכויות היתר מהן נהנית הקבוצה האשכנזית, מאשר דאגה לשוויון הזכויות של האזרחים הערבים.

ואולם, בעיני, המאבקים לשוויון, הן בהקשר הפלסטיני והן בהקשר המזרחי, אכן כרוכים זה בזה. לדוגמה, המאבק לחלוקה הוגנת של שטחי שיפוט בגבולות ישראל: מאז הקמת המדינה, אשכנזים נהנו מפריבילגיות בתחום הקרקעות והדיור. למועצות האזוריות הוקצו שטחים עצומים ביחס לגודל האוכלוסייה בהן, ואילו יישובים ערבים ועיירות פיתוח קיבלו עתודות קרקע אפסיות. בהתאם לכך, הוגבלה מאד יכולתן להתפתח וליהנות ממשאבים.

חלוקה לא הוגנת זו, בלשון המעטה, היא אחד הגורמים המשמעותיים להיווצרותם של פערים סוציו-אקונומיים במה שנהוג לכנות "פריפריה". מבחינתי, כפעיל מזרחי, לבוא ולדרוש אך ורק את חלקנו בעוגת הקרקעות הארצית, ולהשאיר בחוץ קבוצות אחרות, יהיה אקט פחדני ומתקרנף. לא בכדי הדרישה המכוננת של המאבק המזרחי היא "או שהעוגה תהיה לכולם או שלא תהיה עוגה". גם מורדי ואדי סאליב דרשו עוד בשנות החמישים את ביטולו של הממשל הצבאי על האזרחים הערבים. דרישה זו, כמו שאר דרישות המורדים, נדחתה ודוכאה על ידי ממשלת מפא"י.

דוגמה לאופן שבו המאבק הפלסטיני קושר עצמו למאבק המזרחי אפשר לראות בספרו המרגש של אליאס ח'ורי, "באב אלשמס", העוסק בנכבה הפלסטינית. הפליט והלוחם יונס חודר מלבנון לישראל ופוגש בצפון הארץ את אהובתו נהילה. הוא מספר לה כי בלילות, כאשר הוא מסתובב לבדו בשדות, דעתו משתבשת עליו עד כדי כך שהוא הוזה נשים, דמון מעוררות אימה, שמסתובבות בחוץ.

נהילה, בהיותה פלסטינית אזרחית ישראל, מכירה את פרשת חטיפתם של ילדי תימן, ולבה יוצא אל הנשים היהודיות. במלותיו של ח'ורי: "נהילה סיפרה ליונס על קול הבכי הבוקע מן המושב שהקימו התימנים על אדמות אלבירווה (מושב אחיהוד, ת"מ)". נהילה מספרת ליונס: "השדה הזו אינה שדה. היא אשה מסכנה כמונו. כנראה אבד לה אחד מילדיה". ח'ורי כותב, כפי שלדעתי מעולם לא נכתב על הפרשה במסגרת הספרות העברית-ציונית, דרך עיניו של יונס: "אינך יכול לשכוח את המראה. חוט שחור נפרם מפקעת קרני השמש האדומות. אשה כורעת ברך וצועקת בקול הפוצע את השמיים".

לדרוש אך ורק את חלקנו בעוגת הקרקעות, ולהשאיר בחוץ קבוצות אחרות, יהיה אקט פחדני ומתקרנף
צילום: איליה מלניקוב

נועם שוסטר אליאסי

יוצרת שחקנית וקומיקאית

בטח, בהחלט, כמובן שהתנופה הזו מסייעת. לא שמעתם? מאז שיש לגיטימציה לשיח המזרחי - המצב של תושביה הערבים של ישראל השתפר פלאים, מזרחים וערבים כבר לא ממלאים את בתי הסוהר ולא מגלים אחד כלפי השני את אותם גילויי גזענות שחוו בעצמם. יתרה מכך, מאז החלה התנופה הזו, ערבים ומזרחים יושבים במסעדות ומי מגיש להם אוכל? רק אשכנזים! זה מדהים ואפשר גם לראות ביטוי סטטיסטי לכך: השיעור היורד והולך בשתי האוכלוסיות בדרישה לדיור ציבורי, הזינוק שלהן מעל קו העוני, כבר לא מפנים מזרחים וערבים מכפרים ושכונות, וועדות קבלה מעודדות את קבלתם על מנת שיהיה ייצוג נרחב יותר במושבים ובקיבוצים. הן הרי עושות זאת מפני שהתרבות והשפה של המזרחים והערבים היסטוריות ומרתקות ומחברות אותנו למרחב הלבנטיני שבו אנו חיים. השינוי הזה ניכר במלוא עוזו גם בפוליטיקה שהרי לקראת בחירות 2019 קמה מפלגה חדשה שבה נשים ערביות, מזרחיות, אתיופיות, יוצאות בריה"מ ואשכנזיות מתמודדות יחד.

אין ספק, שילוב הידיים בין מזרחים לערבים פורח. השלום בפתח והוא ייחתם בשפה הערבית, השפה המשותפת. נכון? אז זהו שלא. ולמה לא? כי הממסד עדיין מפחד. וממה הוא מפחד? שערבים ומזרחים יגלו יחד שבעצם הם המגזרים הכי דפוקים במדינת ישראל מאז 1948. כל דמות בהיסטוריה של המדינה שניסתה להצביע על הקשר בין אפליית מזרחים לערבים נכשלה. הפוליטיקאים מצדם יודעים שהחיבור הזה הוא קוטל מנדטים מספר 1.

הגורל של המזרחים והפלסטינים קשור בהרבה מובנים זה לזה. אין זה חדש שיש קשר ישיר בין הדיכוי של שתי הקבוצות הללו. המחיקה של המזרחיות והמחיקה של הפלסטיניות משולבות זו בזו, ועובדה זו מפחידה מאוד את הממסד. אך המאבק המזרחי והמאבק הערבי הם שניים שלא נפגשים. שום תנופה מזרחית לא מסייעת וגם לא פוגעת, ואולי זו בעצם הטרגדיה של כל העניין. קשה למצוא את הדרכים הפרקטיות בהן שני המאבקים האלה בכלל משלבים ידיים, למרות שרבים טענו שזה הגיוני. לפעמים ההיפך הוא הנכון: השימוש במאבק המזרחי ייעשה כי הוא "נכון ועכשווי" וכי פוליטיקאים רוצים להתהדר בו, אך הדבר ייעשה על גבה של קבוצה מוחלשת אחרת. פה זה לא אמריקה, מאבקים לא נפגשים וזוכים יחד באוסקר.

אי אפשר שלא להתייחס גם על עצם השאלה - מהי תנופה חדשה במאבק המזרחי? האם יש לה ביטוי חיובי בסטטיסטיקות או שנדמה לנו שהכול סביבנו יותר "מזרחי"? אינני יודעת. יש נטייה למקום הזה לפחד מסממנים כאלה. מספיק כמה פוליטיקאים, כמה משוררים ותוכניות טלוויזיה בשביל שנקרא לזה "תנופה"? ונגיד שמדדנו תנופה, איך אפשר למדוד סיוע של קבוצה מוחלשת אחת לשנייה? אין שום ספק שהחזרה שלנו לשפות, לתרבויות ולזהויות שנמחקו יש משקל חיובי - כמובן, בטח, ברור. אך האם אפשר כבר לתרגם את זה לשינוי פוליטי וחברתי רחב ולסיוע? עדיין לא. אנחנו לא שם. הגל המדהים והחיובי הזה של חזרה לשפה, חזרה לבית אמא, חזרה למזרח התיכון מקבל במה תרבותית, מקבל ביטוי של ייצוג נרחב יותר רק בחלק מהמקומות. זה קורה במעגלים מאוד מצומצמים שקשה למדוד דרכם אם אכן יש שינוי מהותי בשטח.

אני יכולה לסיים כאן עם אינסוף סיפורים נוסטלגיים שיש לי מהילדות ומהשנים האחרונות, על איך העובדה שגדלתי עם פלסטינים גורמת לכך שאני יודעת בוודאות שהחיבור המזרחי-פלסטיני טומן בחובו פתח לשיח אחר שעוד לא היה כאן, מהסוג שאנחנו עדיין לא מכירים. השיח הזה אינו קומבאיא ו"בוא נשיר ונרקוד ביחד", אלא היסטוריה ומרחב משותפים, כבוד הדדי, ערכים משותפים ומסורתיות. יש לי אינסוף סיפורים כאלה, אבל כרגע, בזמן הזה, הסיפורים האלה הם רק נוסטלגיה פרטית, פנטזיה. הם הגיוניים רק בלב ולא ביומיום הקשה שלנו. לכן אני מניחה להם אבל לא נוטשת אותם. ייתכן שלא נכון לחבר את המאבקים יחד עכשיו. אם החברה הישראלית תשכיל לא להתנגד לשינוי והמאבק המזרחי באמת יצליח לשנות את התודעה, אולי אז יימצא המפתח לעתיד יותר בריא עם הפלסטינים.

האם הגל המזרחי מתבטא בסטטיסטיקה או שנדמה לנו שהכול מסביבנו יותר "מזרחי"?


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות