אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על השאלות הבלתי פתורות בישראל

רעות כהן
רן מלמד
סנא אבן ברי
סנדי קדר

האם יש דרך להפוך את הבעלות על הקרקע בישראל לשוויונית יותר?

האם יש דרך להפוך את הבעלות על הקרקע בישראל לשוויונית יותר?

צילום: רמי שלוש

רעות כהן

עורכת דין חברתית, מנהלת את הקליניקה למימוש זכויות אדם בהליך האזרחי בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

זה לא משנה באיזה צד אתם בוויכוח אם בימינו עוד קיימת הפליה כלפי מזרחים, דבר אחד אינו נתון לוויכוח: על הגזענות שהתחוללה בישראל בעשורים הראשונים לקיומה, החברה הישראלית משלמת עד היום. ישראל היא עודנה אחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המערבי ושיעורי העוני בה הם מהגבוהים בקרב המדינות המפותחות. שוויון יתאפשר רק כשהמדינה תתקן את העוולות שהתבצעו לפני 70 שנה, וזה אומר קודם כל, להפוך את חלוקת משאב הקרקע והדיור לשוויוני יותר. דרך המלך היא באמצעות הגדלת מלאי הדיור הציבורי והרחבת אוכלוסיית הזכאים לו.

בקום המדינה קיבלו יהודים אשכנזים גישה לדיור זול במרכז הארץ, בו נמצאו מרכזי תעסוקה ומוקדי הכוח הגדולים. המזרחים לעומתם הושמו בכפייה בפריפריה נטולת התעסוקה ולא קיבלו סיוע לרכישת דיור. התוצאה היתה שמשפחות מהפריפריה לא החזיקו בדירות וגם אם כן – הוא לא היה שווה ערך לדירות שבמרכז הארץ. מציאות זו מוצגת היטב בסרטו של דוד דרעי "סאלח פה זה ארץ ישראל" ובמחקריהם של פרופ' נטע זיו ומרכז אדווה.

אי-בעלות הדור הראשון על דירה חרצה את גורל הדור השני והשלישי לעוני, וניבאה את (היעדר) היכולת שלהם לרכוש דירה. לעומת זאת, בעלות על דירה של תושבי מרכז הארץ סיפקה רווחה כלכלית לדורות הבאים ואפשרה להם נקודת פתיחה טובה יותר. יותר מזה, אותם צעירים הם אלה שכיום מקבלים מדי חודש שכר דירה מהצאצאים של העליות שהוסללו לעוני.

כעורכת דין שעוסקת בעוני, אני רואה מי פונה אלי יום יום בנושאי חובות, ביטוח לאומי ודיור ציבורי. הלקוחות שלי הם דור ראשון, שני וכיום כבר דור שלישי לעליות שהממסד דיכא והסליל בצורה ברורה להיעדר הזדמנויות בדיור, בתעסוקה והשכלה. אותו ממסד מנע מהם חלוקת משאבים הוגנת. יש אמנם מעטים שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל עדיין לא השארנו את העבר מאחורינו.

נכון, היום כמעט שלא נשמע גזענות בוטה נגד מזרחים באופן שהיה רווח בשנות החמישים, אבל בימינו הגזענות מתוחכמת יותר. היא מגיעה בצורה של בירוקרטיה מתישה, החל מקריטריונים מופרכים של משרד השיכון והבינוי, שכל תפקידם הוא לייאש אנשים ולגרום להם לוותר על מעט הזכויות שקיימות להם, ועד מדיניות חיסול מלאי הדיור הציבורי ואי בניית דיור ציבורי חדש. בנוסף, היא מתבטאת בסירוב להעלות את סכום הסיוע בשכר הדירה, כאשר הסכום הממוצע כיום לא מספיק אפילו כדי לשכור דירה בעיר בה מחירי השכירות נמוכים, ובהרחקת המוחלשים, שוב, לפריפריה על-ידי היעדר דיור זמין במרכז הארץ.

כל זאת נעשה כשדירות הדיור הציבורי עצמן מוזנחות ומסוכנות למגורים, כאילו לאף אחד אין רצון להגן על צלם האנוש של הדיירים. מאפיינים אלו הם המשך ישיר של העוולות שבוצעו כאן בשנות החמישים, משום שבמבחן התוצאה מאד ברור מי ניזוק מהמדיניות הזו ומי נהנה ממנה. השוויון יתממש רק על-ידי הכרה בעוולת העבר, תוך הבנה כיצד הן עדיין משפיעות על ההווה. כדי לתקן יש צורך במעשים אקטיביים לטובת סגירת הפערים בין מי שיש להם בזכות החטא הקדמון, לבין מי שאין להם כי המשאבים חולקו לרעתם.

היום כמעט שלא נשמע גזענות בוטה נגד מזרחים, הגזענות בימינו מתוחכמת יותר
צילום: איליה מלניקוב

רן מלמד

משנה למנכ"ל עמותת "ידיד" ועוסק בקידום מדיניות של דיור בר השגה

מאז בג"ץ "הקשת הדמוקרטית" בנושא קרקעות הקיבוצים עלה ופרח השיח הציבורי העוסק בצדק חלוקתי בישראל ובמיוחד בצדק חלוקתי בכל הנוגע לקרקעות. אין ספק שהמושג צדק חלוקתי הוא מושג טעון במיוחד כאשר הוא בא לשנות, ובמידה מסוימת לקעקע, לא רק מוסכמות שהיו כאן מאז קום המדינה אלא הרבה מעבר לכך: המושג צדק חלוקתי הוא במידה רבה הטיעון הבסיסי ביותר למושגים כמו שוויון הזדמנויות, שוויון זכויות, מניעת הסללה, תיקון עוולות עבר ועוד.

אך האם פירוש המושג צדק חלוקתי לקחת מאחד כדי לתת לאחר, או שמא מדובר בחובה המוטלת על הממשלה והכנסת להפוך אותו לפרמטר מרכזי בתכנון קרקעות לבנייה בעתיד והאם בשמו יש להעניק פיצוי כזה או אחר לאוכלוסיות שהודרו ממנו בעבר? חבר הכנסת לשעבר רן כהן הקדיש את עיקר הקריירה הפוליטית שלו לניסיון לייצר צדק חלוקתי בקרב אוכלוסיות מוחלשות המתגוררות בדירות הדיור הציבורי. הוא פעל לאפשר להן לרכוש את הדירות בהן התגוררו עשרות שנים ועל ידי כך להוריש אותן לבני משפחה כדי לאפשר להם סיכוי לעתיד טוב יותר. האם זה עבד? האם רכישת הדירות הביאה לכך שהדור השני והשלישי הצליחו לצאת ממעגלי העוני והמצוקה, למכור את הדירות ולרכוש אחרות באזורי ביקוש? המחקרים המעטים שנעשו בנושא קובעים שלא.

אני סבור שהפתרון אינו טמון ברכישת דירות אלא דווקא בקבלת פיצוי כספי על שנים של הזנחה, הסללה וחוסר בשוויון הזדמנויות. האם ייתכן שכמו שמדברים על מתן פיצוי כספי לפליטים הפלסטינים במקום לדבר על זכות השיבה, זו הדרך הנכונה גם במקרה הזה? כשביקשו בעבר למנוע מהקיבוצים לקבל בעלות על קרקעות שהחכירה להם המדינה, היתה הטענה כי מדובר בקרקעות מדינה ולכן רק היא יכולה להרוויח מהן. האם כשאנחנו מוכרים, בהנחה של 80% בממוצע, את הדירות הציבוריות לדיירים ובמקביל לא מוכנים לאפשר, עד לאחרונה, העברת בעלות על קרקעות למי שמתגורר עליהן במשך שנים ארוכות איננו עושים בדיוק את אותו מעשה הפליה?

לדעתי הבעיה בכלל נמצאת במקום אחר - במקום שבו מודדים את שווי הקרקע. הרי קרקע באזורי הביקוש במרכז הארץ יקרה הרבה יותר מזו שבפריפריה. השאלה שנשאלת אם כן אינה קשורה לחלוקת הבעלות על הקרקעות, היא חייבת להיות מבוססת על חלוקת הכנסות ממכירת הקרקעות בדרך שתפצה לא רק את הבעלים הרשומים, אלא גם את בעלי הקרקעות באזורים משתלמים פחות.

ומכאן הפתרון: אם למשל בעלי הגוש הגדול בצפון תל אביב יקבלו עבור הקרקעות שבבעלותם סכום של מיליארד שקל בעת מכירתם ליזמים וקבלנים, אני מציע שכ-10-15% מהתמורה יועברו ויחולקו לפי קריטריונים שיקבעו מראש לזכאים בערי פריפריה. לא מסובך מאד לקבוע אותם. כך בעצם אנחנו בונים בריתות של ערים תאומות: עיר בעלת ערכי נכסים יקרים ועיר בעלת ערכי נכסים זולים. הכסף המתקבל יחולק לתושבי העיר האחות הפריפריאלית וישמשו בסיס לתיקון עוול עתידי כמו גם פיצוי מה על התנהלות העבר.

המטרה היא לבנות ברית בין ערים בעלות נכסים יקרים לערים בעלות נכסים זולים
צילום: תומר אפלבאום

סנא אבן ברי

עורכת דין, אחראית על תחום זכויות הערבים הבדווים בכפרים הלא מוכרים בנגב באגודה לזכויות האזרח

סוגיית הבעלות על הקרקע מהווה עד היום נושא כאוב עבור האזרחים הפלסטינים - אנשים שמתגוררים כאן, בונים כאן ומעבדים את האדמה כאן עוד מלפני קום המדינה, אבל רואים כיצד היא נלקחת מהם לאורך השנים.

רוב הקרקעות בישראל נמצאות בבעלות המדינה ומנוהלות על ידי מועצת מקרקעי ישראל, גוף שרחוק מלייצג את האינטרסים של החברה הערבית. האחוזים הבודדים של קרקעות ערביות פרטיות נתונות למחלוקת בנוגע לבעלות, בעיקר בנגב. המעטים שהצליחו להגיש תביעות בעלות על הקרקע מתמודדים עם מאבק משפטי מסורבל שבסופו הם צפויים להפסיד. לא מפני שהם לא בעלי הקרקע האמיתיים, אלא כי רף ההוכחה הוא כה גבוה, עד כדי כך שאף אחד לא יכול לעמוד בו. לכן לרוב המדינה זוכה, והמקרקעין נרשמים על שמה.

מכאן שהשיח היום הוא בעיקר סביב אופן ההקצאה של אדמות המדינה, אשר מפלה באופן מתמשך ועקבי בין ערבים ליהודים. תפישת חוסר השוויון ממשיכה לעמוד בבסיס המדיניות של חלוקת הקרקעות, כשמצד אחד ההתיישבות היהודית מתרחבת וגדלה, ומצד שני היישובים הערביים סובלים מהיעדר תכנון, גבולות שיפוט מצומצמים ואי הכרה.

מאז קום המדינה לא הוקם ולו יישוב ערבי אחד, להוציא את שבע העיירות הבדוויות בהן רוכזו יושבי כפרים לא מוכרים, ו-11 כפרים בדווים שזכו להכרה. בנוסף, שטח השיפוט של היישובים הקיימים כמעט ולא הורחב. עד ל-2011 היה שטח השיפוט הכולל של היישובים הערביים קטן מ-3% משטח המדינה. לעומת זאת, המדינה ממשיכה לקדם הקמה של יישובים יהודיים חדשים, פעמים רבות על חשבון היישובים הערביים.

על אף שמדיניות הקצאת קרקע להתיישבות יהודית באופן גורף נפסלה בעבר על ידי בית המשפט העליון, קידום ההתיישבות היהודית עדיין עומד בראש מעייניה של הממשלה. רק לאחרונה עוגנה תפישה זו בחוק יסוד: הלאום, שאחת מתכליותיו הינה קידום התיישבות יהודית כערך לאומי. קביעה זו מושתתת על הדרה וקובעת כי על המדינה לפעול באופן אקטיבי לעידודה, לקידומה ולביסוסה.

מעמד זה מבוסס על תפישת עליונות יהודית, בעלות יהודית על הקרקע והפליה על בסיס לאום בין האזרחים היהודים לערבים. חלוקת הקרקע והמשאבים במדינה בין יהודים לערבים הופכת את ההפליה לערך מערכי השיטה המשפטית והנורמטיבית בישראל, באופן שפוגע בצורה חסרת תקדים בזכויות הבסיסיות של המיעוט הערבי. על כן, שוויון בבעלות על הקרקע מצריך שינוי אינהרנטי בתפישת הקרקע כמשאב ציבורי שיש לחלקו באופן שוויוני. שוויון בבעלות גם מצריך הכרה בזכותם של האזרחים הפלסטינים על אדמתם, הכרה בכפרים הלא מוכרים והשקעה ביישובים הקיימים.

אחת מתכליותיו של חוק יסוד: הלאום הוא לקדם את ההתיישבות היהודית כערך לאומי
צילום: רמי שלוש

סנדי קדר

פרופסור קדר חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, חוקר את משטר המקרקעין הישראלי ופעיל באגודה לצדק חלוקתי

משטר המקרקעין הישראלי מבוסס מאז הקמת המדינה על אי שוויון עמוק. בתקופה המעצבת שלאחר הכרזת העצמאות, התרחשה מה שאני מכנה "המהפכה הקרקעית הראשונה". היא התבססה על: הלאמת קרקעות מפלסטינים וקביעת בעלות המדינה על קרקעות בבעלות לא ברורה; בעלות ושליטה ריכוזית בכ-93% מהמקרקעין באמצעות מנהל מקרקעי ישראל; והקצאה סלקטיבית ולא שוויונית של זכויות מוגבלות במגזר היהודי בלבד. אופן הקצאת הקרקעות היטיב עם השכבות שהיו מקורבות לממסד - קיבוצים, מושבים, המגזר העירוני המבוסס, בעלי עסקים, חברי מפלגות ועוד - שהיו בעיקר אשכנזים. לעומת זאת, העולים החדשים, במיוחד מארצות האסלאם, קיבלו, אם בכלל, זכויות מצומצמות ובמקרים רבים אלה הוקצו באזורים פריפריאליים.

החל משנות התשעים החלה "המהפכה הקרקעית השנייה" שקידמה הפרטה חלקית וסלקטיבית של המקרקעין, אך במקביל עדיין מנסה לשמר את פרויקט יהוד המרחב. כתוצאה מכך, חלק מהקבוצות, בעיקר אלו שהיו מקושרות לממסד בשנים המעצבות, זכו בהעצמת מעמדן. לעומת זאת, מעמדן של קבוצות אחרות - כגון דיירי דיור ציבורי, מחזיקים בקרקעות בתנאים עמומים ובדווים בכפרים בלתי מוכרים – נחלש. חלק ניכר מהם אף פונה או עשוי להיות מפונה. בנוסף, כישלון מדיניות הדיור של הממשלה הביא לכך שחלק ניכר מבני המעמד הבינוני אינם יכולים לממן רכישת דיור ונטל שכר הדירה עליהם הוא עצום.

מה ניתן לעשות אם כן? הקצאת המקרקעין חייבת להגיע ללב השיח הציבורי ועל הציבור לדרוש חשיבה מערכתית בנושא זה. בהתבסס על תפישתו של הגיאוגרף דייויד הארווי, הצעתי יחד עם עמיתי פרופ' אורן יפתחאל, הקצאת מקרקעין ומשאבים על-פי שלושה קריטריונים: (א) צורך (ב) תרומה לכלל (ג) העדפה מתקנת (על בסיס מיקום והפלייה בעבר). לדוגמה, פריסה צודקת של דיור בר השגה (ציבורי או פרטי) תכלול סיוע לאוכלוסיות המתקשות להשיג דיור (עקרון הצורך), יחד עם הנגשת דיור שכזה לרוב האוכלוסייה (עיקרון התרומה לכלל) והקביעה כי דיור שכזה יבנה גם תוך העדפה לתיקון עוולות וסבל (עקרון ההעדפה המתקנת).

באופן דומה, יש לחשוב גם על ארגון מחודש של המרחב המוניציפלי ולקדם "ערים אזוריות" שמשמעותן בפועל הוא חיבור המרחב העירוני עם הכפרי. כך תתאפשר חלוקה הוגנת של המרחב וכספי הארנונה. בנוסף, יש להתאים את הקצאת הקרקע החקלאית לזמננו על ידי הנהגת מדיניות חדשה: יש להבחין בין מי שעוסק בחקלאות למי שאינו עוסק בה. ביטול משטר הנחלות והחלפתו בהסדר חדש של חכירת קרקע חקלאית יוביל לאכיפת חובת העיבוד העצמי של הקרקע, ויבטיח כי נכסים יושבו לציבור ככל שאינם משמשים לייעודם.

בנוסף, יש לאפשר למתגוררים במגזר הכפרי להמשיך להתגורר בבתיהם, אך הקרקע החקלאית צריכה להיות מוקצית מחדש על ידי רשות מקרקעי ישראל בדרך של מכרז שבו יתאפשר לאנשים העוסקים בחקלאות או החפצים לעשות זאת לעבד את הקרקע. את הרשות עצמה יש להפוך לגוף המכוון לא רק לרווח כלכלי צר אלא גם לרווחה וצדק חברתי והפועל בשקיפות ובשיתוף הציבור בהחלטותיו.

מן הראוי שמשטר המקרקעין יהווה נושא מרכזי בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית הואיל והוא נוגע לכמעט כל אחד מאתנו ומשפיע על מבנה העומק של החברה הישראלית. האם זה יקרה? כנראה לא בבחירות הקרובות, אך יש לקוות שכן, בהמשך.

*המאמר לא מתייחס למשטר המקרקעין בשטחים. כל ניסיון לקדם שוויון באזור זה מתנפץ מול מדיניות המנשלת בגלוי את הפלסטינים.

הקצאת המקרקעין צריכה להיעשות לפי שלושה קריטריונים: צורך, תרומה לכלל והעדפה מתקנת


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות