אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על השאלות הבלתי פתורות בישראל

יעל גוראון
טל פלבסקי
שירלי רימון ברכה
דן ואלפיש

האם בעידן שבו מחנכים מטילים על עצמם צנזורה עצמית, ניתן בכלל לחנך לדמוקרטיה?

האם בעידן שבו מחנכים מטילים על עצמם צנזורה עצמית, ניתן בכלל לחנך לדמוקרטיה?

צילום: גיל כהן מגן

יעל גוראון

אשת חינוך ופעילה חברתית. מקדמת פוליטיקה ופדגוגיה רב קולית במרחב הציבורי. בשירות המדינה מילאה את תפקיד מפמ"ר אזרחות - מנהלת תחום הדעת במשרד החינוך

בתוך בית הספר, בכיתה, בשיעור, צנזורה עצמית היא הבעיה הקטנה ביותר של המורה המחנכת לדמוקרטיה. התקרבו אליה. אל תחששו מפניה. היא זערורית. מכסות אותה בעיות צנזורה גדולות בהרבה. סד קשוח של תוכנית הלימודים, הלחץ שבו נמצאת המנהלת, עמדתו של יו"ר ועד ההורים, ערימות בירוקרטיה, צלצול בכל 45 דקות, קדחת הבגרויות.

צנזורה עצמית? היא כמעט נעלמת. מאפיל עליה השכר, גם אחרי כל הרפורמות. הטעם של הקפה וזה שנגמרו הכוסות במטבחון של חדר המורים. לא תוכלו לשמוע אותה. כולם בסלולרי. חיישני אזהרה מצפצפים בכיתה כשהתלמידים מתעדכנים בזמן אמת בחדשות: ח"כ מיומן תפס כותרת, גבול מתחמם, דוגמנית מתחתנת, סלב נוסף וכל הנערות בכיתה מבינות שלמתלוננת שחשפה אותו כבר אין טיפה של פרטיות.

בתוכי, בראש שלי, מתרוצצות כמה מחשבות כבדות שאני מצנזרת בכיתה. עומדות לי על קצה הלשון מלים שלא אומר על נתונים עגומים שהכרתי לאורך השנים ולא עולים כלל על דעתם של הילדים האלה. כמעט שאין להם תשתית אינטלקטואלית או תרבותית כדי להבין חיים אחרים מאלה שלהם. אם לא הייתי מצנזרת את עצמי, הייתי צריכה לספר להם על אנשים שחיים במאבק מתמיד, על הסרט ההוא שראיתי, על ילדים שמתים מרעב, על נשים שנרצחות. הייתי צריכה לפרק את כל זה לחלקים, לקרב ולהסביר את זה. שנות אור.

לפעמים, כשנוצרות הנסיבות המתאימות, אני אומרת את דעתי. היא לא בהכרח חשובה יותר מדעות אחרות, אף שבעיני היא יחידה ונהדרת. צריך לומר ביושר שאם המורה של הילד שלי היה מספר לו את כל מה שעולה על דעתו, לא בטוח שזה היה בדיוק מתאים לי.

בתוך כל הרעש הזה, אני מעדיפה, במקום לעסוק בעמדותיי, לנסות לחנך אותם לדמוקרטיה. ללמד אותם לשאול שאלות. לקרוא. להסביר את ערכה של השתתפות פוליטית. לחשוף בפניהם את הכלים שעומדים לרשותם. לזוז הצידה כשצריך. לא להפעיל סמכות מוגזמת כשהם מנסים לבנות את עצמם מולי. ללמד אותם את שמות הרגשות שהם מרגישים. לשבח כל אחד ואחת מהם כשהם מרחיבים את העצמי שלהם. לקרוא אם אפשר כמה שיותר שירה. לעודד אותם לבטא את עצמם. לאפשר לחלשים שבהם להתנסות בשימוש בכוח. לעצור אותם מלהציק זה לזה. ללמד אותם לכתוב. להסביר להם מהי ביקורת חברתית ולשאול אותם אם יש להם ביקורת כזו משלהם. לתת להם דוגמה אישית שממנה אפשר להבין מורכבות. לספר להם על שבילים שאפשר לצעוד בהם.

הם זוכרים בסופו של דבר את מה שכולנו זוכרים מבית הספר: את היחס האישי המיוחד שנרקם, אם התמזל מזלך, בינך ובין המורה שלך. שיחה, שבה אפשר לבחון יחד, בכל רגע נתון, את החלופות שעומדות בפנינו, ולייצר חלופות נוספות.

בתוך בית הספר, בכיתה, בשיעור, צנזורה עצמית היא הבעיה הקטנה ביותר של המורה
צילום: ניר קידר

טל פלבסקי

מורה בחולון, מנהלת תכנית "מנהיגות לדו קיום" בירושלים, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה ומנחת בתי ספר מטעם המכון הדמוקרטי בעיריית תל אביב

אינני אדם פוליטי במובן הרגיל. מבחירה, אינני צורכת חדשות והבקרים בכיתתי אינם מתחילים בהתייחסות קונקרטית לכותרות היום. יחד עם זאת, הבחירות המקצועיות שעשיתי בחיי, תחילה במשפט ולאחר מכן בחינוך, קשורות במוטיווציה שלי לפעול על מנת לקדם את החברה בה אני חיה, כאקט פוליטי. השאלה בעיני איננה אם אלא כיצד, שהרי כפי שכתבה ויסלבה שמבורסקה: "אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה / הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית". לכן, תשובתי מורכבת משני חלקים: חינוך כפעולה יומיומית, ויזמות חינוכית.

התחלתי את דרכי בהוראה בשכונה מוחלשת בירושלים, באמצעות התכנית "חלוץ חינוכי", שנועדה להצמיח מנהיגות חינוכית ולקדם בתי ספר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. חיים בצל מתיחות ביטחונית, התססה במגרשי הכדורגל, היחשפות לפעילות של ארגונים כגון להב"ה, הביאו להפיכתם של ביטויי גזענות לשגורים בפי התלמידים. לא מעט מהם גם נחרטו על שולחנות הכיתה.

למזלי, מצאתי שותפים לחשיבה על יצירת שיח אפקטיבי סביב נושאים אלו בכיתה, בתכנית, ב"תנועת המורים" שקמה סביב המחאה החברתית של קיץ 2011 וב"פורום המורים הירושלמי" שלימים הפכתי להיות המנהלת שלו, וחיבר בין אנשי מקצוע על הקשת הפוליטית-דתית. יחד, ארגנו כנסים והשתלמויות בהם דנו בגבולות השיח, לצד הכלה של רגשות ואמירות קשות של התלמידים. שיתפנו בכלים ופעילויות ליצירת דיאלוג אפקטיבי וניסחנו כל אחד/ת לעצמו/ה את הקווים המנחים לעיסוק בפוליטיקה בכיתה. שכן כפי שוויסלבה אומרת: "כּךְ אוֹ אַחֶרֶת / ְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד, / לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת פּוֹלִיטִית"

השיח הזה סייע לנו להמשיך לחנך לדמוקרטיה גם נוכח פרשת המורה אדם ורטה. אינני מבטלת לרגע את חשיבות השיח החינוכי היומיומי בכיתה. להיפך. עשייה פוליטית כוללת בעיניי עיסוק באושיות שבין אדם/חווה לחברו/תו: כיצד התלמידים משאירים את הכיתה בסוף השיעור, חיזור, התנהלות ברשות החברתיות וכו'. אך, לצד שיח חשוב מעין זה, אני סבורה כי על מנת לחנך לדמוקרטיה צריך לפרוץ את גבולות הכיתה וליצור חיבורים משמעותיים לעולם האמיתי.

כך, לאחר צוק איתן, גייסתי כספים ושותפים ממזרח ומערב העיר, ויחד יסדנו את תכנית "מנהיגות לדו-קיום", הכוללת כיום נערות מ-6-10 בתי ספר בירושלים בכל שנה. התכנית שואפת להצמיח מנהיגות נשית דווקא בזירה זו, המזוהה בדרך כלל כזירה "ביטחוניסטית", ובה לרוב הקול הנשמע הוא קולם של גברים בעלי עבר צבאי. בתום כל שנת פעילות, המנהיגות הצעירות מחליטות על פעולה במרחב הציבורי, דרכה ירצו להעביר מסר שלמדו בעקבות התהליך שעברו יחד. מיצגים שיצרו זכו לתהודה דרך בית הנשיא, העירייה, כמו גם דרך התקשורת הבינלאומית בזכות תמיכת השגרירות האמריקאית בפרויקט.

אחד המסרים שחשוב לי להעביר לנערות, כמו גם לתלמידיי בבית הספר, הוא שבשום שלב אני לא מתכוונת לומר להם מה לחשוב. להיפך, אני נוהגת לומר כי לנו המבוגרים אין כרגע פתרונות שהוכיחו את עצמם. אם לחזור לשאלה הזהה, אני חושבת שתשובתי היא שעם או בלי צנזורה, תפקיד המחנך בחינוך לדמוקרטיה הוא לעורר שאלות, ליצור מפגש בין אוכלוסיות, לעודד חשיבה ביקורתית, להקשיב למה שעולה מהם ולפתח דיאלוג מכיל סביב הנושא, והכי חשוב להאמין בהן/ם - מהם יבוא השינוי, אחרי הכל, הם ילדי התקופה.

בשום שלב אני לא מתכוונת לומר לתלמידים מה לחשוב
צילום: מגד גוזני

שירלי רימון ברכה

מנהלת מינהל החינוך, עיריית תל-אביב-יפו

חינוך לדמוקרטיה הוא לא טקסט מספר, לא תכנית לימודים ולא שינון לקראת מבחן. זוהי תרבות, אלה הם ערכים, זהו ידע. שילוב של שלושת הצירים הללו יאפשרו למערכת החינוך להצמיח דור מעורב, אכפתי, שפועל מתוך הבנה, חושב באופן ביקורתי ומסוגל להתמודד עם מציאות מורכבת.

שלושה עקרונות פעולה מהותיים צריכים לעמוד בבסיס ליצירת מערכת כזו: ראשית, תהליכים מקבילים. כל מה שאנו מבקשים לראות בנוער - צריך להתקיים קודם לכן אצל המחנך. יש להשקיע בהון האנושי של מערכת החינוך ולראות במורות ובמורים את קהל היעד החשוב ביותר.

שנית, המדיום הוא המסר. לא מספיק להגיד למורות ולמורים ששיח פוליטי משוחרר הוא דבר מבורך בכיתה, יש להדגים זאת ולתת להם גב. לראייה, בבתי ספר שבהם מנהלות ומנהלים מנכיחים אומץ, תעוזה, חרות מחשבתית ולמידה יישומית של דמוקרטיה, נמצא יותר ויותר מורות ומורים הפועלים תחת אותם ערכים.

שלישית, אוטונומיה ניהולית. ככל שמערכת החינוך תעבור מתרבות של פיקוח ובקרה לתרבות של אמון והעצמה, נראה ממנה יותר יצירתיות, יותר עומק ובעיקר יותר רלוונטיות. עולם שבו מחנכות ומחנכים פועלים בסביבה מטפחת, כזו הרואה את כל באות ובאי בית הספר, קטנים כגדולים, אנשים עצמאיים במחשבה ובמעשה, הוא עולם בו ניתן לחנך לדמוקרטיה.

המורות והמורים הם קהל היעד החשוב ביותר של מערכת החינוך
צילום: מגד גוזני

דן ואלפיש

מורה להיסטוריה ורכז עבודות גמר, תיכון עירוני ז' - קריית חינוך יפו

יש מחבריי המורים שמצנזרים את עצמם. יש פחד ממלים רגישות ותכנים שנויים במחלוקת שיכולים לעורר התנגדות, בעיקר מהתלמידים ומההורים ופחות מהדרג המקצועי. אני רוצה להאמין שבכיתה אני פחות מצנזר את עצמי ולא מהסס להשתמש בתכנים שרלוונטיים עבור החינוך לדמוקרטיה. אולי נכון לעדן זאת: כמובן שיש זהירות ובחירה של מלים, פעולה שהיא חלק אינטגרלי בכל דיון בקבוצה, ובוודאי בעבודה חינוכית עם קבוצות מגוונות ורגישות כמו עם התלמידים שלי ביפו, אבל לא ברמת הצנזורה.

יש דרך להתמודד עם הרגישות: בחירת המלים והתכנים היא חלק חשוב מהמקצוע, אבל החינוך לדמוקרטיה מורכב יותר מדריכה על זמזמים שעלולים לעורר את הצנזורה העצמית. אפשר לחשוב עליו כעל תהליך שבו מורה יוצרת בכיתה מרחב מוגן לדמוקרטיה, שבו נותנים לכולם את הכלים ואת האפשרות לדבר. מדובר במרחב שיש בו תחושת נוחות, שייכות וביטחון לתלמידים ומהם מתאפשר הכוח להעז ולהיענות לדרישות המוזרות של המורה: לקבל את השונה, להשהות שיפוט, להסתכן במחשבות ניסיוניות, לערער גם על המובן מאליו ולפתוח פתח ליצירתו של החדש.

זו כפילות שבית ספר טוב ומורים טובים יודעים לנווט בתוכה. לא להתייחס לתלמיד כלקוח או מטופל אלא כשותף, ומצד שני, לא ליצור שוויון מדומיין בין מורה לתלמיד וחופש מקסימלי שבו בוחרים רק את מה שנוח באותו הזמן, אלא לקיים מערכת יחסים שבה המבוגרים מלמדים, מאתגרים ומציבים דרישות מותאמות גם אם התלמידה טרם הבינה את טיבן ומשמעותן. ללמידה יש כאן תפקיד חשוב. לפעמים יש הפרדה בין ההצפה של נושאים "פרובלמטיים" בשיעור חינוך לבין הלמידה בשיעורים המקצועיים שמנותקת מהעניינים על סדר היום. יש להשתמש בחקירה מאומצת שלא מהססת לגעת גם בבעייתי בכפפות דיסציפלינריות.

דוגמה מהתחום שלי, היסטוריה: ללמד שהציונות אינה על-זמנית אלא תולדה של נסיבות היסטוריות שאותן היא חולקת עם לאומים אחרים (כך זה גם בתוכנית הלימודים!). לגלות לתלמידים שתמיד חשבו גם אחרת והיו אפשרויות אחרות, שהמחשבה הנוכחית היא תולדה של פשרות והתפתחות ולכן היא אינה מובנת מאליה ולעולם לא היחידה האפשרית. אולי זה נשמע כמו תהליך ארוך ומעומעם מידי לימים גועשים שבהם אנחנו רוצים למשוך את התלמידים באוזן ולהגיד להם "נו, שוויון, אנחנו בדמוקרטיה!", אבל מניסיוני אדגיש שזה לא רק יותר ראוי, אלא זה גם יותר אפקטיבי.

מרחב החינוך לדמוקרטיה הוא חממה מוגנת אבל הוא אינו אי, ואל לו להיות כזה. אני אומר זאת אל מול תהליכי ההפרדה והריבוד החברתי. ישנם יותר בתי ספר ייחודיים וחיצוניים (במקום ייחוד בתוך המערכת הציבורית) שבעזרת דגלים אידאולוגים ותשלומי הורים גבוהים יוצרים ריבוד בין מערכות החינוך שאוכלוסיות שונות מקבלות; יש תהליכי הפרטה שמעבירים חלק נכבד מהלימוד והחינוך למורים פרטיים ומסגרות פרטיות; יש תחרותיות בין בתי ספר (כגון בפתיחת אזורי רישום או רעיון העוועים של "שיטת השוברים") שיוצרת תלמידים משתלמים יותר וסינון של המשתלמים פחות. תהליך מקביל הוא של ייבוש תקציבי המערכת הציבורית, כך שהיא הופכת לפחות מכילה (כמו ברפורמת החינוך המיוחד) ושוחקת את תנאי ההעסקה של המורים.

מרחב החינוך לדמוקרטיה בהכרח מתרחש במערכת חינוך ציבורית, איכותית, מתוקצבת ואינטגרטיבית ככל האפשר, שבה מורים מוכשרים מתמודדים עם שונות ואחרות על בסיס יומיומי. זהו חינוך לדמוקרטיה - דמוקרטיה היא אמנות ההתמודדות עם הריבוי ולא הדרך לחמוק ממנו, וחינוך הוא אמנות עיצוב החברה עכשיו ובעתיד, ולא מפלט מלאכותי מהן בשעה שהן שוקעות.

מרחב החינוך לדמוקרטיה הוא חממה מוגנת אבל אינו אי, ואל לא להיות כזה


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות